מקורות ונימוקים:
בזוה”ק בפרשת ויקהל (דף קצ”ט ע”ב) כתיב וז”ל, והא אוקימנא לבתר דא מתלתא יומין ולהלאה כדין אתדן בר נש מעיניו מידוי ומרגלוי, ואוקמוהו עד תלתין יומין, כל אינון תלתין יומין אתדנו נפשא וגופא כחדא, ובגיני כך אשתכח נשמתא לתתא בארעא דלא סלקת לאתרא כאתתא דיתבת לבר כל יומי מסאבותה, לבתר נשמתא סלקא וגופא אתכלי וכו’ עכ”ל.
ועוד כתוב בזוה”ק (שם בדף ר”י ע”א), בהיכלא חדא טמירא דגנתא דאתקרי אהלות, תמן כל אינון לבושין דנשמתין דאתחזון לאתלבשא בהו כל חד וחד כדקא חזי, בההוא לבושא אתרשימו כל אינון עובדין טבין דעבד בהאי עלמא, ומכריזין האי איהו לבושא דפלנייא, ונטלין לההוא לבושא ואתלבשת ביה ההיא נשמתא דצדיקא, והני מילי מתלתין יום ואילך, דהא כל תלתין יומין לית לך נשמתא דלא תקבל עונשא עד דלא תיעול לגנתא דעדן כיון דקבילת עונשא עאלת לגנתא דעדן וכו’ עכ”ל ע”ש.
וכתב שו”ת רב פעלים חלק א’ (יורה דעה סימן נא) דנמצינו למדין מדברי הזוה”ק הנז’, שיש באותם שלשים יום הראשונים בחי’ דין ומשפט לכל נשמה, כל א’ לפי מה שהוא ולא סגי בלא”ה, ועל כן מתאבלין בהם הקרובים בגיהוץ ותספורת ושאר דברים, דע”י שסובלים צער בדברים אלו בזה ממתקים הדין ומקילים המשפט מעל הנשמה, כמו ענין עיקר טעם האבלות של השבעה ימים, שהוא שע”י סובלם צער האבלות מקילין צער הדין והמשפט שיש על הנפטר, ועל כן לפ”ד זוה”ק צריך לחשוב שלשים יום אלו מיום הקבורה, ולכן בסיום שלהם מרבים תורה ומצות לעשות סיוע לנשמת הנפטר, כי הכל הולך אחר החתום. עכ”ד. וכן פסק מרן בשו”ת יביע אומר ח”ה (חיו”ד סימן לב) דאזלינן בשלושים אחר יום הקבורה ולא אחר יום המיתה.
ומ”ש שלא עולים לקבר בר”ח, הוא מדברי מרן הב”י (יו”ד סי’ שדמ), וכן המנהג.