מקורות ונימוקים:
האם יש איסור למסור נעלים של נפטר
אין מקור בדברי הגמרא או הראשונים לאיסור זה, מקור מנהג זה הוא בדברי ספר חסידים סימן תנ”ד שכתב בזה”ל: מי שחייב לאחרים לא ירבה בצדקות עד שיפרע את חובו, ולא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה לאחד. ניתנו לו מנעלים של מת ורצה לתת אותם לעני, אמרו לו ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י”ט י”ח), אלא תמכרם לנכרי שלא יבא לידי סכנה שום יהודי ויתן המעות לעני, ע”כ.
מדברי ספר חסידים מבואר שיש בלבישת נעלים של מת סכנה, לכן אין למסור את הנעלים ליהודי, אלא ימכור אותם לגוי. חשוב להעיר שמכך שהתיר למכור אותם לגוי, ניתן להוכיח שאין בדבר סכנה מציאותית אלא סכנה סגולית, לכן הגויים אשר אינם שייכים בזה, אין מניעה מלמכור להם את הנעלים.
מה הטעם למנהג לא למסור נעלים של מת
בדברי ספר חסידים לא פורש טעם הדבר, והרבה ניסו ליתן טעמים בדבר, יש שכתבו שהוא משום החשש שמא נשאר במנעלים ממחלת הנפטר, ושמא הלובשם ידבק בכך. ולדבריהם כל החשש הוא רק במי שמת ממחלה שיש חשש שהיא עלולה להדביק, ולא מי שמת מכח תאונה או הריגה וכדו’. כפי שכתב בשו”ת אגרות משה יו”ד חלק ג’ סימן קל”ג, שאם ידוע טעם המוות שאיננו מפני מחלה מדבקת, אין לחשוש לנעול מנעלי המת.
יש שכתבו שטעות סופר יש בדברי ספר חסידים וצריך לגרוס “מנעלים של מתה”, כלומר שלא לנעול מנעלים העשויים מעור בהמה שמתה, ומקור דבריו הוא על פי הגמרא בחולין צ”ד. שם איתא, לא ימכור אדם לחברו סנדל של מתה, ופירש רש”י: של עור בהמה שמתה מאליה. וטעם הדבר הוא מפני מפני שמתעהו, וגם מפני הסכנה, ופירש רש”י שהסכנה היא, שמא הבהמה מתה מחמת נשיכת נחש, והארס של הנחש קיים עדיין בעור הבהמה. כן כתב לבאר בשו”ת עצי הלבנון סימן מ”ו.
אולם כיון שדבר סגולי הוא, איננו צריכים טעם לדבר, וחמירא סכנתא מאיסורא, לכן נוהגים להחמיר בכך אף בנעלי אדם שמת. אלא שכיון שאיננו יודעים את טעם הדבר, אין לנו אלא מה שכתוב בהדיא בזה.
לפיכך כתב בשו”ת תשובות והנהגות חלק א’ סימן תש”ג, שאין הדברים אמורים אלא בנעלים מעור. זה לשונו שם: ומי הוא זה אשר בא בסוד ה’ לידע ולהבין טעם הדבר, ואולי יש בזה כעין סוד, שנעלים הם מעור בהמה, ובעור דוקא אין ללבוש מאדם לאדם, ולעניות דעתי החומרא בנעלים ולא בנעלי בית שאין להם דין מנעל אף ליוה”כ, שמקובל מהסבא מקלם זצ”ל שבדברים הסגולים שהזהירו חכמים אין לנו אלא מה שאמרו חז”ל (עיין בהקדמה לספר לב אליהו).
לעניין איזה נעלים יש להקפיד שלא למסור, יש שכתבו לחלק שאין הדברים אמורים אלא בנוגע לנעלים שלבש הנפטר בעת פטירתו, ויש שכתבו להחמיר יותר אף בכל הנעלים שלבש הנפטר בעת מחלתו, ויש שכתבו שאין לחלק בדבר אלא כל הנעלים של המת אין למוסרם לאחר.
ובשו”ת תשובות והנהגות הנז’ כתב בזה”ל: שמעתי מכמה גדולים שרצו לחלק שרק בנעלים שלבש בעת מיתתו אנו מחמירים, ולא בשאר נעליו אבל חמירא סכנתא ולא נוכל להקל בזה.
מנגד דעת הגאון המופלא הרב משה פיינשטיין זצ”ל בשו”ת אגרות משה חלק ג’ סימן קל”ג, שלמרות שישנם כמה דברים מצוואת רבי יהודה החסיד שלא ידוע לנו הטעם, ואפשר שגם דברי רבי יהודה החסיד הללו, הינם בלא טעם ידוע לנו. מ”מ כל מה שאנו יכולים לפרש שהוא מטעם ידוע לנו יש לפרש כן כוונת צואתו ולא להחמיר בלא טעם. ולכן מנעלים שאנו יודעים שהמת שלבש אותם נפטר שלא מחמת מחלה מדבקת, אין לחשוש להעביר אותם לאדם אחר, ע”כ.
מכל מקום חשוב לדעת שאין האיסור מעיקר הדין, אלא מפני חשש סכנה, ושייך לומר בכגון דא מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה. כפי שכתב בשו”ת יביע אומר חלק ג’ יורה דעה סימן ה’, בזה”ל: ממילא הרוצה לחוש לעצמו אין בידינו כח למנעו משום איסור בל תשחית, דבל תשחית דגופיה עדיף (שבת קמ). אבל מי שאינו רוצה לחוש לזה ודאי שיש לו ע”מ שיסמוך. וכ”ש כשהמנעל לא היה ברגלו בזמן חוליו או פטירתו.
