סינון בסמאטרפון ובאינטרנט – חיוב הלכתי?

מקורות

א

ריחוק מעריות מקור הדין

ראה בספרי דרך האתרים (סימן קנו) באריכות, שכתבנו שזה פשוט וברור שהוא חיוב הלכתי גמור, ונבאר בתשובה זו שאדם שאינו מציב על קו הרשת שלו חסימה, עובר בזה בכמה איסורים חמורים, בעצם זה שאינו חוסם את קו הרשת, ואאריך בזה במקורות הלכתיים מדברי הפוסקים, בכדי שאנשים לא יורו היתר לעצמם משום צד, ואבקש מאת ה’ שדברי אלה יעשו פרי ויכנסו ויחדרו בלבות הקוראים.

באבות דרבי נתן (פרק ב הלכה ב) הרי הוא אומר “איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה”, מכאן אמרו הרחק מן הכיעור. וכן הביא זאת הגר”א (אבן העזר סימן כא ס”ק א). ובלבוש (שם ריש סימן כא) כתב: כתיב (במדבר טו, לט) “לא תתורו אחרי לבבכם” לפיכך אמרו חז”ל דבר תורה צריך אדם להתרחק וכו’. ובחינוך (מצוה קפח) כתב בזה”ל: כלל הדבר הוא שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים, לא במעשה ולא בדבור ולא שום רמז לקרב דעת האשה הקלה עם דעתו, אלא באשתו לבד. וכו’, ואין באפשר להגיד פרטי הענינים שידע האדם לעשות לקרב אליו דעת האשה שהוא קל, ולכן הזכירו זכרונם לברכה מהם קצת, ובשאר יזהר כל אחד ואחד לשמור עצמו לפי מה שימצא את גופו, כי השם יראה ללבב. ומכל מקום, לפי הדומה מכל מה שהזהירו זכרונם לברכה אין אדם רשאי לזוז ממוסרם הטוב, ואף על פי שהוא מוצא עצמו חשוך התאוה קצת, לא יאמר כיון שאני מוצא עצמי כן, מה אכפת לי אם אסתכל בנשים כי יודע אני בעצמי שלא יתעורר יצרי בכך, שהרבה אמרו כן ונכשלו. עכ”ל.

ב

דוגמא מדברי הפוסקים עד כמה החיוב להתרחק מעריות

ומצינו עשרות דוגמאות מדברי הש”ס והפוסקים שיש להתרחק מעריות כמה שיותר, ואביא כאן דוגמא אחת, הגמרא במסכת סוכה (נא ע”ב) מביאה את המציאות שהיתה קיימת בעת שמחת בית השואבה שבני ישראל היו מתכנסים בבית המקדש: תנו רבנן, בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שהיו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באים לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות למעלה ואנשים למטה. ובתוספתא (שם פרק ד, הלכה א) מובא: כשראו בית דין שהיו באין לידי קלות ראש עשו שלש גזוזטראות (מרפסות) בעזרה כנגד שלש רוחות ששם נשים יושבות ורואות וכו’. עיי”ש.

ובשו”ת אגרות משה (חלק א אורח חיים סימן לט) כתב: דמה שהנשים בצד אחר אסורין הן להיות בלא מחיצה הוא דינא דאורייתא. וראיה מסוכה (שם) שהקשתה הגמרא על הגזוזטרא שעשו בעזרת נשים במוצאי יום טוב הראשון של חג כדי להושיב הנשים מלמעלה והאנשים מלמטה, הכתיב (דברי הימים, א פרק כט, פסוק יט) “הכל בכתב”, שאסור להוסיף שום דבר בבנין הבית ובעזרה, ותרצה הגמרא דקרא אשכחו שצריך להבדיל אנשים מנשים כדפרש”י. עיי”ש. ופשוט שכונת התירוץ הוא שלכן הוא כמפורש שצריך לעשות הזיזין והגזוזטרא, ולא הוצרך להאמר זה ע”י גד החוזה ונתן הנביא שהודיעו להם ע”פ ה’ מלאכת התבנית והוי גם זה ממילא בכלל הכל בכתב, ואם היה זה רק איסור דרבנן, לא היה שייך למימר שהוא ממילא בכלל הכל בכתב, כיון שאין צריך זה מדאורייתא, ולדחות ודאי לא שייך שידחה את האיסור, דהכל בכתב אף אם היה איסור מדאורייתא, וכל שכן איסור שהוא מדרבנן לא ידחה איסור הכל בכתב שהוא מדאורייתא, וכמפורש בחולין דמצד איסור הכל בכתב ידעינן דלא בעינן כסוי הדם במוקדשין. אלא צריך לומר שהוא איסור מדאורייתא ולכן הוא ממילא כמפורש שצריך לעשות זיזין וגזוזטראות אף שלא נאמר זה ע”י הנביאים בהכל בכתב. עכ”ל. ועוד ראה בשו”ת מהר”ם שיק (אורח חיים סימן עח) דאסור ליטע עצים סמוך לבית הכנסת משום שהוא מקום לישיבה ויש לחוש לתערובת של גברים ונשים. וע”ע בשו”ת משנת רבי אהרון (אורח חיים סימן יב), ובשו”ת שרידי אש (חלק ד, סימן מח) ובספר אום אני חומה (סימן כא סעיף א, ס”ק ד) ובשולחן העזר (סימן ט סעיף ב ס”ק ה) ובשו”ת באר משה (חלק ב, סימן קמז, אות לא), ובשו”ת עולת יצחק (סימן קמז). ומה שהארכתי בזה בספרי הקטן משנת אברהם (אבן העזר סימן כא, בירור ההלכה סימן א).

