הרב אברהם מיימון משיב כהלכה

 שאלה: התורם לארגון צדקה, באמצעות כרטיס אשראי, באינטרנט או במכשירי “קהילות” ו”נדרים פלוס” שבבתי הכנסת וכדו’, האם ניתן לקיים בזה מצות מתנות לאביונים?

תשובה:  הדבר תלוי באופן ההתנהלות הפיננסית של ארגון הצדקה. לפיכך, לכתחילה אין לקיים בזה מצות מתנות לאביונים, אלא אם נתברר שאותו ארגון מעביר את הכסף בתנאים שנתבארו במקורות, ועל זה יש לומר בדרך הלצה “ובויזה” (כרטיס האשראי) לא שלחו את ידם.

הוספה ממערכת “משיב כהלכה”: והרוצה להעביר כספי “מתנות לאביונים” דרך מוסדות ברכת אברהם, יעשה זאת ישירות באמצעות הטלפון למזכיר הרב מרדכי דני (0584436669), והוא יעשה על פי הכללים שנתבארו במקורות בתשובתו של הגר”א מיימון שליט”א.

 

 

מקורות:

(מתוך תשובה שכבר כתבתי לידידי הרה”ג רבי משה שמאי שליט”א מבחירי הלמדנים היושבים ראשונה בממלכת התורה בבית המדרש ‘ברכת אברהם’ בעיה”ק ירושלים תובב”א)

בין אתרי האינטרנט השונים הפועלים ברשת, ישנם אתרים המופעלים על ידי ארגוני צדקה, אשר עם פרוס ימי הפורים, מבקשים להעביר דרכם את המתנות לאביונים שיועברו בו ביום לאלמנות ויתומים ולשאר צרכי עמך בית ישראל.

ונדוננו הוא, האם קיים בעל הכרטיס את מצוות מתנות לאביונים בצורה כזו, או שעליו לתת את מתנותיו אך ורק במזומן.

יש לציין, שבחלק מקרנות הצדקה ‘מלוים’ את הסכום האמור לתורם, ואחר כמה ימים גובים את ה’חוב’ מחשבונו, ובאופן זה אין אנו דנים, שהרי בזה נפתרה הבעיה האמורה. ונדוננו הוא רק באופן האמור.

א

קנין עבד כנעני

הנה לכאורה היה ניתן לומר ששפיר יצא ידי חובתו, לפי המבואר במשנה בקידושין (כב ע”ב) שעבד כנעני קונה את עצמו להשתחרר מאדונו, בכסף על ידי אחרים, ובעצמו על ידי שטר שחרור. ובגמרא (שם כג ע”א) התבאר החילוק, שבכסף ניתן לשחרר את העבד על ידי אחרים, ואילו בשטר לא ניתן, והמשנה עוסקת באופן שהשחרור נעשה שלא מידיעת העבד, ולכן בשטר לא מועיל ע”י אחרים, ומה שבכסף מועיל נתינתו ע”י אחרים, מפני שהגורם את השחרור בכסף הוא מה שהאדון מקבל את הכסף, ולא נתינת הכסף, ולכן נותני הכסף לא צריכים לפעול משליחות העבד, משא”כ בשטר הניתן ביד אחרים שהשחרור נגרם בקבלתו לאחרים. וכן הגמרא בקידושין (ז ע”א) למדה באדם האומר לאשה קחי מעות אלו עבור פלוני, מקודשת מדין עבד כנעני.

