שאלה: האם מותר לקרוא בספרים של אדם שהתאבד?

תשובה: משורת הדין אין איסור בדבר, כי באופן כללי, מבלי להיכנס לנושא של האדם הספציפי אשר עליו אתם שואלים, אף מחבר שידוע בבירור שהיה בגדר רשע גמור כבר בעת כתיבת ספריו, דעת מרן מלכא הג”ר עובדיה יוסף זצוק”ל, דאע”פ שאין ללמוד תורה מאדם שאינו הגון, מ”מ אין איסור מן הדין לקרוא בספרים של אדם שאינו הגון כל עוד שברור לנו שאין דברי כפירה בתוכן הספר. (וכמובן שגם זה באופן שאין איסור ביטול תורה ואיסור דספרים חיצוניים). כפי שיבואר במקורות. כי על כן גם אין צורך לדון בנקודות הנוספות שהיה מקום להעלות בנידון הכללי ובנידון הפרטי הנ”ל. וממידת חסידות, הנזהר לקרוא ספרים רק ממחברים יראים ושלמים, קדוש יאמר לו (ובכלל זה הזהירות להימנע מקריאת עיתונים אף אם “חרדיים” ואף אם אינם דיגיטאליים, כי סוף סוף חלק ניכר מהכתבים אינם בגדר יראים כלל, וכן לענין ספרי חכמה ומדעים שונים שחלקם חוברו אף ע”י אינם יהודיים, וכל כיוצא בזה). וכל האמור היינו באופן כללי, מבלי לדון על אדם מסויים. ושמעתי באומרים לי שישנו בית דין חשוב שהורה להוציא מהבית את ספריו של אותו האדם שהזכרתם בשאלה, וככל הנראה אין כוונתם משורת הדין, אלא מבחינה השקפתית, כדי להרחיק את הרבים מן הכיעור ומן הדומה לו ובכך לגדור פרצות ולמנוע הזלזול בדברים העומדים ברומו של עולם, ואה”נ דמצוה לשקוד על תקנת הדור. ועכ”פ בנושא של האדם הספציפי, בלא”ה גישתו החינוכית לא היתה מומלצת לענ”ד, ואצלנו בבית מעולם לא נכנסו ספרים אלו, ואף כאשר קיבלו הילדים ספרים אלו במתנה מידידים וקרובי משפחה, הוצאנו את הספרים מהבית, מחמת התנגדות לגישה החינוכית.

 

מקורות:

הנה לענין ללמוד מרב שאינו הגון, ידועה הגמ’ בחגיגה דף ט”ו ע”ב “ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות – יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו. אמר ריש לקיש רבי מאיר קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. לדעתם לא נאמר, אלא לדעתי. וכו’. קשו קראי אהדדי. לא קשיא, הא בגדול הא בקטן (פרש”י: גדול – היודע ליזהר [שלא ילמוד] מעשיו – יכול ללמוד תורה מפיו).” ע”כ. והרמב”ם בפ”ד מהל’ ת”ת הל’ א’ ומרן השו”ע יו”ד סי’ רמ”ו סע’ ח’ סתם דאין ללומד מרב שאינו הגון, ולא חילק בין קטן לגדול. וכתב על זה רבינו האור החיים הק’ פרשת ראה י”ב כ”ח לבאר מדוע סתמו בזה (והוא דלא כפירוש הלחם משנה על הרמב”ם שם והש”ך יו”ד שם סק”ח ועוד) וז”ל: “והנכון לתת טעם לרמב”ם הוא שסובר שבזמן הזה אין דעת שלמה שתקרא גדול להתיר לו ללמוד מחכם רשע, שדוקא רבי מאיר שהיה שלם בדעת ובידיעה הוא שהותר לו הדבר שאין לחוש ודאי שילמוד ממנו רשעו, ואולי כי לזה דייק התלמוד ואמר רבי מאיר קרא אשכח ודרש וכו’ רבי מאיר רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק וכו’ פירוש דוקא גדר זה של רבי מאיר הוא שישנו בהיתר זה לפי שהוא ודאי יזרוק הקליפה ולא יאכל אלא האוכל, וסברא זו נכונה וסמוכה מעצמה היא לזה סתם רמב”ם לאסור ללמוד מהרב שאינו כמלאך בין לגדול בין לקטן כי הדורות נתמעטו ואין לנו היתר זה אלא בר”מ וכיוצא, וצא ולמד מדבריהם ז”ל שאמרו (בשבת דף קי”ב ע”ב) אם הראשונים כמלאכים וכו’.” עכ”ל. ובדומה לזה העלה לדינא (אך מנימוק שונה קצת) מרן הגחיד”א על ברכי”ו ביו”ד שם סק”ט, דהאידנא כקטון כגדול אמרינן אל תאמין בעצמך שתוכל לאכול את הפרי ולזרוק את הקליפה, שמא נפול תפול בפח יוקשים. וכן מספיק מרן מוהרע”י זצוק”ל בשו”ת יביע אומר ח”ז חיו”ד סי’ י”ט, דבדורינו זה הכל נחשבים לקטנים ואין ללמוד מפי חכם שאינו הגון. ומייתי דכ”כ הגאון שערי דעה יו”ד סי’ רמ”ו סק”ג, עיי”ש. וע”ע במאור ישראל ח”א דף שנ”ט ע”ב מדפי הספר עיי”ש.

