לנשל מהירושה בן שרוצה לעזוב את הישיבה

שאלה:

בני שיחי’ בגיל 17 ורוצה לפרוש מלימודיו בישיבה, הדבר מטריד את מנוחתי ושורף את ליבי. והשאלה, האם אני יכול להודיעו שאם הוא עוזב את הישיבה, הוא ינושל בצוואתי מהירושה שאני עתיד להוריש אחר מותי, הכוללת ממון רב בבנקים, ובית מלון באזור המרכז?

תשובה:

1. אני מרוגש מעצם מחשבתך. שאלתך כאלף עדים מעידה עד כמה הדבר נוגע לליבך, בטוחני שסוף דבר, בנך יחוש את אהבתך העזה לתורה, וכאבך הנורא, ובודאי לא יפרוש מהסטנדר והגמרא. כמובן יש לעשות הכל מתוך נעימות ורוגע, מתוך עבותות האהבה שאתה ורעייתך תחי’ מרעיפים עליו, ומחזקים אותו, שימשיך לשבת באהלה של תורה, שהיא חיינו ואורך ימינו.

2. עוד קודם הדיבור על הצוואה והירושה, ראוי לדבר על העזרה והתמיכה בנישואיו. להסביר לבן שאם הוא ממשיך ולומד, הרי שתתמכו בו בעין יפה ורוח נדיבה בנישואיו, בנדוניא ודירה, כפי יכולתכם, [כדאי לפרט…], ואפילו רכב וכדו’, אם יש יכולת בידכם, [כפי הנראה משאלתכם]. ויש להסביר לבן בצורה נעימה וברורה, שאם הוא לא ילמד, ויפרוש להתעסק במסחר, ועל אחת כמה וכמה אם ח”ו ישב בטל באפס מעש, הוא יצטרך לדאוג לעצמו, ולא יקבל כמעט כלום לנישואיו, וכמו שמקובל בציבור הכללי, שהחתן והכלה דואגים לעצמם לרוב ככל ההוצאות, ואינו יכול לבוא בתרעומת. ניתן להסביר לו שלכן, גם מבחינה כלכלית, לא שוה לו לפרוש לעסוק במסחר קודם נישואיו.

3. מן הראוי לעשות הכל, ולהימנע מנישול מירושה. הדבר עלול לגרום לבן להידרדר יותר ויותר. אכן על רבי אליעזר הגדול מסופר (ראה בהערה), שהדיר את בנו הורקנוס מנכסיו מפני שלא עסק בתורה, ועמד והקדיש את כל נכסיו לשמים, ואח”כ התירו לו חכמים את נדרו, יש אומרים דהיינו מפני שדבריו עשו רושם על בנו שהחל בעקבות כך לעסוק בתורה. למעשה, מעיקר הדין אם הנך עושה צוואה במתנה מחיים, ומשאיר כאלפים דולר לירושה דאורייתא, שלא לעקור נחלת היורשים, הדבר מותר בשופי. ועל אחת כמה וכמה אם הנך עושה תנאי בצוואה, שאם הבן ילמד תורה ויתנהג כראוי, ירש את חלקו, כיתר אחיו, והרי הדבר נתון בידיו להתנהג כראוי ולקבל את הירושה.

4. אם ח”ו ישנו בן מחלל שבת בפהרסיא, והאחר ת”ח השוקד על תלמודו, ראוי ונכון לעשות צוואה בסגנון הנ”ל, כמו שהעלה לדינא מרן רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה בשו”ת יביע אומר (ח’ חו”מ סי’ י’).

מקורות:

ענף א’ – הפורק עול תורה ומצוות מותר להדירו מנכסיו

ידוע המעשה עם רבי אליעזר הגדול, שמתחילה כשהניח עבודת האדמה עם אביו ואחיו, והלך ללמוד תורה, הדירו אביו הורקנוס מכל נכסיו, ואח”כ כשאביו התכבד בתורתו אצל רבן יוחנן בן זכאי, כתב לו כל נכסיו, והדיר את אחיו, כמבואר באדר”נ (פרק ו’), ובפרקי דר”א (פ”א ופ”ב), ובב”ר (ר”פ מ”ב). והנה בגמרא מסכת שבת (קכז:), וביתר הרחבה בשאילתות דרב אחאי (שמות), מסופר על רבי אליעזר הגדול שהדיר את בנו הורקנוס מנכסיו מפני שלא עסק בתורה, ועמד והקדיש את כל נכסיו לשמים.

