נימוקים ומקורות
א). הנה כיון שעל פי הרוב התערובת של הג’לטין הוא מיעוטא דמיעוטא במאכל, ובודאי יש במאכל רוב כנגד תערובת זו, וא”כ בטלי במיעוטייהו. ואף במקום סכנה אמרינן דבטל בשישים, ואף שהרמ”א בדרכי משה (יו”ד סימן קטז אות ב’) כתב, דבסכנה חיישינן אף ביותר מס’. וכן נקט הט”ז (שם סק”ב). מ”מ רוב גדולי האחרונים לא ס”ל כוותייהו, וכמו שהעלה הש”ך בנקוה”כ (יו”ד סימן קטז סעיף ב’), דלא מחמירנן בסכנתא טפי מבאיסורא אלא בספיקא, אבל היכא דאיכא שישים דנתבטל, בודאי לא מסתבר כלל לחלק בין איסור לסכנתא, והביא שכן כתב בספר אפי רברבי (דף מז ע”ב) דדבר שיש בו סכנה כגון דגים ובשר בין לח ובין יבש מתבטל בשישים. וכדבריו אלו של הש”ך העלו רוב גדולי האחרונים, וכמ”ש הפת”ש (שם סק”ג) בשם גדולי האחרונים, ואף שהסביר שם סברת הט”ז, מ”מ הסיק הפת”ש להלכה כהש”ך. וכן דעת מרן החבי”ב בכנה”ג (הגהב”י סימן קט”ז ס”ק כא), והפר”ח (שם סעיף ד’), והרב בית לחם יהודה (סעיף ג’), והגאון רבי יצחק טייב זצ”ל בספרו ערך השולחן (סעיף ג’), והחכמת אדם (כלל סח סעיף א’). גם ראיתי להגאון מהרש”ם ח”ג (סימן רפח) שכתב שפשטה ההוראה דלא כהט”ז בזה. וכן העלה הרב זבחי צדק (סימן קט”ז סעיף ג’). וע”ע בס’ ערוך השולחן (שם סעיף י’) שכתב וז”ל: ודע שיש מי שאומר דדבר של סכנה בישול דגים בבשר אינו בטל אפילו בשישים, וחלקו עליו כמה מגדולי האחרונים דרק בארס של נחש אין לו ביטול, אבל בשאר דברים בטל בשישים שוב אין כאן טעם ואין בזה סכנה. עכ”ל. וע”ע בכף החיים (יו”ד סימן קטז ס”ק יב). וכן פסק להלכה כדבריהם בשו”ת יבי”א ח”א (חיו”ד סימן ז’ אות י’), והביא שם עוד מגדולי האחרונים שכתבו כן להלכה ולמעשה ודלא כהט”ז (שם ס”ק ב’).
ולפי”ז אף בנידו”ד אמרינן דבטל הוא כיון שבודאי באותם מוצרי חלב יש שישים כנגד הג’לטין – דגים דאינהו מיעוטי דמיעוטי בתערובת רק בכדי להעמיד או להחזיק ולשמר טוב יותר את המאכל ולא בשביל טעם כלל, אמרינן דבטל בחלב, ולא גרע מאיסורא גופא, ואין לחוש בכך ואפילו לכתחילה וכפי שיתבאר.
ב). ואף דקיימ”ל דבדבר המעמיד הלך אחריו לפי שהוא העיקר ואינו בטל לעולם משום חשיבותיה, והכא נמי ג’לטין זה עשוי בעיקר להעמיד המוס וכד’, מ”מ כל האיסור הוא במעמיד בעור קיבת נבילה וטריפה שאז נאסר אפילו בס’, עי’ בב”י (סו”ס פז) שכתב בשם הרשב”א (חולין קטז.) דכל איסור מעמיד, היינו כגון המעמיד בנבילות וטריפות דאיסורם מחמת עצמם, אבל המעמיד גבינות בעור קיבת כשרה, בטל בשישים ומשום שהוא מותר בפנ”ע ואין בו איסור אלא משום חיבורו עם הגבינה וכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בב”ח הוא אלא האי באפיה קאי והאי באפיה קאי. והכי מוכח ברמב”ם (פ”ט מהל’ מאכלות אסורות הל’ טז). וכן פסקו השו”ע (סימן פז סעיף יא), והש”ך (ס”ק לה). וא”כ הוא הדין בזה דכל דבר מצד עצמו מותר וכל איסורם הוא רק בתערובת, אמרינן דלא אזלינן בתר המעמיד כיון שבטל הוא ברוב.
