שאלה:
מטוס שנפל בלב ים וכל יושביו טבעו ב”מ, האם על חברת התעופה להשיב ליורשי הנספים את תשלומי כרטיס הטיסה, וכן מה שאירע באסון מגדלי התאומים, שהמטוסים התנגשו בבניין שהפך מיד למאכולת אש, וכל יושבי המטוס נספו, האם חל על הנוסעים חיוב תשלום בעד הטיסה, ואם על חברות התעופה להשיב ליורשי הנוסעים את תשלום הטיסה?
תשובה:
חברת התעופה אינה צריכה להשיב את דמי הטיסה, אף אם אינם כלולים בדמי הפיצויים שנותנת בגין התרסקות המטוס וטביעת הנוסעים בים, אף אם לא הושלמה הטיסה עד שנפל המטוס.
מקורות:
הנה מצינו נידון דומה בגמ’ בבא מציעא (עט.), השוכר ספינה מחבירו להוליך בה יין, וטבעה בחצי הדרך, אם אמר ספינה סתם, שלא שכר ספינה מסוימת בדווקא, והתנו להוליך יין זה, כלומר ששכירות הספינה היתה להוליך יין מסוים, חייב לשלם. דבעל הספינה אע”פ שטבעה ספינתו, עדיין יכול לקיים תנאו ואומר לבעל היין, תביא את אותו היין שהשתעבדתי להוליך, ואני יוליך לך בספינה אחרת, וכיון שבעל היין לא יכול להביא את יינו שטבע, חייב בעל היין לשלם שכרו. אמר לו ספינה זו ויין סתם, אפילו שילם בעל היין שכירותו, חוזר ונוטל, כיוון שבעל הספינה לא יכול לקיים תנאו, שהרי סיכמו על ספינה מסוימת שלבסוף טבעה, ויין סתם, ובעל היין רשאי להעמיד יין אחר שיוליכנו, ובספינה זו דווקא. אמר לו ספינה זו ויין זה, אם נתן לא יטול חזרה, ואם לא נתן לא יתן, כיוון ששניהם מעכבים, ואין יכולים לקיים התנאי. אמר ספינה סתם ויין סתם, חולקין. ולכאו’ נידו”ד דומה לספינה סתם ויין זה, דהרוכש כרטיס טיסה, לטוס ביום פלוני ובשעה פלונית, אינו שוכר מטוס מסוים בדווקא, ורוכש את הכרטיס לצורך נסיעתו דווקא, כי בפרטי הכרטיס טיסה נדרש לאמת את זהות הנוסע ומספר ת”ז שלו, ואע”פ שאחרי רכישת הכרטיס טיסה יש אפשרות להמיר את הכרטיס מנוסע אחד לאחר, מ”מ עיקר הרכישה מיועדת עבור אדם מסוים והוי כיין זה, אף שכל זמן שלא עלה על המטוס ישנה אפשרות להמיר את הכרטיס לאדם אחר, זאת ועוד כיון שכבר עלה על המטוס ולא שינה, כבר אינו יכול לשנות והוי כיין זה.
והנה הראשונים נחלקו בספינה סתם ויין זה דחייב לשלם, ואפי’ לא נתן חייב ליתן, כמה משלם, דעת הרי”ף (שם) והרמב”ם (פ”ה מהל’ שכירות ה”ג) דאפי’ טבעה ספינתו באמצע הדרך, משלם שכר כל הדרך, אבל מנקה כדי הטורח של חצי הדרך, שאינו דומה המטפל בהולכת הספינה ליושב ובטל. וכן פסק השו”ע (חו”מ סי’ שי”א סעיף ג’). והרמ”ה הביאו הטור (שם) והרשב”א (הביאו בכנה”ג שם) ס”ל דמשלם שכר כל הדרך ואינו מנקה לו כלל, כאכלושי דמחוזא (במ’ ע”ז.). ודעת הרא”ש (פ”ו דב”מ סי’ י”א) דאינו נותן לו אלא שכירות חצי הדרך, כלומר כפי שיעור שהוליכו, וכן נפסק ברמ”א (שם). והש”ך (שם סק”ב) חיזק פסק מרן השו”ע, וכתב שכן דעת עוד ראשונים, מהר”מ מרוטנבורג בתשו’ ונמוק”י וה”ה ועוד. וא”כ הוא הדין בנידו”ד במטוס שנפל בלב ים, לדעת השו”ע משלם כל שכר הטיסה, אלא שמנקה כדי טורח של חצי הדרך כפועל בטל. ולדעת הרמ”א משלם רק חצי הדרך. ואף להרמ”א שמשלם רק חצי הדרך, כ’ הסמ”ע (שם. סק”ה), שאם כבר קיבל בעל הספינה כל דמי השכירות, דהוא מוחזק, אין צריך להחזיר, כיוון דמוכן לקיים תנאו, כמ”ש התוס’ (במ’ עט. ד”ה אי).
ובטעם שמשלם כל שכרו אע”פ שבפועל לא קיים שכירותו להוביל היין כל הדרך עד חוף מבטחים, ובנידו”ד להביא את הנוסעים לייעודם, ועוד שהרי מצינו שכל דבר שהשוכר היה אנוס, כגון שנשכר להשקות השדה וירד גשם דהוי פסידא דפועלים, דכל אונס שאירע לבעה”ב שלא היה לו לידע יותר מפועלים הוי פסידא דפועלים, וא”כ למה ייתן בעל היין כל שכרו, ולא אמרינן דלא היה לו לידע שהספינה תטבע, כבר תירצו התוס’ בזה (שם ד”ה אלא) בשם ריב”ן, דשאני התם שהפועלים לא אבדו כלום, רק שנתבטלו, לכן אין נותן להם כלום, משא”כ כאן שהמשכיר הפסיד כל ספינתו, לכן מקבל שכרו. וכ”כ הש”ך (שם סק”ב), והביא שכן כתבו גם הגהות מרדכי, והגהות מיימוני, ותרומת הדשן (סי’ שכ”ט). וביאר החזו”א (ב”ק סי’ כ”כ ס”ק י”ב), וז”ל: “ונראה דלעולם שכר המשכיר נוטל, כלול בו אחריות של אונסין דכל הדרכים בחזקת סכנה, ואם באמת אירע האונס הו”ל כשימש השוכר בספינה שימוש יתרה ואשר נשתעבד בשכרה בשביל ספק זה”. [אולם דעת הסמ”ע (שם סק”ב) שאע”פ שלא טבעה ספינה, יכול לומר לבעל היין שטבע יינו הבא אותו היין דווקא, דכיון שיש לו ריווח מצא מקום לתבוע תנאו].
