בס”ד
שאלה: אדם שאכל ביום שישי דמוקפין ארוחת בוקר, האם מותר לו לאכול במשך היום סעודת פורים, או שכבר יצא ידי חובה ואינו רשאי לאכול כדין סעודה שאינו רגיל בה, שאסורה ביום שישי כל היום כולו?
תשובה: גם אם סעד בבוקר וכיון לצאת ידי חובת סעודה, מותר לו להמשיך ולאכול לאחר מכן גם סעודה שאינו רגיל בה בשאר ימות החול, כגון, בשר ודגים עם פת. ומ”מ באופן זה שכבר סעד, לא ימלא כרסו באופן שיתבטל מסעודת הלילה. וכן מותר לאכול תיכף בבוקר פת שחרית עם מעט גבינה ולכוון בזה לסעודת פורים, ולאחר מכן לצאת ידי חובת הסעודה בהידור, בבשר ודגים ומיני מטעמים.
מקורות ונימוקים:
א). הנה לכתחילה יש לאכול את סעודת פורים בשנה זו שחל בה פורים ביום שישי השכם בבוקר, מפני כבוד שבת, וכמבואר ברמ”א (סי’ תרצה ס”ב). וקודם חצות היום כמ”ש המ”ב (סק”י). וכ”כ בשער הציון (סי’ רמט ס”ק יז). ויש נוהגים אף בשאר שנים לערוך את הסעודה תיכף בהשכמה, וכמ”ש הכה”ח (סי’ תרצה ס”ק כג) בשם השל”ה והגר”א. וכן נוהגים הולכים בתמים אחר תורת הקבלה.
ולפי”ז הסתפקתי בשנה זו שחל בה פורים ביום שישי מותרים לאכול לאחר שסעדו מעט בבוקר בפת שחרית, ויצאו יד”ח סעודה, האם רשאים להמשיך ולאכול במשך היום בשר ודגים כנהוג ולמלאות כריסם בדברים אלו, שהרי כתב השו”ע (סימן רמט סעיף ב’), דסעודה שאינו רגיל בה בימות החול אסור כל היום כולו אפילו בבוקר כדי שייכנס לשבת כשהוא תאב. ולשיטה זו, האיסור הוא אפילו בקביעת סעודה באקראי שלא בקביעות, וכ”כ הפמ”ג (א”א סי’ רמט ס”ק ד’) דאפילו פעם אחת בימי חייו אסור, ושכן מוכח ממ”ש השו”ע לאסור סעודת אירוסין ומקורו בירושלמי. וכן כתב הגר”ז (קונט”א סי’ רמט סק”א) דלפי”ד הרמב”ם והשו”ע אפילו באקראי בעלמא אסור ואפילו בבוקרו של יום השישי, ולפיכך השמיטו דין זה דאקראי. וכ”כ במ”ב (שם).
או דלמא, כיון שכתיב: “לעשותם ימי משתה ושמחה”, כל היום כולו בכלל מצוות המשתה והשמחה, וחייב לכל הפחות סעודה אחת, ומיהו כל מה שאוכל ושותה ביום זה הוי בכלל מצווה לעשותם ימי משתה ושמחה, ועל כן אף אם קדם ואכל וכיון לשם סעודת פורים, שפיר רשאי לברך ולסעוד שוב ללא חשש.
ב). והנה היה מקום לפשוט את הספק ע”פ מה שכתבו המג”א והט”ז הוב”ד במ”ב (סי’ תרצה ס”ק טו) דכל מה שנחלקו הפוסקים באם שכח לומר על הניסים בברכת המזון אם חוזר לברך, היינו דווקא בסעודה ראשונה, אבל בסעודה שנייה שסועד, לכו”ע אינו חוזר לברך. ולכאו’ היינו טעמא, כיון שכבר יצא ידי חובה ואינו חייב עוד בסעודה זו, וממילא גם בנידון שלפנינו, לא יוכל לאכול שוב. אולם יש לדחות בפשטות, שחיוב הסעודה שקבעו חז”ל היא סעודה אחת, ומ”מ איכא מצווה בכל סעודה וסעודה שאוכל דסו”ס ימי משתה הוי.
ג). ונראה להביא ראיה ממ”ש הרמב”ם (פ”ב מהל’ מגילה הלכה טו), שכל המרבה לשלוח לרעים משובח. וכן פסק השו”ע (סי’ תרצה ס”ד). ומבואר דאע”ג דכבר יצא ידי חובת משלוח מנות אחד, מ”מ יש מצווה להרבות משום דימי שמחה כתיב. ומיניה נמי לסעודה דימי משתה כתיב. וכן מוכח ממה דאי’ ברמב”ם (שם בלכה יז) שיש מצווה להרבות במתנות לאביונים, ואע”ג שקבעו חז”ל כמות העניים שיש ליתן, היינו לחובה אבל מצווה יש במרבה, וה”ה בנד”ד.