ג). ונראה לענ”ד דאף לדעת הט”ז (שם ס”ק ב’) הסובר דבאיסור של סכנה לא אמרינן דבטל בס’ משום דחמירא סכנתא מאיסורא, מ”מ בנידון דידן יודה להקל, משום שבדברים אלו של סכנה אין לנו אלא מה שגזרו וכעין שגזרו, והם לא אסרו וגזרו אלא בדגים ממש, ולא גזרו בעורות ובעצמות של דגים דאינהו טפלים לדג, ומי יימר דאית בהו סכנה כל שאין בהם ממשות דג, ובפרט שטעמם כבר אזיל ע”י כל אותם תערובות חומרי ניקוי וכפי שנתבאר לעיל בתהליך היצור. וכיוצ”ב העלה בשו”ת חתם סופר (חיו”ד סימן קא) להעיד בשם גדולי ההוראה, דבמקום סכנה כגון בשר ודגים, החשש הוא דווקא היכא דמבשל אותם יחד ממש בעינייהו ורק בהני גזרו חז”ל, אבל אם נתערבבו ע”י טעם בעלמא וכגון מקדירה בת יומה, או מרק של דגים שעירוהו חם לתוך שומן, שאין כאן אלא בלבול טעמי בעלמא, ליכא למיחש בזה משום סכנה, דלא גזרו בזה חז”ל. והב”ד בקצרה הפת”ש (סימן קטז ס”ק ג’). וידוע דהכי הוא בכל ענייני סכנה שאינם ידועים לנו, דאין לנו אלא מה שאמרו רז”ל. ועפי”ז כתבו כמה פוסקים להתיר לערב דגים בחמאה, וכמ”ש בספר בית לחם יהודה (סימן פז ס”ק ד’), בשם רופאים מומחים. וכ”כ הפרי מגדים (או”ח א”א סימן קע”ג ס”ק א’), וכ”כ למעשה הזבחי צדק (סימן פז ס”ק יח) בשם כמה אחרונים, וכן העיד על מנהג בגדאד שנהגו לטגן דגים בחמאה.
ד). ויש לדמות עוד נד”ד, למה שכתב הרמ”א בהגהה (סימן פז סעיף י’): עור קיבה שנתייבש כעץ ואין בו עוד שום לחלולחית בשר, מותר בחלב. והסכימו לדבריו כל גדולי האחרונים, ועל דברי הרמ”א הללו נסמכו רבים להקל אפילו בג’לטין המיוצר מנו”ט, וכמ”ש בשו”ת אגרו”מ (חיו”ד סי’ לז), וכן יצא להתיר מטעם זה בשו”ת יבי”א ח”ח (חיו”ד סימן יא). ואף החולקים האוסרים שם, היינו משום דס”ל דאין ראיה מדברי הרמ”א הללו כמ”ש הנודע ביהודה (חיו”ד סימן כו) דשאני התם, שעור הקיבה היתר הוא, ואימתי יחול עליו האיסור, רק בהצטרפו עם החלב, וכיון שנתייבש מקודם ונעשה כעץ, לא נשאר בו טעם לאסור החלב, ולא חל שם בב”ח כלל, אבל בדג טמא או בנבילות וטריפות כבר חל עליה שם איסור, ולא נפקע גם לאחר שנתייבש. ולפי”ז גם בנידון זה שלפנינו בדג כשר וחלב דאף קודם העירוב כל דבר היה היתר בפנ”ע, ע”כ אף לשיטת המחמירים בג’לטין של נבילות וטריפות, בנד”ד אין לאסור. וכן מטו משמה דמרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל בס’ אשרי האיש (יו”ד א’ עמ’ נו), דהורה דיש להתיר ג’לטין דגים בחלב גם לבני ספרד, מאחר ונפסל מתחילה. והנה זה זמן זמנים טובא, שאלתי על פתגמא דנן פה קדוש הגר”מ אליהו זצוק”ל, והשיב לי דאין להתיר ג’לטין זה בעירוב חלב לבני ספרד. אולם לפי המבואר נראה, דחומרא בעלמא נקיט ואזיל.