ובגמרא במסכת קידושין (ז ע”א) אחרי שהביאה את קנין עבד כנעני, אמר רבא והוא הדין לממונא. ופרש”י (ד”ה וכן לענין ממונא) דהוא הדין לענין מכר אם אמר אדם למוכר קח מנה ותהא שדך מכורה לפלוני, קנה פלוני את השדה בכך. וכן הביא דין זה הטור (חושן משפט סימן קצ סעיף ד), והגם שהרמב”ם הביא דין זה בקידושי אשה, בהלכות אישות (פרק ה, הלכה כב), מכל מקום כבר כתבו אחרונים שגם הרמב”ם סובר שהוא הדין לענין ממונא, כן כתב הפני יהושע (קידושין שם), רע”א (שם), חמדת שלמה (שם), ובשו”ת אבני נזר (סימן תח, אות ו) ועוד שהרי חידוש דין עבד כנעני הוא נלמד מסברא ולא מפסוק, ובמהרי”ט אלגאזי (בכורות ה אות נא), ובשו”ת פרי יצחק (חלק ב סימן סה אות יט), ובאבני מילואים (אבן העזר סימן לא, ס”ק כד), ובאבן האזל (הלכות מכירה פרק א הלכה ו), ובזכרון שמואל (סימן מז), ובשערי חיים (סימן כ).

ואחר הדברים האלה, לכאורה יש לומר ששפיר ניתן לתת מתנות לאביונים על ידי כרטיס אשראי, כיון שחברת האשראי נותנת בשביל הנותן, ושפיר חשיב כמו שהנותן נתן, הגם שבפועל יחייבו אותו בכספו בתאריך שקבע עמהם.

אלא ששוב זיכני ה’ המבורך וראיתי בשו”ת חמדת שלמה (יורה דעה סימן לב) שהביא את תשובת רבינו יעקב מליסא בעל הנתיבות המשפט, שכתב שלא יוצאים ידי חובת מצות פדיון הבן, וצדקה, ומתנות לאביונים, על ידי קנין עבד כנעני, וטעמו ‘דדוקא בקידושין שהוא קנין כשאחר נותן המעות מדין עבד כנעני, אבל בפדיון הבן שהקפידה התורה בדמי הפדיון דקרקע ושטרות לא מהני, גם אחר שנתן המעות לא מהני’.

וכן רבינו הנתיבות חזר על דבריו בספרו תורת גיטין (אבן העזר סימן קכ ס”ק א) לענין כתיבת גט על נייר של השליח, והביא את דברי החלקת מחוקק (ס”ק א) שסובר שאין צורך שהסופר יקנה את הנייר אלא גם אם השליח קנה בשביל הבעל זה מועיל משום ששלוחו של אדם כמותו, אך התורת גיטין דחה את דבריו וטעמו ‘שבגט הקפידה התורה שאין הגט גט רק בדבר שנכתב בדבר שהוא של הבעל ואפילו אין הדבר של ממון כלל כגון על איסורי הנאה שיהיה של בעל, והיכן מצינו דבר כזה שהוא של השליח יהיה כאילו של הבעל, הא ודאי ליתא, והא דמהני בקידושין דשם גילה רחמנא שהיא יכולה להקנות עצמה בעד ממון שמקבלת ואפילו אינו חסר דבר, ונלמד מעבד כנעני כמבואר בקידושין (ז ע”ב)’. עיי”ש. אך המחנה אפרים (הלכות זכיה ומתנה סימן ז) העלה דמהני פדיון הבן בקנין עבד כנעני, וכן עיין בספר אמרי בינה (דיני פדיון הבן סימן ג, ד”ה אמנם).

ב

 מספר הערות במנהג ארגוני הצדקה שמזכים את המעות לעניים

ושוב שמעתי מגיסי הרה”ג רבי עוזיאל זכאי שליט”א שמטו משמיה דמרן בעל השבט הלוי זצ”ל שהורה לזכות את הכסף לנותנים דרך כרטיס אשראי. (וכן ראיתי שמפרסמים ארגוני הצדקה שאותם הנותנים כסף לעניים דרך הויזה, הארגון מזכה לעני את הכסף).

