מקורות ונימוקים:
במשנה באבות פרק ד’ משנה י”ח, רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו.
ועיין שם בדברי תוספות יום טוב שכתב בזה”ל: כתב במדרש שמואל בשם הרשב”ץ דגרסינן ואל תנחמנו בשעת אבלו. ושהגורסים בשעה שמתו מוטל לפניו שינו הגירסא מפני שמצינו שאחר קבורת המת היו נעשים שורות שורות ומנחמים האבל כמו שנזכר באבל רבתי ובפ’ היה קורא ברכות דף ט”ז: אבל נראה שאין לשנות הגרסא מפני כך שלא אמר בימי אבלו ולא בשעת אבילתו אלא בשעת אבלו. כלומר בשעה שהוא מתאנח באבלו ע”כ. [ולי נראה דאכתי תקשה מהא דנעשים שורות שורות שא”כ אם אז יתאנח לא ינחמוהו ולא מצינו לרז”ל שיאמרו כן]:
מדברי תוספות יום טוב וחילופי הגירסאות ניתן ללמוד, שדברי המשנה שלא לנחם את האדם בשעה שמתו מוטל לפניו אינם תלויים בשעת האבלות או בשעת האנינות או קודם הקבורה או לאחריה, אלא תלויים בעצם העובדה שהקרוב גונח בצערו על מתו המוטל לפניו.
אכן לאור דברי התוספות יום טוב ניתן ללמוד שרק בשעה שמתו מוטל לפניו קודם הקבורה אין מנחמין, כי צער זה יחלוף לאחר שמתו ילקח מלפניו. שונה מכך אבל הגונח באבלו לאחר שמתו נלקח מלפניו, שיש לנחמו ולעודדו ולהקל על צערו.
ראיה לכך שאין דיני הניחום תלויים בדיני אבלות ניתן להביא מדברי הגמרא והפוסקים לגבי מי שנפטר לו קרובו בחול המועד שמנחמין אותו בחול המועד למרות שאיננו אונן ולא אבל, וכפי שפסק השולחן ערוך יו”ד סימן שצ”ט סעיף ב’ שמתעסקים בו לנחמו בחול המועד.
כמו כן אין דיני הניחום תלויים בקבורה, שהרי מי שהתייאש מלקבור את מתו, חלים עליו דיני אבלות ומקבל ניחומים, כפי שפסק השולחן ערוך יו”ד סימן שע”ה סעיף ז’.
אכן המנהג הוא בכל המקרים הרגילים להמתין עם הניחום עד לאחר הקבורה, וכפי שמבואר באבל רבתי וכפי שהביא הטור בריש סימן שע”ו תניא אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים עד שיסתם הגולל, נסתם הגולל באין ועומדין עליו בשורה ומנחמים ופוטרים את הרבים.
אכן עיין שם בדברי הבית חדש שכתב דודאי שאין תנחומי האבלים תלויים דווקא בקבורה, אלא בכל מקום בו הוליכו המת ממקום למקום ואותן שנשארו בבית חל עליהם אבלות, ודאי שמנחמין אותם כיון שעבורם נחשב הדבר כאילו נסתם הגולל.
