מקורות ונימוקים:
שמות פרק ד’ פסוק י’ וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־יְקֹוָק֘ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי.
ברש”י כתב לדרוש את המילים גם מתמול וכו’, בזה”ל: למדנו שכל שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו, מתמול שלשום מאז דברך הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין הם, הרי ששה, והוא היה עומד ביום השביעי כשאמר לו זאת, עוד אמר לו להלן פסוק יג שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו וקבל עליו, ע”כ. מבואר בדברי רש”י כי שבעה ימים הפציר הקב”ה במשה רבינו שיאות לבוא לפני פרעה ולבקש ממנו לגאול את עם ישראל ממצרים.
בטעם הדבר שמשה ריבנו לא ניאות מיד לבקשת הקב”ה, ביאר רש”י שם בזה”ל: וטעם כל זה, מפני שלא היה רוצה משה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו, ונביא היה, שנאמר (שמואל א ב כז) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים, הוא אהרן.
כעין זה כתבו גם הרמב”ן והכלי יקר על הפסוק שלח נא ביד תשלח, זה לשון הכלי יקר: והנכון הוא שעל אהרון אחיו הגדול אמר כן, כי היה לו בסוף חלק בכל השליחות, על כן אמר תמסור כל השליחות בידו פן ירע בעיניו על משה, והשיב לו הקב”ה וראך ושמח בליבו.
בדרך נוספת כתב הרמב”ן לפרש, על הפסוק שלח נא ביד תשלח שמות ד י”ג, בזה”ל: דבר אחר שלח נא ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסן לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה.
ובדרך נוספת ציין הרמב”ן לתרגום האונקלוס שתרגם שמשה רבינו אמר ‘ביד מאן דכשר דתשלח’, כלומר, שלח נא ביד אדם מדבר צחות שיהיה כשר וראוי לשליחות נכבדת כזאת, ואל תשלח ביד כבד פה וכבד לשון ותהיה עם פיו בדברו אל פרעה, כי איננו דרך כבוד ומעלה להיות שלוחך ערל שפתים, כי לא ישמעו כל העמים בדברו אל המלך, ויהיה זה גרעון בעיניהם.
והסיבה לכל הסרבנות הזאת כתב הרמב”ן בזה”ל: והסיבה למשה בכל הסרבנות הזאת ענוותנותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמר ה’ שלחני, ולא על ישראל להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך, ע”כ.