וצ”ע היאך רבי אליעזר עשה כן, והלא אסור להדיר בנו מנכסיו ואפילו אינו נוהג כשורה, כמבואר בגמרא ב”ב (קלג:), שהמדיר את בניו מנכסיו, אין רוח חכמים נוחה הימנו, ופירש רשב”ם: חרון אף גורם להם, שעוקר נחלה דאורייתא. רשב”ג אומר אם לא היו בניו נוהגים כשורה זכור לטוב. והנה לדעת חכמים אפילו אם אין בניו נוהגים כשורה, אין להדיר את בניו מנכסיו, כמבואר במסקנת הגמרא שם. וכן כתבו כל הראשונים דהלכה כת”ק. וכן איתא במסכת כתובות (נג.), אמר שמואל לרב יהודה, לא תהיה עד בהעברת נחלה, אפילו מבן שאינו טוב לבן טוב, דאין ידוע איזה זרע יצא מכל אחד. וכן נפסק ברמב”ם (נחלות ו’ י”א), ובשו”ע (חו”מ רפ”ב). וכן מבואר להדיא בגמרא כתובות (נב:), שאף בנותן ממונו בחיים חיותו, יש איסור העברת נחלה.

ומבואר בראשונים, דהעברת נחלה, אינה ממידת חסידות, אלא יש איסור, כמבואר בתשו’ הרא”ש בטור (חו”מ סי’ רפ”ב), ובקיצור פסקי הרא”ש (פ”ח דב”ב). ובפסקיו (שם), הביא מהירושלמי (ב”ב פ”ח ה”ו), אמר ר’ אבא בר ממל, הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, עליו הכתוב אומר, “ותהי עוונותם על עצמותם”. וכ”כ בעלי התוס’ (סו”פ חיי שרה), דהעברת נחלה הוא איסור, ולא מידת חסידות. והש”ך (חו”מ רפ”ב) ציין לשו”ת מהרנ”ח (ח”א סי’ קי”ח), שמותר לקוראו עבריין, שעובר ע”ד חכמים, רק אין ב”ד כופין ע”ז. וע”ע בפ”ת (חו”מ רפ”ב) בשם תשו’ חת”ס (חו”מ קנ”א), שהוא עוון חמור משום ותהי עוונותם על עצמותם. וכן האריך בשו”ת יביע אומר (ח’ חו”מ ט’ סק”א). וא”כ צ”ע היאך רבי אליעזר הדיר את בנו הורקנוס, מכל נכסיו, בגלל שלא עסק בתורה, והלא אסור להדיר בנו מנכסיו ואפילו אינו נוהג כשורה?

והנה המהר”ם שיק (חו”מ סי’ מ”ג) ביאר, דמ”ש בגמרא בן שאינו נוהג כשורה אין להעביר נחלתו, ודאי לא מדובר במי שמחלל שבת בפרהסיא, ולא אפיקורוס, אלא רק קצת אינו נוהג כשורה, אבל אם הוא מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורוס שדינו כעובד ע”ז, לא שייך לחשוש שמא יצא ממנו זרע טוב, ומותר להעביר נחלתם, כי מסתמא אין מחנכים בניהם ע”פ התורה והמצוות ויהיו בניהם כמותם, וכמ”ש רבינו החת”ס (יו”ד שכ”ב ד”ה אלא), בדברי הרמ”א (יו”ד של”ד), שיש לנדות את מי שחייב נידוי, אפילו אם יש חשש שעי”כ יצא לתרבות רעה. שאין לחוש משום בניו, שמסתמא אפיקורוס ילמד גם את בניו להרשיע ויהיו כמותו, לכן אין לחוש משום הבנים. וכל שכן אם יש בירושה שדות וכרמים, והוא ירשיע לעבוד בהם בשבת. וכן הסכים בשו”ת יביע אומר (ח’ חו”מ י’), עם דברי המהר”ם שי”ק לדינא, [וע”ש שהאריך שמותר להעביר נחלה מבנו אם ח”ו מחלל שבת בפהרסיא].

