בהמשך לתשובת הרב שליט”א רציתי לשאול.. אחר שהרב נקט שכל אדם שחולה בשפעת הוא כאדם המזיק ואפי’ שספק אם הוא מזיק אסור לו להתקרב לאנשים מחשש שמא ידביקם ולכן אסר לאשה ללכת לעבודה אפי’ שבכך מפסידה את פרנסתה.
רציתי לשאול לפ”ז האם כל אדם שחולה בשפעת יהיה אסור לו ללכת לבית הכנסת להתפלל שמא ידביק ויזיק את הרבים. וכן אסור לו ללכת לחתונה או שמחה משפחתית שמא יזיק את הרבים. וכן אסור ללכת לקניות בסופר. ולהלך ברחוב בין אנשים, ולא לנסוע במעלית שיש בה אנשים שמא ידביק ויזיק אותם.. (וכן יהיה אסור לחולה להתקרב לאישתו וילדיו שמא ידביקם ויזיק אותם אא”כ מוחלים לו בלב שלם.)
האם כן הוא שכל אדם שחולה בשפעת צריך להכנס לבידוד????..
ואם אכן כן הדין. האם זה נאמר גם באדם שעדיין לא חולה ממש אלא שיש לו קצת צינון, ויתכן שזו תחילת שפעת, וכבר הוא בגדר מדביק אנשים, או שמרגיש קצת כאב גרון ויתכן ויש לו חיידק וכבר הוא מתחיל להדביק ויתכן שהוא מזיק, האם גם צריך להתרחק מאנשים דספק אדם המזיק הוא??.
ובכלל מי אמר שאדם החולה בשפעת הוא נקרא אדם המזיק, אולי זה רק גרמא וכמניח נגיפים לפני אנשים והם נדבקים, שהרי לא מדובר באדם שנושף על חביריו. ואולי בכה”ג כשיש צורך ושעת דחק מותר להסתובב בין אנשים, ומי יאמר שהם בוודאי ינזקו, ובפרט שכאן הוי רק ספק שאין זה פסיק רישה שאדם חולה הוא ידביק, ומי אמר שבכה”ג הוא צריך להרחיק מכולם אולי בזה נאמר שעל הניזק להרחיק עצמו..
ואולי מספיק רק שאדם יזהר ויעשה כמיטב יכולתו לא להדביק, (ישים יד על הפה בשעת שיעול, ישמור מרחק סביר מחביריו) אך לא חייב להשאר בביתו ולהפסיד תפילותיו ופרנסתו?
וא”כ אם האשה החולה תנסה לשמור כמה שיכולה, אולי מותר לה ללכת לעבודה, ולא צריכה לחשוש ולהפסיד את כספה.
תשובה:
הבה ונעשה סדר בענין כי אכן שאלתך מחכימה וצריכה תלמוד.
הנה זה פשוט שאסור להזיק את השני בגרמא, בין אם ייגרם לו על ידי כך הפסד ממון ובין אם ייגרם הפסד בגופו, בכל אופן יש איסור להזיק את רעהו אפילו בגרמא.
ואין חילוק בין הליכה לשמחה משפחתית לבין הליכה לבית הכנסת או שאר מקומות של מצווה, אין היתר להזיק במקום מצווה. ואף שאין המזיק עושה פעולת אקטיבית לניזק, מ”מ לא גרע מכל גרמא, דאסור וחייב בידי שמיים. וכל זה אף אם ע”י שנשאר בביתו יפסיד ממון.
ועל כן יש לו להימנע מלשהות בכל מקום שיש התקהלות של רבים והוא הולך או יושב ביניהם למשך זמן ממושך. ואין הכי נמי אם מתרחק כנדרש ושם מסכה וכיוצא בזה, או שנמצא לידם רק קל רגע כת, מסתבר שבכהאי גוונא נידון נזק זה כמיעוט שאינו מצוי ובכלל שומר פתאים ה’, היכא שלא שכיח היזקא.
וכל זה כשברור לו שיש לו חולי המדבק כגון שפעת, חצבת וכדו’ במחלות מדבקות, אבל אם ספק אם המחלה מדבקת, יש להתיר, דהרי אפילו באיסור תורה אנו מקילין מטעם ספק ספיקא, וגם בנידון זה ספק אם המחלה מדביקה וגם את”ל דמדבקת, מ”מ מי יימר דזה יידבק.
מקורות:
איסור היזק לאחרים בממונם ובגופם הוא איסור תורה וכמ”ש הקהילות יעקב בב”ק (סי’ א’), והאיסור להזיק הוא גם בגרמא וכמ”ש המניח סם המוות לפני בהמת חברו חייב בידי שמים כדאי’ בב”ק (מז:), ואע”ג דאמרינן התם היה לה שלא תאכל, מ”מ חייב ביד”ש. ועי’ תוס’ רי”ד (שם), ובערוה”ש (סי’ שפו). והכא נמי אע”ג דהניזק הביא את הנזק ע”ע בזה שנשם, מ”מ לא גרע מכל תקלה שהניח ברשות הרבים ובא אחר ונתקל מעצמו וכמ”ש החזו”א (שם), דאפילו שהתורה פטרה בבור ברשות הרבים בנזקי אדם, מ”מ ביד”ש חייב בעל הבור ואע”ג דלא ברי היזקא. והכא נמי הוי תקלה נסתרת.
ויש לדמותו עוד למ”ש הרא”ש ב”ק (פ”ט או’ יג) גבי שיסה בו את הכלב ואת הנחש, דחייב ביד”ש וכן כתב השו”ע (סי’ שפו). ועי’ בשו”תץ ארחותיך למדני ח”ב (סי’ קנג) שדן לחייב את המדביק אף בידי אדם מדין אש הואיל וכח אחר מעורב בו, אלא שלענ”ד הוי היזק שאינו ניכר ואין לחייבו בידי אדם. ושו”ר שכן העלה הגר”י זילברשטיין בספר ווי העמודים וחישוקיהם (סי’ ו) גבי נידון דידן.
