שאלה: האם צריך לכוין בשבת קודש בברכת המזון לפטור את היין של הקידוש?
תשובה: בין המקדש ובין המסובין יכוונו בברכת המזון לפטור את היין ששתו קודם הסעודה, ואפילו לא שתו המסובין אלא מעט והיינו כשיעור כזית כמו שמצוי בדרך כלל בטעימה, יכוונו בברכת המזון לפטור טעימה זו, ונכון להזהיר המסובין שיקפידו לטעום מעט מאד מהכוס פחות מכזית.
א). נחלקו הראשונים האם ברכת המזון פוטר יין שקודם המזון ויין של קידוש, ולהלכה פסק השו”ע (סימן קעד ס”ו, רעב סעיף י) כהרא”ש (בפסחים פרק י’ סימן ד’), דיין שלפני המזון נפטר בברכת המזון אפילו אין לו לברכת המזון כוס, דכיון שבא להמשיך האדם לתאוות המאכל חשיב כדברים הבאים מחמת הסעודה, וכל שכן בכוס של קידוש שהוא צורך סעודה טפי דקיי”ל אין קידוש אלא במקום סעודה. עכ”ל. והביאו הטור (סו”ס רעב). וכן נזכר טעם זה בכל האחרונים, דכיון שבא לפתוח המעיים להמשיך האדם לתאוות המאכל, חשיב כאתחלתא דסעודה. והנה יש להעיר דבמה שנתפשט בימינו ברוב המקומות, שעושים קידוש על “מיץ ענבים”, הנה לכאו’ אין המיץ ענבים פותח תאוות המאכל, ואדרבה המתיקות סותמת תאוות המאכל ואינה כחריפות היין והיי”ש, וע”כ אין לדונה כדברים הבאים מחמת הסעודה שבהמ”ז פוטרתם, אלא כשאר משקין ששותה קודם הסעודה, שדעת רוב האחרונים לברך קודם הסעודה דאינם שייכים כלל לסעודה, וכמ”ש המ”ב (סי’ קעד ס”ק כה), ובביה”ל (ד”ה ואפילו).
ב). אלא שלענין כוס הקידוש אכתי אין לברך לאחריה, מהטעם השני שכתב הרא”ש, דכיון שאין קידוש אלא במקום סעודה, חשיב כצורך סעודה. והנה אין הטעם מחמת שהשתייה היא מצווה, שהרי לגבי הבדלה כתב הטור (סימן רצט) שאם הבדיל ואח”כ סעד ובירך בהמ”ז ולא שתה יין בסעודה, שצריך לברך על הכוס, וכתב הטור, דאפילו לסברת א”א הרא”ש שכתבתי למעלה (סי’ רעב) גבי קידוש שאין צריך לברך, הבדלה שאני, שאינה צורך סעודה. עכ”ל. וכן פסק השו”ע (סי’ רצט סעי’ ח’) שאין בהמ”ז פוטרת יין של הבדלה. וע”ש במג”א (ס”ק יא) שציין לסי’ רעב, וכתב כהחילוק הנ”ל. והתם נמי שתיית המבדיל מצווה היא, וכן אין לומר שסברת הרא”ש היא, משום שהקידוש מתיר את האכילה, שהרי גם ההבדלה מתירה את האכילה שמצד הדין אין לאכול ולשתות קודם הבדלה כמ”ש השו”ע (שם ס”א).
וע”כ דר”ל, דכיון שאין קידוש אלא במקום סעודה, חשיב כחלק מן הסעודה, ולפי”ז נראה בפשיטות, דהיינו דווקא היכא שהשתייה היא לצורך הקידוש כשתיית המקדש, אבל שתיית המסובין שאינה אלא מצווה מן המובחר משום שתייה משיורי מצוה, וכמ”ש השו”ע (סי’ רעא סי”ד), ואינה שייכת לסעודה כלל, וא”כ אינה נפטרת אע”ג שהיא שתייה של מצווה כבהבדלה. וא”כ צריכים להיזהר המסובין שלא לטעום אלא מעט מאד, דאפילו ישתו כזית ייכנסו לספק, לפמ”ש השו”ע (סי’ קצ ס”א), שמכזית עד רביעית הוי ספק גבי ברכה אחרונה, ע”כ יש להם להיזהר שלא לשתות רק פחות מכזית, ושתייה זו מועטת היא מאד (בכוס חד פעמית רגילה לשתייה קרה יש 180 סמ”ק וקצת פחות מחציו היינו שתיית רביעית, ושליש מזה הוי שתיית כזית). ודוחק לומר, דכיון דיוצאים י”ח קידוש מכוס זו נקשרת היא לסעודה, וכן לא דמי למקדש רק כדי להוציא בני ביתו יד”ח, עי’ בשו”ת שבט הלוי ח”ט (סימן מ), דהתם שתייתו קשורה לסעודה כיון שמוציא אחרים יד”ח, אבל הכא כבר יצאו ידי חובה אחר ששתה המקדש מלא לוגמיו, וא”כ שתייתם אינה נצרכת אלא לחיבוב מצווה. וכיוצ”ב ראה גם בכה”ח (סי’ קעד ס”ק לד) שאפילו ביין לאו כללא הוא שנפטר בכל גוונא בברכה אחרונה, ותלוי בדעת האדם מחמת מה שותהו, דאם שותהו לרפאה או סיבה אחרת, מברך אחריו כיון שאינו בא לפתוח תאוות המאכל.
