מקורות ונימוקים:
הש”ך (ביו”ד סימן ק”ה ס”ק ז’) הביא דעת רש”ל ועוד אחרונים שגוש בכלי שני דינו ככלי ראשון, משום שאין הדפנות מקררות אותו. וכן כתב לענין שבת במג”א (סימן שי”ח ס”ק מד) ובמ”ב (ס”ק סה).
ואפשר שזוהי ג”כ דעת הרמב”ם, שכתב בפרק ג’ מהלכות מעשר הלכה ט”ו לענין גמר מלאכה של שמן, שנוטל מן העקל וכו’, ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אעפ”י שהוא חם, מפני שאינו מתבשל בכלי שני, ואם היה חם ביותר כדי שיכוה את היד, לא יתן לתוכו, מפני שהוא מתבשל. והקשה שם הרדב”ז שהרי קי”ל שכלי שני אינו מבשל, וכן הקשה החזו”א בסימן נ”ב ס”ק י”ט, וחילק בין יד סולדת בו לבין יד נכוית בו, ולכן הסיק להחמיר בכדי שהיד נכוית בו אף בכלי שני, ע”ש. ויש שהוכיחו מהרמב”ם שגוש מבשל גם בכלי שני.
ומכל מקום אף שהאחרונים העתיקו את דברי הרש”ל, מנהג בני ספרד להקל בזה, וכדעת הרמ”א בדרכי משה ביו”ד (סימן ק”ה אות ד’), ע”ש, וכן כתב להקל בשו”ת חת”ס יו”ד סימן צ”ה ועוד אחרונים, ולכן אם העביר דבר גוש לכלי שני, מותר ליתן עליו כל דבר שמותר בכלי שני. וכמ”ש בשו”ת אור לציון חלק ב’ (הערות פרק ל – דיני בישול בשבת הערה טז), וכן כתב החזון עובדיה – ח”ד (עמ’ שע), והגר”ש משאש בספר מזרח שמש (סי’ קה).