ה). ובפרט שעיקר איסור סכנה באכילת דגים וגבינה לא ברירא כ”כ, והט”ז (סי’ פז סק”ד) ס”ל שמותר, דטעות סופר הוא בב”י שכתב להחמיר בכך, וצריך להגיה בדבריו בשר ודגים וכמ”ש בסימן קעג. עיש”ד. וכן השיג על דברי הב”י, הרמ”א בדרכי משה (אות ד’), וכתב “ולא ראיתי מימי נזהרים בזה, וגם באו”ח סימן קע”ג לא כתב אלא שלא לאכול דגים בבשר משום סכנה”. עכ”ל. וכן העיר הפרישה מהגמרא בחולין (קיא) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, הרי שמותר לאכול דגים בכותח, וכ”כ הש”ך (ס”ק ה), ואף מרן החיד”א במחזיק ברכה (סימן פז ס”ק ד’), כתב כהט”ז שאין בו משום סכנה, דאם הוא משום סכנה הוי ליה למרן בשו”ע לפרש זאת, ובע”כ שהוא ט”ס כמ”ש הט”ז. עיין שם באורך. ואף שלמעשה אנו הספרדים חוששים ומשום דחמירא סכנתא מאיסורא, ואין לנו לזוז מדברי הב”י. מ”מ בנידון זה שבהצטרף להנ”ל גם בטל ברוב, וגם אין בזה ממשות דג, ומי יימר דבזה גזרו חז”ל, ע”כ נראה דיש להתיר בזה אפילו לכתחילה.
ו). אלא דאכתי פש לן לברורי כיצד אותם מוצרים הנחתמים בחותמות כשרות מהודרות בתכלית ההידור, מבטלין איסור לכתחילה, ועי’ בשו”ת תורת מאיר ח”א (יו”ד סי’ א’) שהעלתי שאין בזה ביטול איסור לכתחילה מכמה טעמי תירצי, יעו”ש.
ז). ומה שכתב להחמיר בזה בספר דברי דוד – טהרני ח”ג (סימן יח), ומטעם ספק ספיקא, ספק שמא לא אמרינן ביטול בשישים במקום סכנה וכדעת הרמ”א והט”ז, ואף הפוסקים המקלין בזה, יודו לאסור לערב לכתחילה. עייש”ד. ולפי מה שכתבנו דבריו דחויים ועומדים, ואדרבה כאן אף הט”ז יודה להקל. ומה שכתב שכו”ע יודו שלערב לכתחילה אסור, במחילה אישתמיט מינה מה שכתבנו בשם גדולי האחרונים, דבסכנה מותר לערב בס’ אף לכתחילה כיון שבטעם תלוי ועומד הדבר, ובפרט היכא שלא נשאר בו שום לחלוחית, ולפי”ז אזיל הספק ונסתלק הספיקא, ופשוט. וכן העלה להקל בנידון דידן בשו”ת שרידי אש ח”ב (סימן כב), ע”ש. וכן יצא להתיר בשו”ת ישיב יצחק – שכטר חי”ג (סי’ לג) בנידון זה בפשטות, וצירף דברי המהרש”ם ח”א (סי’ קיב) שנשאל בדבר מנהגם שנהגו להחליק דגים מלוחים ועליהם כרוך סביב פיהם עור יבש שיש בו נבילות וטריפות והגם שהם יבשים ורבו המקלין בזה כמ”ש הפת”ש (סו”ס פז) מכמה מקומות, מ”מ יש לחוש אולי קודם שנתייבשו היטב הונחו שם, ואף שודאי בטלין הן ברוב, מ”מ יש לחוש משום ביטול לכתחילה, והעלה הגאון מהרש”ם להקל בזה, ע”פ הרע”א (סי’ רז) שכתב, דכל שיש ספק שמא אין כאן איסור כלל (דשמא ניתנו לתוכו לאחר שנתייבש), אין איסור לבטל לכתחילה. וה”ה בנד”ד. וכן התיר בנדו”ד ידידי הרב חנן אפללו יצ”ו בשו”ת אשר חנן (יו”ד סימן לז), עיי”ש. שו”ר זה עתה שבספר ראש יוסף (חיו”ד סי’ יז) מטי בשמה דמרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל דהורה להתיר לאכול ג’לטין דגים עם בשר. וכ”כ בקובץ מבית לוי (סיון תשס”ח) משמה דהגר”ש וואזנר זצ”ל, ולפי”ז כ”ש דבנד”ד יש להתיר.