ג). והנה הביאור הלכה (סי’ קעד סעי’ ו’) העיר כבר בזה, אלא שאיהו אתא עלה מצד פלוגתת הראשונים, שרבים פליגי על הרא”ש והשו”ע וס”ל דיש לברך גם על כוס של קידוש, ומכללם הרמב”ן, הר”ן והתוס’, [ויש להוסיף ע”ד, דכן כתב גם הרשב”א בתשובותיו ח”א (סימן תרכה) שאפילו על יין של קידוש יש לברך מעין שלש כיון שאינו בתוך הסעודה, וכ”כ בחידושי רבינו דוד – בונפיד והמהר”ם חלאוה (פסחים קט:), וכן הביא הטור (סו”ס רעב) בשם רב עמרם גאון. ובקונט”א של הגר”ז סי’ קעד סק”ז כתב, שרוב הפוסקים חולקין על הרא”ש, וכן מבואר בנשמת אדם (כלל מא סק”א), וכן העלה לדינא הגאון רבי חיים צאנז זצוק”ל בהגהו’ לשו”ע]. ועל כן כתב הביה”ל, דיש לכוין להדיא בברכת המזון לפטור השתייה של קודם הסעודה אפילו לא שתה אלא כזית מחמת ספק. וראה גם בכה”ח (סי’ קעד ס”ק כו). ולפמ”ש היינו אפילו לדעת השו”ע. ומ”מ היכא שיכוין להדיא בברכת המזון יפטור, דהא קיי”ל דברכת שלש פוטרת מעין שלש וכמ”ש השו”ע (סי’ רח סעי’ יז). ובשעה”צ (סי’ קעד ס”ק כט). וברכת שלש פוטרת גם מיץ ענבים, דבכלל זיין וסעיד הוא. נמצא דבין המקדש ובין המסובין ראוי להם לכוין לפטור בברכת המזון כדי לאפושי נפשייהו מפלוגתא. ומאחר וכל הדין של שתיית המסובין אינה חובה כלל אלא מצווה מן המובחר, אם יודע שלא יכוין עדיף יותר שלא יטעם, או שיטעם מעט מאד ויפסיק.
ד). והנה אף שלולי הביה”ל היה מקום להקל בזה מטעם ספק ספיקא, ספק שמא אין חיוב ברכה על פחות מרביעית, ושמא כהרא”ש וסיעתו שברכת המזון פוטרת, ועי’ בהלכה ברורה ח”ט (עמ’ קיא). מ”מ בנד”ד שאין בידנו אלא ספק אחד וכפי שנתבאר, דגם לדעת הרא”ש שתיית המסובין אינה נפטרת בשתייה שאינה לצורך סעודה, א”כ ראוי יותר להיזהר ולהזהיר בדבר. ואע”ג דלמעשה אנו נוקטים גם בהבדלה שלא לברך אפילו אין לו כוס בסעודה ומשום סב”ל, וכמ”ש המ”ב (סי’ רצט ס”ק כט), ומשום דחושש לדעת המג”א והגר”א, שהבינו בדעת הרא”ש דפוטר גם בהבדלה, מ”מ היינו דווקא ביין, דסו”ס מגרר גריר תאוות המאכל, אבל לא במיץ ענבים, ולפי”ז אין לצרף דעות אלו לכלל ספק. ודו”ק.
ונראה דאפילו ישתה יין בתוך הסעודה, ייכנס לספק זה, כיון דלדעת הרמב”ן והראב”ד, ברכת המזון אינה פוטרת יין שלפני המזון אפילו שתה יין בתוך המזון. וראה בספר ערך השולחן (סימן קעד סק”ב).
