שאלה: האם מותר לאישה בהריון להיכנס לבית הקברות בימי עיבורה?
תשובה: מעיקר הדין אין חשש שנשים מעוברות יעלו לבית הקברות ואין בזה קפידא, אולם נכון להזהיר את כלל הנשים שימעטו מלבקר בבית הקברות ובפרט בימי טומאתם. ואם מרגישות צורך בעלייתן לביה”ק, רשאיות לעלות אפילו בימי נידותן בג’ תאריכים אלו, יום השבעה, השלושים וכן ביום השנה.
א). הנה ראיתי לכמה שמדקדקים ונזהרים יותר בנשים מעוברות לבל יכנסו לבית הקברות ואפילו ביום היארצייט, ולענ”ד מה שחששו בזה הוא מפני שנתערב להם דין זה עם דין אשת כהן מעוברת שנחלקו הפוסקים האם מותר לה להיכנס לאהל המת ולבית הקברות, שהרוקח (סי’ שסו) הובא במג”א (יו”ד סי’ שמג סק”ב), ובש”ך (סימן שעא סק”א), התיר לה להיכנס לאהל המת, דספק ספיקא הוא, שמא הוא זכר או שמא הוא נפל, ותמה ע”ז המג”א דבלא”ה טהרה בלועה היא ואינה מטמאה. ועי’ בפת”ש (שם סק”א) מה שכתב ליישב. וראה עוד בברכי יוסף (אות ד’) שראוי לנהוג סלסול וליזהר אף שמותרת ליכנס וכו’, מ”מ כיון דאם הוא זכר נטמא טוב שלא יטמא וכו’, עכ”ל. וגם הכה”ח (סי’ שמג אות ד’) הביא את דברי הברכ”י דראוי לנהוג סלסול שלא תיכנס אשת כהן באהל המת. אולם הגם שנהגו נשות כהנים סלסול בעצמם, אבל שאר נשים ישראליות המעוברות מה חשש יש בזה, ואדרבה משם ראיה שדווקא באשת כהן מעוברת הקפידו ולא בשאר נשים.
ב). והנה בשו”ת מנחת יצחק חלק י’ (סימן מב) התאמץ למצוא מקור למנהג זה, וכתב, דמשום שנשי דידן מצפות שיבנה במהרה המקדש ויהיו ילדיהם כשרים להביא מי חטאת כדי להזות על טמאי מתים וכדאי’ במתני’ (פ”ג דפאה משנה ב’), וכתב, דעל כרחך היו אמותיהן נזהרות כל ימי עיבורן שלא להיטמאות בטומאת מת, יעו”ש. ונראה דירד להציל ולא הציל, שהרי להדיא כבר עמד ע”ז המאירי (סוכה כא.) וכתב וז”ל: ואין חוששים למה שאמותיהם נטמאו במת בעוד שהיו מעוברות, שבאותה שעה טומאת בית הסתרים היא. ע”כ. וגם הרב שולחן גבוה (סי’ שעא ס”ב) כתב, שהנוהגות בזה אינו אלא מנהג בורות שהרי אין טומאה בבלוע ואין שייך טומאה בעובר כל עוד לא יצא העובר לאוויר העולם. ושכן פסק הרדב”ז ח”א (סי’ ר). ועי’ עוד בשו”ת שבט הלוי ח”ו (סימן קעה) שכתב ע”פ תשו’ החת”ס דגם לדברי הרוקח שנראה שהבין שיש טומאה בוולד במעי אמו שהרי הוצרך להתיר משום ס”ס, מ”מ כל זה דווקא כשמתעורר לצאת עד שעת יציאה, אבל קודם לכן אין לחוש. נמצא דמ”ש הרב מנח”י טעם רחוק הוא.