ואחר המחילה, יש להעיר על הוראה זו מספר הערות לפי קוצר דעתי, ראשית כל יש לבדוק את המציאות (התקשרתי לכמה מארגוני הצדקה אך חלקם לא הבינו מה אני שואל בכלל, וחלקם העבירו אותי לטלפון אחר שלא ענו לי, ואין לי פנאי וזמן לברר את המציאות) מתי אירגוני הצדקה מקנים את מעות מתנות לאביונים, אם הם מקנים את זה בתחילת יום פורים למי שיתרום בעתיד, לכאורה הוא תלוי בדין ברירה, שהרי עדיין לא הוברר למי ניתן, והנה בטור ובשולחן ערוך (יורה דעה סימן שלא, סעיף יא) פסקו שבדאורייתא אין ברירה, ומתנות לאביונים היא מצוה מדברי קבלה כמבואר בגמרא מסכת מגילה (ז ע”א), וברמב”ם (הלכות מגילה פרק ב הלכה טז), ובטור ובשולחן ערוך (סימן תרצד סעיף א).

ואם כן, אי נימא שמצות מתנות לאביונים חובתה היא מדברי קבלה הרי הוי כדבר תורה, אלא שיש לדון בזה לפי המבואר בשו”ת שאגת אריה (סימן פט) שברירה נחשב לספק אם כן יש לדון האם בספק דברי קבלה הוי דאורייתא או לא, שיש הסוברים שספק דברי קבלה לקולא, כן מבואר ברמב”ן (מגילה יט ע”ב ד”ה עכשיו), בשו”ת הרשב”א (המיוחסות סימן רסג), ובחידושי הרשב”א (מגילה ה ע”ב), ובשו”ת הרשב”ש (סימן שצז), וכן מבואר משיטת הגר”א (סימן תרפח סעיף ד), ועוד ראה בשו”ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא יורה דעה סימן קמו, אבן העזר סימן ח). אמנם יש הסוברים שיש להחמיר בו כשל תורה, כך מבואר בדברי הרמב”ם הלכות נזירות (פרק ד הלכה ט) שפסק להחמיר בספק נזירות שמשון, עיי”ש בכסף משנה ובלחם משנה, וכן בשו”ת תורת חסד (אורח חיים סימן לח אות ח) הוכיח כן מדברי הרמב”ם (הלכות מגילה פרק א הלכה יא) ומדברי השולחן ערוך (סימן תרפח סעיף ד), שעיר המסופקת אם מוקפת חומה, קוראים בה גם בי”ד וגם בט”ו ולא אמרינן ספקא דרבנן לקולא. וכן כתב הנצי”ב בהעמק שאלה (שאילתא לה ס”ק ב) בדעת השאילתות, כן ראה בטורי אבן (מגילה ד ע”א ד”ה שאף), ובאור החיים הקדוש בספרו פרי תואר (יורה דעה סימן קיז, ס”ק ב), ובפרי מגדים (משבצות זהב סימן תרצב ס”ק ג), ובמשנה ברורה (שם ס”ק טז), ובשו”ת חתם סופר (אורח חיים סימן קכא), ובשו”ת מהרש”ם (חלק ה סימן ל), ובשו”ת בית יצחק (אבן העזר חלק אבן העזר דף צה), ובשדי חמד (מערכת ד כלל לה), ובספר מאור ישראל (שבת כג ע”א ד”ה והשתא), ובשו”ת יחוה דעת (חלק ה סימן טז, הערה עמוד סו).

אלא שיש לומר בכל זה, לפי מה שכתב הנתיבות המשפט (חושן משפט סימן סא ס”ק א) שדבר שניתן לחול כשיתברר, אפשר לחול גם קודם לכן. והכא נמי כיון שיכול להקנות את הכסף בסוף היום. ועוד יתכן ליישב הוראה זו לפי המבואר בדברי הקצות החושן (סימן סא ס”ק ו) בשם הים של שלמה ליישב את דברי הרמב”ם והשולחן ערוך שאין ברירה, ומאידך פסקו (הלכות גירושין פרק ו הלכה ח, ובבית יוסף אבן העזר סימן לח) שהמקדש על מנת שירצה אבא מקודשת, משום שבדבר העומד להתברר לא שייך בזה דין ברירה, וכן כתב הפני יהושע (קידושין סג ע”א) ואם כן הכא נמי הוי דבר העומד להתברר.

