מקורות:
[1] ויש בכך לפי שעת הרבה ראשונים ומכללם הרמב”ם איסור דאו’ של “לא תקרב לגלות ערווה” היות וכמעט כולם נידות ולא טבלו מטומאת וסתן, ראה בריב”ש (סי’ שצד) ובדרכי משה (יו”ד סי’ קפג) וברמ”א (שם). וע”ע בח”מ ובב”ש (אהע”ז סי’ כ).
[2] שהרי מלבד מה שהתירו לאדם לדבר עימה בכדי שתמצא חן בעיניו, וכדאי’ בקידושין (מא.), ובשו”ע (אהע”ז סי’ כא סעי’ א’). כל שאר דיני הרחקות מן הנשים נוהגות גם בה,
וכמבואר בשולחן ערוך אבן העזר (הלכות אישות סימן כא)
צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד. ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור.
[3] וכנז’ בשו”ע (אהע”ז סי’ כב), ובספר חוט השני (דיני הרחקות) הזהיר בשידוכין על כך מאוד.
[4] זה לשון הרב משנה הלכות חלק ט (סימן רסא): “אף שאין ספק שיש להתריע על ריבוי הפגישות ועל ההפקרות בזה ויש בזה גם עם – הארצות שחושבים אם לא נוגעין בה ולא נותנין היד זה כבר היתר גמור ושוכחים שגם שחוק וקלות ראש יש בזה משום לא תקרבו ובריבוי הפגישות קשה להזהר אבל אני נאלץ לכתוב שאין אני מסכים למה שביאר שיטת הראב”ד שיש איסור בזה ולא בזה נוושע דדוקא מה שהאריך מצד מילי דעלמא יכול להשפיע יותר אבל מי זה יקבל שיש מהראשונים דס”ל דאסור לפגוש עם הבתולה למטרת נשואין וגם בדברים כמו אלו שהם תלוי בהרגש אין לנטות מפשוטן של ראשונים עכ”ל.