שאלה: מה מברכים על שניצל?
תשובה: ברכת השניצל היא “שהכל נהיה בדברו”. ואע”פ שבעבר הורה הראש”ל הרה”ג הר’ יצחק יוסף שליט”א לברך “בורא מיני מזונות”, לאחרונה חזר בו מהוראה זו, והורה לברך “שהכל”. וכן נוהגים העולם, לברך עליו שהכל, ורובם אינם מבדילים בין שניצל במעטה דק לשניצל במעטה עבה, ונכון הוא.
אולם ירא שמים נכון שיסתלק מכל ספק ובפרט אם השניצל מחופה היטב בפירורי לחם מכל צדדיו במעטה עבה, ויקח מאכל אחר שברכתו שהכל ומאכל שברכתו מזונות ודאי, ויכוון לפטור בזה את השניצל.
מקורות:
א). פסק השו”ע (סימן רח סעיף ב’) חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל אפילו ערב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה, אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו בטל בתבשיל. ע”כ. ומקורו טהור בגמ’ ברכות לו: ע”ש. הרי דאף דרוב התבשיל עשוי ממינים אחרים והם הרבה יותר מה’ מיני דגן, מ”מ כל שבאים ליתן טעם חשיבי ולא בטלי במאכל וברכת המאכל במ”מ, ול”ד לעיקר וטפל דעלמא דאזלינן בתר רוב. וא”כ הוא הדין בנד”ד אף שרוב המאכל הוא הבשר, מ”מ כיון שבאים ה’ מיני דגן ליתן טעם, ברכתו במ”מ.
ב). ויש שכתבו, דיש לחלק בין היכא שלמיני הדגן יש טעם לעצמו בתבשיל הגם שאינו עיקר, לבין היכא שכל מטרתו היא להטעים את המין השני וכבנדון דידן, דבודאי עיקר התבשיל הוא השניצל וזהו עיקר רצונו באכילה, ואותם פירורים לא באים אלא בכדי לטעם מעט את הבשר וא”כ לא חשיבי ובטלי, דהא לא היה אוכלם אלמלא העיקר. אולם זה אינו, דהא כתב הרשב”א בחידושיו (ברכות לו:) והובא להלכה בב”י (שם), “דובשא עיקר פי’ רובו דבש ומיעוטו סולת, אי נמי, עיקרו מחמת דבש וסולתו להטעימו ולהכשירו, מברכין על הסולת”. ע”ש. הרי דכתב דאף אם עיקר התבשיל הוא הדבש, מ”מ כיון דהסולת בא ליתן טעם בעיקר התבשיל, הרי הסולת הוא העיקר ומברך עליו. (ונראה דמ”ש הרשב”א “ולהכשירו”, היינו או להכשירו ולא צריך לתרוויהו). והביא המשנה ברורה (ס”ק ז’) דברי הרשב”א הנ”ל להלכה. ובאמת שכן הוא פשטות לשון הגמ’ שם, “כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו במ”מ”, הרי דדייק “כל שיש בו”, ולא חילקו בזה.
וכן כתב הרא”ה (לז:) וז”ל: ומיהא דווקא בתערובת הוא דאמרינן כל שיש בו מה’ המינים, ואפילו היה “שאר התערובת עיקר”, דלעולם חשיב דחמשת מינים עיקר. (והובא בשעה”צ סי’ ריב ס”ק ד’). וכן הוא בריטב”א (שם ע”א) שכתב, דכל שיש בו מחמשת המינים איתא, ואף על פי שהוא מועט, “ושאר התערובת עיקר”. ע”ש. וכן הוא להדיא בפסקי הרי”ד (לז ע”ב), ע”ש. ולענ”ד נראה שזהו ג”כ כוונת הרמב”ם (פ”ג מהל’ ברכות ה”ו) שכתב, “אבל עירב כדי ליתן טעם בתערובת, הרי הוא עיקר”. מכל הלין מוכח דאין הפי’, “בכל שיש בו” שבמציאות המין דגן חשוב, אלא פי’ שיש לו חשיבות לדינא למרות שלאינשי אינו המאכל העיקרי, ואע”ג דלא היה אוכל את הפירורי לחם או הקמח אלמלא העוף או הדג. וזהו דלא כדעת המאירי שכתב, דבעינן שעיקר התבשיל יהיה קרוי על שם אותו המין מה’ המינים. ולפי”ז יצא דבנד”ד יברך מזונות למרות שבא לטעם את המאכל העיקרי אצלו. וכן ראיתי שהעלה בשו”ת אור לציון ח”ב (פי”ד הלכה יט) שאם בא גם ליתן טעם ברכתו מזונות ולא חילק בין מעטה דק למעטה עבה.
