שאלה: נשאלתי אודות סעודת חלבית שנוהגים לסעוד בחג השבועות בשעות הבוקר, האם באותה סעודה לאחר לאחר קינוח הפה והדחת ידים, רשאי לאכול מאכלי בשר, כדי להרוויח סעודת בשרית לפני חצות היום?
תשובה: יש להורות כדין הש”ס והפוסקים שמותר לאכול בשר אחר גבינה באותה סעודה, לאחר שיקנח פיו בפת וכיוצא בו, וידיח פיו במשקים, ויטול ידיו, או ינקה אותם היטב. ואף על פי שבית יוסף מביא דברי זוהר (בפרשת משפטים, שיש להחמיר, מכל מקום הזוה”ק בפר’ פינחס (דף רמו ע”א) כתב שמותר לאכול בשר אחר גבינה ע”י נט”י אמצעיים, ומ”ש לאסור בפר’ משפטים אינו אלא בגבינה אחר בשר. ודלא כמו שהבין מרן הב”י א”ח (סי’ קעג). ועוד שיש בידינו כלל גדול שבכל דבר שנכתב בגמ’ או בפוסקים אפי’ שיהיה היפך ממ”ש בספרי הקבלה אנו מורים בו בלא לחוש למ”ש בספרי הקבלה, וכן דעת מרן הב”י או”ח (סי’ כה) שהלכה כהגמ’ נגד הזוה”ק. וכבר הרה”ג החסיד מהר”א מני, אב”ד דחברון, העיד, שאין מנהגם בעה”ק ירושלים ת”ו להמתין אחר גבינה ולא כלום בין בגבינה חדשה בין ישנה. וכן הגר”ח פלאג’י (בס’ משא חיים מע’ ס אות קנז, דנ”ז ע”ד) כ’, שבעירנו איזמיר היה מנהג קבוע בכל שבת שהיו אוכלים בסעודת צהרים מאכלי חלב ודבש, ואח”כ באותה סעודה עצמה היו אוכלים בשר.
מקורות:
בית יוסף (אורח חיים סימן קעג) כתב יש מחמירין על עצמם שלא לאכול בשר אחר גבינה בסעודה אחת מפני שכתוב בספר הזוהר פרשת משפטים (קכה.) וז”ל אשכחן דכל מאן דאכיל האי מיכלא כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא ארבעין יומין אתחזיא גדיא מקלסא בקלפוי לגבי אינון דלעילא וסייעתא מסאבא מתקרבין בהדיה וגרים לאתערא דינין בעלמא דינין דלא קדישין ואי אוליד בר באינון יומין אוזפין ליה נשמתא מסטרא אחרא דלא איהי קדישא עכ”ל וכבר כתב המרדכי (חולין סי’ תרפז) שמהר”מ (תשובות דפוס פראג סי’ תרטו) היה נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה לפי שפעם אחת מסעודה לסעודה מצא גבינה בין שיניו גזר להחמיר על עצמו ואין זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע דהא חזינא פרק כל הבשר אנא להא מילתא כחלא בר חמרא וכו’ וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת ובעוף אני מיקל כיון דגבינה ועוף נאכלין באפיקורן ע”כ. והא ודאי שהוא ז”ל לא ראה ספר הזוהר ואפילו הכי היה מחמיר על עצמו משום מעשה שהיה ואף על פי שהיה מיקל בעוף היינו לפי שלא ראה ספר הזוהר אבל אנו שזכינו לראותו טוב ונכון להחמיר אפילו בבשר עוף.
דעת המחמירים כזוהר:
הרמ”א (יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן פט) הביא שיש מחמירין אפילו בבשר אחר גבינה (מרדכי בשם מהר”ם וב”י בא”ח סעיף קע”ג), וכן נוהגין שכל שהגבינה קשה אין אוכלין אחריה אפילו בשר עוף, כמו בגבינה אחר בשר. (וכן הוא בזוהר).
וכן הלבוש (יורה דעה סימן פט) הביא שלפי הדברי הזוהר יש ליזהר שלא לאכול אפילו בשר עוף אחר גבינה בסעודה אחת, כי אם מסעודה לסעודה כמו בגבינה אחר בשר, לפיכך יש להחמיר.
כרתי (סימן פט) הביא דברי הפרי חדש (ס”ק ט”ו) שהסביר לפי הזוהר לא מיירי אלא בבשר בהמה. וכן הסכים הפרי תאר בסק”ו, וכ”ה בלחם הפנים יו”ד שם. וכן כתב הגאון יעב”ץ בס’ מור וקציעה סי’ קעג.