ומבואר מכל דברי הפוסקים הללו שעצם זה שיש חשש לקלות דעת ולקרבה לעריות הדבר הוא אסור בתכלית האיסור והדברים אמורים גם לנדוננו, כיון שקו הרשת הוא מלא מן הכיעור והדומה לו הרי שהוא נאסר הלכתית מחמת קירבה לעריות הגם שבפועל אינו רואה בזה דבר, ויש עוד מאות דוגמאות בדברי הפוסקים ודי בנזכר.

ג

 איסור הסתכלות

ועוד יש חיוב להעמיד חסימה, שהרי אין אפשרות כמעט שאדם לא יכשל באיסור ראיה, והרמב”ם הלכות איסורי ביאה (פרק כא, הלכה ב) כתב בזה”ל: ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות וכו’, או להביט ביופיה אסור, ומכין למתכויון לדבר זה מכת מרדות. עכ”ל. וכתב הרב המגיד בשיטת הרמב”ם שאיסור הסתכלות הוא מדרבנן, ממה שכתב הרמב”ם שמכין אותו מכת מרדות, וכן כתבו בדעת הרמב”ם, הב”ש (אבן העזר סימן כא, ס”ק ב) ובשו”ת פני יהושע (חלק ב, אבן העזר סימן מד), אך בספר עצי ארזים (שם ס”ק א) והארץ צבי (שם ס”ק ב) העירו דהרי הרמב”ם בספר המצוות (לא תעשה מז) כתב וז”ל: הזהירנו שלא נתור אחר לבבנו וכו’, ואחרי עיניכם זו זנות, כענין שנאמר (שופטים יד) “ויאמר שמשון לאביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני”, רוצה לומר המשך אחר התאוות הגשמיות והתעסק המחשבה בהם. עכ”ל. הרי מפורש בדברי הרמב”ם שאיכא איסור לאו בהסתכלות.

ועוד העיר מרן הגרי”ז (הובא בספר מעתיקי שמועה חלק ב עמוד מב, ובספר שיעורי הרמי”ם כתובות בשיעורו של הגר”ד פוברסקי) שהרמב”ם (הלכות תשובה פרק ד) כתב עשרים וארבעה דברים המונעים את התשובה, ובהלכה כד כתב: ומהן חמשה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהם דברים שהם קלים בעיני רוב האדם ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא ואלו הן וכו’, המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העיניים עוון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. עכ”ל. ומבואר שאיכא איסור בהסתכלות ואיכא איסור תורה. ומדברי הרמב”ם בהלכות איסורי ביאה הנ”ל מבואר לא כן, וכבר עמד בזה רבינו השדי חמד (כללים מערכת ה אות ב) והאריך בדבריו לחלק בין הסתכלות, להבטה בעלמא. עיי”ש.