ג). אלא שאיני יודע מה משכנו להרב מנחת יצחק לקבוע שזה המנהג שהוצרך לחפש לזה מקור, ואטו נשים ישראליות מעוברות לא נכנסות לבית חולים מתי שיש שם בכניסה שלט המודיע על טומאת מת, וכן האם נשים מעוברות לא נהגו להשתתף בלוויה של בן משפחה הגם שנמצאים תחת אהל אחד, וכן האם נשים מעוברות לא הולכות לקברי צדיקים, אע”ג שגם שם נוהג טומאת מת וכפי שהאריכו בזה האחרונים, (ראה בספר סוגה בשושנים פ”א בשם כת”י של החיד”א. ובספר פתחי מגדים פ”ג או’ קכב. ובספר דעת נוטה עמ’ רלג בשם הגרח”ק שליט”א). ועוד, דגם למטוניה דהרב מנח”י, אם עשתה בדיקת ‘אולטרא סאונד’, והתברר שמעוברת בנקבה אין בזה חשש לפי הטעם שכתב שם, ולא מצינו מי שהחמיר בזה במעוברת זכר ולא במעוברת נקבה, וע”כ שלא חששו לזה כלל. ועוד, שהרי גם ילדים קטנים לא נוהגים להביא לבית הקברות ולסתם לווית המת, ואטו האם יש איסור להביאם, ומי שיביאם מיקרי מבטל מנהג, וע”כ שעיקר הטעם הוא, שאין אנו רוצים להפחידם ושמא יארע להם נזק, וה”ה בנשים מעוברות. וכן ראיתי בספר אדמת קודש – להגר”מ גרוס (עמ’ תקג) שהביא בשם הגאון רבי אפרים ביליצר בעל שו”ת יד אפרים שנשאל האם מותר לאשה מעוברת לילך לקברי אבות, והשיב: אנכי לא שמעתי ולענ”ד עיקר הטעם שחששו בזה, הוא משום שמא מחמת צערה ופחדה של האשה המעוברת יגרם נזק לוולד. ע”כ. ולפי”ז אם יודעת בעצמה שאדרבה אם תעלה ותתפלל על קברי אבותיה או בני משפחתה יוקל לה ורצונה בכך, אין להתעקש על כך ובפרט ביום היארצייט.
ושו”ר שגם בספר פניני הלכה – קוק (עמ’ תרטו) שכבר שאל את מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל בזה הענין – של כניסת נשים מעוברות לבית הקברות, והגרי”ש ביטל שאין מנהג כזה.
ואפשר עוד, דמה שחששו בזה הוא מחמת מה שכתב בעל שבט מוסר (פרק כד או’ טז), שיש לנשים מועברות להיזהר שלא ישהו במקומות של טומאה. אלא שמסתבר שאין זה אלא ברגילה לשכון במקומות אלו דזה עלול להשפיע על וולדה, וגם זה אינו מדינא אלא מידת חסידות, יעו”ש.
ד). ואדרבה לענ”ד נראה דעדיף טפי שנשים מעוברות ייכנסו לבית הקברות ולא שאר נשים ובתולות, שהרי כבר מצינו שהזהיר הפת”ש בשם החמודי דניאל (יו”ד סי’ קצה ס”ק יט) שנשים לא ייכנסו להתפלל בבית החיים ‘בימי נדתן’. ולפי”ז נשים בהריון שבדרך כלל אינן נידות, עדיפות טפי משאר נשים. ואגב יש להעיר עמ”ש בשו”ת יבי”א ח”ד (סי’ לה אות ה’) לדייק מדברי החמודי דניאל הנ”ל שרק בימי ראייתן יש לחוש, ולענ”ד אינו מוכרח, דכל עוד שלא נטהרו אכתי בטומאתן עומדים ומה לי ימי ראייתן או ימי ספירתן סו”ס אכתי לא נפקא מידי טומאתה, וכן לשון החיי אדם (כלל ג’ או’ לח), שלא ייכנסו לבית הקברות ‘עד שיטבלו’. וכן כתב המשנה ברורה (או”ח סי’ פח סק”ז), וכ”כ הכה”ח (ס”ק יב), והרב גשר החיים (פרק כט). וכן יש להוכיח ממ”ש המג”א (סי’ תקנט ס”ק טו) בשם כתבי האר”י ז”ל.
ה). אלא שאם אין להם יארצייט או דבר הכרח, אין מקילין לכלל הנשים לבקר בבית העלמין, לפי שחוששים למ”ש הגר”א באגרת עלים לתרופה: ‘ותשמרי שלא תלכי לית הקברות כלל וכלל, כי שם מתדבקין הקליפות מאד, וכל שכן בנשים. וכל הצרות והעוונות באים מזה’. ע”כ. והיינו משום חומרת צירוף טומאת הנדה עם טומאת בית הקברות. וראה עוד במג”א (סי’ תקנט ס”ק יד) בשם רבנו האר”י ז”ל.