ועוד יש להעיר, בזה לפי המבואר בדברי הקצות החושן (סימן רמג ס”ק א, סימן שפב ס”ק ב) שלא אמרינן זכין מאדם שלא בפניו, שהרי מכיון שזכו להם, קופת הצדקה אינה יכולה לזכות מהם סתם, אלא קופת הצדקה צריכה ליידע את הבעלים, ולא מועיל שימנה את השליחות לפני שזכו בכסף דהרי הוי דבר שלא בא לעולם, אלא שלכאורה ניתן לומר שסגי במעשה קנין בלבד ולא צריך חלות שליחות, אלא מעשה לבד שיתנו את הכסף לעניים. אלא שגם זה תלוי ועומד במחלוקת אם מועיל לומר בדבר שלא בא לעולם לך חזק וקני, הגם שאינו צריך לחלות שליחות, דהקצות החושן (סימן קכג ס”ק א) סובר שזה מועיל, והנתיבות המשפט (סימן רט ס”ק א, ובסימן רמו ס”ק ו) סובר שאינו מועיל. (ואגב אורחא מחלוקת זו תלויה בחקירה שהאריכו בה האחרונים, ראה בקובץ שיעורים בבא בתרא אות רעו, האם החיסרון בדבר שלא בא לעולם נובע מחמת דלא סמכא דעתיה, או מחמת דאין לו כוח הקנאה בדבר שלא בא לעולם, דהיינו שאין לקנין על מה לחול. דו”ק). וכל אלו שנתנו לגבאי הצדקה מינו את הגבאים לשלוחים, ואין צורך שידעו מזה שאין כאן חלות שליחות.

ג

ישוב למנהגם של ארגוני הצדקה לפי המבואר בנתיבות המשפט ובמחנה אפרים

אלא שניתן ליישב את מנהגי קרנות הצדקה, לפי מה שכתב הנתיבות המשפט (סימן קצ ס”ק ג) שאם קנה עבור חברו אע”פ שקנה במעותיו, כל שקונה על פי דעת חבירו, שחברו ישלם לו לאחר מכן הרי זה כמו שחברו הוציא ממון, ואין צורך להגיע לדין עבד כנעני, שהרי כל החידוש בעבד כנעני הוא גם אם לא נחסר כמבואר בגמרא מסכת קידושין (ז ע”א). אבל כשנחסר ויצטרך לשלם לו אין צורך להגיע לקנין עבד כנעני, והוי ליה כקונה מהמעות שלו עצמו. וראה שם שחלק על דברי הקצות החושן (שם ס”ק ב) בזה. עיי”ש. אולם גם מדברי הקצות החושן (סימן קפג ס”ק ג, ד”ה והנראה לי בזה) שכתב מפורש דהיכא שאמר לו המשלח לשליח לך קנה במעותיך, הו”ל המשלח בעל המעות, והו”ל כמאן דאוזפינהו כיון דעל פיו הוציא, והמשלח צריך להחזיר לו את המעות ואינו אלא כהלואה. (ולפי דברי הקצוה”ח הנ”ל יש להעיר על מה שכתב מורי ורבי הגאון רבי יצחק דז’ימטרובסקי שליט”א בהערות בנו מלואי משפט הערה 3 על הנתיבות הנ”ל. דו”ק). וכן ראה בנתיבות המשפט (סימן קפג ס”ק ב) שהעלה כן. (אלא שמצאתי לדברי רבינו הנתיבות המשפט גופיה בספרו חוות דעת (יורה דעה סימן קסט ס”ק ח) שכתב שישראל שאמר לגוי קנה לי שדה זו בכסף שאתה חייב לי הדין הוא שלא קנה, והטעם שאין שליחות לגוי, ולכאורה למה לא קנה הרי הישראל נחסר מה שנתן את חובו, ודוחק לומר ולחלק שרק כשמתחייב לתת, הוא נחשב כנותן בעצמו, ולא כשנתנו לפרעון חוב, שאין הבדל כל כך בסברא).

