מקורות ונימוקים:
האם לקדש בטבעת או במטבעות כסף
פסק השולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן לא סעיף ב ‘ בזה”ל: י”א שאם קדשה בדבר שאין בקיאין בשומתן ופעמים טועים בהם הרבה, כגון אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהם, ואמר לה התקדשי לי באבן זו ששוה נ’ זוז, צריך שומא, דלא סמכה דעתה. ויש מי שאומר שאפילו קידשה באבן סתם, ולא אמר לה ששוה נ’ זוז, צריכה שומא, ולכך נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן.
בדברי השו”ע מבואר, שיש עניין לקדש את האשה בטבעת חלקה שאין בה אבן טובה, על מנת שלא יצטרכו שומא, הואיל ולדעת היש אומרים בשו”ע אף אם לא אמר לאשה כמה שווה האבן, צריך שומא.
וכך הוא מנהג עם ישראל קדושים, עוד מימי הראשונים לקדש את האשה בטבעת, כפי שמבואר בדברי המרדכי בקידושין סימן תפ”ח שכתב “נהגו העם לקדש בטבעת של זהב בלא אבן יקרה בתוכה משום דרוב בני אדם אינם בקיאין בשומא”.
ובספר החינוך מצווה תקנ”ב, כתב לכך טעם על פי הפשוט, שיהיה ביד האישה תמיד טבעת הנישואין, שתזכור שהיא אשתו ותזכור תמיד את חיוביה כלפי בעלה.
אולם אין בכך מנהג פשוט, ועד הדור האחרון עוד היו שנהגו לקדש במטבעות ולא בטבעת, כפי שמבואר בדברי הבן איש חי שנה ראשונה פרשת שופטים אות ח’, שם כתב כך: יש נוהגין לקדש בשלש מטבעות של זהב וכסף ונחושת, ונראה מצוה מן המובחר לקדש בטבעת כסף.
ובטעם העניין על פי הסוד שיש עניין בטבעת דווקא, כתב הבן איש חי לבאר כך: ויש רמז נכון בטבעת כמ”ש בסה”ק מקבציאל ע”פ מ”ש רבינו האר”י ז”ל בשער טעמי המצות פרשת כי תצא, דע”י הקדושין שהאדם מקדש לאשתו נמשך אליה חד רוחא מכח רוחו של בעל, והוא בבחי’ אור מקיף מן רוחא דיליה, אח”כ בא עליה ביאה גמורה ויהיב בה חד רוחא בסוד אור פנימי בגווה מכח רוחא דיליה, ולכן צריך להקדים הקדושין דאין הרוח הפנימי נכנס בה עד שיכנס אור המקיף וכו’, ע”כ ע”ש, ולפ”ז בטבעת שהיא מקפת על האצבע יש בה רמז נכון לאור המקיף הניתן לה ע”י קדושין, ולכך הטבעת היא מצוה מן המובחר. ומנהגינו לחקוק על הטבעת צורת ה והוא מנהג יפה, ופה עירנו בימים אלו נתפשט יותר המנהג הזה לקדש בטבעת, אך עדיין יש רבים שמקדשים בכסף וזהב שנותנו לידה, וכשמקדש בטבעת אין נוהגים לכרוך היד במטפחת וגם מצד זה נמצא שיש עדיפות בטבעת, ע”כ.
טבעת מזהב או מכסף
לעניין אם הטבעת תהיה מכסף או מזהב, בספר אבן העוזר סימן ח’ סעיף א’ ס”ק כ”ב כתב שהמנהג בכל תפוצות ישראל הוא לקדש בטבעת של זהב. אולם כתב שבירושלים נוהגים לקדש בטבעת של כסף. ועיין עוד באוצר הפוסקים סי’ כ”ז סעי’ א’ אות ח’, שם הביאו שהמהר”ם בנעט אמר שקידושי בנו עם בתו של בעל השמן רוקח היה בטבעת של כסף.
וכך כתב הבן איש חי הנזכר לעיל, בפרשת שופטים שמצווה מן המובחר לקדש בטבעת של כסף דווקא. טעם הדבר כתב ביתר ביאור בספרו חוקי הנשים פרק מ”ה, דהיינו משום שהכסף הוא מידת החסד והרחמים, ואילו הזהב מורה על דין. עוד כתב שאותיות כסף הינם אותיות עולות, כ’ ס’ ף, לעומת זאת אותיות זהב הינם יורדות, שהרי ז’ היא הגדולה ואחריה ה’ ואחריה ב’, וסימן טוב אותיות עולות המרמזות לעלייתם של בני הזוג בחייהם.
ועיין עוד בספר תשובות והנהגות כרך ב’ סימן תרל”ח שם כתב בזה”ל: ובארץ ישראל רבים מקדשין בטבעת של כסף עגול מבפנים ומרובע מבחוץ, וכ”מ בבא”ח פרשת שופטים ואומרים שזהו סגולה נפלאה שתוליד לו בנים, וכ”כ בספר הנהגות האדמו”ר ממונקאטש זצ”ל שכן קבלה בידם, ע”ש, רק צריך להודיע לה מקודם שמקדשה בטבעת כזו אף שכולן רגילין בטבעת זהב רגילה וליישב דעתה שתקבל ממנו גם כן טבעת עגול של זהב, שלא תתבייש בטבעת משונה מכל אדם, אך יאמר לה להדיא שזה אינו תנאי בקידושיה שתקבל מתנה זאת, אלא תדע שיתן לה עוד טבעת עגולה יפה למתנה, ויוסיף לה שלא תלוי בזה גוף הקידושין.
למעשה הדבר תלוי במנהג וברצון החתן והכלה, ואין בזה הלכה ברורה. ובלבד שתדע הכלה ממה הטבעת עשויה, שלא יארע חלילה מקרה שהכלה סבורה שהטבעת היא מזהב ובאמת היא מכסף, כפי שכתב גם בילקוט יוסף שובע שמחות חלק א’ עמוד קפ”ד.