ומבואר שמדקדק מדברי הגמרא שרק מי שאינו נוהג כראוי בעלמא אין להעביר נחלתו, ולפי”ז שמא י”ל שכמו כן מי שפירש מעסק התורה, אינו רק בגדר אינו נוהג כשורה, שכל קיום התורה תלוי בעסק התורה, וגם קיום העולם, וזהו עיקר חיוב האדם בוהגית בו יומם ולילה, ואם אינו אפי’ קובע עתים לתורה הרי זה בכלל פריקת עול, ועוונו חמור כמו שמצינו לחז”ל שהחמירו בזה, ולכן באופן זה מותר להדירו מנכסיו, וכמ”ש בגמרא (ב”ב עט.), אמר רב יהודה אמר רב כל הפורש מדברי תורה אש אוכלתו, שנא’ “ונתתי את פני בהם מהאש יצאו והאש תאכלם”, כי אתא רב דימי א”ר יונתן, כל הפורש עצמו מד”ת נופל בגיהנום, שנא’ “אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח”, ואין רפאים אלא גיהנום, שנא’ “ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה”. ומצינו כיו”ב במסכת נדרים (לח:), המדיר בנו לתלמוד תורה, מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר, (שהם מלאכות קלות), וביאר רש”י שהאב מדיר את בנו מנכסיו אם לא ילמוד תורה, וכן כתב הרמב”ם (נדרים ו’ י”ז), המדיר  את בנו מפני שאינו עוסק בתורה ונאסר בהנאת אביו, (וע”ש בר”ן עוד ביאור).

וראה בספר ראשית חכמה (פרק גידול בנים ד”ה וצריך אדם) שכתב, ומעשה באדם אחד שסילק ירושתו מבניו לבנו ונדוהו חכמים, והני מילי אם בניו שווים בחכמה, אבל אם בנו אחד חכם או שהוא הולך בדרך טובה, ובנו אחר סורר ומורה זולל וסובא, הרי זה מסלק הירושה ממנו ונותנה לבנו האחר שהוא הולך בדרך הישרה, עכ”ל.

והנה יש עוד לצרף בזה, מ”ש הסמ”ע (רפ”ב סק”א) לדקדק מלשון הרמב”ם (פ”ו נחלות) והשו”ע (שם), שכתבו: “כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשים, אע”פ שאין היורשים נוהגים “בו” כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו”, דאין המדובר שאין נוהגים כשורה בתורה ומצוות, אלא אין נוהגים באבא כשורה, דאין ראוי להעביר מהם נחלתו בשביל זה, אבל הטור לא כתב תיבת “בו”, וכתב אין נוהגים כשורה, ומשמע שבפועל אין נוהגים כשורה בקיום התורה והמצוות, בכ”ז אין להעביר מהם נחלה. והקשה החת”ס (חו”מ קנ”א) שאם הבנים לא נוהגים כשורה באביהם, אין לך עוון חמור מזה, והרי זה כלא נוהגים כשורה בתורה ומצוות, ואין שום עבירה שמשמע לאנשים איסור כמו כיבוד אב ואם, ומזה הוכיח שאיסור העברת נחלה אף במי שאין לו בנים ובנות, ורוצה להעביר נחלתו משאר יורשיו שאין נוהגים בו כשורה. ושמא קצת יש ליישב, דבן שאינו נוהג כשורה באביו, לאו דוקא שמבזהו או אינו מכבדו, אלא שפוטר עצמו בכל מיני אמתלאות לפטור עצמו ממצות כיבוד אב ואם, כגון בטענה שהוא לומד תורה, ואינו יכול ליבטל, ות”ת כנגד כולם, ומ”מ לעצמו ולבני ביתו מוצא זמן להיבטל ולהתעסק בכל מיני עסק וטיולים, או כגון שעוזב את הוריו והולך לחו”ל ואינו מתעסק כלל בכבודם וכדו’, דכל אלו בכלל אינו נוהג כשורה, שמן הדין היה נראה שראוי להעביר נחלתו, וע”ז בא להורות שאין רוח חכמים נוחה הימנו אם מעביר נחלתו. ועכ”פ לכאו’ מבואר מהסמ”ע דדוקא באינו נוהג כשורה באביו, שאינו משתדל בכבודו וכדומה אין ראוי להעביר נחלתו, אבל אם אינו נוהג כשורה בתורה ובמצוות, יהיה מותר להעביר נחלתו.