ופרי מגדים (יורה דעה שפתי דעת סימן פט) כתב יש להיזהר מלאכול בשר אחר גבינה מטעם הזוהר אם כן צריך לברך ברכה אחרונה אחר החלב. ובשבועות נוהגין לאכול מאכלי חלב ומברכין ברכת המזון ואח”כ אוכלין בשר: כתב פרי מגדים שפר”ח (אות ט”ו) היקל בשר עוף אחר גבינה לאכול. וכבר נהגו להקל ע”י סילוק ובהמ”ז והיינו כל שאין גבינה קשה אבל גבינה קשה ראוי להחמיר שש שעות.
וערוך השולחן (יורה דעה סימן פט) כתב שזוהר (משפטים) החמיר מאד שלא לאכול בסעודה אחת חלב ואח”כ בשר אלא כשרוצה לאכול בשר יפסיק בברהמ”ז וימתין שעה ויש מדקדקין שנזהרין בזה אבל רובם אין נזהרין בזה וי”א דלפי הזוהר גם בבשר עוף אחר גבינה יש להחמיר כבבשר בהמה [ב”י א”ח סי’ קע”ג] וי”א דהזוהר לא החמיר רק בבשר בהמה ולא בעוף [פר”ח סקט”ו] וכן נראה מלשון הזוהר.
ערוך השולחן הוסיף שע”פ הזוהר דיותר משעה א”צ להמתין [ש”ך סקט”ז] וכבר כתבנו דלזוהר אין לאכלן בסעודה אחת ויפסיקו בברהמ”ז וזהו הכל לענין הטעם הנמשך אבל לענין גבינה שבין השינים יש להחמיר כמו בבשר שבין השינים ואף שיש מי שאומר דרק בשר שבין שינים גלי קרא דמקרי בשר ולא גבינה [ט”ז סק”ד] מ”מ חלילה לעשות כן והרבה חולקים בזה [פר”ח ופמ”ג] כי איזה סברא הוא שלא להקרא גבינה מה שבין השינים ובבשר צריך קרא לענין אחר ו’ שעות כמ”ש לדעת רוב הפוסקים ולכן בוודאי יש לנקר השינים מהגבינה. ודע דזה אנו רואים בחוש שהגבינות הפשוטות שעושין בע”ב בהם נשאר יותר בין השינים מהגבינות המתולעות מפני שהן נפרכין ולכן יזהרו לנקרם ואין זה רק בגבינות אבל חלב וחמאה אין נשארין בין השינים כמובן.
דעת המקלים:
משנה ברורה (סימן קצו אות ט’) כתב שהמנהג עכשיו שלא לאכול בשר אחר “גבינה קשה” ע”י קינוח והדחה.
וכן מהרש”ל בים של שלמה (פרק כל הבשר סי’ ו) כתב לפרש דברי הזהר דוקא בגבינה אחר בשר אבל בשר אחר גבינה מותר.
ובס’ חגורת שמואל (סי’ פט ס”ק יח) פי’ דברי הזהר בגבינה קשה שעברו עליה ששה חדשים ושהועמד ע”י קיבה שמושך טעמה זמן ארוך והו”ל כבשר. וכמ”ש התורת חטאת כלל עו – עז, והט”ז בסק”ד, שבזה הוא שיש להחמיר להמתין שש שעות, משא”כ בגבינה רכה ושהועמדה בלי קיבה.
שו”ת פני אהרן (חיו”ד סי’ ו) כ’ להוכיח מהזוה”ק פר’ פינחס (דף רמו ע”א) שמותר לאכול בשר אחר גבינה ע”י נט”י אמצעיים, ומ”ש לאסור בפר’ משפטים אינו אלא בגבינה אחר בשר. ודלא כמו שהבין מרן הב”י א”ח (סי’ קעג).
גם יד אהרן א”ח (סי’ קעג) העיר ע”ד מרן הב”י שאין ראיה מס’ הזהר, דהתם מיירי בגבינה אחר בשר, וכדמוכח בזהר פר’ פינחס ברעיא מהימנא (דף רמו ע”א) דמים אמצעיים בין גבינה לבשר.
מרן החיד”א בשיורי ברכה (סי’ פט סק”ו) הביא דברי היד אהרן, וכתב, שמכח זה רבים מיראי ה’ שנהגו זה כמה שנים שלא לאכול בשר אחר גבינה עפ”ד הזהר לדעת מרן, האידנא שבקי לחסידותייהו ואכלו בשר אחר גבינה ששמעו שאדרבה מצוה לאכול בשר אחר גבינה. וגם חכם אחד מחכמי הדור כתב פסק שהם מותרים ושא”צ התרה דהו”ל מנהג בטעות.
