שאלה:
האם מותר להתפלל בבית כנסת של חב”ד, שמאמינים שהרבי הוא המשיח (‘משיחיסטים’)?
תשובה:
אנשי חב”ד, אנשים נפלאים, המוסרים את נפשם עבור כלל ישראל. קשה להבין, איך עם ישראל היה נראה בלעדיהם.
הרוח החיה, לכלל פעילותם הוא רבם הנערץ, שכוחו היה נפלא, לאין שיעור. אמנם, בשיא פריחתו, חלה ונפטר.
היו שחשבו באותו הזמן, שהרבי עצמו ראוי להיות משיח. ובזה אין דופי.
אך אלו שכבר החליטו שכבר נעשה משיח, טעו בזה.
ומשנפטר, כבר לא היה מקום לטעותם. ואף-על-פי-כן, יש שנשתרשו בטעותם, בסוברם: שלא נפטר, או שנעלם ועתיד לחזור – מה שהוא טעות גמורה, כמבואר ברמב”ם.
ומכל מקום, אין זה הופך אותם לכופרים, שהרי מאמינים במשיח, ורק טועים בזהותו – ומשכך, מותר להתפלל עמהם.
אך יש ליזהר מאוד, שלא להדבק בדעות נפסדות אלו!
ולכן, במקום שעסוקים ברעיונות אלו, אין להתפלל בקביעות, שלא להדבק ברעיונותיהם.
אמנם, איני יודע אם יש כאלו, שטועים לייחס לו אלוקות, כגילוי של ה’ בעולם, וכדומה. (כן אמר הגר”ע יוסף זצקו”ל, בשיעורו בלוויין, במוצ”ש בשנות ה-90, שהעידו בפניו). או שמתפללים לנגד תמונתו. ואפילו, אם רק חושבים לעלות דרכו את התפילה. או להידבק באיזו עבודה, ברוח הקדש שבו. או סברות נפסדות אחרות, הרי אלו עובדי עבודה זרה ממש. (לצערנו, שמענו שיש כאלו, בקהילה אחרת)
ועם אלו, בוודאי שאין להתפלל.
שאף, שהם נחשבים לכופרים בטעות – ואין דינם ככופרים, לכל דיני התורה.
מכל מקום, אין להתפלל עמהם כלל, שיש בתפילתם משום עבודה זרה.
בברכה חיים זעפראני.
מקורות ונימוקים:
סקירת חסידות חב”ד בעידן שאחר השואה:
בשנים שלאחר השואה, כשרוחם של ישראל הייתה נפולה, ובאבל הפרטי של חסידות חב”ד בשנת תש”י, בפטירת רבם, רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש, השישי בשושלת אדמו”רי חב”ד.
זרחה שמשו של רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו”ר הבלתי נשכח של החסידות.
הרבי שהיה גדול בתורה, ובעל כישרונות מופלאים, מנהיג יוצא דופן, וכריזמטי. סחף את ההמונים, לפעול לפי משנתו.
הוא ראה חשיבות יוצאת דופן, בהשפעה על הזירה היהודית הגלובלית. ואף על כל העולם.
משיח:
בשנות ה-80, עודד את חסידיו לפעול להגברת הציפייה לגאולה. ובשנות ה-90, קרא לפרסם בציבור, כי יש להתכונן לבואו הקרוב של המשיח.
בשנים אלו, התחיל הלהט בקרב חסידיו, לייחדו כמשיח – מה שגרם למלחמות עזות, בציבור התורני.
אלו מביאים מדרשי חז”ל התומכים בטענותיהם – ואלו משיבים מלחמה שערה.
הלכה:
אין אנו נוקטים צד בוויכוח, שהרי עקרונית, כל צדיק יכול להיות משיח, אם התקיים בו התנאים המפורטים לקמן – אך כיום שכבר נפטר, אין נפקא מינה כלל, אם היה ראוי לכך או לא. שכיון שנפטר, בידוע שאינו משיח.
ברור הוא שלקבוע במסמרות, שהוא הוא משיחנו גואלנו – אין מספיק בפרושים, או רמזים, ואפילו מדרשים שונים. שגם אם נניח שהיה מפורש כך, אין לקבוע על פיהם הלכה.
אלא עלינו לנהוג, כמו בכל שאלה בחיי היהודי. לגשת לארון הספרים היהודי, ספרי ההלכה. לראות את המעשה אשר נעשה.
והנה הרמב”ם שכתב עליו הבית יוסף (באו”ח סימן ג) שהוא עמוד ההוראה, כתב הלכות מקיפות בכל תחומי החיים.
מיהו המשיח?
והנה שפתותיו ברור מללו, זה לשונו: (בהלכות מלכים פרק יא הלכה ד)
“ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה, ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה’, הרי זה בחזקת שהוא משיח.
אם עשה והצליח, ונצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בודאי.
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה. והרי הוא ככל מלכי בית דוד, השלמים, הכשרים, שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר ומן המשכילים יכשלו, לצרוף בהן, ולברר, וללבן, עד עת קץ כי עוד למועד”.
הרמב”ם העמיד לתנאי, שיהיה בחזקת משיח, 4 תנאים:
- מלך מזרע דוד. 2. עוסק בתורה ובמצוות, כדוד המלך. 3. יכוף כל ישראל לקיים מצוות. 4. ילחם מלחמות ה’.
וכדי שיהיה ודאי משיח, עליו לעמוד בעוד 4 תנאים נוספים:
- הצליח במשימות הנ”ל. 6. ניצח כל האומות. 7. בנה בית המקדש. 8. קיבץ את עם ישראל לארץ.
ואם נפטר או מת – בוודאי שאינו משיח.