אלא דיש לחלק בין ללמוד מרב שאינו הגון, שאז יכול להיגרר אחרי אורחותיו (וכמו שמבואר בתוס’ בחגיגה שם ד”ה הא, שזו היא סיב”ה שאין ללמוד כי אם מרב הגון), לבין אדם הקורא בספר שחיברו אדם שאינו הגון כאשר ידוע בבירור שאין דברי כפירה בספר (וכגון אדם שכבר הוחזקו ספריו שאין בהם דברי מינות ולא כפירה ולא גישה שאיננה לפי רוח התורה, אלא שהאדם עצמו אינו הגון). וכמו שהעלה מרן פאר הדור מוהר”ר עובדיה יוסף זצוק”ל בשו”ת יחוה דעת ח”ג סי’ ע”ט שמותר מעיקר ההלכה לקרוא באופן עראי בספר תנ”ך שהודפס על ידי מסיונרים, ובלבד שיסלק ממנו את הברית החדשה הנלוה עמו, ואע”פ שבודאי אסור ללכת ללמוד תורה מפי מסיונרים, מ”מ כיון שהספר עצמו הוא ספר תנ”ך ללא שינויים אין בכך איסור. ולאו דוקא תנ”ך, אלא גם ספר שחיבר מדעתו אדם שמוגדר כרשע, נקט מרן מוהרע”י זצ”ל בכמה דוכתי דאין איסור בדבר, וכגון בשו”ת יביע אומר ח”ב חיו”ד סי’ כ”ד שהעלה שספר בשמים ראש הוא זיוף שנעשה ברמאות ע”י בעל כסא דהרסנא, ובכל זאת כתב דמותר ללמוד בספר כדי להוציא ממנו הסברות הראויות, על דרך הנאמר בסנהדרין דף ק’ ע”ב דמילי מעלייתא דאית ביה דרשינן להו. ולא כמו שהפריז על המדה הגאון ממונקאטש זלה”ה בנימוקי או”ח סוף סי’ ח”ן בענין זה עיי”ש. וכן על אודות ספר חמדת ימים, הוראתו של מרן מוהרע”י זצ”ל במשך שנים רבות היתה, שלמרות שיש מקום לחשוש שמחברו היה נתן העזתי שר”י (“נביא השקר” של משיח השקר הש”ץ שר”י) עם זאת מותר ללמוד בספר, ורק לענין להתפלל את התפילות שמוזכרות בספר, היה מורה לחוש כנ”ל (וכדברי ספר חסידים סי’ רמ”ט, שאין להתפלל מתוך ספר של אדם שאינו הגון, כי אז סנגור נעשה קטגור ואין תפילתו מתקבלת, עיי”ש, משא”כ לענין “לימוד” דלא שייך סברות אלו. ומקופיא, נפלאת היא בעינינו העוורות מש”כ בשו”ת וישב הים ח”ב סי’ י”ז שיצא ללמוד מדברי ספר חסידים הנ”ל לענין לימוד בזוהר הנדפס ע”י רשע, ואף דברות החיד”א בעין זוכר מע’ א’ סי ע”ח אשר עליו סמך ידו בכל כחו, נסובו לענין תפילה, ואכמ”ל). [אלא דבסוף ימיו של מרן זצ”ל, בהקדמה לחזו”ע ארבעה תעניות, נוטה להכריע בדבר שמחבר ספר חמדת ימים, צדיק היה בדורותיו, וממילא יובן מש”כ בשו”ת מעיין אומר דגם חזר והתיר להתפלל בנוסחי תפילותיו ואכמ”ל]. ושמענו מספרא דדיינא הרב מרדכי דני שליט”א שאמר לו הגאון רבי ברוך שרגא שליט”א, שמרן הג”ע יוסף זצוק”ל למד בספר אוצר המדרשים שליקט ביאליק שר”י, ודו”ק.