הלחם חמודות (בפרק כל הבשר סי’ כג). והמנחת יעקב (כלל עז אות ט). כתבו באמת שאף מרן הב”י לא הביא כלל חומרת הזוהר בש”ע, ומשום שהזהר חולק על הש”ס דידן דאיתמר בהדיא אכל גבינה מותר לאכול בשר, וממילא בודאי שמצד ההלכה הלכה כהש”ס דידן להתיר.
וכן כתב הרדב”ז בתשובה ח”ד (סי’ פ) וז”ל: ויש בידי כלל גדול שבכל דבר שנכתב בגמ’ או בפוסקים אפי’ שיהיה היפך ממ”ש בספרי הקבלה אני מורה בו ולא אחוש למ”ש בספרי הקבלה, ולעצמי אם הוא חומרא אני נוהג אותו, ואם היא קולא לא אחוש לה. ע”כ. וכן דעת מרן הב”י או”ח (סי’ כה) שהלכה כהגמ’ נגד הזוה”ק. וכ”כ בשו”ת מקום שמואל (סי’ פ) ובשו”ת בית דינו של שלמה (חאו”ח סי’ יב). וכ”כ הגר”ח פלאג’י בשו”ת לב חיים ח”א (סי’ סד) שמרן אינו חושש לד’ הזוה”ק בזמן שמבואר בש”ס ופוסקים להיפך. ולכן העיקר להלכה שמותר לאכול בשר אחר גבינה, ומשום כך השמיט מרן דבר זה מהש”ע.
אף על פי ששו”ת קול גדול (סי’ סד) כתב שנכון להחמיר לחוש לד’ הזהר בין בגבינה בין בחלב, ואפי’ בבשר עוף. ע”כ. אבל מדברי שאר אחרונים מוכח שלא החמירו אלא בגבינה, ולא בחלב. וכ”כ בבן איש חי ש”ב (פרשת שלח לך אות טז), וכתב, ופה עירנו בגדאד אנו מורים כך, שאם היא גבינה קשה שעבר עליה ששה חדשים ויותר שוהין שש שעות, ואם לא עברו עליה ששה חדשים ממתין שעה אחת לכל חודש אחד, שאם עבר עליה חודש אחד, ממתין שעה אחת, ואם שני חדשים ממתין שתי שעות, וכן ע”ז הדרך.
והרה”ג החסיד מהר”א מני, אב”ד דחברון, העיד, שאין מנהגם בעה”ק ירושלים ת”ו להמתין אחר גבינה ולא כלום בין בגבינה חדשה בין ישנה.
וכן הגר”ח פלאג’י (בס’ משא חיים מע’ ס אות קנז, דנ”ז ע”ד) כ’, שבעירנו איזמיר היה מנהג קבוע בכל שבת שהיו אוכלים בסעודת צהרים מאכלי חלב ודבש, ואח”כ באותה סעודה עצמה היו אוכלים בשר, ע”פ מ”ש החמדת ימים, שלפי הסוד יש תיקון באכילת בשר אחר גבינה, שהחלב בחינת החסדים, והבשר בחינת הגבורות, ותתאה גבר, ובחינת הגבורות מתמתקת בחסדים שהם למטה, והוא תיקון נפלא. אבל גבינה אחר בשר אסור, דהא תתאה גבר, ונמצא מגביר הגבורות על החסדים.
ומרן הגרע”י בשו”ת יביע אומר חלק ו – יורה דעה סימן ז סיים מאחר שיש לנו עדות שלא נהגו כאן להחמיר בזה, וחזי מאן גברא רבה דקמסהיד עלה, יש להורות כדין הש”ס והפוסקים שמותר לאכול בשר אחר גבינה, לאחר שיקנח פיו בפת וכיוצא בו, וידיח פיו במשקים, ויטול ידיו, או ינקה אותם היטב. ומי שנהג להחמיר על עצמו שלא לאכול בשר אחר גבינה אלא כעבור שעה או יותר וידע שהוא נוהג כן דרך חומרא וחסידות, ויש לו צורך לבטל מנהגו, יעשה התרה על שלא אמר מתחלה שהוא נוהג כן בלי נדר, ואז יהיה מותר לו לאכול בשר אחר גבינה, אבל מי שנהג כן לפי שחשב שכן הדין לאסור אכילת בשר אחר גבינה כדין גבינה אחר בשר, יכול לבטל מנהגו בלי התרה כלל, ויאכל בשר אחר גבינה ע”י נט”י וקינוח והדחת הפה, וכמו שהורה מרן הש”ע שקבלנו הוראותיו. ומ”מ מי שיש לו נקבים בשיניו, ראוי שיחצוץ שיניו היטב בין הגבינה לבשר.
