מקורות ונימוקים:
א). ראשית אקדים, שמצד חוקי העירייה וכללי המדינה לא מצאתי שנגעו בסעיף זה, ועל כן עלינו לנהוג בזה כשורת הדין גרידא.
איתא בבבא מציעא (דף י ע”א): התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. וכתבו התוס’ (ד”ה תופס) מה שפרש”י משום דלא עשאו שליח, אין נראה, דבכתובות (דף פד ע”ב) משמע גבי עובדא דיימר בר חשו, דתופס לבע”ח במקום שחב לאחרים, לא קני אפילו עשאו שליח. להלכה פסק מרן השו”ע (חו”מ סימן קה סעיף א’) התופס לבע”ח במקום שיש עליו חוב לאחרים, לא קנה, ואפילו עשאו שליח. והטעם דלא מהני שליח היכא דחב לאחרים.
וגם בנידון שלפנינו הרי שלכל אחד ואחד מבני רשות הרבים יש זכות ורשות לחנות במקומות ציבוריים פנויים, ותפיסתו של זה עבור אחרים זולתו הרי זה בגדר חב לאחרים הקודמים לחברו.
ב). והנה ידועה היא פלוגתת התוס’ והרמב”ן האם במניעת רווח חשיב כחב לאחרים, שהתוספות בגיטין (דף יא עמוד ב’) היק’, וא”ת דהכא קאמר ר”י התופס לב”ח במקום שחב לאחרים לא קנה ובפרק קמא דב”מ (דף י.) קסבר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, והא בהא תליא כדאמר התם רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו לא קנה מ”ט הוי תופס לב”ח במקום שחב לאחרים. וי”ל, דר’ יוחנן מחלק בין מציאה לב”ח דשאני מציאה דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. עכ”ל. ומבואר בדבריהם שרק משום מיגו דזכי לנפשיה רשאי לזכות לאחר אבל בלא”ה מציאה חשיבא כחוב. אולם הרמב”ן הובא בשטמ”ק (שם) יישב קושיית התוס’ באופן אחר, שמציאה לא מקרי חב לאחרים, דהוי רק מניעת רווח, וכ”כ בתשו’ מהר”ם אלשיך (סי’ לז) מסברא דנפשי’ בנידון שאלתו, דלא אמרו התופס לבע”ח אלא היכא דחב לאחרים, אבל לא במונע רווח לאחרים עיין שם, והב”ד רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא סימן קלג).
והנה מדברי מרן השו”ע מוכח דס”ל כדברי התוס’, שהרי פסק (שם סעיף ב’) דתפיסת חוב לאחר מהני היכא שחייב גם לו ומדין מיגו דזכי, ולכאו’ כל הוא רק לשיטת התוס’, וכנז’ בב”י (שם), ברא”ש ובהר”ן (שם) בדעת התוס’, וכ”כ בבהגר”א (סק”ד), משא”כ לרמב”ן. ואם כדברי התוס’ הרי שמציאה חשיבא כחב לאחריני, אלא דמהני מדין מיגו.
ואם כן בנידון דידן, לא מבעיא אליבא דהתוספות דחשיב כחב לאחריני דלא מהני, ונהי דמיגו דזכי לנפשיה מהני, היינו דווקא היכא שיש לו אפשרות כעת לתפוס לעצמו כגון שיכול לחנות ברגעים אלו במקום זה את רכבו, אבל לתפוס ע”י עמידה במקום החנייה או ע”י הנחת חפצים כאלו ואחרים, לא הוי בכלל מיגו דזכי לנפשיה.
אלא גם להרמב”ן דס”ל דבמניעת רווח ליכא משום חב לאחריני, הכא יש לאסור הדבר, ולא רק בחניות שיש עליהם דמי תשלום כמו בחניונים, אלא אף ברה”ר, שהרי מכיון שלכל תושב יש זכות חנייה בכל מקום שרוצה וכל הקודם למקום החנייה זכותו קודמת, הרי שזה שמעכבו מלחנות שם, חשיב כחב לאחרים ולא דמי למציאה שהיא הפקר וכל הקודם בה זכה.