ג). יש מאחרוני זמנינו שכתבו, דטעם מנהג העולם שמברכים על שניצל המחופה בה’ מיני דגן שהכל, הוא מכיון שכל מטרתם הוא בכדי שלא ידבק הבשר למחבת וישרף, ודמי למ”ש השו”ע (שם) דה’ מיני דגן הבאים לדבק או להקפות המאכל, לא מברכין עלייהו מזונות, דלא חשיבי לעיקר המאכל, אא”כ באים לטעם. ולענ”ד זה אינו מתרתי, א. האידנא שמים את הפירורי לחם או הקמח, בכדי לטעם את העוף או הדג, ואין חילוק בין אם מטבלים השניצל במעט פירורי לחם או הרבה, כוונתם אחת היא, כדי ליתן טעם בבשר, ולא בכדי שלא ידבק במחבת בלבד וזה ברור, ובפרט לאור מה שנתפשט לאחרונה, שישנם כמה טעמים בטעמים שונים באלו הפירורים לחם, א”כ ודאי עיקר מטרתם לטעם ולא בשביל דבר אחר.
ועל כן אף שראיתי לכמה אחרונים שהעלנו לברך על השניצל המצופה “בקמח” שהכל, וכמ”ש בס’ וזאת הברכה בשם הגרא”מ אליהו זצ”ל והילקו”י, אפשר דאף הם יסברו דבשניצלים המחופים היטב בפרורי לחם ברכתם תהא מזונות.
ב. אף אם נימא דיתכן דאלו הפירורים באים גם ליפות את המאכל, או בכדי שהשניצל לא ישרף בטיגון, מכל מקום היות וזה וזה גורם, היינו שבאים גם בכדי לטעם ברכתן במ”מ, וכמו שכתב הפרי חדש (יו”ד סימן קיב סעיף ו’ בהג”ה), דאם בא גם לדבק וגם לתקן האוכל מברך עליו בורא מיני מזונות, ושכן פסקו רבני חברון בענין “המלב”ן” שיש לברך עליו במ”מ כיון שזו”ז גורם. ע”ש. והניף ידו בשנית בשו”ת מים חיים (סי’ ח’). גם מרן החיד”א בברכ”י (סוסי’ ר”ד) כתב כן בשם מר זקנו מהורר”א אזולאי ז”ל, שעל המלב”ן יש לברך במ”מ, מהטעם הנז’. וכתב שכן פסק מוהר”י מולכו ז”ל בתשובת כת”י. וע”ע בפתח הדביר (סי’ רח ד”ה באופן) שחיזק דברי הרב פר”ח בזה, והעלה כן לדינא בשם הרבה פוסקים, דאף דוז”ז גורם, ברכתו מזונות כיון שבא גם לטעם הוא העיקר.
ד). ואין להביא ראיה מדברי מוהרח”ח בן עטר בספרו פרי תואר (סי’ קיג ס”ק יד), דכתב דדגים קטנים דפעמים עושים אותם בקמח כדי לטגנם, אין בכך כלום ובתר העיקר אזלינן והגם דאי’ ביה מה’ המינים, שאני כהאי גוונא דעיקר שעושים לקמח הוא כדי שלא ידבקו הדגים במחבת, והגם שמוסיף קצת טעם מחמת הקמח, עכ”ז לאו להכי עבידא, והוסיף, דאף הפר”ח שכתב במלב”ן דברכתו מזונות, יודה בכה”ג, דדוקא היכא דהקמח מכשיר המשקה וכו’, משא”כ קמח שעושים ע”פ הדגים אין עושים אלא דבר מועט שלא ידבקו במחבת, ול”ד להרסנא דקאמר בגמ’ קמחא עיקר, עכ”ד. והנה זה פשוט דלא דמי לדין השניצלים, מהטעם שביארנו לעיל (אות ב’), דבשניצל המחופה היטב בכל צדדיו ודאי עיקר כוונת אינשי לערב הקמח בבשר כדי ליתן טעם בבשר, ולא כדי שלא ידבק במחבת, (ובפרט אם שמים פירורי לחם, ומה גם שהיום ישנם הרבה מחבתות “תפלון” וכד’ שכמעט ולא שכיח שידבק בהם הבשר, ובודאי דעיקר מטרתו של האדם כדי ליתן טעם בבשר). משא”כ בנידון דהפ”ת דעיקר כוונתם בנתינת הקמח בדגים כדי שלא ידבק במחבת.
