מקורות ונימוקים:
פסק השולחן ערוך יורה דעה סימן קמ”א, כל הצלמים של עבודת כוכבים הנמצאים בכפרים, אסורים, דסתמא לשם עבודת כוכבים נעשו. והנמצאים בכרכים, מותרים, דודאי לנוי נעשו. וכתב הרמ”א צורות שמשתחווים להם, דינם כדין הצלם ואסורים בלא ביטול. אבל אותן שתולין בצוואר לזיכרון, לא מקרי צלם ומותר, ע”כ.
מדברי השולחן ערוך והרמ”א אנו למדים, כי כל הצלמים שנעשו לנוי או לזיכרון ולא לשם עבודה זרה של ממש שיש בה השתחוויה וכדו’, לא נחשבים עבודה זרה ואינם אסורים. כן מבואר בדברי המרדכי פרק ג’ דעבודה זרה בשם ראבי”ה, כן הביא גם בשו”ת תרומת הדשן סימן קצ”ז, שהצלב שתולים הכמרים על בגדיהם אינו אלא לזיכרון, ולכן אין לדון אותו כעבודה זרה לאוסרו בהנאה.
כן העלה בשו”ת יחווה דעת סימן חלק ג’ סימן ס”ה, כי מדלייה שניתנת לאות כבוד, אף על פי שעשויה בצורת צלב, אין עליה דין עבודה זרה ומותרת.
למרות שהש”ך יורה דעה סימן קמ”א ס”ק ו’ כתב שדברי הרמ”א שהתיר צורת שתי וערב שנתלית בצוואר, זהו דווקא כשידוע בוודאי שלא השתחוו לה, אבל כשאין הדבר ידוע, יש לחוש שמא השתחוו לה, וספק דאורייתא לחומרא ע”כ.
כבר כתב בשו”ת יחווה דעת, כי פשט דברי הראבי”ה ודברי הרמ”א משמע, שסתם צורת שתי וערב שנתלית בצואר אינה עשויה אלא לזיכרון ומותרת, ואין לחוש שמא השתחוו לה. וכן הסביר דברי הרמ”א בשו”ת בתי כהונה (חלק בית דין, סימן י”ג, דף ס’ ע”ד), ודחה דברי הש”ך והוכחותיו בדין זה ע”ש.
בדומה למה שכתב הריטב”א בחידושיו לעבודה זרה על המשנה מ”ב ע”ב: בזה”ל, ומעתה צורות שתי וערב שרגילים הגוים לצייר בכלי כסף מותרים, אף על פי שצורת שתי וערב נעבדת להם, מכל מקום הרי אנו יודעים בודאי שאין הגוים עובדים אותה בכלים, ולא עוד אלא שאין הם עובדים אלא לצורת שתי וערב שטימא אותה הגלח שלהם. וזהו טעם ההיתר שאנו משתמשים במטבעות שיש עליהם שתי וערב, לפי שהדבר ברור שאינם נעבדים, ואף על פי שהם כלים מכובדים מותר ע”כ.
לפיכך גם בנידון השאלה שלפנינו, הואיל וסמל הצלב האדום איננו סמל שעובדים לו או משתחווים לו וכדו’, אלא מסמל את אירגוני הסיוע ההומניטרי בעולם, אין שום מניעה מללבוש בגדים עם סמלים אלו.
