מקורות ונימוקים
עי’ חזון איש (סנהדרין סימן כה) בעניין “חץ ההולך להרוג אנשים רבים האם מותר להטות חץ שלוח זה, בצורה שהרבים יינצלו, למרות שבמקומם ייהרג יחיד שלולי ההטיה היה ניצל?
בתשובה לשאלה, כותב ה’חזון איש’ שיש לחלק בין הסטת החץ, שהינה ‘פעולת הצלה’, לבין הסגרת היחיד, שהינה ‘פעולת אכזרית של הריגת נפש’. בפעולת המסירה, טבעה של הפעולה היא אכזריות והריגה, ורק ‘במקרה’ יש בה השלכה של הצלה; מנגד, בפעולת ההסטה מהות הפעולה היא הצלה, וההריגה הכרוכה בה היא המקרית. בפעולה שמהותה הצלה, כותב ה’חזון איש’ שייתכן שיש לנו להשתדל להציל כמה שיותר מישראל, אף אם ההצלה כרוכה באובדן חיים.
לבסוף, מסתייג קצת ה’חזון איש’ מחידושו להלכה, וכותב “מיהו הכא [בעניין החץ] גרע, דהורג בידיים, ולא מצינו אלא דמוסרין, אבל להרוג בידיים, אפשר דאין הורגין, והא דהרגו שבע בן בכרי, דמורד במלכות היה”.
אולם בעניינו שאינו הורג בידיים את הנפגעים, נראה שיש לנטרל את המחבל שדינו כרודף ומציל בזה רבים אחרים, ורק אח”כ לטפל בנפגעים שלפנינו. וע”ע בשו”ת ציץ אליעזר (חלק טו, סימן ע), שג”כ נקט ע”פ רבינו יונה, ששב ואל תעשה עדיף. אמנם כל זה בענין שהורג בידיים את היחיד בשביל להציל את הרבים, אבל בנד”ד שבשני האופנים הוי שוא”ת, א”כ נראה שיש להעדיף את ההצלה של הרבים.