וכדברי הנתיבות המשפט, כך עולה מדברי המחנה אפרים (הלכות שלוחין סימן כד) שדן בראובן שאמר לגוי, שיאמר לישראל שילווה לו מעות, ואתה – הגוי תתן לו דינר ברבית כל חודש, ובהגיע זמן הפרעון אני יפרע לך את כל סכום הרבית שיצטבר בעת זמן ההלואה, והביא המחנה אפרים ראיה שאסור לישראל ליתן דינר לגוי, מהמבואר בגמרא במסכת עבודה זרה (עא ע”א) שאסור לומר לגוי ליתן במקומו יין נסך למלך, והישראל ישלם עבור היין, ובתוספות (שם ד”ה רב אשי משיכה) מבואר שאפילו אם הישראל לא הקדים לו דינר גם כן אסור, והטעם מבאר המחנה אפרים הוא מחמת שהישראל מתחייב לשלם לו, ונחשב כמו שהישראל נתן בעצמו, ומכספו. עוד כתב המחנה אפרים להוכיח מהמבואר בדברי הגמרא בנדרים (ע ע”ב) שהמדיר את אשתו בהנאה יעמיד לה פרנס, ושואלת הגמרא הרי הפרנס הוא מפרנס את האשה בשליחותו של הבעל. ועולה מדברי הגמרא שכיון שהבעל משלם לפרנס הרי זה נחשב כמו שהבעל נותן לאשתו ישירות את הכסף. אלא שעל ההוכחה מפרנס שהביא המחנה אפרים כתב רע”א לדחות שאין הוכחה שהרי גם אם הבעל אינו מוגדר כמו שהוא משלם לאשה אלא אנו מגדרים זאת כמו שהפרנס משלם מעצמו, הרי אכתי סוף סוף האשה נהנית מהבעל, וכן כתב להעיר מדנפשיה בהגהות ברכת משה (על המחנה אפרים אות ב), ויש ליישב את דברי המחנה אפרים בהקדים מה שכתבו תוספות (בבא קמא קט ע”א ד”ה בעל חוב) שמודר הנאה מנכסים בעל החובות נפרעים מנכסים אלו, ואין זה נחשב שהלוה נהנה מהנכסים, אבל כשמודר הנאה מחברו אסור לו לפרוע את חובותיו, והחילוק בזה כתבו התוספות כיון שמתחייב במי שפרע בעבורו אם יפרע בחינם בעבורו אם כן מהנהו ואסור, אבל הכא מה שבעלי החובות נפרעים מן הנכסים אין זה נהנה מן הנכסים. עיי”ש. והמבואר בדברי התוספות שכל ההנאה בפרעון חוב הוא שמן הדין הוא חייב לשלם, ובמה שפוטר אותו הרי הוא מהנה אותו אבל עצם הפרעון אינו מוגדר כהנאה, כמו בנכסים שבעלי החובות נפרעים מהם, ואם כן הכא נמי יש לומר לפי דברי המחנה אפרים, שהרי אינה חייבת לשלם דבר לבעלה, אלא הבעל חייב לזון אותה מצד הנישואין. ועוד הוכיח המחנה אפרים מדברי הירושלמי (קידושין פרק ב הלכה ט) שאסור לומר לפועל בפסח צא וקח לך ככר ואני נותן לך דמיו, וכן ביין נסך, והטעם משום שנעשה שלוחו של חנוני, וחזינן דהוי כאילו הוא נתן לו.

