מקורות ונימוקים:
פסק השולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תס”א יוצא אדם במצה שרויה והוא שלא נימוחה אבל אם בשלה, אינו יוצא בה.
וכתב המגן אברהם שם, שאף אם שורה רק במים כתב הרי”ף דלא שרינן אלא לזקן או לחולה, וכן מוכח מלשון השו”ע ובגמרא שכתוב יוצא אדם וכו’ משמע בדיעבד. אמנם בחזון עובדיה פסח עמוד עב כתב שיוצאין לכתחילה במצה שרויה במים אפי’ שרויה מעת לעת ובלבד שלא נימוחה. וכן פסק באור לציון חלק ג’ עמוד קסט פרק טו’ הלכה טז’ להתיר מצה שרויה למי שאינו יכול.
אמנם כתב האור לציון שם שהאופן הטוב ביותר הוא לפורר את המצב דק דק ויאכל את הפרורים ויכול אף לשתות מים כדי להקל על בליעת הפירורים. וכן בביאור הלכה על השו”ע שם ד”ה יוצא אדם כתב שיאכל מצה מפוררת אף שהוא כקמח וכן כתב מרן הגר”ע יוסף בחזון עובדיה עמוד ע”ג שאפשר לפרר את המצה לפירורים דקים ולאכלה, אלא שחלק על הביאור הלכה וכתב שיפורר פירורים דקים אבל לא ידוכה כקמח.
וכן בכף החיים שם אות מו’ כתב שיכול לפרר דק דק שהרי פסק השו”ע סימן קס”ח סעיף י’ שאם אינו לא מבושל ולא מחובר אלא מפורר דק דק, אף על פי שאין בו כזית ולא תואר לחם, מברך עליו המוציא וברכת המזון. ושמעתי שכך נהג גדול הדור ר’ חיים אבולעפיא לעת זקנתו.
וכן כתב בשו”ת בנין ציון סימן כט’ שטוב יותר לפרר פירורין דקין במדוכה מאשר לשרות במים וצידד להתיר כך אף לאדם רגיל כדי להקל על הלעיסה.
ויתכן שגם כל מי שאינו יכול לאכול שיעור כזית מצה בשיעור כדי אכילת פרס, [או שרוצה להחמיר לבלוע את הכזית מצה בבת אחת כדעת המחמירים כמו שכתב האול”צ פרק טו’ הלכה יג’ ע”פ דברי המגן אברהם בסימן תע”ה ס”ק ד’ שלכתחילה צריך לבלוע בבת אחת, והאוכל בשיעור אכילת פרס הוא דיעבד]. יוכל לטחון את המצה על מנת שיוכל לבלוע כזית מצה בכדי אכילת פרס.