ג). ועוד נראה דלא מהני תפיסה בכהאי גוונא לכו”ע, שהרי יש דין קדימה בהלכה, כלומר תקנות שראוי לומר בהם שכל הקודם זוכה, וכמבואר להדיא במאירי (סנהדרין דף לב עמוד ב’): וזה לשונו: יש דברים שאין מדת הדין שולטת בהם ואתה צריך לחזר בהם אחר מה שראוי יותר ולהכריע את האחד למה שאין מדת הדין מחייבתו דרך פשרה ומדה מעולה, והוא שאמרו כתוב אחד אומר בצדק תשפוט עמיתך, וכתוב אחד אומר צדק צדק תרדף, כאן לדין כאן לפשרה, כיצד? שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זו בזו, אם עברו שתיהן בבת אחת טובעות בזו אחר זו שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלת בית חורון ופגעו זה את זה, עברו שניהם בצד אחת נופלים בזה אחר זה עוברים, כיצד נעשה, טעונה ושאינה טעונה, תדחה שאינה טעונה מפני הטעונה, קרובה לעירה ורחוקה מעירה תדחה הקרובה מפני הרחוקה, שתיהן קרובות או רחוקות שתיהן טעונות או אין טעונות הטל פשרה ביניהם ומעלות שכר זו לזו, וכן כל כיוצא בה כל שאנו רואים שיכול לסבול העכוב ביותר ידחה מפני חברו, וכן בריא מפני חולה וכל כיוצא בזה, עכת”ד. וכן כיוצא בזה מבואר בשולחן ערוך (יו”ד סי’ שנד) גבי ב’ מתים שמוציאם את הנפטר ראשון. וע”ע בסמ”ע (חו”מ סי’ טו סק”א) גבי קדימה בתור אצל דיינים, דמשעה שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין הכין את עצמו לשמוע טענתו, זהו נקרא בא לפניו תחילה, והוא קודם להבא מאוחר ממנו לפני הדיין. ע”כ. וע”ע בשו”ת תשובות והנהגות ח”ד (סימן שיח) דהנכנס לחנות וכדו’ שיש שם תור והקדים עצמו לאמצע התור או לראשו בלא להמתין במקומו האמיתי, זהו ענף מאיסור גזל, שדיני התורה בענייני ממונות היינו כפי השכל והסברא, ופשיטא שקיום הצדק הוא בשמירה על התור, ולכן הוא בכלל ועשית משפט וצדק והמשנה הוא בגדר גזלן, ורק אם מוותרים לו כולם יכול להקדים, עכ”ד. וע”ע בספר מעשה איש ח”א (עמ’ קמז) שאמר מרן החזו”א זצוק”ל שהעוקף בתור, פורץ גדרו של עולם.
ולפיכך בנד”ד שקיים מנהג מוסכם בין בני אדם שכל הקודם עם רכבו למקום החנייה הפנויה הוא זוכה, תפיסת אחרים לא מהני.
ד). איברא דאם היה קיים מנהג המוסכם על אנשים בדברים אלו שתופסים בשביל אחרים ולא היו בני רה”ר ממחים בהם, היינו הולכים בתר המנהג, דאמדינן דעתיה דגם לו ניחא בכדי שפעם אחרת יעשה הוא כן, ושאר האנשים מוחלים מעיקרא על כך, ורשאים היו לעשות כן אף לכתחילה, ואפילו אם ע”י התפיסה לא נשאר מקום לאחרים. מ”מ בנד”ד שאין מנהג קבוע בדבר ואדרבה נראה דהמנהג הפשוט הוא שבני אדם מקפידים על כך שלא ייתפסו לאחרים, ולא פעם אף מריבים על כך, הרי שאין לתפוס עבור חברו ואפילו עבור אשתו. ולא דומה לתפיסת מקום בשמחות, או באסיפת הורים וכיוצא בזה, שיש בזה מנהג קבוע בדבר ולא מקפידים על כך. וע”ע בספר חישוקי חמד כתובות (פד:).
ולבר מן דין, הדבר גובל הרבה במאן דסני עלך לחברך לא תעביד וכשם שהוא לא היה רוצה שיעשו לו כן, כך לא יעשה הוא לאחרים, וכמ”ש בכסף הקדשים (חו”מ סי’ קה).
