האם מותר להאמין לעדויות שנשמעו בבית הדין שלא בפני בעל הדין

בית דין איננו מקבל עדויות שלא בפני בעל דין, אלא במקרים בהם לא ניתן אחרת, כגון שבעל הדין לא מגיע, או שיש בעדות עניין לאפרושי מאיסורא הנוגע לאנשים אחרים מלבד בעל הדין.

כמו כן בכל מקרה בו בית הדין איננו מעוניין להכריע ולקבוע פסק דין כי בעל הדין נמצא אשם במיוחס לו, אלא בית הדין רק רואה צורך להזהיר את האחרים מפניו לחשוש שמא יש בדבריהם אמת, עד שיתבהר העניין, אין ספק כי הרשות בידו לעשות זאת אף על סמך שמיעת עדויות שלא בפני בעל הדין.

לפיכך יש לדייק בנוסח החלטת בית הדין, שאם כתבו שהתאמת הדבר שהבעל דין עשה עבירות, ניתן להאמין. אולם ככל שכתבו בית הדין כי יש לחשוש ולהתרחק מהאיש, אין לקבל או להחליט חלילה כי המסופר עליו אמת, אלא יש רק לחשוש שמא יש בו צד אמת, ולהתרחק מן האיש על מנת שלא להנזק ממנו, ותו לא.

מקורות ונימוקים:

בשו”ת מהר”ם אלשקאר סימן ע”ה, כתב באריכות ובנחרצות, אודות מי שכתב להסתפק אם ניתן לקבל עדות שלא בפני בעל דין, והעלה בסוף דבריו בזה”ל, והסכימו המחברים ז”ל שאף בדיעבד אם קבלו עדות שלא בפני בעלי הדין אין עדותן עדות, ותמהני על המסתפקים בדבר זה ולא יודו על האמת אשר היא עטרת החכמים, עכ”ל.

אולם כתב בשו”ת הרדב”ז, כי אין הדברים אמורים אלא בנוגע לעדות העוסקת בעניינו של בעל הדין עצמו כמו עדות ממון או נפשות לחובת בעל הדין. אך מעשים הנוגעים לאחרים, כגון להפריש אחרים מאיסור וכדו’ בוודאי מקבלים שלא בפני בעל הדין, הואיל וכולנו חשובים בעלי הדין.

ז”ל הרדב”ז בתשובתו חלק א’ סימן ע’, “מעשים בכל יום שמקבלין עדות הקדושין שלא בפני בעל דין וטעמא דמלתא דכיון דהוי לאפרושי מאיסורא כולי עלמא בעלי הדין נינהו. למה הדבר דומה לעדים שבאו ואמרו הפירות של פלוני ערלה הם בשר של פלוני אסור הוא, דודאי אין צריך בפני בעל הדבר. כן משמע מתשובת הרשב”א ז”ל וכן נראה מתשובת ריב”ש ז”ל בקדושי מירונה סימן רס”ו וכן כתב המאירי בהדיא וז”ל ומקבלין עדות שלא בפני בע”ד לאפרושי מאיסורא כגון עדים שנתקדשה פלונית ע”כ. וזו אינה צריכה לפני’ דלאפרושי מאיסורא מקבלין עדות שלא בפני בע”ד.

כמו כן במקומות מיוחדים, כגון שאם ימתינו לבואו של בעל הדין יהפכו העדים לנוגעים בדבר וכדו’, ניתן לקבל עדים שלא בפני בעל דין. כפי שהביא הטור חו”מ סימן ק”י משמיה דהר”ר יונה.

כן פסק להלכה בשולחן ערוך חו”מ סימן כ”ח סעיפים ט”ו ואילך, אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, ואם קבלו אין דנין על פיו. אולם אם היה הבעל דין חולה, או שהיו העדים חולים, מקבלים שלא בפניו. כמו כן אם היו העדים מבקשים לילך למדינת הים, ושלחו לבעל דין ולא בא, או שאינו מצוי בעיר, הרי אלו מקבלים עדות שלא בפניו.

עוד הוסיף בהגהת הרמ”א והביא די”א דכל ששלחו אחריו ולא בא לב”ד, מהני, ומקבלין עדות שלא בפניו, וכן אם היה דבר נחוץ, ואי אפשר לקבל העדות אחר כך וכו’.

מן האמור מבואר, כי למרות שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, ולא ניתן להאמין לעדות כזו או לפסוק על פיה, מכל מקום ככל שדבר נוגע לאפרושי מאיסורא, או לחילופין שיש נחיצות בדבר למנוע נזק מאחרים, או שהבעל דין מסרב לבוא לבית הדין ניתן בהחלט לקבל את העדויות שלא בפניו. כן העלה באריכות ובטוב דעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר חלק א’ יורה דעה סימן א’.

בנוגע לקבלת עדות נשים או קטנים, עיין בבית יוסף חו”מ סימן ל”ה שהביא לדברי הרמב”ם והרשב”א דס”ל שלא ניתן לקבל עדות נשים, אף במקום שאין גברים שיכולים להעיד על כך, וכן העלה להלכה בשולחן ערוך שם חו”מ סימן ל”ה סעיף י”ד, אולם הרמ”א בהגהתו לשו”ע במקום הביא לשיטת תרומת הדשן והחולקים וכתב כי י”א שישנה תקנת הקדמונים לקבל עדות נשים במקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בבית הכסא של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה, ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות. והוסיף דלכן יש מי שכתב שאפילו אשה יחידה, או קרוב או קטן, נאמנים בענין הכאה ובזיון ת”ח או שאר קטטות ומסירות, לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה, ואין פנאי להזמין. והוא שהתובע בריא, עיי”ש.

אולם חשוב להבהיר כי כל המבואר עד כה אינו אלא לעניין יכולת קבלת בית דין עדות שיחליטו על פיה לפסוק את הדין, שלא בפני בעל דין, או על סמך עדויות נשים וקטנים. אבל בנוגע ליכולת קביעת בית הדין כי יש לחשוש מאיש מסויים ולהתרחק ממנו, זה בוודאי ניתן לעשות בלא פסק דין המתבסס על קבלת עדויות המתקבלות על פי דין תורה. ודבר זה דומה הוא לאפרושי מאיסורא דכולי עלמא בעלי דין בזה, ולחוש מיהא בעי.

אכן אין הדברים אמורים אלא לעניין חשש אך לא לעניין קבלת הסיפור, עד שלא יצא פסק דין חלוט הקובע כי התקבלו עדויות כשרות בפני בית הדין, ובית הדין מוצא את האדם אשם במיוחס לו וכו’.