ה). ויש מהאחרונים שכתבו, דאף שאלו הפירורים באים לטעם, מ”מ כיון שהבשר או הדגים איתנהו בעיניהו שלמים כברייתם, וה’ מיני דגן לתשמישם בא ולא בא בתערובת, אלא כציפוי בעלמא דבא לשמש את עיקר הבשר, וע”כ אין לחוש במה שמוסיפים קצת טעם. אולם מלבד מה שיש לדקדק מהפרי תואר הנז’ לעיל דלא כדבריהם, דהא למה לא נקט טעם זה במקרה שהביא בדג המחופה בקמח, דהא הדג איתניהו בענייהו, וזה רבוותא טפי, דאף אם ניתן לטעם ולא בכדי שלא ידבק במחבת, אין הקמח עיקר, ודו”ק. גם מדברי הריטב”א ברכות (לז. ד”ה הכוסס) יש לדייק שלא כדבריהם, דהא כתב, דבעינן דווקא שיהיו ה’ מינים בתערובת, אבל כשאינם בתערובת והוא בעין, כפת ומליח הנז’ בברכות (מד.), אינו עיקר. ומשמע דדוקא כהאי גוונא שהם נפרדים לגמרי, כהאי דמליח ופת שהם שני מינים מופרדים והם בעין לא אמרינן דה’ מיני הם העיקר, אבל היכא שהם דבוקים ומחוברים יחד, וטוגנו יחד, לא חשיבי שלא בתערובת. והב”ד בשעה”צ (סי’ ריב ס”ק ד’). גם מדברי התוס’ בברכות (לו:) והובא בשו”ע (סי’ רח סעי’ ג’) דקמח שנותנים לתוך שקדים כדי שיסעוד הלב, מברך במ”מ. והתם י”ל שאינו מעורב, אלא מונח למעלה ע”ג השקדים, ואפ”ה הוי עיקר. גם מדברי השו”ע (סימן קס”ח סעיף ח’) שכתב, בדין רקיקים דקים שנותנים עליהם מרקחת, שמברך עליהם כברכת המרקחת כיון שלא נעשו הרקיקים אלא כדי שלא יטנפו הידיים, ודייקו האחרונים והב”ד המ”ב (ס”ק מד), דאם הרקיקים טובים למאכל, מברך על הרקיקים ופוטר המרקחת. ומוכח דחשיבי טפלים לדגן אע”פ שאינם מעורבים ובלולים ביחד אלא הם זה על גב זה. (ואף דהתם ראויים לאוכלם בפנ”ע ול”ד להכא, מ”מ ש”מ דחשיב מעורבים אף דאינם בתערובת ממש כתבשיל). ואף דהרב פתח הדביר (סי’ רח או’ ג’ ד”ה הדרן) כן סמך על סברא זו, דבדגים וקמח לא חשיב הקמח עיקר כיון שהדג שלם כברייתו והקמח אינו בא אלא לשמש הבשר מ”מ המעיין שם יראה שסמך על הכנסת הגדולה (סי’ ר”ד בהגב”י ס”ק ג’) דכתב שם, דעל שקדים המחופים בסוכר וסלת, השקדים הם העיקר ומברך רק בפה”ע. הרי דאף דיש סלת ע”ג השקדים אינו עיקר, ואין לברך עליו, ובהכרח שהטעם הוא כיון שאינו בא אלא לשמש לשקדים ולא חשיב בהאי לעיקר. אולם לפענ”ד אי מהתם יש לדחות, דנראה דכוונת הכנה”ג היא, דהעיקר בתערובת השקדים היה הסוכר והקמח לא היה אלא מיעוטי דמיעוטי, ותדע דהא כתב שם דלא גרע מפרי הנימוח דמברכין על הפרי “ולא על הסוכר”. הרי דלא היה לו צד שיברכו בהכהאי גוונא על הסולת, והיינו טעמא דסולת מועט מאד אף דבא ליתן טעם לא חשיב להיות עיקר בתערובת וכנז’ בפוסקים. ובר מן דין, רבים מפוסקי זמננו, כתבו דעל בוטנים המצופים בקמח (בוטנים אמריקאים, או קבוקים), ברכתן