מיהו מלשון הסמ”ע שכתב: “אינו נוהג כבוד כראוי במורישו, אע”ג דנוהג כשורה במילי דשמיא”, משמע קצת שבא לרבות שגם אם נוהג כשורה במצוות, ואינו נוהג כשורה באביו אין להעביר נחלה, אבל אם רק אינו נוהג כשורה במצוות ובאביו נוהג כשורה, זה ודאי לא סיבה להעביר נחלתו ממנו, וצ”ע. שו”ר בשו”ת להורות נתן (ח”א סי’ ס”ח) שביאר כאמור, בכוונת הסמ”ע, וז”ל: דלא מבעיא היכי דנוהג כבוד באביו, אלא שאינו נוהג כשורה במילי דשמיא, בזה ודאי שייך הטעם דילמא נפק מיניה זרעא מעליא, דאף שהוא רשע כלפי שמיא אמרינן דלמא יהיה זרעו צדיקים, אלא אפי’ אם הוא רוצה להעביר נחלתו משום שאינו נוהג באביו כשורה, ובזה הרי יוכל לטעון דמה יועיל לי שיצא ממנו זרע טוב, מ”מ הרי גם זרע טוב אלו לא ינהגו בי כשורה ולא ינהגו בי מנהג כבוד, שהרי אז יהא כבר אחר מיתתו בשעה שזרע זרעו יורישוהו, בכל זאת אמרינן גם בזה, שיחוש על זרעו יוצאי חלציו שלא יקפח אותם, עכ”ל.

ועכ”פ שמא עדיין יש לצרף סברא זו, שאף אם הסמ”ע לא ס”ל כן, מ”מ מאחר והרמב”ם והשו”ע גורסים בגמרא שהמדובר הוא ביורש שאינו נוהג במורישו כראוי, יש לומר דאדרבה מי שאינו נוהג כשורה בתורה ראוי להעביר נחלה ממנו, וכל זה בצירוף שפרק עול תורה מעליו, ומסרב ואינו מוכן לקבוע עתים לתורה, אף במחיר שידירו אותו מהנחלה. זאת ועוד הנה בשו”ת יביע אומר הנ”ל (סק”ד), למד בביאור דברי הסמ”ע והחת”ס הנ”ל, שאם הבן אינו נוהג כשורה בתורה ובמצוות מותר להעביר נחלתו ממנו, ע”ש ודו”ק.

ענף ב’ – רבי אליעזר שייר מעט מנכסיו שלא הקדישם

והנה בחי’ החת”ס (שבת קכז:), כתב דודאי רבי אליעזר לא הקדיש כל נכסיו, דהא ר’ אליעזר ס”ל שלהי ערכין (כח.), דאסור להקדיש כל נכסיו ואם עבר והקדישן אינו קדוש, אלא ודאי שייר נכסים שהיו מושכרים לאחרים, שאותם לא הקדיש. ולפי”ז הכל ניחא, דהנה מפורסמים דברי הקצוה”ח (חו”מ רפ”ב סק”ב), בשם התשב”ץ (ח”ג ס”ס קמ”ז), וספר העיטור (אות מ’), שאם מניח ארבעה זוזים לירושת בניו כדין תורה, אין מניעה להעביר שאר ממונו כרצונו, ושכן כתוב בטופסי שטרות של הגאונים, שכשהיו רוצים להנחיל לאחרים, היו משיירים ד’ זוזים לירושה, כנ”ל. ותנא דמסייע לסברא זו, הוא המאירי (ב”ב קלג:).

