מקורות ומילואים:
עפמ”ש בשו”ת כתב סופר (יו”ד סימן פג) דכל שאינו מסייע לגוף העבירה בשעת העבירה, ליכא איסור מסייע, ומקורו מרש”י בגיטין (סא.). ולדידיה ה”ה בנד”ד דבשעת העבירה אין נעשה איסור סיוע אלא לאחר זמן. וכ”כ בשו”ת שבט הלוי ח”ב (סימן סב) ללמד זכות על המוכרים בגדי פריצות נשים, ונסתמך ג”כ ע”ד הכת”ס הנז’. (ומה שכתב להקשות ע”ד מההיא דנזיר דג”כ אינן הסיוע בשעת העבירה אלא אח”כ כשישתה, לענ”ד יש ליישב, דיין לנזיר הוי כחפצא דאיסור, וכמו שנתבאר לעיל, ולפיכך אף שיעשה אח”כ את האיסור לעולם הוי כמכשילו בידים, אבל היכא שנותן לו דבר היתר אף שהוא ישתמש בו באיסור, אין אסור אלא אם כן מסייע בשעת העבירה).
ובפרט לפמ”ש הש”ך (יו”ד סי’ קנא ס”ק ו’) דבישראל מומר אין איסור של לפני עור ולא איסורא דמסייע, וכתב הדגול מרבבה (שם) דמ”ש הש”ך דבישראל מומר מותר, לאו דווקא ישראל מומר, אלא כל ישראל שעושה עבירה במזיד, אין ישראל אחר מחויב להפרישו, ודווקא אם העובר הוא שוגג יש חיוב להפרישו.
אולם מכיון שאין הברכה שורה במקומות אלו שדורסים ברגל גסה את קדושת השבת, שהיא מקור הברכה ופותחים לעין כל ובמוצהר את חנותם בשבת, ומזלזלים במתנה טובה שהביא לנו הקב”ה מבית גנזיו, אין ראוי לעבוד מקומות אלו, ומה גם שאין שורה בכספם הברכה.