מזונות, וכנז’ בספר וזאת הברכה (עמוד רפ) בשם הגרש”ז אויערבאך ז”ל, וכ”כ בספר חזון עובדיה הלכות ברכות (עמוד רפט), ובספר פתחי הלכה (פ”ז סעי’ מא), ובספר ברכת ה’ (עמוד רפ). ואף דהתם הציפוי אינו אלא כמעטפת הבא ליתן טעם בבוטנים, והבוטנים בעיניהו קיימא, ש”מ דליתא להאי סברא. (ואף דהתם הציפוי יותר עבה וחשוב טפי מהכא, מ”מ כיון דגם כאן בא הקמח לשם נתינת טעם למה נחלק בהכי), ואף דיש פוסקים שכתבו להפריד הבוטנים כדי שלא להיכנס לבית הספק וכמבואר בבן איש חי (פרשת פנחס אות טו). לשיטתייהו גם בנידו”ד ראוי לנהוג כן. ומה גם שנתפשט בזמננו לברך מזונות על המאכל שנקרא “גליליות”, והוא עשוי משוקלד מחופה ומצופה במיני דגן, ולא מעורב ממש בתוכו, ש”מ דליתא להאי סברא שכתבו האחרונים הנ”ל.
ו). ונראה דלא דמי למה שכתב המגן אברהם (סי’ קס”ח ס”ק ל’) שכתב, דאם מפרר מעט לחם לתוך שכר חם כדי שיתן בו טעם אינו מברך רק שהכל על השכר, דהלחם הוא טפל דעיקר כוונתו לשתות השכר והלחם אין בו ממשות ודבר חשוב, עכ”ד. הרי דשייך שחמשת מיני דגן יבואו כדי ליתן טעם ובכ”ז נטפלים ולא מברך עלייהו. דשאני התם דמפרר הלחם לחתיכות קטנות מאד דק דק עד שאין בו ממשות, ולא ניכרים הה’ מיני דגן. וכן ראיתי שפירש החיי אדם (כלל נד סי”ג) בדעת המג”א, וכתב עפי”ז דאם הפירורין בעין ויש בהם ממשות, אינם בטלים וצריך לברך גם עליהם. וכ”כ הגר”ז (שם) דהמג”א איירי שהפרורין נימוחים וחשיבי כמשקה. וכן כתב השו”ע (סימן רח סעיף ט’) דאם יש “טעם דגן” בתערובת של שאר מינים, מברך עליה. וכ”כ המשנה ברורה (סי’ ריב ס”ק א’) דכל ה’ מיני דגן אם יש בהם ממש הוי עיקר, אבל אם ערב קמח במים הרבה כך כך עד שהוא רך כדי שיהיה ראוי לשתיה, מברך שהכל. ש”מ דכל שלא נתבטלה התערובת של ה’ מיני דגן והיא ממש ניכרת בעין, יש לברך עליהם, וא”כ מינה שמעינן לנידון דידן.
ז). והיה מי שרצה ללמד זכות על מנהג העולם שמברכים על השניצל שהכל, דהוא מטעם דאין חשיבות לפירורי לחם ואין הרגילות לאוכלם בפנ”ע, וכיון שבאים רק בתערובת אין להם חשיבות לברך עלייהו ולפטור המאכל, וכן ראיתי מובא בשם מרן הגרי”ש זצוק”ל. אולם אין דבריו מוכרחין, דהא כתבו הפוסקים דקמח שניתן בתערובת הוא העיקר, ואע”ג שהקמח בפנ”ע אינו נאכל כמות שהוא, ואע”ג דבנד”ד גרע טפי דהא אין הדרך להפרידו אף כשהוא מבושל ולאוכלו בפנ”ע, מ”מ כיון שטוגן יחד חשיב הכל כמאכל אחד.
וע”כ כתבנו דבכדי להינצל מן הספק יש ליקח מאכל שברכתו מזונות ודאי ומאכל שברכתו שהכל ויברך עליהם וינצל מן הספק, וכ”כ בשו”ת שבט הלוי ח”ד (סי’ קסו) וח”ו (סימן כד), ובשו”ת באר משה ח”ה (סי’ סא), וע”ע בפסק”ת (סי’ רח או’ ו’).