והגרי”ז שם ביאר בדעת הרמב”ם, דנהי שאיסור הסתכלות הוא איסור תורה מאזהרת “לא תתורו”, אבל נוסף בו איסור קריבה דרבנן, ומן התורה אינו אלא איסור הסתכלות, ומדרבנן אסרוה כדין קירבה לעריות. וכתב שם נפק”מ לדין יהרג ואל יעבור, שעל לאו בעלמא אין אנו מצווין ביהרג ואל יעבור, אולם אחרי הוספת חכמים מדין קריבה לעריות מחויבים עליו ביהרג ואל יעבור, אף שהוא איסור עריות מדרבנן. ומבואר מדברי הגרי”ז דהרמב”ם מודה לרבינו יונה בדין “לא תתורו” אלא שהרמב”ם הוסיף עוד איסור מדין קריבה לעריות.

והגם שבדעת הרמב”ם נחלקו האחרונים אם האיסור הוא מהתורה או מדרבנן, הרי שיש עוד ראשונים הסוברים שהאיסור הוא מהתורה, רבינו יונה (באגרת התשובה אות יח) הביא דבריו הבית יוסף (אבן העזר סימן כא), ובב”ש (שם ס”ק ב) וכן דייק בספר בירור ההלכה (אבן העזר סימן כא) מדברי הרמב”ן (שבת יג ע”א), הסמ”ק (מצוה ל), ובחרדים (לא תעשה פרק כב, אות א).

והראייה על צג המחשב אסורה באיסור גמור דסוף סוף יש הרהור, וכמו שהאריכו האחרונים לענין ראיה דרך מראה, שגם שיש הסוברים להיתר כמו שכתב בשו”ת נחלת בנימין (סימן כו), ובשו”ת דברי יוסף (סימן כג), גם הם סוברים דכשיש חשש הרהור יש לאסור וראה בשו”ת שמע אברהם (סימן מו), ובשו”ת צפנת פענח (סימן כג), וכיוצא בזה כתבו לענין הצפייה בטלווזיה בשו”ת בצל החכמה (חלק ו סימן סה), ובשו”ת מנחת יצחק (חלק ב סימן פד), ובשו”ת יחוה דעת (חלק ד סימן ז), ובשו”ת תשובות והנהגות (חלק א סימן שסח).

ד

 איסור הרהור שיטות הסוברים שאיסור הרהור הוא מהתורה ומשא ומתן בשיטת הרמב”ן ובשיטת היראים

וכן לגולשים ללא חסימה הרי כמעט שלא ניתן לברוח מאיסור הרהורי עבירה, וכפי שמובא בגמרא במסכת כתובות (מו ע”א) ‘ונשמרתם מכל דבר רע’, מכאן א”ר פנחס בן יאיר אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. וכן מובא בגמרא במסכת עבודה זרה (כ ע”ב). וכתבו התוספות (שם ד”ה שלא) דהאי קרא, דרשה גמורה היא ולא אסמכתא בעלמא. וכן כתב הסמ”ג (לא תעשה קכו) וכן מנה זאת הסמ”ק (מצוה כד) במנין המצוות. עיי”ש. וכ”כ הרמב”ן (חולין לז, ע”ב) והר”ן (שם). ורבינו יונה באגרת התשובה (אות יא) ובאורחות חיים (חלק ב עמוד קיג), וכן כתב הב”י (אבן העזר סימן כא), ובספר חרדים (פרק כא מצוה ל).

 אלא שהרמב”ן בספר המצוות (מצוה יא) כתב בזה”ל: שנמנענו בצאתנו מחנה על האויבים, מכל דבר רע. כגון שפיכות דמים וזולתו מן העבירה הגורמת סילוק השכינה מן המחנה, והוא אומרו יתעלה “כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע” וכו’. ואפשר שיכלול בו גם ההרהור שמא יבוא לידי קרי ויטמא המחנה ויתפרד משם כמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה כ ע”ב) “ונשמרת מכל דבר רע” שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה וברביעי של כתובות (מ”ו ע”א) ור”א וכו’ ההוא מיבעי ליה שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, שזה אצלם אזהרה ומניעה, אבל העיקר הוא שאזהרה הזאת אף על פי שהם מזהירים בה בכל מקום לתוכחת לא נאמרה בתורה, אלא במחנה שגם היא גורמת הפסד המחנה. עכ”ל. והעולה מדברי הרמב”ן שאיסור הרהור הנלמד מ”ונשמרתם מכל דבר רע” הוא דווקא במחנה, שהתורה ציותה להזהר במחנה מכל דבר המביא לידי סילוק השכינה, וכן הבין בשו”ת צפנת פענח (סימן כא) בדברי הרמב”ן, ובספר חידושים וביאורים (ע”ז שם). וצ”ע דלכאורה זה סותר את דברי הרמב”ן שהזכרנו שכתב שם להדיא דאיסור הרהור הוא מהתורה.