מה שברור לכל בר דעת, שאף שהרבי מחב”ד היה אדם גדול ומיוחד – לא התקיימו בו התנאים הנ”ל, אפילו להחזיקו, בחזקת משיח.
שהרי הוא לא היה מלך, ולא נלחם מלחמות ה’, (דהיינו, אם אויבנו ושונאנו). ולא כפה את עם ישראל לקיים המצוות. ולא הגיע לדרגת דוד ע”ה.
וכשנפטר, והייתה לוויה וקברוהו, בוודאי שטות גמורה, לחשוב שהוא משיח.
והרי ר”ע וחכמי דורו, שטעו בבר כוכבא, שהתקיימו בו כל התנאים. משנפטר, חזרו בהם, הודו ולא בושו, שטעו. (עי”ש ברמב”ם הל’ ג) – וכי בושה היא לטעות?
אמנם, מהצער הגדול בפטירתו, יש שהמשיכו לטעות בכך לצערנו.
לנידון שאלתנו:
אף שטועים בזהותו של המשיח, אין הם כופרים בעיקרי האמונה, שהרי מאמינים במציאות המשיח.
אך במקום שעסוקים ברעיונות אלו – אין להתפלל עימהם בקביעות – כדי שלא יבוא להימשך לדעותיהם הכוזבות.
כמו שכתב הרמב”ם בלשונו הזהב: (בהלכות דעות פ”ו ה”א)
“דרך ברייתו של אדם, להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו, אחר ריעיו וחביריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו.
לפיכך, צריך אדם להתחבר לצדיקים, ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר: ‘הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע’. ואומר: ‘אשרי האיש וגו”. עכ”ל.
כפירה:
אמנם, אם יש כאלו הטועים לחשוב, שיש בו כוח אלוקי, או שמתפללים לתמונתו וכדו’ – אלו ודאי כופרים.
ואפילו, אם רק חושבים לעלות דרכו את התפילה. או להידבק באיזו עבודה, ברוח הקדש שבו. או סברות נפסדות אחרות, הרי אלו עובדי עבודה זרה ממש.
כמו שכתב, בנפש החיים (שער ג פרק ט):
“ואפילו להשתעבד, ולהתדבק באיזה עבודה, לבחינת רוח הקדש, שבאיזה אדם נביא, ובעל רוח הקודש. גם זה נקרא, עבודת כוכבים ומזלות ממש… וכן אמרו שם זה הטעם, גם על יעקב אבינו ע”ה, שלא רצה ליקבר במצרים.
הרי שקראו ז”ל ענין זה, עבודת כוכבים ומזלות. אף שהכוונה היתה, לרוח אלהין קדישין דביה.
וי”ל עפ”ז הכתוב: ‘לא יהיה לך אלהים אחרים על פני’. ר”ל, שלא לכוין ח”ו בשום דבר, לאיזה בחינה, וכח פרטי. אפי’ אם יהיה אותו הכח, בחי’ פני – היינו, אפי’ לפרט רוח הקדש, שבאיזה אדם”. עכ”ל
כפירה בטעות:
אמנם נראה, שהם נחשבים לכופרים בטעות – ואין דינם ככופרים.
כמו שכתב בשו”ת רדב”ז חלק ד סימן קפז: (אלף רנח)
“ממי שטועה באחד מעיקרי הדת, מחמת עיונו הנפסד, שלא נקרא בשביל זה כופר.
והרי הלל היה אדם גדול, וטעה באחד מעיקרי הדת, שאמר אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו. ומפני זה הטעות, לא חשבוהו כופר ח”ו, דאם לא כן, איך היו אומרים שמועה משמו.
והטעם מבואר: כיון שאין כפירתו, אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת, ואם כן אנוס הוא ופטור”.
וגם אלו למיטב הבנתי, מאמינים במציאות ה’, שהוא בעל הכוחות כולם – אלא שמאמינים בטעות, שנמסר כוח לצדיק – ויש להתפלל דרכו/אליו, או לקבל השפעה ממנו.
אך להתפלל עמהם, ישנה בעיה – כיון, שנחשבת תפילתם בצורה הזו, לעבודה זרה.
{שוב הקשה לי, ידידי הרב אליהו ברכה שליט”א:
מדברי הגר”ח הלוי מבריסק זצוק”ל, (הובא בקובץ מאמרים, לקדוש הגר”א וסרמן הי”ד, במאמר שיבוש הדעות) – בהסבר דעת הרמב”ם: “דהאמין בהגשמה, הרי הוא מין” – אף שהוא בטעות.
וביאר הגר”ח – ז”ל: “כי בכפירה לא שייך שוגג, דהא מ”מ אינו מאמין, וא”א להיות בכלל ישראל בלא אמונה”.
וא”כ לפ”ז: הרי אלו נחשבים, לכופרים גמורים!
אך עי’ שם, בדברי הגר”א וסרמן: דהכריח ממאמר הלל הנ”ל: “שאין משיח לישראל” – שיש חילוק!
בין כפירה, המגעת מחמת עצמן – דהרי יסודות האמונה פשוטים, ורק רצון האדם לפרוק עול, מטעהו בדברים כאלו.
לבין טעות המגיעה, מתוך טעות בהבנת הכתובים, או האגדות – דהוי כאומר מותר, ודינו כשוגג.
והכנ”מ כאן: לענ”ד, טעותם נובעת, מהמושג הרווח בחסידות, סביב כוחו המרכזי, של הצדיק בבריאה, שהכל עובר דרכו, ובזכותו. וטעו להתפלל אליו, כנ”ל – שאלו נחשבים לשוגגים}