ובשו”ת אגרות משה (חו”מ ח”ב סי’ נ’) כתב, שהעושה כדברי התשב”ץ בשם גאון, וכמ”ש הקצוה”ח לדינא, רוח חכמה נוחה הימנו. וכן נקט לדינא בשו”ת יביע אומר (ח”ח חו”מ סי’ ט’ סק”ח), והביא ממרן החיד”א בברכי יוסף (יו”ד רמ”ט ס”ק ט”ו), שכן משמע קצת משו”ת הריב”ש (ס”י קס”ח), שאם הניח מקצת נכסיו ליורשים, אין בזה חשש משום אין רוח חכמים נוחה הימנו. ושכן העלה ג”כ בשו”ת זרע אמת (ח”ב יו”ד סי’ ק”י). ובשו”ת בית דוד (חו”מ סי’ קל”ז) מעיד שכן פשט המנהג. ושמעתי שאף מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל עשה כן בצוואתו, שהניח ד’ זוזים לירושה דאורייתא, מלבד מה שחילק לכל בניו ובנותיו מתנה יפה לכל אחד. ובשו”ת ויוסף אברהם (סימן י”ג), דקדק כן ממ”ש הרמב”ם (פ”ו דנחלות) והשו”ע (חו”מ רפ”ב), “כל הנותן נכסיו”, ולא כתבו הנותן “מנכסיו”, מוכח שסוברים כבעל העיטור, שרק אם נותן כל נכסי אסור, אבל אם מניח קצת מנכסיו בעבור ירושת בניו, אין בזה סרך איסור. והארכתי בזה בתשו’ אחרת.

ובזה יש ליישב המעשה עם רבי מאיר בעל הנס זיע”א בקהלת רבה (פרשה ב’ י”ז) עה”פ “ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש”, רבי מאיר היה סופר סת”ם טוב ומובחר, והיה מרוויח בכל שבוע שלושה סלעים, סלע אחד היה מוציא לאכילה ושתיה, סלע אחד לביגוד, וסלע אחד היה מפרנס לת”ח. אמרו לו תלמידיו, מה יהיה על בניך, שאי אתה משאיר להם כלום, אמר להם אם יהיו צדיקים כבר אמר דוד המלך ע”ה “ולא ראיתי צדיק נעזב”. ואם לאו, וכי מניח אני את שלי לאויבי המקום ח”ו. וצ”ע כנ”ל היאך העביר רבי מאיר נחלתו מבניו? ברם לאור האמור י”ל דמתחילה הניח להם עבור ירושה דאורייתא ד’ זוזים, ועכ”פ אמרו לו תלמידיו, מה יהיה על בניך שאי אתה משאיר להם כלום, חוץ מד’ זוזים. ועוד דמה שמניח לירושה ד’ זוזים בין כל היורשים, חשיב כלום בייחס לכל ממונו, וכן דרך בנ”א לומר על מי שהשאיר לבניו ד’ זוזים ויותר, והשאר חילק לאחרים או לצדקה, שלא השאיר לבניו כלום.

ענף ג’ – הקדיש נכסיו על תנאי שאם בנו ילמד תורה לא יהיו הקדש

ונראה בס”ד די”ל עוד שרבי אליעזר בן הורקנוס, לא הקדיש כל נכסיו להקדש בצורה חלוטה, אלא עשה תנאי בהקדש, שאם בנו יעסוק בתורה לא יהיה הקדש והוא יהנה מהממון, ורק אם לא יעסוק בתורה יהיה רכושו קדוש, [וכעין זה כ’ החת”ס הנ”ל, שמתחילה הקדיש הכל חוץ ממה שהיה מושכר בידי אחרים, ואמר אם לא ישוב בנו לעסוק בתורה, יקדיש אח”כ גם אותם]. וממילא אין זה חשיב עוקר נחלה דאורייתא מבנו, כי בידי הבן לעסוק בתורה ולמנוע העברת נחלה. ואם אינו עושה כן, ואינו לומד תורה, הרי הוא כיורש שוויתר על נחלתו, דבאופן זה אין איסור העברת נחלה, כמו שהביא בספר פתחי חושן (ח”ט פ”ד), שכאשר היורש מתרצה שמורישו יעביר הנחלה ממנו, דנראה משו”ת הרמ”א (סימן ע”ח) שמותר. וא”כ מה שאמרו בגמרא שבת (קטז:), שכאשר בא רבי אליעזר לפני חכמים התירו לו את מה שהדיר בנו מנכסיו, אין הכוונה שהתירו את נדרו, כי הרי אסור להתיר נדרי הקדש ומצוה, אלא שפסקו שאין נכסיו קדושים, כיון שבנו עוסק בתורה. ומכח תנאי זה חזר בנו לעסוק בתורה, וכ”כ בשו”ת לבושי מרדכי (סי’ קס”ח) שההקדש היה על תנאי, ופסקו לו חכמים שאינו קדוש מטעם זה, כאמור. מיהו בשד”ח הביא בשם הלכות קטנות (ח”ב סימן רס”ז) שמסתפק כשנותן לאחרים ע”מ שאם יהיו בניו נוהגים כשורה יתן להם, וכתב דסוף סוף יש בזה עקירת נחלה. ולכאו’ אין זה מוכרח, וצ”ע.