והיראים (סימן מה) כתב בזה”ל: ועוד הזהירונו רבותינו (כתובות מו ע”א, עבודה זרה כ ע”ב) שלא להסתכל בעריות, ואסמכוה אקרא ד”ונשמרת מכל דבר רע” שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, וכדמצינו שהצריך הכתוב כפרה על הרהור עריות במלחמת מדין דכתיב “ונקרב את קרבן ה’ וגו’ לכפר על נפשותינו לפני ה'” (במדבר לא, נ) אמר להם משה חזרתם לקלקולכם הראשון, אמרו לו לא נפקד ממנו איש לעבירה, א”כ כפרה זו למה, אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו. עכ”ל. ובפשוטו מבואר מדבריו דאיסור הרהור הוא מדרבנן, דכתב להדיא אסמכוהו אקרא, וכ”כ בריש דבריו הזהירונו רבותינו.

אלא שבתועפות ראם (שם) ציין לדברי התוספות בעבודה זרה, שכתבו שהאיסור הוא מהתורה ולא אסמכתא, וכתב דאפשר שגם ליראים הוא מהתורה, ומאי דקאמר ‘אסמכתא’ אין כוונתו לומר אסמכתא, אלא חוזר מה שכתב אחר כך, שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, ובא לומר שאופן הלימוד הוא ע”י סמוכין שהכתוב הסמיך את הפסוק “ונשמרתם מכל דבר רע” לפסוק “כי יהיה בך איש אשר לא טהור מקרה לילה” לומר לך שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, שהלימוד הוא בסמיכות הפסוקים. עיי”ש. אולם מלבד מה שדבריו דחוקים מאוד בדברי היראים במ”ש דהוא “אסמכתא”, הרי היראים פתח את דבריו ועוד הזהירונו רבותינו, דמשמע שהוא איסור דרבנן. והיה מקום יותר לומר שאין ראיה מדברי היראים שס”ל דאיסור הרהור הוא מדרבנן, דמה שכתב בתחילת דבריו והזהירונו רבותינו היינו על המשך דבריו שלא להסתכל בעריות, וע”ז נמי אמר אסמכוהו אקרא. ועדיין צ”ע.

וכמה מהמחברים הוכיחו מדברי המאירי (חולין לז) דאיסור הרהור הוא מדרבנן, וז”ל: וכבר שיבח הנביא את עצמו באמרו “הנה נפשי לא מטומאה” (יחזקאל ד, יד) שלא הרהרתי ביום עד שאבא לידי טומאה בלילה. ואע”פ שהכתוב רמזה כדכתיב “ונשמרת מכל דבר רע” ההיא כשהוא עצמו מכין מחשבותיו לכך, או שירגיל עצמו בדברים המביאים לידי כך, אבל הוא היה משבח את עצמו שלא היה מניח מחשבותיו לפנות לשום דבר המוני עד שתטריד מחשבתו פעולת שכלו בשום פנים. עכ”ל. והוכיחו מזה שכתב ‘רמזה הכתוב’ דאיסורו הוא מדרבנן. ואינו מוכרח דכוונת המאירי לומר דאיסור הרהור אינו מפורש בקרא, ועדיין איסורו מהתורה.

ה

 שיטת הרמב”ם ומחלוקת בשיטתו

הנה הרמב”ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה יט) כתב: אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת, או יביא עצמו לידי הרהור, אלא אם יבוא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה, שהיא אילת אהבים ויעלת חן. ע”כ. ובספר עזר מקודש לקמן (סימן כג סעיף ג) כתב דמוני המצוות שלא מנו איסור הרהור במנין המצוות, משמע דס”ל שאין איסורו מהתורה. וכ”כ הרבה אחרונים בדעת הרמב”ם, בספר תורת אמת (שם), והגרי”פ פרלעא בביאורו לספר המצוות (חלק ב דף ו), וע”ע בשו”ת יביע אומר (חלק א במילואים אורח חיים סימן ו אות ח).