וכן נראה שמבואר בדברי המחנה אפרים (סימן יב) שכתב בדעת הרמ”ה (הביאו הטור בסימן קפח, וכן הש”ך שם ס”ק ב) כשמתחייב המשלח לשלם לשליח אע”פ שהשליח קונה במעות שלו, בכל אופן קונה המשלח, והגם שדעתו של המוכר להקנות לבעל המעות, משום שזה נחשב כמו שהמעות הם של המשלח.

ולפי דברים אלו יש לומר בנידון דידן לענין מתנות לאביונים, שכל היכא שהמשלח צריך לשלם לשליח הרי זה נחשב כמו שהוא נתן מעות ממש, ואין צורך להגיע לדין עבד כנעני, וכן הנותן מתנות לאביונים לארגון צדקה הרי הוא כמי שהלוה כסף לארגון.

ד

הערה מדברי המגן אברהם וישוב הענין

ואחרי שהרציתי את כל הנ”ל בפני הגאון רבי אלחנן פרץ שליט”א העיר לי מדברי המגן אברהם (אורח חיים סימן תנ ס”ק ח) על מה שכתב השולחן ערוך: מותר לומר לעבד בפסח הולך דינר זה וקנה ואכול, אע”פ שיודע שיקנה חמץ אבל לא יאמר לו צא ואכול ואני פורע, ויש מתירים גם בזה. וביאר המגן אברהם (שם) שצא ואכול, היינו שאמר לו צא ואכול חמץ, או שיודע בודאי שיאכל חמץ. ועוד כתב שם (ס”ק ט) שיש מתירים גם בזה גם אם הקדים, וכתב המגן אברהם וכן עיקר. היינו שיוצא שהמגן אברהם סובר שאם נתן לו מעות ואמר לו בפירוש צא ואכול חמץ מותר, ואין זה נחשב כמו שהוא עצמו נתן להם חמץ.

אלא ששוב אמר לי לחלק שאין דברי המגן אברהם נוגעים לנידוננו, ולעולם גם המגן אברהם אינו חולק על הדין שאנו מחשיבים את המשלח כאילו נתן מכספו, אבל ישנו הבדל בין חמץ שהנידון הוא על גוף חתיכת החמץ, ולא על השוויות שלו, לבין היכן שאנו דנים על שוויות החפץ, שאם אנו באים לדון על גוף החפץ הרי שאין לשתף בו את המשלח, שהרי הוא רק נשא בהוצאות בעלות החפץ, היינו בשווי הממוני שלו אבל לא בגופו, ולכן כשאנו דנים על ערך ממוני הרי בודאי ובודאי שלמשלח יש לו בזה שותפות.

ה

עוד הערה על כל הנ”ל ויבאר שאין צורך שגוף המעות יהיו של העניים

וכן כשהרציתי ברבים נידון זה, העיר לי חכם אחד שאכתי דברי המחנה אפרים והנתיבות המשפט לא נוגעים לדין מתנות לאביונים, שדווקא בקנינים או ברבית שאין צורך שיהיו גוף המעות שלו – של המשלח, ומספיק שהם יבוא מחמתו ומכוחו, אבל במתנות לאביונים אולי צריך שגוף המעות יהיו שלו ובזה נפלה עיקר ביסוס סברת האחרונים.