ולכאו’ הדבר מפורש בירושלמי (פ”ח דב”ב ה”ו), שאף בעושה תנאי להנחיל לבניו דוקא אם ינהגו כשורה, הרי זה בכלל איסור העברת נחלה, דאיתם התם: א”ר אבא בר ממל הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו עליו הוא אומר (יחזקאל ל”ב כ”ז) “ותהי עוונותם על עצמותם”. כאותו מעשה, שאחד הפקיד את כל נכסיו אצל ר’ אבא בר ממל, ואמר לו, אם בני יהיו נוהגים כשורה ותראה נחת רוח ממעשיהם, תביא להם חצי מהנכסים, והחצי השני תקח לך. לאחר מותו, באו הבנים ליטול את ירושתם, ונתן להם החצי. לאחר כמה ימים באו וביקשו לערער על צוואת אביהם, ודרשו שיתן להם גם את החצי השני, אמר להם רבי אבא: הלא אמר לי אביכם, שאתן לכם חצי רק אם תנהגו כשורה, והחצי השני יהיה לעצמי, עכשיו שאתם נוהגים תרבות אנשים חטאים, עליכם להחזיר לי גם את מה שנתתי לכם, ולא מגיע לכם כלום.

והנה הנושאי כלים התקשו במעשה זה, והפני משה ביאר דס”ל כרשב”ג דאם אין בניו נוהגים כשורה רשאי להעביר מהם נחלתו ואדרבה זכור לטוב הוא. ולכאו’ נראה דודאי ליתא, ומוכרח הדבר בכוונת הירושלמי שבא ללמד ממעשה זה, שיש איסור להעביר נחלה, אף אם אין בניו נוהגים כשורה, שהרי על מה שדרש רבי אבא “ותהי עוונותם על עצמותם” על מעביר נחלה, ע”ז הביא הירושלמי המעשה עם רבי אבא, שמיד במות אביהם של היורשים הביא להם החצי, [ועל החצי השני אין איסור, וכמו שהוכיח מכאן בעל העיטור ועוד, שאם מניח ד’ זוזים ליורשים ועל אחת כמה חצי ירושה, אין איסור וכנ”ל], ואפי’ לא חקר אם הם נוהגים כשורה. ומה שאח”כ אמר רבי אבא ליורשים שיטול מהם הכל, בהכרח צ”ל כמ”ש המראה פנים, דס”ל כחכמים כאמור, ורק להפחידם אמר כן, ולא שבאמת יטול מהם. וכן נראה מדברי השד”ח (מע’ ל’ כלל ג’ ד”ה ומרן) שלמד מהירושלמי, כאמור שאסור לעשות כן.

ואולי י”ל דשאני המעשה בירושלמי שהיה כרוך העברת נחלתו על תנאי שיהיו בניו נוהגים כשורה באיסור, כיון שלא הודיע זאת את בניו מתחילה, ולא היה בידם לידע זאת כדי לשנות דרכם ולזכות בירושה. ועכ”פ גם אם נאמר שאין לעשות תנאי כזה בכל רכושו, ויש בזה איסור העברת נחלה, י”ל שהיה רבי אליעזר בן הורקנוס, בטוח שמכח תנאי זה, יתיירא בנו ויעסוק בתורה, כדי לא להפסיד כל נחלתו וירושתו הגדולה שירש אך הוא מאביו הורקנוס הגדול, וממילא למפרע לא יהיה איסור העברת נחלה.

