שאלה:
אברך סופר סת”ם כתב חצי יריעה בספר תורה, אח”כ כשקיפל את היריעה נחתך לו כמה שורות מחמת השרטוט שהיה עמוק מאוד ולא ראה את זה מראש בבדיקה, למרות שבדק. בעל החנות מודה שהיתה תקלה במכונה, אך מוכן לשלם רק מחיר הקלף ולא על הכתיבה בטענה שזה גרמא. מי צודק?
תשובה:
ראשית, הנני משתתף בצערך על אובדן הזמן היקר וההשקעה בכתיבה, שהלכה לטמיון.
לעצם השאלה, ככל שהמנהג הוא שהסופר בודק את איכות היריעה, והסופר לא בדקה קודם כראוי, הפסד הזמן והשקעת הכתיבה הינה על הסופר.
ככל שהסופר בדק כראוי את הקלף, כפי שציינת בשאלתך, אלא שהקלף היה פגום באופן שלא היה ביד הסופר לעלות על פגם זה. הדין משתנה בין מקרה בו הייתה רשלנות של מוכר הקלף, לבין מקרה בו לא היה רשלנות מצד מוכר הקלף.
שבמקרה שהייתה רשלנות מצד מוכר הקלף, כגון שהבחין שלא עשה את השרטוט כראוי ולמרות זאת לא טרח לבדוק אם הקלף נפגע מכך, או במקרה שידע המוכר שהקלף נפגע ולא טרח להודיע זאת לסופר. במקרה זה על מוכר הקלף לשלם לסופר אף על כתיבתו, כדין המזיק בגרמי שחייב.
אולם במידה והמוכר לא שם ליבו לפגם בקלף ולא התרשל במלאכתו, אלא ששגגה יצאה מתחת ידו, הרי הוא מזיק בגרמי בשוגג שפטור, ואיננו חייב לשלם לסופר על כתיבתו.
מקורות ונימוקים:
פסק השו”ע סימן רל”ב סעיף כ”א בזה”ל, הלוקח מקח מחבירו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם, ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום, אינו יכול לומר החזר לי מקחי לכאן, אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם. ואפילו אבד או נגנב אחרי שהודיעו, הרי הוא ברשות מוכר. ואם היה המוכר יודע בממכרו שהיה בו מום, חייב בהוצאות שהוציא הלוקח להוליך אותו למקום פלוני. ואם לא היה יודע שהיה בו מום, פטור מהוצאת ההולכה, ואינו חייב אלא בהוצאת החזרה. ואם לא הודיע למוכר שמוליכו למדינה אחרת, והוליכו ונמצא בו שם מום, הרי זה ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר, עכ”ל.
מבואר כי כאשר הודיע הקונה למוכר שהינו מתכוון לקחת את המקח למקום פלוני והוציא הקונה על כך הוצאות, ולבסוף נמצא במקח מום. הרי שמשתנה הדין בין אם ידע המוכר על המום לבין מקרה שלא ידע המוכר על המום.
שאם ידע המוכר על המום, חייב לשלם לקונה אף על הוצאות ההליכה שהוציא, אולם אם לא ידע המוכר על המום, איננו חייב לשלם לקונה על הוצאות הדרך שהוציא. [עם זאת המוכר צריך לטפל במקח ולשלם על הוצאות החזרה הואיל והמקח הינו מקח טעות ועם הודעת הקונה על המום חוזר המקח למוכר על כל המשתמע מכך].
בביאור טעם הדין שאם ידע המוכר מהמום חייב לשלם לקונה על הוצאות הדרך שלקח את המקח למקום פלוני, כתב הפוסקים לבאר דהיינו מדינא דגרמי, עיין בביאור הגר”א שם ס”ק ל”ה. ומשום כך במידה והמוכר לא ידע מהמום פטור המוכר מתשלום הוצאות הדרך, כדין מזיק בגרמי בשוגג שפטור, כפי שביאר הגאון בביאור הגר”א שם.
כפי שהעלה הש”ך בסימן שפ”ו ס”ק ו’ שלא ניתן לחייב את המזיק בגרמי בשוגג, מאחר וגרמי אינו אלא קנסא דרבנן ולא קנסו בשוגג, כדין המטמא המנסך והמדמע שלא קנסוהו רבנן בשוגג.
כמו כן יש לדמות את מוכר הקלף לאומר לחבירו “לך ואני אבוא אחריך” שחייב להחזיר לו את הוצאות הדרך שגרם לו להוציא, כפי המבואר בשו”ע סימן י”ד סעיף ה’ בהגהה.
יש לציין כי גם בנידון שלפנינו, למרות שלא הודיע הסופר למוכר הקלף את כוונתו לכתוב על הקלף, חשוב המוכר כמזיק בגרמי ולא בגרמא, שהרי כל דבר שידוע הוא שכך יעשה אין צריך להודיע על כך. כפי שכתב בנתיבות המשפט ס”ק י’ בזה”ל, נראה לפענ”ד שאם ידוע שדרך סחורה זו שקנה להוליכה למקום אחר, או שידוע שהלוקח הוא ממקום אחר ובודאי יוליכו למקומו, הוי כהודיעו. דלא גרע מהא דסעיף י”ג בעשה בו הלוקח מום אחר דכשהוא דבר שדרכו לעשותו פטור, אף שהיזק המום עולה סך רב, ומשמע אפילו לא הודיעו, וא”כ מה”ת יגרע כשהוליכו למקום אחר. לכן נראה דמיירי בדבר שאין דרכו להוליכו למקום אחר ולא היה לו למוכר להעלות על דעתו שיוליכנו למקום אחר, ולהכי חייב הלוקח בהוצאות החזרה ומטעם שכתבתי שם [משה”א סק”ה] דכיון דאם היה בודקו היה נתודע לו דמי לאונס דדמי לאבידה דחייב מזיק בזה, עכ”ל.
לפיכך בנידון השאלה, ככל שהמוכר התרשל במלאכתו ולא בדק את הקלף כראוי או שידע מהפגם ולא הודיע לסופר, על המוכר לשלם לסופר על כתיבתו. אולם ככל שהמוכר לא התרשל אלא שגגה יצאה תחת ידו, הרי הוא כמזיק בגרמי בשוגג שפטור בין בדיני אדם בין בדיני שמים.