ובשו”ת אחיעזר (חלק ג, סימן כד אות ה) כתב לתמוה על דעת הרמב”ם והשו”ע שהשמיטו דאיסור הרהור הוא מהתורה, ולכן כתב שם בדעתם דאיסור הרהור הוא מדרבנן. עיי”ש. ובשו”ת דברי יציב (אבן העזר סימן ב) כתב נמי בדעת הרמב”ם שאיסור הרהור הוא מדרבנן, והביא מקור לדברי הרמב”ם מהגמרא במסכת בחולין (לז ע”ב) דקאמר דרבותיה דיחזקאל שלא הרהר ביום ובא לידי טומאה בלילה. ואם איסור הרהור הוא מהתורה מאי רבותיה. עיי”ש. אולם כבר הראשונים עמדו בזה ותירצו מאי רבותיה דיחזקאל על אף שהרהור אסור מהתורה א”כ אין להביא מקור לדברי הרמב”ם, אלא אם נאמר שהרמב”ם לא היה ניחא ליה בתירוצם של הראשונים הנ”ל. וכן אחרונים רבים הביאו מדברי הרמב”ם שכתב להדיא בכמה דוכתי דאיסור הרהור הוא מדרבנן, והרמב”ם בפירוש המשניות (סנהדרין פרק ז) כתב בזה”ל: וכבר הזהירו חכמים על ההרהור והרחיקו מן הדברים המביאים אליו. עיי”ש.

וכן הוכיחו ממה שכתב הרמב”ם (הלכות אישות פרק טו הלכה טו) בזה”ל: וכן מצות חכמים הוא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבוא לידי הרהור. עכ”ל. ולכאורה אם איסור הרהור הוא מהתורה היה צ”ל מן התורה מצווה אדם וכו’. ולענ”ד אינה ראיה שאפילו אם נימא דלפי הרמב”ם איסור הרהור הוא מהתורה, אבל מהכ”ת דבכלל איסור התורה נכלל גם לישא אשה בכדי שלא יבוא לידי איסור הרהור דבזה י”ל שחכמים הם שחייבהו בכדי שלא יבוא לאיסור הרהור שהוא מהתורה, ולפי ביאור זה בדברי הרמב”ם יש להעיר על מה שכתב בספר אם אני חומה (חלק ב סימן של). דו”ק. ובשו”ת הרב”ז (סימן כו) הביא את הראיות הנ”ל וכתב שאין להוכיח מלשונות הרמב”ם הנ”ל שכ’ הזהירו חכמים, ומצות חכמים, שהרי ידוע דכל דבר שאינו בקרא רק הדבר נגלה ע”י הוכחות החכמים מהערכת הכתוב, הרמב”ם כותב ‘מדברי סופרים’ או ‘מדברי חכמים’. וכן כתב בתוספות יו”ט (טהרות פרק ד, משנה ח). עכ”ד עיי”ש.

בספר פתח הדביר (שם) העיר בדברי הסמ”ג, דמחד גיסא הביא את דברי התוספות (עבודה זרה כ, ע”ב) דאיסור הרהור הוא מהתורה, ואעפ”כ הסמ”ג לא מנה זאת במנין הלאוין, אלא שיתכן והדבר הוא אסור מהתורה ואעפ”כ הוא לא נמנה במנין הלאוין, וכתב דאשכחן כיוצא בזה דהוי איסור תורה ואינו לאו ולא עשה, כמו שכתבו התוספות שבועות (כב, ע”ב) דרבי יוחנן ס”ל דחצי שיעור אסור מהתורה ואעפ”כ אינו נחשב מושבע ועומד, אלא אמרינן דמשום שהוא רק איסור תורה ואינו עשה ולא תעשה השבועה חלה. וע”ע בארוכה במה שכתבתי בספרי מי הבאר (סימן יג).

ובפתח הדביר הביא את דברי הפמ”ג (פתיחה כוללת סוף חלק חמישי אות לד) שכתב דהאיסור להרהר הוא רק מדרבנן. ותמה עליו הפתח הדביר דהרי לא מצינו לאחד מן הראשונים שסובר שאיסורו הוא מדרבנן. ועוד הביא שם את לשונו של הפמ”ג וז”ל: ויש מחשבה מביאה לידי מעשה כמו שאמרו חז”ל ‘והתקדשתם והייתם קדושים’ (ויקרא יא, מד) שלא יהרהר ביום ויטמא בלילה. עכ”ל. דהוא תמוה דלא יהרהר אדם וכו’, הוא נלמד מקרא “ונשמרתם מכל דבר רע” ולא מהפסוק שהביא הפמ”ג.