וכמדומני שראיתי למר בריה דרבינא מרן הראש”ל הגר”י יוסף שליט”א שכתב ג”כ לבאר כהחילוק הנז’, אך כעת אינני זוכר איה מקומו לציינו. והתייצבו וראו לידידנו הגר”א ירחי שליט”א בהסכמתו לקו’ חמדת יוסף מזרחי, אודות הלימוד בספר חמדת ימים, וז”ל: “ואף אם נאמר שספר זה חובר מאותה כת ארורה, מ”מ בהיות שכעת שעברו מאותו זמן של הבלבול זמן רב, למעלה משלוש מאות שנה, ואין אחד ממנו נוהם אחריהם, וגם שמם נמחק בקהילתנו, ממילא אין כל כך סכנה שדבריו ישפיעו ח”ו. וכו’. ואעפ”י שבגמ’ חגיגה טו: אמרו שאין ללמוד מרב שאינו הגון וכו’, מ”מ כבר כתבו התוס’ בחגיגה שם ד”ה הא בגדול וכו’, דהטעם הוא דלמא מימשכי ועי”ש, וא”כ, בנדון דידן, אין את החשש הנ”ל וכו’, ולכן נראה דאף לו יהיה כדבריהם של האומרים כי חיברו חכם מאותה כת של ש”צ, מ”מ אין בו שום סכנה בעצם הקריאה בו כהיום, שאין נמשכים אחריו, שהרי אבד זכרו ונשתכח ענינו. וכן אין מפורש בו ענייני ש”צ, ואין חשש שמא ימשך, ולהיפך יש משיכה לתורה ויראת שמים בדבריו. מ”מ כל זה הוא הקריאה בו בלבד, אך לענין אמירת התפילות שכתובים בספר זה, נראה שראוי שלא לאומרם וכו’.” עכ”ל עיי”ש. ודפח”ח. והכי נמי נימא בנ”ד, שאם ברור ובדוק שאין בספרים של אותו אדם דברי כפירה, ואדרבא יש כאלו שרואים בהם דברי חיזוק בעבודת ה’ (אם כי בנידון הספציפי דנן יש לפקפק על הגישה החינוכית וכפי שהזכרנו בפנים, מ”מ זהו נושא בפני עצמו ששייך גם באדר כשר וכנ”ל), ועתה שאיבד את עצמו לדעת, אין אפי’ חשש להגרר אחר האיש כי איננו, אין מעיקר הדין איסור לקרוא בספריו (אי לאו במקום ביטול תורה וכיו”ב).

