מקורות ונימוקים:
חיוב אכילת בשר בסעודת פורים:
אע”ג שהמג”א (סי’ תרצוס”ק טו) הסתפק האם יש חיוב של אכילת בשר בפורים, החתם סופר בחידושיו לחולין (דף פג.) פשיטא ליה שחייב. וכן משמעות השו”ע (סי’ תרצו סעיף ז’) שהתיר אפילו לאונן בשר ויין. ומוכח דאיכא חיובא.וכן כתב בספר חזון עובדיה – פורים (עמ’ קעח), ובספר שיעורי שבט הלוי (הל’ נשה סי’ קצח סעי’ כד).
אדם שלא אוהב בשר:
בגמרא פסחים (קט.): ת”ר חייב אדם לשמח את בניו ובני ביתו ברגל שנאמר, ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וכו’, ובמה משמחם, רבי יהודה אומר אנשים בראוי להם ביין, ונשים בראוי להם בבגדי צבעונים. תניא רבי יהודה בן בתירא אומר, בזמן שהיה בית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנא’ וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה’ אלוקיך, עכשיו שאין בהמ”ק קיים אין שמחה אלא ביין שנא’: “ויין ישמח לבב אנוש”. ע”כ.
ומבואר דאין חיוב בזה”ז לאכול בשר ביום טוב לפי שאין לנו עתה בשר שלמים. אלא שהרמב”ם (פ”ו מהל’ יו”ט הלכה יח) כתב, והאנשים אוכלים בשר ושותים יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. ולכאו’ דבריו נסתרים מהגמרא פסחים הנ”ל, דבזה”ז דאין בהמ”ק קיים אין שמחה אלא ביין, וא”כ אמאי נקיט הרמב”ם לשון חיוב גבי אכילת בשר.
ובאמת שכבר עמד בקושיא זו מרן הבית יוסף (סימן תקכט), ומכח זה השמיט בשו”ע (סימן תקכט) חיוב זה של אכילת בשר ביו”ט, ולא כתב אלא “וחייב לקבוע כל סעודותיו על היין”. (היינו מלבד יין הקידוש וכנז’ במ”ב ס”ק יא, וב ס”ק כב, ע”ש). וכ”כ בדעתו הביאור הלכה (שם ד”ה כיצד), דמה שהשמיט השו”ע דין זה של אכילת בשר, הוא לשיטתו דס”ל דהאידנא ליכא חיוב אכילת בשר ביו”ט לפי שאין לנו קרבן שלמים.
אלא דחזיתי להיש”ש (פ”ב דביצה סימן ה’) שכתב, דבזמן שביהמ”ק היה קיים לא היה חיוב שתיית יין והיו שמחים באכילת בשר שלמים אף אם היו שותים מים, אולם האידנא שאין לנו בשר שלמים ובית המקדש חרב וערבה כל שמחה, אינו יוצא ידי חובה אלא כשישתה בסעודתו גם יין, ולא בא ריב”ב לאפוקי בשר אלא להוסיף יין. וכעי”ז יישב ג”כ הב”ח (סי’ תקכט), דיש ב’ מיני שמחה בבשר, האחד בעצם הבאת קרבן שלמים לה’, ואידך, שמחת אכילת בשר, ובזמן שביהמ”ק היה קיים עיקר השמחה היתה בהבאת הקרבן, אבל עתה עיקר השמחה היא בשתיית יין כדכתיב “ויין ישמח לבב אנוש”, אבל מ”מ מצווה איכא גם האידנא בבשר. וכ”כ לתרץ הדרישה (שם אות א’). וע”ע בערך השולחן (סימן תקכט ס”ק ב’).
ונראה מדבריהם דמה שהאידנא יש חיוב באכילת בשר לאו משם דהבשר גופא משמח, דהרי לא מצינו בקרא דהבשר גופא משמח, וכן מסתבר דאיזה שמחה יש בעצם אכילת בשר יותר משאר אוכלים, וע”כ דכיון דהבשר הוא מאכל חשוב וגורם עונג לאדם, וכדאי’ בשבת (קיח:) במה מענגו לשבת בבשר שמן וכו’. ממילא משמח לב האדם. וכ”כ הב”ח (שם).
ולפי”ז נראה שכן גם כוונת הרמב”ם במה שכתב (שם הלכה יז): אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארים בהל’ חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו וכל אחד כראוי לו, כיצד הקטנים וכו’, והאנשים אוכלים בשר ושותים יין. עכ”ל. משמע דס”ל דאכילת בשר אינה מצווה חיובית, שהרי כתב שעיקר השמחה אינה אלא בזמן שיש שלמים. וכ”כ להוכיח השאגת אריה (סי’ סה). ושכן מוכח מדברי הרמב”ם בספר המצוות (חלק העשין סימן נד) שכתב, וענין השמחה הוא שנקריב שלמים, בכלל אמרו ושמחת בחגך לשמוח בהם במיני שמחה ובכלל זה לאכול בשר ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה וכו’, “ומה שיתחייב מהם יותר שתיית היין לבד, כי הוא יותר מיוחד בשמחה”. עכ”ד.
