מקורות ונימוקים:
מרן בשולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה (סימן רנט)
המציל מהארי והדוב וזוטו של ים (פי’ לשון ים החוזר לאחוריו עשרה או ט”ו פרסאות ושוטף כל מה שמוצא בדרך חזרתו וכן עושה בכל יום) ושלוליתו של נהר (פי’ כשהנהר גדל ויוצא על גדותיו ופושט, רש”י), הרי אלו שלו אפילו הבעל עומד וצווח. עכ”ל. וגם בנד”ד דמי ממש לנידון זה.
אלא שכתב הרמ”א בהגה: דאף על גב דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו, מ”מ אם גזר המלך חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא. ולכן פסקו ז”ל בספינה שטבעה בים, שגזר המושל גם הקהלות שכל מי שקונה מן העובדי כוכבים שהוציאו מן האבידה ההיא שיחזיר לבעליו, שצריכין להשיב, ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן. ע”כ.
אולם בזמננו לא ידוע לי שמבחינה חוקית יש חוק המחייב להחזיר אבידות שנפלטו מהים, ובפרט שאמצעו של הים היא טריטוריה חופשית, וחק של איזה מדינה תחול שם.
ומה גם דבאבידות אזלינן בתר רובא, ומכיון שלא ידעינן מהיכן נפל אזלינן בתר רוב גויים, וכדאי בגמרא ובשו”ע (סי’ רנט סעיף ג’), ועיי”ש בש”ך ובאחרונים לענין רוב וקרוב. ואכמ”ל.