ומי גדול לנו מהנשר הגדול רבינו הרמב”ם ז”ל שלמד בספרי אריסטו וחביריו עובדי אלילים מתועבים, ואף שקמו על הרמב”ם עוררים בדבר זה (והארכנו בזה בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ג סימן כ”ג, הבט נא וראה שם בכל הנושא של לימוד פילוסופיה וספרי חכמות, וצרף לכאן), היתה ההתנגדות מצד שיש בפילוסופיה דברי כפירה (ועל זה כתבו הריב”ש ועוד ראשונים ללמד עליו זכות מכה טעמי, ראה נא בעניינו בספרי הדל הנ”ל), וכל המתנגדים והמעוררים לא כתבו מאומה מצד עצם הקריאה בספר שחובר ע”י רשעים, כי כאמור אין איסור כזה. וצאינה וראינה בדברי מור”ם במפה יו”ד סי’ רמ”ו סע’ ד’ שפסק וז”ל: “ומ”מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וכו'” עכ”ל, והרי המחברים של ספרי חכמות בימי מור”ם לא היו מזרע היהודים אלא גויים שפלים. וכהוראת מור”ם כך נהג בעצמו דהנה בשו”ת הרמ”א סי’ ו’ נדפסה תשובת מו”ז הגאון מהרש”ל זלה”ה שהרעיש קשות על דבר אשר ראה במכתבו של הרמ”א זיע”א שמצטט זימנין טובא דברי אריסטו הערל וחביריו, עיי”ש. (וע”ע בללקוט שושנים שם). וכן מצינו להגאון היעב”ץ בשו”ת שאלת יעבץ ולהראש”ל מוהר”ר חיים אברהם גאגין זלה”ה בשו”ת חוקי חיים ועוד מגדולי האחרונים שכתבו להתיר לקרוא עיתונים בשבת משום עונג שבת, והרי התם מיירי בעיתונים של כתבים נכרים נבזים (דלא היתה המציאות כבימינו, שאין כל היתר לקרוא בעיתונים שאינם חרדיים, מרוב הפריצות והכפירה וכל פגע רע המצויה בהם). וכהנה וכהנה המצא תמצא בספרי הפוסקים הנח”ה סובר”ת שאין איסור “בעצם” לקרוא בספרי רשעים, ורק הנידון היה לעולם מסביב לתוכן, ולא מסביב לכותב.

אלא דהחפץ להתחסד עם קונו, ורוצה להסיר מביתו ספרים ממחברים שאינם הגונים (מבלי להכנס לנידון על הגדרת האיש אשר עליו נסובה השאלה הניצבת עמכם בזה), אה”נ דיש מקום בזה לפנים משורת הדין משום קדושה ופרישות, כיון שכל דבר יש בו השפעה רוחנית בדקות, וכמו שכתב המהרש”א במציעא דף פ”ה ע”ב במעשה דרבי חייא שזרע פשתן וכו’, שרצה ללמד תשב”ר מתוך קלף שהוא בעצמו הכין מרישא ועד גמירא לשם לימוד התורה בקדושה ובטהרה יתירה. ומודעת זאת מה שמובא בספר אבן שלמה פרק ה’ סע’ ד’ בהערה סק”ג בשם הגר”ח מוואלז’ין זלה”ה, שהלומדים בספרים שנדפסו בדפוס אדם שאינו הגון, אין להם הצלחה בלימודם עכ”ד. והגאון החתם סופר בתורת משה השלם הפטרת פרשת מטות כתב וז”ל: “שמעתי מאמו”ר הגאון בעל הפלאה זצ”ל וכו’ ואם יעסוק בספרים חיצונים וכו’ הגם שאין בהם מינום וליצנות, אזי נאצל רוח הטומאה מהמחברים הללו עליו, ולא ידע כי נפשו יטמאו, ויטמטמו את לבו וירחיקו אותו מדביקות אלקי.” עכ”ל. ובספר מגיד דבריו ליעקב מהרה”ק המגיד ממעזריטש זלה”ה באות ס”ה כתב וז”ל: “אל ילמוד אדם בספר אדם רשע, אפילו יש בו דברי תורה כראוי, לפי שנתדבק הנשמת אדם שעשה זה הספר.” עכ”ל. וכ”כ בעל הבני יששכר בביאור מעין גנים על ספר אור החיים יעב”ץ פרק ט”ו ז’. ומוהר”א ראטה זצוק”ל בספר שומר אמונים מאמר האמונה פרק ד’ עמ’ ס”ז כתב וז”ל: “וכן כל רשע שעושה איזה פעולה, מניח כחו בו וכח נשמתו ורע שבו בפעולה שפעל, ולכן רשע שכתב איזה ספר, הקורא בו מזיק לו בכח הרשעות של זה הרשע, והזהירו תלמידי הבעל שם טוב שלא להסתכל בשום ספר אם לא נודע מי המחברו, כי באם אין אמונתו חזקה בה’ הגם כי כתב פלפולים נפלאים ודברי תורה ומסור, הוא ח”ו כארס לנפש המסתכל בו, וכל שכן בדברי האפיקרוסים והמינים, או בעלים (פי’ עיתונים) שלהם, אפילו כוונתו רק לראות חדשות, אבל על ידי הסתכלות בדבריהם נתחשך כח הנשמה ומזיק לאמונה ח”ו הגם כי אין הרגש תיכף” עכ”ל. ולכו חזו נמי בשו”ת תשובות והנהגות ח”א סי’ תקמ”ז, ומה שמביא שם בשם החסיד יעב”ץ והגר”ח מבריסק ועוד, עיי”ש, ועיין שו”ת שבט הלוי ח”ג סוף סי’ קמ”ה (אלא דיש לדעת דמה שכתב שם להשוות לימוד מתוך ספר לדין ללמוד מרב שאינו הגון, כתב כן בתורת חסידות ולא מדינא, שכתב שם להדיא דהטעם היינו משום שזה פוגם הנפש וכו’). ועוד יש בזה אר”ש טובה ורחבה, ותמנ”ע היתה להאריך לעת עתה. ועיין בדברי ידידינו הג”ר יקותיאל אוהב ציון שליט”א בספר זכר עשה פ”ד עמ’ ק”ס עיי”ש. ושמעתי מרב חמ”א הרה”ג ר’ אהרן סימן טוב שליט”א ראש בית המדרש באר מים חיים ומחבר הספרים נתיבות החיים ועוד, שאמר לו חבר מועצת חכמי התורה הרה”ג ר’ ראובן אלבז שליט”א, שראה בעיניו שהגה”ק רבי ישראל אבוחצירא ה”בבא סאלי” זלה”ה תפס בזקנו ונשבע שמי שלומד בספרי השו”ת של חכם פלוני שנתפס בעוונות חמורים, לא יהיה לו הצלחה בלימודיו. עכ”ד. וזה עתה הגיענו תשובה כת”י מאחד מבוגרי בית מדרשנו “ברכת אברהם”, הרה”ג ר’ יוסף נהוראי אוחנה שליט”א ראש מוסדות שערי יוסף, אשר כתב דברים ברוח זו, ובנה אצלו ציו”ן לשו”ת פרי השדה ח”ג סי’ צ”ז ועוד ספרי דבי רב, אך הקורא מדבריו עלול להבין בטעות שזו שורת הדין, וכאמור זה אינו אלא מידת חסידות בעלמא.

