מקורות
הנה הדבר ברור, שאילו היו חוזרים לבשרם, שהבת תחי’ בחיים, ואינה מוחזקת בשבי ובמקום סכנה, ודאי שהיו צריכים לברך ברכת הודאה, כמבואר בגמרא (ברכות נד.), ובשו”ע (או”ח סי’ רכ”ב ס”א), שעל שמועות שהם טובות לו לבדו מברך שהחיינו, ואם הן טובות לו ולאחרים מברך הטוב והמטיב. ונראה דבנידו”ד הוי שמועה טובה לו ולאחרים, שגם אשתו ושאר ילדיו שמחים בהיוודע השמועה שבתם בחיים, ועל אחת כמה וכמה באופן שיש לכל ישראל שמחה בדבר, כגון באותם שסברו שמתו, ואח”כ נודע שהם בחיים, מאותם הניצולים מהטבח הנורא בשמחת תורה התשפ”ד. ואע”פ שההודעה הראשונה היתה בטעות, לפי שהברכה על השמחה שבלב, וכדין בשורות טובות. וכן כתב הגרי”צ זילברשטיין שליט”א בספרו מאה שערים (או”ח סי’ מ”ז), בשם מרן הגר”ח קנייבסקי זצ”ל, שלכן יעקב אבינו בירך שהחיינו לאחר אותם כ”ב שנה ששמע שיוסף עודנו חי. והביא ראיה ממ”ש בשו”ת התעוררות תשובה (ח”ב סי’ מ”ה), אודות אחד שחשב שזכה בכרטיס הגרלה על סכום עתק, ובירך שהחיינו, ונודע לו שטעה, ולאחר מכן שוב נודע לו שלא טעה ובאמת זכה, שכיון שבאה לו שמחה חדשה, והסיח דעתו מהשמחה הראשונה לגמרי, מברך שהחיינו שנית. ובתשובה אחרת הבאתי כמה ראיות לדין זה מהגמרא.
אמנם בנידו”ד, שחזרו והודיעו שבתם תחי’ מוחזקת בשבי בידי מחבלי החמאס ימחש”ו, נראה שאע”פ שהודיעו להם שהיא בחיים, לא שייך כאן ברכת הודאה כלל, כי בכל רגע נתון היא בסכנה גדולה, כיון שהיא מוחזקת בשבי, ועל אחת כמה וכמה שהיא בידי מחבלים רוצחים שפלים, וא”א לדעת מה יעלה בגורלם של השבויים, מבחינה זו, ומעוד בחינות. וכן כתבו הנושאי כלים שם מס”ח, שאם שמע שנתפס הגזלן לא יברך עד שישיב לו הגזילה. וכיו”ב כ’ המשנ”ב (סי’ רי”ט סק”ב), בשם האליה רבה, שמי שהיה חולה ונתרפא מברך הגומל רק כאשר נתרפא לגמרי והולך על בוריו, וכ”כ בשו”ת דברי יציב (או”ח סי’ פ”ז) בשם מו”ז הגאון בעל דברי חיים מצאנז שלא הניח לחולה שנתרפא לברך הגומל עד זמן רב שנתרפא לגמרי ממש, ושב לאיתנו ונתחזק בגופו כמקודם, וכ”כ בשו”ת מהר”ש מלובלין (סי’ א’). ובחזון עובדיה (ברכות, עמ’ שס”א) כתב, שאפי’ אם היתה רוח סערה בים, וניצלו והגיעו לחוף מבטחים, אין להם לברך הגומל אלא עד שיגיעו לבתיהם בשלום, שאין לברך הגומל אלא עד שיצא מן הצרה לגמרי, שכ”כ האליה רבה, (רי”ט סק”א), ובשו”ת לב חיים (ח”ג סי’ נ”ד).
והנה העירוני חכגמי בהמ”ד מהמבואר בגמרא (ברכות ס.), ובשו”ע (או”ח רכ”ב ס”ד), מברך על הטובה הטוב והמטיב אע”פ שירא שמא יבא לו רעה ממנו, כגון שמצא מציאה וירא שמא ישמע למלך ויקח כל אשר לו, וכן מברך על הרעה ברוך דיין האמת אע”פ שיבא לו טובה ממנו, כגון שבא לו שטף על שדהו אע”פ שכשיעבור השטף היא טובה לו, שהשקה שדהו. וכמו”כ בנידו”ד יהיה שייך ברכת הודאה, אע”פ שיש בה גם רעה. ונראה דלק”מ, דאדרבה משם ראיה לדבר, שדנים כל דבר לפי המצב בהווה, ולכן גבי מציאה כיון שבהווה הוא בשורה טובה מברך, ואינו חושש למה שיהיה אח”כ, וכן להיפך בבא שטף על שדהו. וא”כ גבי מי שנודע שאמנם הוא בחיים, אך מוחזק בשבי, הבשורה בהווה היא קשה מאד, דאדרבה שמא מתעללים בה, וגם א”א לדעת מה יעלה בגורלה בכל רגע נתון, וא”כ אין שום תועלת במה שהיא כרגע בשבי, וכן הדבר מתבאר ממה שהביא שם המשנ”ב מלשון הרמב”ם בפי’ המשניות, שאין לנו להסתכל בעתיד שאפשר שלא יהיה כן. וכאן אין המניעה משום העתיד, אלא אדרבה משום ההווה. והדבר ברור ללא ספק, שהרי מבואר בגמרא בבא בתרא (ח:), ששבי קשה אפי’ יותר ממיתת חרב, וז”ל: אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא? א”ל, דכתיב “והיה כי יאמרו אליך אנה נצא, ואמרת אליהם כה אמר ה’ אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי, ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו. חרב קשה ממוות, אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא. אי בעית אימא סברא, האי קא מינוול והאי לא קא מינוול, ואבע”א קרא יקר בעיני ה’ המותה לחסידיו. רעב קשה מחרב, איבעית אימא סברא, האי קא מצטער והאי לא קא מצטער, איבעית אימא קרא, טובים היו חללי חרב מחללי רעב. שבי קשה מכולם, שהכל הדברים הקשים הללו בו.
ועל כן לפענ”ד נראה שמי שח”ו בישרוהו שקרובו בשבי, צריך לברך ברכת דיין האמת, כדין בשורות רעות, כמ”ש בשו”ע (או”ח סי’ רכ”ב ס”ב), על שמועות רעות מברך בא”י אמ”ה דיין האמת. וגם בנידו”ד שכבר בירך דיין האמת שבישרוהו שביתו מתה, מ”מ עתה לאחר כמה ימים שבישרוהו שביתו לא מתה והיא בשבי, ה”ז בשורה חדשה, ועוד שבשורת השבי קשה מבשורת המיתה. ועוד נראה שצריך ג”כ לקרוע, ואע”פ שבשו”ע (יו”ד ש”מ סעיף ל”ו) מבואר שקורעין על שמועות רעות, רק כאשר נקבצו רוב הצבור למלחמה ושמעו שנגפו לפני אויביהם, אפילו לא נהרגו אלא המיעוט מהם. וכתב הרמ”א וה”ה אם הלכו בשבי, ומקורו בנמוק”י (פרק אין מעמידין). היינו כדי שיהיו כל ישראל צריכין לקרוע, אבל קרוביו של מי שהלך בשבי מסתבר, שקורעין בכל גוונא.