אמנם זה נראה לי ברור, שאין צורך שגוף המעות יהיו שלו במתנות לאביונים, ולענ”ד הדברים מפורשים בדברי הפוסקים, המגן אברהם (אורח חיים סימן תרצה ס”ק יד) כתב שאשה שיש לה בעל היא פטורה מלתת מתנות לאביונים, והסיבה דאשתו כגופו. וכן כתב הערוך השולחן (שם סעיף ב ויש להעיר שאנו מוצאים בשיטתו של הערוך השולחן שהוא נוקט את דין ‘אשתו כגופו’ לעוד כמה מדיני תורה, ראה לענין הכנות לשבת אורח חיים סימן רנ, ועוד ראה בערוך השולחן סימן רמח אות יג, ועוד ראה מה שהארכתי בספרי משנת אברהם אבן העזר סימן פה עמוד תמו). והנה אם נימא שצריך לתת את ממונו ממש, מה יועיל לאשה זו שהיא כגופו של הבעל, שהרי בסופו של דבר כסף הבעל לא נעשה של האשה. וכן יש עוד להוכיח מדברי המגן אברהם (סימן תרצד ס”ק ג) שכתב שניתן לצאת ידי חובת מתנות לאביונים במעות של מחצית השקל שנתן לפני פורים, ולכאורה אין הוא נותן ממון אלא טובת הנאה בלבד, וטובת הנאה אינה ממון, ראה בסמ”ע (חושן משפט סימן לז ס”ק כג), ובעוד עשרות מקומות בחושן משפט. ובהכרח שאין צורך שמעותיו יהיו שלו, אלא סגי בזה שהכסף יבוא מכוחו, וכיון שיש לו טובת הנאה ויכול ליתן לאיזה עני שהוא רוצה חשיב שזה בא מכוחו.

ו

ישוב מנהגי ארגוני הצדקה שנותנים מראש לפי הסך המשוער שיקבלו

ועוד יש לעיין, לפי מה שנתברר לי במציאות שחלק מארגוני הצדקה נותנים לעניים את הכסף בו ביום, והם אוספים לפי הסך שנתנו לעניים מנותני הצדקה, שכל האמור לעיל הוא רק כשארגון הצדקה נתחייב בעבור אותו אדם, אבל אלו שעדיין לא נתנו, איך הם יוצאים ידי חובה על ידי מה שהקופה נותנת לעני.

ויתכן לומר דמבואר בגמרא מסכת כתובות (קז ע”ב) שנחלקו רבנן וחנן בפורע חובו של חברו שלא מדעתו, דלפי רבנן חייב לשלם דהוי כיורד לתוך שדה של חברו העשויה ליטע שמשלם את כל ההוצאות, וחנן סובר שפטור, ובראשונים מבואר דהוא משום דהוי כמבריח ארי, או שיכול לומר מפייס הוינא ליה. ובשולחן ערוך (חושן משפט, סימן קכח) פסק להלכה כשיטת חנן. וכתב הרמ”א מדברי הבית יוסף שבחוב של עכו”ם שאין את הסברא מפייס הוינא ליה, חייב. ומבואר מדברי הרמ”א שהפורע חובו של חברו באופן שאין את סברת הוינא מפייס דינו כיורד לשדה העשויה ליטע ומשלם את כל ההוצאות.

והשתא ניהדר לנידון דידן, שהרי בנידון דידן אין את הסברא דילמא מפייס הוינא, שהרי המצוה מתבצעת בנתינה, והאנשים שנמנים אחרי זה, הם נושאים בהוצאות התשלומים, ואם כן חזרנו לדין שאדם שמחייב את עצמו לישא בתוצאות הרי הוא כאילו נתן מעות.

ואחר הדברים האלה, הראו לי בספר הליכות שלמה (פרק יט, סעיף יד) שכתב שמשלוח מנות שנעשה על ידי בעל החנות על פי התחייבותו וציויו של הקונה, שיוצא בזה ידי חובה והטעם שמתחייב בתשלומין מדין ערב, וזה נחשב כאילו הוא בעצמו.