[ויתכן שיש קצת נ”מ בין הטעמים שהוזכרו בכל הנ”ל, דלפי טעמו של החת”ס הנ”ל וסייעתו, שהמחבר משאיר כח טומאה בחיבור, א”כ יתכן שאם חיבר כשעדיין היה כשר ואח”כ הקדיח תבשילו, הספר נשאר בטהרתו, משא”כ לפי נימוקם של המגיד ממעזריטש ודעימיה ז”ל, שע”י הלימוד בספר מתחברים לנשמת המחבר, א”כ אף אם מחבר שהיה תחילתו בכשרות (בעת כתיבת החיבור) וסופו שלא כהוגן, ג”כ יש מקום להתרחק מקריאת ספריו, וק”ל].

ועכ”פ אותם אלו שקוראים כתבות באתרי חדשות על אותו אדם שהתאבד, עם פרטי פרטים (בין אם נכונים בין אי לאו) שאין הנפש סובלתן, ואף צופים בסרטוני עדויות וכיו”ב, ואח”כ באים לשאול אם מותר ללמוד בספריו, אינם אלא מן המתמיהים.

 

אימא סיפא לסיכום, ובתוספת הבהרה:

 

א. זאת עולה מן המדב”ר, שגישת ההלכה (שורת הדין) בנושא זה היא ברורה, שלענין לאסור ספר בקריאה, העיקר הוא התוכן, שאם התוכן הוא ראוי, אפי’ אם המחבר אינו ראוי, אין כל סיבה לחדש איסור מן הדין לקרוא את הספר (אי לאו שע”י הלימוד בספר יבוא להיגרר אחר המחבר עצמו, וזה אינו מצוי בקריאה בעלמא ובפרט אם המחבר כבר נפטר ולא השאיר אחריו ממשיכי דרכו, או אפי’ אם השאיר אבל ממשיכי דרכו כבר עברו מן העולם). וכמו כן, פשוט הדבר לכל, שאם תוכן הספר אינו ראוי, אזי אין לקרוא אפי’ שהמחבר צדיק וישר הוא, כי העיקר הוא התוכן ולא הכותב.

