מקורות ונימוקים:
לא מבעיא אם החברה היא חברה של גויים, שבזה ממנה נפשך יש להתיר, שהרי אם נחשיב את הממון ששילם בעת ההזמנה כקנין גמור שהרי ד”ת מעות קונות אף במטלטלין וכמ”ש השו”ע (חו”מ סי’ קצח ס”א), הרי מכיון שבאותה העת שרכש כבר נקנה לו ונחשב שלו, והרי זה בכלל מכירתו, ואע”פ שבעת מכירת חמץ לא כלל חמץ זה, מ”מ מכיון שכתוב בשטר, “וכן כל חמץ שיש לי בכל מקום שהוא” – כפי שהדרך לכתוב ברוב השטרות, אף זה בכלל. ואף שהחברה מקבלת אחריות שמירה עד שיגיע המשלוח ליעד, אין זה מגרע מכלל המכירה, אלא הוי מכירה באחריות, ולא מפקיע את ידו של הקונה וכמבואר בשו”ע ובמ”ב (סי’ תמ סעי’ ד’). ואם לא נחשיבהו כשלו מכיון שבעינן משיכה מדרבנן, הרי שזה בכלל החמץ של הגוי, וחמץ של גוי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ובאכילה וכמ”ש השו”ע (סי’ תמח ס”א).
אולם אם החברה שמכרה היא חברת של יהודים, בזה יש לעיין, שהרי אף שקיבלה אחריות כפי שמצוי, מ”מ מבואר בשו”ע (סי’ תמ ס”ד) שישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חברו, או אצל אינו יהודי אע”פ שקבל עליו הנפקד אחריות עובר אף המפקיד. עכ”ל. אולם נראה שאף שהחברה עברה בב”י מ”מ אין החמץ נאסר, שהרי בתר הקונה אזלינן לכל מילי ומה לי שמקבל האחריות עבר ג”כ בב”י, ואף שמדרבנן משיכה קונה במטלטלין, מ”מ היכא שיש מנהג מדינה וסיטומתא אזלינן בתר הכי, וכמ”ש בספר משפט שלום (סי’ רד) שבזה”ז אם נתן את כל המעות קונה מדין סיטומתא, וכ”כ בספר פתחי חושן – קניינים (עמ’ עח). ומה גם דכיון שנקנה לו המקח לאחר מכן בעת משיכת החפץ, הרי לדעת כמה פוסקים נקנה לו המקח למפרע מעת נתינת המעות, וכמ”ש בספר דברי חיים (דיני מכירה סי’ ט’), ובשו”ת אבני נזר (חו”מ סי’ לה) הביא בזה מחלוקת האם נקנה למפרע. וחזי לאיצטרופי.
ומה גם כיון שביטל ונאנס או שגג, גם א”ת שהמכירה של החמץ שלו לא כללה פריט זה משום מה, מ”מ כיון דעביד תרתי היקלו בכך הפוסקים, וכמ”ש הרב זרע אמת ועוד הב”ד הרב חזון עובדיה – פסח (עמ’ עא), יעו”ש.
ואע”ג שבאותו הזמן ששילם לא היה ידוע איזה חפץ מסוים נקנה לו, מ”מ לו לאכול החמץ דבדרבנן אמרינן יש ברירה והוברר הדבר שחפת זה שנשלח לו, נקנה לו וכמ”ש המשנה ברורה (סי’ תמח סק”ב).
וכיון שלא רצה לזכות בזה, הרי שלא זכה וכמ”ש השו”ע (סי’ תמח ס”א), ואף שחצרו של אדם קונה לו וכאן היה מונח בחצרו, מ”מ היינו דוקא אם חפץ בכך או בסתמא אבל היכא דלא ניחא דליקני ליה, חצרו אינו קונה בין למ”ד חצר משום יד איתרבאי ובין למ”ד חצר משום שליחות, שהרי חוב הוא לו וחצרו אינו קונה לו בעל כרחו, ועי’ משנה ברורה (סי’ תמח סק”ה).
ובנוסף לכך יש לצדד ולהתיר מטעמא אחרינא,
שהרי אף אם נידונו כשל המוכר היהודי, הרי הוא ספק אם עשה מכירה, וספק בחמץ שעליו הפסח אזלינן לקולא כשאר ספיקות דרבנן, ראה בשו”ע (סי’ תמט) ובמ”ב (תמח ס”ק ט’), ובשער הציון (סי’ תמט סק”ט), וכ”כ הרב כף החיים (שם) ובפרט שהוא במקום הפסד מרובה בדר”כ.
