מקורות ונימוקים
ידועה היא מחלוקת הפוסקים באורח המיסב אצל בעה”ב מתי חשיב האוכל ברשותיה, דבשו”ת הרשב”ש (סי’ תקפג) כתב, דאורח המיסב בסעודה אצל בעה”ב מדאגביה קנייה וקמה ליה ברשותיה, ואפילו לקדש בו את האשה. ואילו המהרי”ט (בראשונות סי’ קנ) ס”ל, דלא קנה עד שיתן לתוך פיו. והרבה מן הפוסקים צידדו להלכה כשיטת הרשב”ש, הלא המה: התשב”ץ ח”ג (סימן צה), והמהרשד”ם (אהע”ז סימן ה’). וגם בשו”ת הרדב”ז (סימן תיד) העלה, בדין ראובן ושמעון שהיו אוכלים במסיבה, ונטל שמעון כוס של יין ונתן לראובן בעד קידושי בתו, וז”ל: ואם רוצים להקל בדבר מפני שהיין היה של ראובן, הא לאו מילתא היא דאין זה גזל, דמדעת ראובן נוטל שמעון כל כוס וכוס, והרי הוא שלו ממש וממונו לקדש בו את האשה, עכ”ל. וכן הובא להלכה ברמ”א (אבן העזר סי’ כח סעי’ יז) בשם השלטי גיבורים.
ושוב ראיתי שכן מפורש בב”ח (או”ח סימן קע סעיף יט) שכתב, דהיכא דבעה”ב זימן את האורחים רשאים הם ליתן זה לזה, ואפילו לקדש בו אשה, ואין בו משום גזל, משום שכל שהוא זימן אותם אינו מקפיד במה שנותנים אלו לאלו. והביא שכן כתב הבית יוסף (סימן קסט) בשם ר’ יונה (ברכות מג:). (ולפי”ז אזלא ליה השגת הט”ז שם – על הרמ”א שפסק שאורח מצי לקדש בחלקו והיא מקודשת, וכתב דאין הדין כן והוי גזל וספק קידושין, עיי”ש הכרחו, ודו”ק). וע”ע בשו”ת רב פעלים ח”א (אה”ע סימן יג).
ועי’ בערוך השולחן (אה”ע סימן כח סעיף עה), דאכסנאי שמשלם עבור אכילתו י”ל שמיד כשהונח לפניו זכה בו לכו”ע. וכן העלה להלכה בשו”ת שבט הקהתי חלק א’ (חו”מ סי’ שמב).
אולם כל זה כלפי מנתו לא כלפי שאר מאכלים שיש במסעדה, שבזה ודאי שאין לו שייכות ומעיקרא ודאי יכול לאכול במקום כפי שליבו חפץ אבל לא מניחים שם ע”ד שיקח לביתו ואין חילוק כמה לוקח לביתו.