ב. וכמובן שספר שהתוכן עדיין לא נבדק, אזי אם המחבר אינו הגון, יש יותר מקום לחשוש שיופיע בתוכן דברים בלתי ראויים, אלא שאז מתעורר נושא אחר, האם ובאיזה אופנים יהיה מותר לבדוק ספר שיש עליו חשש כזה, כי הרי הבודק עלול ליחשף לדברי כפירה (וכבר הזכרנו דבדורינו כולם נחשבים כ”קטנים” לענין שאינם רשאים לאכול את הפרי ע”מ לזרוק את הקליפה), ובכן סוגיא זו תלויה בפולמוס הראשונים והאחרונים בענין לימוד פילוסופיה וכיו”ב – שהבאנו בספרי הקטן ללקוט שושנים ח”ג, לכו ראו נא שם כל הצוג”ה בשושנים, ולא כאן המקום, והשתא הכא הנידון אינו על ספרים שלא נבדקו, אלא הנידון דנן הוא בענין ספרים שסוף סוף המציאות היא שהתוכן כבר נבדק וידוע כגון ספר בשמים ראש וספר חמדת ימים וכיו”ב, דבזה אמרינן דכיון שידוע שהתוכן הוא ראוי, דלדעת מרן מהרע”י זצוק”ל אין איסור (מן הדין) ללמוד בספרים אלו.

ג. והנה גם הספרים של האדם הספציפי שעליו נסובה השאלה, הם ספרים שכבר נבדקו ע”י הציבור (ואף הספרים שנועדו לילדים, יד רבים ממשמשת בהם, באופן שכבר נבדקו ע”י אנשים מבוגרים בעלי ביקורת), אלא שכאמור לענ”ד התוצאות של הבדיקה היא, שספרים אלו אינם ראויים מצד הגישה החינוכית, כך שאין כל נפקא מינא לדון בכשרות המחבר לענין זה.

ד. וכל זה לענין קריאה מתוך ספר, משא”כ לענין ללמוד מפי רב שאינו הגון, בזה מחמירים טפי, כיון שהתוכן אינו ידוע מראש, וגם יחד עם התוכן לומדים מאורחות האדם עצמו (בבחינת “גדולה שימושה יותר מלימודה” לרעה), ולכן אין ללמוד אלא מרב הדומה למלאך. (ואין אנו דנים כעת אם הרב הספציפי שהוזכר בשאלת השואל הנ”ל, אם הוא בכלל רב הדומה למלאך אי לאו, ובלא”ה גם אין נ”מ בזה כיון שכבר אינו בין החיים).

ה. עד כאן מצד הדין וההלכה, אך עפ”י גדולי החסידות והסוד (שהוזכרו לעיל), ראוי הדבר למשוך ידו מקריאת ספרים של מחברים שאינם הגונים, ובפרט אם כבר לא היו בכשרותם בעת חיבור הספרים. ואולם כאמור אין אנו נכנסים לדון, אם נכלל בזה המחבר הספציפי אשר הוזכר בשאלת השואל, ואין זה מתחום ההתעניינות שלנו כלל וכלל.

לתשומת לב הגולשים:

אין ללמוד הלכה ממקרה אחד למקרה אחר, אלא על כל מקרה לגופו יש לשאול שוב ולקבל תשובה ספציפית, כיון שהדין עלול להשתנות בשל שינויים קלים בנידון. ובאופן כללי, עדיף תמיד ליצור קשר אישי עם רבנים, ולברר את ההלכות פנים אל פנים, ולא להסתפק בקשר וירטואלי ו\או טלפוני.

פרסם כאן!
כל ההכנסות קודש לעמותת 'ברכת אברהם'. גם צדקה מעולה, גם פרסום משתלם לעסק שלכם.

לא מצאתם תשובה?

שאלו את הרב וקבלו תשובה בהקדם.

נהנתם? שתפו גם את החברים

מאמרים אחרונים

בטח יעניין אתכם!

צור קשר