ענף ד’ – שלא יתעסק בנו בנכסיו ויתבטל מהלימוד

והנה בספר אוצר הזהב (עמ’ שפ”ד) מבאר, שיתכן שבגלל שהורקנוס בנו של רבי אליעזר הגדול היה טרוד מאד בנכסי אביו שהיה עשיר גדול מאד, על כן הקדיש את כל נכסיו לשמים, בכדי שלא יהיה הורקנוס טרוד בהם. ולפי”ז קצת ניחא, כי לא היתה עיקר כוונת רבי אליעזר להקדיש את נכסיו, כדי להעביר את בנו מנחלתו, אלא עיקר כוונתו היתה שנכסיו לא יפריעוהו מלימודו, וכמו שכתב כיו”ב הפ”ת (חו”מ רפ”ב) בשם תשובת חת”ס (סי’ קנ”א), ליישב מנהג ישראל קדושים, שמי שאין לו בנים מקדיש ביתו ונכסיו קודש לה’, שמכיון שעושה כן לטובתו, בעד עילוי נשמתו שלו ושל אשתו, שיהיה להם נחת רוח בגן עדן, ולהשאיר להם שם ושארית, אין בזה איסור העברת נחלתו, כמו שאדם יכול לעשות בממונו כל דבר שהוא להנאתו ולתועלתו. וכמו כן י”ל בנידו”ד דעושה כן להנאתו, שיהיה בנו עוסק בתורה, ועיין בחי’ מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל (כתובות נג.), שכ’ כאמור שכל שעושה בממון לתועלת עצמו, אין בזה משום איסור העברת נחלה.

ענף ה’ – אם האיסור להעביר נחלה דוקא סמוך למיתה

הפ”ת (חו”מ רפ”ב סק”א) מביא מהחת”ס (חו”מ קנ”א) שכ’ לצדד דאולי כל האיסור להעביר נחלה, אינו אלא בשכיב מרע, שאין המתנה חלה אלא בשעת מיתה, ואז נופלים הנכסים לפני יורשים, והוא בא להפקיע מהם, אבל מתנת בריא גוף מהיום ופרי לאחר מיתה לית לן בה, כי בחיים יכול כל אדם לעשות בשלו מה שירצה, וכתב שזו סברא נכונה לישב המנהג, שבנ”א שאין להם בנים מקדישים נכסיהם. ולפי”ז ניחא טפי מה שמצינו שהיה ר”מ נותן שליש ממונו לפרנסת ת”ח, וכן ניחא עוד קושיות מכמה דוכתי. וכן כתב בשו”ת יביע אומר (ח”ח חו”מ סי’ ט’ סק”ה), לאשר ולקיים, דברי הפוסקים שמחלקים בין מתנת בריא למתנת שכ”מ, שכן מפורש לכאו’ בשו”ת הרא”ש (כלל פ”ה סי’ ג’), מהירושלמי (כתובות סט.), וכעין זה בבלי (ב”ב קמג:), הרי שהיה נתון במדינת הים, ואמר ינתנו אלו לבני, בנותיו בכלל, ואם בשעת מיתתו אמר כן, אין בנותיו בכלל. וביאר הרא”ש שבמתנה בחייו הכל בכלל, אבל בשעת מיתה שבא להנחיל, אומדים דעתו שאינו רוצה להעביר הנחלה מבנים לבנות, כי עבירה היא, כדא”ל שמואל לרב יהודה, לא תיהוי באעבורי אחסנתא אפי’ מברא בישא לברא טבא, וכל שכן מברא לברתא. ומוכח מדבריו להדיא, דבמתנה מחיים אין איסור העברת נחלה. אלא שלכאו’ כל זה ניחא דוקא במקדיש חלק מנכסיו, אבל לא במקדיש או נותן כל נכסיו, דבזה לא איירי הרא”ש, וצ”ע. והארכתי בזה במקו”א.