שאלה: אשה שאופה פת בע”ש מעיסה שיש בה שיעור חלה, ואח”כ מחלקת הכיכרות לבניה הנשואים, ולחתניה, האם יכולה לברך להפריש “חלה” על עיסתה, או לא?
תשובה: אשה העושה עיסה בערב שבת כשיעור חלה, ובדעתה לחלקה לאחר אפיה לבני משפחתה, חייבת בחלה בברכה.
מקורות:
כתב מרן הש”ע (סי’ שכו ס”ב), נחתום שעשה עיסה לחלקה (כשהיא בצק), חייבת בחלה, לפי שאם לא תמכר יעשנה פת. אבל העושה עיסה לחלקה בבצק פטורה. וכתב הש”ך, אבל אם אין דעתו לחלקה כשהיא בצק, אע”פ שדעתו לחלקה אחר אפייה חייבת. ע”כ. ומרן הב”י בשם הרמב”ם (פ”ו ה”ו) כתב, עיסת השותפין חייבת בחלה, והוא פשוט בחולין (קלה:). וז”ל הרשב”א בפסקי חלה (מהדורת מוסד הרב קוק ריש עמוד נז), עיסה שבשותפות ישראל כדי לאפותה בשותפות, כל שיש בכל העיסה כשיעור חייבת, אע”פ שאין לכל אחד אלא כזית, וכדאיתא בתוספתא (פ”א ה”י). והוסיף הב”י שם, ונראה מדבריו, שכל שאין דעתו לחלקה בצק, אף שדעתו לחלקה אחר שתאפה, חייבת. אבל מדברי הסמ”ג נראה שצריך שלא יהיה בדעתם לחלקם כלל, אפילו לאחר אפיה, ומיהו אפשר דאורחא דמילתא נקט. ע”ש. ופשוט דלא מקרי על דעת לחלק, שפטורה, אלא כשעושה עיסה על דעת לחלקה לאחרים. אבל בעה”ב שעושה עיסה לעצמו ומחלקה לכמה ככרות ללחם משנה, שפיר דמי, וחייבת בחלה.
וכ”כ הש”ך (סק”ה), ובביאורי הגר”א (סק”ז). וכ”כ מהרי”ט אלגאזי בהלכות חלה להרמב”ן (אות טז עמוד רנח), ושכ”כ הר”י קורקוס (בפ”ו מהל’ בכורים הל’ יט). וכ”כ ר’ דוד עראמה. וכ”כ בשו”ת צמח צדק מליבאוויטש (חיו”ד סימן רלה אות ג). וע”ע בחדרי דעה שם. והנה מוכח שאפילו אם כשנעשית בצק חילקה לכמה ככרות ואפאם, והיה בדעתו לחלקה אחר אפיה, כמו עיסת השותפין, חייבת בחלה. וראיתי בשו”ת מנחת יצחק חלק י (סי’ קב) בשם שו”ת ארץ צבי (סי’ מט), שכתב, מסופקני לפי מה דקי”ל שהעושה עיסה ע”מ לחלקה בצק פטורה, א”כ איך הדין במי שעושה בצק, ע”מ לחלקו אח”כ, כגון, בעה”ב שאופה חלות לבנו או לחתנו, שאין סמוכים על שלחנו הדרים באותה עיר, ובכל חלה אין כשיעור, ובעודה בצק דעתו לחלקה לאחרים, אך דעתו לשלוח להם החלות רק לאחר אפיה. וזה מפורש בטור והרמ”א (סי’ שכו ס”ד), שאפילו אדם אחד העושה עיסה על דעת לחלק לאחרים פטורה, ובב”י מבואר שאפילו לבני ביתו. ונראה שכל שמחלק העיסה בהיותה בצק, אלא שלא יתן לאחרים אלא אח”כ, גם זה חשוב על דעת לחלק ופטורה. ולפ”ז צ”ע על מה סומכים העולם שאופים חלות כשיעור ושולחים אח”כ חלות לצאצאיהם בכל שבוע, ודעתם לעשות כן בעת גלגול הבצק, ואיך מברכים על הפרשת חלה, כיון שבשעת גלגול הבצק הוי על דעת לחלק. ויש להזהיר ע”ז שיפרישו חלה בלי ברכה. ע”כ. ובאמת דלק”מ, שהרי גם השותפין בשעת גלגול הבצק היה בדעתם לחלקו אחר אפיה, ולא הצריכו שיאכלו אותם ביחד, אלא ודאי דליתא, אלא כל שאין מחלקה כשהיא בצק, אף שהיה דעתו לחלק הככרות לאחר אפיה, חייבת בחלה. ודלא כהארץ צבי. ועוד שמבואר להדיא במאירי חלה (פ”ק עמוד יא), בשם הראב”ד, דמדקתני במתני’ (פ”ק דחלה מ”ז), “נשים” שנתנו לנחתום וכו’, משמע שאם היתה אשה אחת חייבת, אע”פ שדעתה לחלק. וסיים, וכן הדברים נראים. וכ”כ הגר”א בשנות אליהו שם.