ונראה עוד להוכיח כן, ממ”ש המ”ב (סי’ תרצו ס”ק כד) בשם האחרונים, דאונן בפורים מותר בבשר ויין כל היום שחל מצוות שמחת פורים דימי שמחה ומשתה כתיב, אבל בלילה לא. ומוכח שבא לאפוקי רק את ליל פורים, אבל ביום מותר כולו ודוחה איסור אבלות.
ונראה עוד דכל שכן הוא ממ”ש הרמ”א (שם) דיש מצווה להרבות בסעודה גם בלילה, והתם הלא אין יוצאים ידי חובה בסעודה זו, ואפ”ה איכא מצווה, כל שכן בנד”ד שיום הוא שחייב בסעודה.
ונראה עוד, דכשם שבשתיין יין אין קבע ביום זה שהרי משתה כתיב, וכל היום כולו הולך ושותה ומקיים בזה מצוות היום, ה”ה נמי באכילת דברים המשמחים את ליבו בכל אכילה ואכילה מקיים מצווה.
ד). ולפי”ז נראה עוד לדינא, דמי שאכל בבוקר פת שחרית עם מיני לפתן וגבינה וכיוצ”ב, וכיון לצאת בזה ידי חובת סעודת פורים, דאין בזה חסרון הידור, ואע”ג שיש מצווה לאכול בסעודה זו בשר ודגים, וכדמשמע בשו”ע (סי’ תרצו ס”ז), שאפילו אונן מותר בבשר ויין ביום פורים דלא אתי עשה דיחיד ודחי אבלות דרבים, וכן פשיטא ליה להחת”ס בחידושיו לחולין (דף פג), ושלא כמ”ש המג”א (סי’ תרצו ס”ק טו) להסתפק בזה, וכ”כ בספר שיעורי שבט הלוי (סי’ קצח סעי’ כד), ובספר חזו”ע – פורים (עמ’ קעח). מ”מ מכיון ששוב סועד לאחר זמן בבשר ודגים, שפיר מקיים בזה מצוות סעודה, ולא מבעיא לדעת הבכורי יעקב בתוספת בכורים (סי’ תרנא) שכתב, שאם ידוע שיביאו לו אתרוג מהודר ביותר אחר כמה שעות, לא ישהה המצווה, אלא יטול האתרוג שבידו, אע”פ שאינו מהודר, וכשיביאו לו היותר מהודר יטלנו וינענעו בלא ברכה. וכ”כ בשו”ת ארץ צבי – פרומר (סי’ מ) שאף אחר שקיים מצווה ויצא ידי חובה בדיעבד, יכול לחזור ולקיים את המצווה על איזה פרט הצריך לכתחילה. וכן הכריע כוותיהו בספר חזו”ע – סוכות (עמ’ (רמה). אלא גם לדעת מרן הגר”ח מבריסק שהורה לענין מעשה שהגיע לידו, באחד שהיו לו ב’ אתרוגים האחד כשר בודאי שהוא מארץ ישראל אך לא מהודר, והשני מהודר מאוד אך ספק מורכב, והורה שיקח קודם את המהודר אף שהוא ספק מורכב, כי הידור לבד ללא עיקר המצווה אינו כלום, והיינו כשיטת מא אביו בשו”ת בית הלוי ח”ב (סי’ מז או’ א’) שמי שנטל לולב כשר ביום טוב, ואח”כ נזדמן לו לולב מהודר, שאין עליו חיוב ליטלו, שבמה יתנאה זה לפניו ללא מצווה, שהידור מצווה ללא מצווה לא שמענו, עיי”ש.
אמנם לפי מה שנתבאר דבנדו”ד היום כולו יום של אכילה ושתייה ושמחה, ומקיים בכל אכילה ואכילה מצווה, ואין זה מדין השלמה להידור, אלא חלק מהמצווה, ולא דמי ללולב או אתרוג שאין לו עוד מצווה לאחר שקיים המצווה, וא”כ שפיר לכל הדעות רשאי לעשות כן. ואע”ג שאין מקיים את עיקר החיוב בבשר ויין, מ”מ הא עדיפא.
ה). ומ”מ מכיון שאינו חיוב שהרי כבר אכל ויצא ידי חובתו ואינו אלא מצווה, יש להסתפק דאע”ג שמצווה לאכול כל היום כולו וכפשנ”ת, מ”מ באופן שע”י אכילתו כעת לא יהיה תאב לאכול בלילה וכבר יצא יד”ח עיקר החיוב, מה יעדיף, ונראה דתלי בפלוגתת המג”א והביה”ל (סי’ רמט ד”ה מתר), האם מותר לאכול סעודת ברית ופדיון הבן בזמנו ביום שישי אם עי”ז יתבטל ממצוות סעודת הלילה, שדעת המג”א להתיר, והביה”ל כתב שיש לעיין בזה טובא, שהרי סעודת שבת בלילה היא חובה מצד הדין, מה שאין בסעודת ברית מילה שאינו אלא מצווה בעלמא ואינו חיוב כלל. נמצאנו למדים שכל שכבר יצא ידי חובת החיוב, לפי”ד הביה”ל לא מצי לעקור את סעודת החיוב של הלילה. וכן מסתבר.