הרמב”ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה יח) כתב בזה”ל: אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ וכו’, וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור. עכ”ל. ובעזר מקודש (אבן העזר סימן כג) ובערוך לנר (נדה יג ע”א) הוכיחו מדברי הרמב”ם דאיסור הוצאת זרע לבטלה הוא מדרבנן, דהרי לא כתב בדבריו דהמוציא זרע לבטלה עובר באיסור לאו, ולפי דבריהם יש להוכיח מדברי הרמב”ם דגם איסור הרהור הוא מדרבנן, דהרי הרמב”ם כתב בלשונו ‘וכן אסור’, היינו שכל זה שייך לדין המוזכר למעלה שאסור להרהר, דהיינו להקשות עצמו לדעת שיש חשש להוצאת זרע ואם הוצאת זרע לבטלה היא מדרבנן כ”ש שהרהור הוא מדרבנן. וכ”כ בספר תורת אמת (סימן כא). אך אינו מוכרח דו”ק.

והנה מה שנתקשו האחרונים מדברי הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ג) ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב וכו’, ועל ענין זה הזהירה התורה ונאמר בה ‘ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים’, כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות ולאו זה אע”פ שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא. עכ”ל. ומבואר להדיא בדברי הרמב”ם שאיסור הרהור הוא מהתורה.

אולם יש לדחות שלכאורה אמאי הרמב”ם בהלכות איסורי ביאה השמיט את הקרא דלא תתורו, ועוד קשה דלפי שיטת הבית שמואל (אבן העזר סימן כא, ס”ק ב) שכתב אבל לא יסתכל דרך זנות, הרי הוא אומר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה. הרי מבואר מדבריו דדרך זנות היינו הרהור, ואיסורו מדברי קבלה. ולכאורה מהרמב”ם הנזכר מבואר שאיסור הרהור הוא מהתורה.

ויש לומר בזה בהקדים דברי הרמב”ם שם שכתב שכל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך. ע”כ. והעולה מדברי הרמב”ם שכ’ דהאיסור ד’לא תתורו’ אינו דווקא בעריות, אלא כל מה שאדם חושב לעקור חיוב או מצוה מהתורה, דהיינו שהלא תתורו הוא כהכשר לעקור עיקר מהתורה. וכן מבואר בלשון החינוך (מצוה שפז) ‘שלא נייחד מחשבותינו לחשוב בדעות שהם היפך הדעת שהתורה בנויה עליו וכו’, שמביאין האדם לצאת מדרך דעת תורתינו השלימה והנקיה ולהכנס בדעת המהבילים’. והעולה מזה דה”לא תתורו” הוא הכשר לעבירה, ולגבי פנויה שהיא מותרת לו להנשא, לא שייך בהרהור בה איסור לא תתורו.

ומבואר מכל האריכות הזאת שיש איסור הרהור, ולפי רוב ככל הראשונים איסורו הוא מהתורה, אם כן בודאי שאדם שיש ברשותו אינטרנט ללא חסימה ראויה, בודאי שבקלות יכול להכשל באיסור תורה של הרהורי עבירה.

ו

האיסור להכניס את עצמו לידי ניסיון

ואחרי האריכות בחששות האיסורים שניתן להגיע לגלישה ללא חסימה, הרי שמבואר בגמרא במסכת סנהדרין (קז, ע”א) אמר רב יהודה אמר רב, לעולם אל יביא עצמו לידי נסיון שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. ועוד ראה בגמרא מסכת ברכות (ס, ע”ב) שמביאה את נוסח ברכת המפיל, וברכת המעביר שינה, אל תביאני לידי נסיון. ובספר חסידים (סימן שמט) ואתה אל בינתך תשען (משלי ג, ה), זה המביא עצמו לידי נסיון. עיי”ש.

והגמרא במסכת עבודה זרה (יז, ע”א) מביאה מעשה שרבי חנינא ורבי יונתן היו מהלכים בדרך, והגיעו למקום שהדרך מתפצלת לשני שבילים, אחד מהשבילים פתוח לפתח שיש בו עבודה זרה, ושביל אחר פתוח לפתח של בתי זונות, אמר אחד לחברו נלך בשביל שפתוח לבית עבודה זרה, שהרי מבואר בגמרא במסכת סנהדרין (סד, ע”א) שאנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר הרע של עבודה זרה, ואם כן עדיף לו לילך בשביל זה ולא לילך בשביל הפתוח לבית הזונות, אמר אחד לחברו, להפך נלך בשביל העובר בפתח של זונות, ונכוף את יצרנו ונקבל שכר. ולכאורה קשה מדוע אחד אמר לחברו נלך בשביל שיש בו פתח של זונות בשביל לקבל שכר, הרי אסור להביא על עצמו נסיון.