ומבואר מדבריו, שעיקר חובת השמחה היא ביין לפי שמשמח בעצם, אבל אכילת בשר חולין הוי כמו ללבוש בגדים חדשים ולאכול פירות ומיני מתיקה, שאינם משמחים בחפצא, אלא לפי שהם ערבים לאדם ואדם שמח בלבישתם ומתענג באכילתם, ממילא מקיים מצוות שמחה, דגם עונג גורם לאדם שמחת הלב. ולפי”ז יש לומר דגם מה שכתב הרמב”ם דאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, מילי מילי קתני, דביין הוי עיקר שמחה לפי שמשמח בעצם, ובבשר אינו עיקר שמחה אולם מ”מ מקיים מצוות שמחה. וזה מדוקדק בדבריו שלא כתב “חובה לאכול בשר”, אלא שהאנשים משמחים עצמם בבשר, והיינו דאכילת בשר היא בכלל שמחת יום טוב ככל שאר דברים הגורמים שמחה לאדם וככלים ובגדים נאים. וכן מבואר ביראים (סימן קכו) תניא ריב”ב אומר וכו’, למדנו מכאן שכל שמחה הראויה לאדם וכל דבר שמחה המשמחו, חייב אדם לעשות ברגל. ע”כ. ומשמע דהכל תלוי בדבר שלבו מוצא בו שמחה, ואם מוצא שמחה בשאר מאכלים ערבים, יאכלם אף שאינן בשר ומקיים בהם מצוות שמחה.
וכ”כ הרמב”ן והר”ן (רפ”ד דסוכה), שאכילת בשר ביו”ט אינה מעכבת, והב”ד השאגת אריה (שם). גם מרן החיד”א בברכי יוסף (סי’ תקכט סק”ד) הביא דברי השאגת אריה להלכה דגם בזה”ז שאין שלמי שמחה, מצוות עשה מה”ת לשמוח ביו”ט כראוי לו, ובמה שנהנה ממנו.
והכי מוכח מדברי הרמ”א (יו”ד סי’ שמא סעיף א’) שהגיה ע”ד השו”ע שכתב, דבשבת ויו”ט אונן אוכל בשר. הגה “אם ירצה”. וכ”כ הש”ך (שם סק”ז), דאין חיוב על האדם לאכול בשר ולשתות יין. ומקורו בדברי הר”ר יונה (ריש פרק מי שמתו) ונראה מסתימת דבריהם דקאי נמי על יו”ט.
ה). ואם כנים הדברים יש ליישב בזה קושיית המג”א שהקשה (בסי’ תרצו ס”ק טו) ע”ד השו”ע (שם ס”ז) שפסק, דמותר לאונן לאכול בשר בפורים, והא כיון שאינו חיוב אע”ג דהוו ימי משתה מ”מ לא גרע מיו”ט, א”כ אמאי ידחה הרגל חיוב דאבלות, ונשאר בצ”ע. ולפי האמור א”ש, דאע”ג דליכא חיוב דווקא בבשר, מ”מ כיון שיש ביום הזה חיוב שמחה מדברי קבלה, א”כ חייב האדם לשמח עצמו בכל דבר הגורם לו לבוא לידי זה, וכיון שאכילת בשר גורמת לאדם הנאה ושמחה ואע”ג דאינו משמח בעצם, מ”מ מביאו לידי שמחה, א”כ שפיר נדחה האבלות מפני עשה דשמחה זו של פורים. ודו”ק.
ו). וכן ראיתי שתפסו למעשה כמה אחרונים דאכילת בשר ביו”ט מצווה היא ולא חובה, ראה בחתם סופר בהגה’ (או”ח סי’ רמט ע”ד המג”א סק”ו), וכ”כ הלבוש (סי’ תקכט), וכן מבואר בגר”ז (שם ס”ז). וכן נראה מדברי הב”ח (סי’ תקכט) שכתב, דבאכילת בשר ביו”ט איכא מצווה וכדאי’ בשבת (קיח.) במה מענגו לשבת, בבשר שמן ובדגים גדולים. ע”כ. ומזה שדימהו לשבת מוכח דס”ל דאינו חובה, דהא בשבת הוא מצווה משום עונג ואינו חובה, וכמ”ש להדיא בתלמידי ר’ יונה (ריש פ”ג דברכות). וכן פסק המ”ב (סי’ תקכט ס”ק יא), שאין חובה לאכול בשר ביום טוב, ומ”מ איכא מצווה.
וכיון דאתינן להכי נפקא לן, דאין חיוב דווקא באכילת בשר, אלא בכל מאכל שגורם עונג לאדם, ואם נהנה במאכלים חלביים ובפרט בזמן הזה דרבו המינים, הסוגים והטעמים, והרבה בני אדם מתענגים על אכילתם, שפיר מקיים בזה מצוות שמחת יום טוב. ואין לומר דאע”ג דנהנה ומתענג ממאכלי חלב מ”מ אין למאכלים אלו ערך וחשיבות כמו בשר וא”כ הוי כזלזול בכבוד הפורים, דהנה עתה נתפשט מאד אכילתם אפילו בסעודות מלכים ורוזנים, ובמסעדות יוקרה למיניהם, ונחשבים למאכלים יוקרתיים לא פחות ממאכלי בשר, ופעמים אף יותר מהם, ורוב בני אדם נהנים ומתענגים באכילתם, ואף נאכלים בזמני שמחה, בברית ובר מצווה, ועתה שמעתי באומרים לי דישנם מקומות בחו”ל דאף בחתונות אוכלים מאכלים חלביים. ואע”ג דהמאכלים החלביים הם ‘קלים’ יותר ונוחים לעיכול טפי מהבשר, מ”מ אין זה מגרע מחשיבותם, ושפיר יוצא ידי חובה באכילתם בין ביום טוב ובין בשבת. אולם אם מאכלים אלו אינם ערבים לו, או שאינם חשובים בעיניו כ”כ, ישתדל לאכול דווקא בשר, והכל לפי מה שהוא האדם ובני ביתו, ואין חילוק בכל זה בין סעודת הלילה לסעודת היום.
