הישיבה קנתה כרטיסי טיסה לתלמידים והחברה פיצתה את הנוסעים על האיחור מי זכאי בפיצוי

מקורות ונימוקים:

במשנה ב”מ ל”ג: איתא המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו, שילם ולא רצה לישבע, נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, למי משלם למי שהפקדון אצלו. נשבע ולא רצה לשלם נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי משלם לבעל הפקדון, ע”כ.

מבואר במשנה שכאשר ישנו תשלום הנובע מן החפץ, כגון תשלומי כפל או ארבעה וחמשה, בעל הפיקדון הוא זה שזוכה בתשלום זה, וכן הביא הטור להלכה חו”מ סימן רצ”ה. לפיכך גם בנידון שלפנינו בו שילמה החברה תשלום פיצוי על עוגמת הנפש בדחיית הטיסה, זוכה בתשלום זה בעל הכרטיס.

השאלה העומדת לפנינו היא, מיהו בעל הכרטיס, האם הישיבה או התלמיד? בנוגע לשאלה זו כמדומה שהתשובה היא פשוטה, כי התלמיד הינו בעל הכרטיס, וזאת משום שהכרטיס משעה שנקנה נרשם הוא על שם התלמיד, ואף איננו ניתן להעברה מאדם לאדם לאחר רכישתו. באופן שאנו רואים בתשלום הישיבה עבור הכרטיס, כאילו נתנה היא לתלמיד כסף במתנה לרכישת כרטיס. הואיל וכך זוכה התלמיד גם בפיצויים.

אמנם לו היה הכרטיס כרטיס ללא זהות, והיה נותר בבעלות הישיבה, והיא הייתה מחליטה למי להעניק את זכות השימוש בו. במקרה כזה הפיצוי היה ניתן לישיבה שהיא בעלת הכרטיס.

חשוב לציין שלמרות שהפיצוי ניתן על עוגמת הנפש באיחור הטיסה, איננו ניתן לנוסע דווקא אלא לבעל הכרטיס, הואיל ואת החברה לא מעניין מי אמור היה ליסוע בכרטיס, אלא מי הוא בעל הכרטיס, והפיצוי הוא כחלק מהשירות הניתן למי שרוכש כרטיסים בחברה.

יש להוסיף שלא שייך לומר על נידון כעין זה את דברי רבי יוסי במשנה, ‘אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו’. מאחר ואין דבריו אמורים אלא גבי פרה שהיא שאולה או מושכרת, שהיא עודנה בבעלותו של המשאיל או המשכיר, לפיכך שייך לומר בה כי אין השואל או השוכר עושה סחורה בפרתו של חבירו. שונה מכך הנידון שלפנינו שבעל הכרטיס הוא התלמיד לפיכך שפיר עושה הוא סחורה בפרתו שלו עצמו.