אלא שאם אלו הם הדברים, יש להעיר על מה שהזכרנו למעלה מדברי רבינו הגאון מליסא בעל הנתיבות המשפט בתשובתו שנדפסה בשו”ת חמדת שלמה, שהאריך לומר שלא מועיל קנין עבד כנעני בפדיון הבן, ובצדקה, ובעיקר ביסס את דבריו על פי המבואר בגמרא מסכת כתובות (קב ע”א) שאפשר לפדות בשטר חוב של עצמו ולא בשטר חוב של אחרים, וגם אם בעל החוב יתן אותו לכהן זה לא יועיל, ואם נימא שיוצאים ידי חובה בקנין עבד כנעני מי גרע שטר חוב מעבד כנעני, דהוי כמו שאחרים נותנים ובנו נפדה מכח קנין עבד כנעני. ויש לעיין שהרי לפי כל מה שהזכרנו למעלה מדברי הנתיבות המשפט שכשנחסר המשלח אין צורך להגיע לקנין עבד כנעני, אם כן גם אם נאמר שבפדיון אין דין עבד כנעני, הרי אין צורך להגיע לעבד כנעני, אלא כיון שהפודה, הנותן את השטר חוב של אחרים, נחסר מחובו, שפיר מהני וכמו שכתב רבינו הנתיבות בעצמו.

אלא שיש חילוק, ובכדי להבהיר את החילוק יש להקדים לכך את דברי המחנה אפרים (הלכות שלוחין סימן יב) שכתב דמה שאנו מחשיבים את המשלח לבעל הממון, הוא רק כשהשליח קונה במעות, שבזה אנו מייחסים כאילו נותן המעות הוא המשלח, אך אם השליח קונה בהקפה, הרי ההתחייבות ליתן את התמורה למקח היא של השליח, ולא של המשלח. וביאור דבריו הוא שכשהשליח נותן מעות בעבור המקח שהמשלח שלח אותו לקנות, אנו מתייחסים למשלח כבעל הממון, משום שבסופו של דבר הוא יצטרך לשלם בעבור המקח, אבל כששלח אותו המשלח עם מעות ואמר לו תתחייב למוכר בשבילי, הרי שההתחייבות כלפי המוכר בוצעה רק על ידי השליח, ואין לייחס התחייבות זו למשלח כלל.

ולפי זה נבוא ונבאר את שיטתו של הנתיבות המשפט לענין פדיון הבן, שבפדיון הבן אין הבעל חוב נותן את הכסף אלא הוא רק מתחייב, וגם כשהפודה חסר מכל מקום אין לייחס את ההתחייבות של הלוה לפודה, כיון שהיא התחייבות עצמית של הלוה.

ולפי דברים אלו יוצא חידוש דין בנידון מתנות לאביונים, שכשהקונה נותן בהתחייבות לעני, על ידי כרטיס אשראי או בכל דרך אחרת שצריכים להגיע לקנין עבד כנעני אין יוצאים בזה ידי חובה.

 

המורם מכל האמור

התורם לארגון צדקה, באמצעות כרטיס אשראי, באינטרנט או במכשירי “קהילות” ו”נדרים פלוס” שבבתי הכנסת וכדו’, האם ניתן לקיים בזה מצות מתנות לאביונים: הדבר תלוי באופן ההתנהלות הפיננסית של ארגון הצדקה. לפיכך, לכתחילה אין לקיים בזה מצות מתנות לאביונים, אלא אם נתברר שאותו ארגון מעביר את הכסף בתנאים שנתבארו שם, ועל זה יש לומר בדרך הלצה “ובויזה” (כרטיס האשראי) לא שלחו את ידם.

 

לתשומת לב הגולשים:

אין ללמוד הלכה ממקרה אחד למקרה אחר, אלא על כל מקרה לגופו יש לשאול שוב ולקבל תשובה ספציפית, כיון שהדין עלול להשתנות בשל שינויים קלים בנידון. ובאופן כללי, עדיף תמיד ליצור קשר אישי עם רבנים, ולברר את ההלכות פנים אל פנים, ולא להסתפק בקשר וירטואלי ו\או טלפוני.

פרסם כאן!
כל ההכנסות קודש לעמותת 'ברכת אברהם'. גם צדקה מעולה, גם פרסום משתלם לעסק שלכם.

לא מצאתם תשובה?

שאלו את הרב וקבלו תשובה בהקדם.

נהנתם? שתפו גם את החברים

מאמרים אחרונים

בטח יעניין אתכם!

צור קשר