מקורות ונימוקים:
המקור לכך בתורה: [ספר בראשית פרק לח פסוק י’], גבי החטא של ער ואונן, שנענשו מן השמים ומתו בעודם צעירים, מכיון שאוננו והוציאו זרע לבטלה.
בתלמוד בבלי מסכת נדה דף יג עמוד א
א”ר יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר וירע בעיני ה’ (את) אשר עשה וימת גם אותו.
רבי יצחק ורבי אמי אמרי: כאילו שופך דמים שנאמר הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים, אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. רב אסי אמר: כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא תחת כל עץ רענן וכתיב התם על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן.
עוד שם, יד לאמה תקצץ.
ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן כג) כתב, שהוא עוון החמור ביותר בתורה.
והנה מלבד חומר האיסור במוציא שכבת זרע לבטלה, יש איסור מן התורה להרהר באשה זרה: שנאמר ” ונשמרתם מכל דבר רע”, וכן פסק בשולחן ערוך (אבן העזר סי’ כא) בשם הארחות חיים.
ומזלו נהפך עליו, ולפיכך מוציא זרע לבטלה נקרא מז”ל.
תגובה אחת
אין צורך להתבסס על סיפור אונן שכן ישנם אנשים שמטילים ספק עקב שהשם כעס על אונן שלא סיים את מה שנדרש ושפך זרעו בחוץ. אבל אם נתבונן בדברים כ”ג יא. נאמר: כִּי-יִהְיֶה בְךָ אִישׁ, אֲשֶׁר לֹא-יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה-לָיְלָה–וְיָצָא אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, לֹא יָבֹא אֶל-תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. יב וְהָיָה לִפְנוֹת-עֶרֶב, יִרְחַץ בַּמָּיִם; וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ, יָבֹא אֶל-תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. זאת אומרת אם קרה קרי לילה לאדם אינו צווה לצאת מהמחנה להחליף בגדיו ולחזור. צווה לצאת מהמחנה ולא לחזור עד הזריחה. אז איך אפשר לטעון שאם יש ציווי כזה מותר לאונן? אדם שיטען כך אינו אלא מתחכם.