שאלה:
אדם שהתפרסם עליו ברבים שעשה עבירות האם מותר להאמין ?
והאם הוא יצא מכלל עמיתך ?
תשובה:
גם אדם שהתפרסם עליו ברבים שעשה עבירות, איסור גמור הוא להאמין למה שהתפרסם עליו, כי גם אם אין איסור לשון הרע להעביר הלאה את השמועות שסופרו אודותיו, אין היתר להאמין ללשון הרע. אלא יש לחשוש לו ולהתרחק מאותו אדם על מנת שלא להינזק חלילה.
אדם שאיננו בכלל ‘עמיתך’ ומותר לספר עליו לשון הרע הוא האפיקורס שפרק עול כגון מחלל שבת בפרהסיא או שעובר בשאט נפש על איסורים הידועים להכעיס, אולם אדם שסיפרו עליו שנכשל ונגרר אחר תאוותיו ומתבייש בחטאיו, וודאי לא יצא מכלל ‘עמיתך’, ואין היתר להשמיצו ולבזותו או להאמין לסיפורי לשון הרע עליו.
מקורות ונימוקים:
כתב החפץ חיים בהלכות לשון הרע כלל ז’ בזה”ל, כשם שאסור לקבל לשון הרע אם שמע מאחד, כן הדין אפילו אם שמע משנים או יותר. לא מיבעי בדבר שנעשו רשעים על ידי סיפורם בוודאי אין להאמינם אם סיפרו לו, כיון דאפילו לפי דבריהן שפלוני עשה שלא כהוגן עברו על לאו דלא תלך רכיל שהוא אפילו על אמת, אם כן רשעים הם, איך נאמינם על ישראל זה שהוא בחזקת כשר גמור לעת עתה, דהחשוד על לאו דלשון הרע חשוד לשקר ולהחליף ולהוסיף ומה בכך שהם תרי אפילו הרבה יותר קשר רשעים אין מן המנין, אלא אפילו אם הוא דבר שאין נעשין רשעים על ידי סיפורם אם האמת אתם, אפילו הכי אסור לקבל דבריהם ולהאמינם בהחלטה, דאין חל שם עדות אפילו על שנים ויותר אלא בבית – דין אבל חוץ לבית – דין לא. וכל זה להחליט, אבל לחוש מותר אפילו אם לא שמע רק מאחד.
והוא הדין אם יצא קול על אחד שעשה מעשה או שדיבר דבר שלא כראוי על – פי התורה בין שהוא איסור חמור ובין שהוא איסור קל אפילו הכי אסור לקבלו להאמינו בהחלטה רק לחוש עד שיתברר הדבר, ועל אחת כמה וכמה שיזהר מאוד אם רוצה לספר את הדבר לאחרים שלא יכוין להעביר הקול ולגלותו יותר וכמו שביארנו לעיל בכלל ב’ סעיף ג’ עיין שם היטב, ע”כ.
מבואר בהדיא כי אף סיפור שסופר על ידי רבים וטובים ויצא הקול שכך הוא הדבר, אסור להאמין, אלא יש רק לחשוש שמא יש בסיפור אמת.
לעניין מי הוא שמוגדר כאינו בכלל ‘עמיתך’ ומותר לספר עליו לשון הרע, כתב החפץ חיים בכלל ז’ סעיף ה’ בזה”ל, כל זה שדברנו הוא בסתם איש ישראל, אבל אם נתחזק מכבר בלאו הכי לאדם רשע מפני שנתפרסם עליו כמה פעמים שעבר בשאט נפש על איסורין הידועין לכל ישראל שהוא אסור כניאוף וכיוצא בזה, על איש כזה מותר לקבל לשון הרע.
ובביאור הלכה סימן תר”ח סעיף ב’ ד”ה אבל כתב בתוספת ביאור בזה”ל, ודע דמסתברא דמה שפסק הרמ”א דבדבר המפורש בתורה חייב למחות דוקא שהוא באקראי אבל אלו הפורקי עול לגמרי כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס כבר יצא מכלל ‘עמיתך’ ואינו מחויב להוכיחו. ולעניין אוכל נבילות לתיאבון או מחלל שבת שלא בפרהסיא יש לעיין בדבר.
מדבריו מבואר כי ככל שאיננו עובר בשאט נפש על איסורין הידועין, אלא מתבייש הוא בעבירות שבידו ומסתירם, ולא עבר עליהם בשאט נפש אלא משום שלא עמד בפני תאוותיו, בוודאי לא יצא מכלל עמיתך, ואין לספר עליו או לקבל אודותיו סיפורי לשון הרע כלל. אלא רק יחשוש לסיפורים אלו שמא יש בהם דבר אמת, וירחיק עצמו מהאיש ומהשפעותיו לבל ינזק חלילה.