אולם לא אכחד כי בתוס’ ברכות (ריש דף לח.) כתבו, שרבינו יחיאל מסופק אם וירמשיש חייב בחלה, משום דקי”ל שהעושה עיסתו בצק כדי לחלקה פטורה מן החלה, דלית בה שיעורא, והכא נמי גבי וירמשיש פעמים מחלקן ואין משים שיעור חלה בקדרה אחת, לכן היה מצריך ליקח חלה בלא ברכה. ע”כ. ומשמע שאפילו ע”מ לחלק לעצמו פטורה. וראיתי להרב לחם חמודות (הל’ חלה אות כ) שכ’ שספקו של ר’ יחיאל אם הסברא שכתב הלבוש והש”ך דהיינו לחלקה לאחרים, נכונה היא אם לאו, ובמעדני יו”ט כתב שאפילו נאמר שגם אם עושה לחלק לעצמו פטורה, היינו כשמחלק העיסה ע”מ שלא לאפותה בפעם אחת, אלא חלק אחד היום, והחלק האחר ליום אחר, אבל אם מחלקה ע”מ לאפות הכל ביחד מיד, אע”פ שאין בכל חלק כשיעור, חייבת בחלה, שאם לא כן, וכי דוקא ככרות גדולות שבכל אחד מהם יש שיעור חלה הוא שחייב בחלה וכו’. ע”ש. והצל”ח שם עמד על דברי רבינו יחיאל, והעלה שאף רבינו יחיאל מודה למ”ש הלבוש והש”ך דלא פטרינן מן החלה אלא כשהוא לחלק לאחרים, אבל לעצמו חייב. משום שראויים להצטרף אח”כ ע”י סל. מה שאין כן סופגנים שפטורים מן החלה, ואין יכולים להצטרף אח”כ. ע”ש. וע”ע להגר”א בשנות אליהו (פ”ק דחלה מ”ז) בהגה, שהעמיד דברי התוס’ (ברכות לח.) הנ”ל, שעד כאן לא נסתפקו התוס’ אלא היכא דנחלקה העיסה קודם גלגול הבצק, שלא בא עדיין לכלל חיוב, אבל לאחר גלגול לדברי הכל חייבת, תדע, דהא אמרינן חלות תודה ורקיקי נזיר וכו’ עשאן למכור בשוק חייב, והלא לא היה אלא עשרון אחד ועשו ממנו ג’ חלות, שאין בהן כשיעור. וכן נהגו אבותינו ואבות אבותינו להפריש חלה בברכה אע”פ שדעתם לחלק לככרות קטנות. ע”ש. וכן כתב כיו”ב בספר דעת קדושים (גדולי הקדש סי’ שכו סק”ג), בשם הגאון מליסא בסידור דרך החיים. ע”ש. וכ”כ הרב חלת לחם (דף קסז ע”ב). וע”ע בשו”ת מלמד להועיל (חיו”ד סי’ קא). ובשו”ת חסד לאברהם תנינא (חאו”ח סי’ נג) העיר שלכאורה מדברי רבינו יחיאל בתוס’ הנ”ל, היה נראה שיש לפטור גם כשחילקן לעצמו בככרות קטנות, שאין בהם שיעור עיסה. ומ”מ העלה בסוף דבריו כדברי הצל”ח הנ”ל. ע”ש. וע”ע בשואל ומשיב קמא (ח”א סימן קסז) בד”ה ובגוף הקושיא. ע”ש.
הילכך מרן בחזון עובדיה הלכות שבת חלק א עמ’ יד פסק שהעיקר כדברי האחרונים הנ”ל בכוונת ר’ יחיאל, שכן ראוי להשוותו לשאר פוסקים. ולכן אשה העושה עיסה בערב שבת כשיעור חלה, ובדעתה לחלקה לאחר אפיה לבני משפחתה, חייבת בחלה בברכה, וכדעת מרן השו”ע והאחרונים הנ”ל.