 וכבר נתקשו בזה התוספות (שם ד”ה ניזל), וכתבו שאם לא היה איסור לילך ליד בית עבודה זרה ע”פ הגמרא (שם) שמעמידה את הנאמר בכתובים (משלי ב, יט) “אל תקרב אל פתח ביתה” שיש איסור להתקרב לפתח של עבודה זרה, לא היו צריכים לכוף את יצרם, והגם שקיבלו שכר על זה שהתגברו על הנסיון, אך בשביל השכר בלבד לא היה להם היתר לילך ליד פתח של זונות. ומדברי תוספות אלו העלה רבינו החזון איש (אמונה וביטחון פרק ד, אות ט) שיש איסור להכניס את עצמו לידי נסיון, גם כשמטרתו בשביל להתעלות בעבודת ה’, והביא את דברי החזון איש הללו, בשו”ת יביע אומר (חלק ב, יורה דעה סימן יא, אות ב). והוסיף שם החזון איש שהאיסור להכניס עצמו לידי נסיון הוא כמו שאסור להכניס עצמו לידי סכנה, כמבואר בגמרא מסכת שבת (לב, ע”א), וכיוצא בזה כבר כתב בשו”ת מהר”ם שיק (יורה דעה סימן שלה).

וענין של איסור כניסה לנסיון אינו ענין ‘מוסרי’ ומידת חסידות גרידא, אלא הוא איסור הלכתי לכל דבר, וספרי הפוסקים מלאים בזה, ואציג בפני הקורא מספר דוגמאות בקצרה, בשו”ת משיב דבר (חלק ב, סימן יז) תמה על שוחט אחד שלא אימן את ידיו כראוי לשחיטה, שצריך ללמוד ולהתאמן במלאכת השחיטה כראוי, שהרי יש חשש גדול שמפני הבושה או מחמת הפסד ממון, לא יעמוד בנסיון ויאכיל נבלות, ולכן יש להעבירו מתפקידו. וכיוצא בזה כתב בשו”ת דברי מלכיאל (חלק ד, סימן ל ד”ה ולזה עיקר) שיש איסור ומכשול גדול אחרי שהטריף את הבהמה שוחט ובודק אחד, שיכול לשוחט ובודק אחר, וזה יביא את השוחט והבודק לידי נסיון שבהיותו בהול על הריווח יכשיר את הבהמה שלא כדין. וכיוצא בזה כתב בשו”ת אפרקסתא דעניא (חלק א סימן צח) על המבואר בדברי השולחן ערוך (אבן העזר סימן עה) שיש איסור להוציא אשה מנווה היפה לנווה הרע, שבמקום שיכול לבוא לידי נסיון בכל מיני איסורים הוא בכלל נווה הרע. עיי”ש. וכן כתב בשו”ת אגרות משה (אורח חיים חלק ד סימן קיח) ולכן אחרי שיש לכל אדם אף אלו שלא נכשלו בחטא להזהר מנסיונות, כמו שתיקנו חז”ל להתפלל בכל יום בברכות השחר ואל תביאני לידי נסיון, כל שכן שאלו שנכשלו כבר בחטא צריכין ליזהר מנסיונות. ועוד ראה בשו”ת אגרות משה (חלק ב יורה דעה סימן צ, וחלק ג יורה דעה סימן עא. ובחלק ד סימן סא).

וכבר כתב גדול הפוסקים בדור האחרון הוא רבינו האגרות משה בספרו דברות משה (מסכת שבת הערה ל) שהאיסור להכניס את עצמו לידי נסיון הוא איסור מהתורה, שהנה כתבו התוספות (שבת כג ע”ב ד”ה גזירה) על המבואר בגמרא (שם) שאסרו חז”ל להדליק בחלב מהותך שמא יבוא להדליק בחלב שאינו מהותך, והטעם משום דהוי גזירה שמא יטה, והקשו תוספות הרי זה גזירה לגזירה, וכתבו: ‘הא לא חשיב גזירה לגזירה דכשאינו מהותך ודאי לא יטה לפי שאינו נמשך אחר הפתילה’, והעיר על זה הדברות משה, שהרי רובא דרובא לא ישכחו שהוא יום שבת, ובמזיד אין חשש שאדם יעבור על איסור סקילה, ותירץ שהאיסור הוא בזה שמכניס את עצמו לידי נסיון, שעושה את מעשיו בחושך וכתב ‘ומסתברא שהוא איסור דאורייתא ולכן שייך לגזור בשביל איסור זה עצמו’.

ז

 חפץ המועד למכשול לא רק מכשול ממוני אלא גם מכשול של איסור

הגמרא במסכת בבא קמא (טו ע”ב) למדה מהנאמר בתורה (דברים כב, ח) “לא תשים דמים בביתך”, שיש איסור לגדל כלב רע בתוך ביתו, וכן להעמיד סולם רעוע בתוך ביתו. וכן נפסק בדברי הרמב”ם הלכות רוצח פרק יא הלכה ד), ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן תט סעיף ג).

אלא שלכאורה כל האמור הוא בסכנה גופנית וגשמית, האם גם בסכנה רוחנית יש חובה להרחיק ולהסיר כל מכשול, הבית יוסף (אורח חיים סימן שו, בד”ה כתב המרדכי) כתב וז”ל: נשאל הרשב”א (חלק ז סימן רסז) על אחד ששלחו לו בשבת, שהוציאו בתו בחזקה מביתו על ידי ישראל מומר להוציאה מכלל ישראל, אם ישים לדרך פעמיו בשבת פן יפחידוה להמר וכו’, מי דחינן מספק זו את השבת כדדחינן בספק נפשות, והשיב הרשב”א ‘והדבר צריך תלמוד, ומכל מקום כך דעתי נוטה שאין דוחין שבת על הצלה מעבירות, לפי שאמרו (שבת ד ע”א) אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך, ואפילו איסורא זוטא לא שרינן כדי להציל חברו מאיסור רבה.

אמנם הבית יוסף (שם) כתב שמדברי התוספות (שבת ג ע”א ד”ה קודם) מבואר שלא כדברי הרשב”א שבתחילה כתבו כדברי הרשב”א, ואח”כ הקשו מהמבואר במשנה מסכת חגיגה (ב ע”ב) ‘מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וקיימא לן כל המשחרר עבדו עובר בעשה, הרי שאפשר לעבור איסור אחד כדי להצילו מאיסורים אחרים, ותירצו דשאני פריה ורביה דמצוה רבה היא, היינו שרק במצות פריה ורביה שהיא חשובה אפשר לעשות איסור קטן בכדי שלא יבוא ויעבור על האיסור הגדול, ועוד תירצו שדוקא כשפשע, אבל כשלא פשע בודאי שמתירים לו לעבור על איסור הקל בכדי שלא יבוא ויעשה את האיסור החמור.

ומדברי התוספות הללו, העלה הבית יוסף (שם) שבין לתירוץ המבואר בדברי התוספות כשיש מצוה גדולה מותר לעבור על איסור קל בכדי להינצל מהאיסור החמור, הרי שאין לך מצוה גדולה מזו שיש חשש שיאיימו עליה ויפחידו אותה עד שתמיר את דתה, וכן לפי התירוץ השני שמחלק בין פשע ללא פשע, הרי בנידוננו היא לא פשעה. ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן שו , סעיף יד) כתב: מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה, ויוצא אפילו חוץ לשלוש פרסאות. עכ”ל.

ומבואר לכאורה מכל זה שכשיש סכנה רוחנית שפיר מצי לחלל עליה את השבת. (וראה בארוכה שהאריך במחלוקת הראשונים שהזכרנו הגאון האדיר רבי שאול ישראלי זצ”ל בספרו חוות בנימין חלק א, סימן יד).

אלא שכתב הרמ”א (סימן שכח סעיף י), ‘מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו’. ומקורו מדברי הרשב”א, אם כן יצא שהרמ”א חולק בזה על דברי השולחן ערוך, אך יש להעיר שאם אכן כן, מדוע הרמ”א לא הגיה דבר בדברי השולחן ערוך הנזכר, וכבר עמד בזה הט”ז (שם סק”ה) וכתב: דשאני הכא שרוצים להצילה ותשאר מומרת לעולם אחר כך, בזה מכריע כהתוספות דיש להצילה בחילול שבת שזה עדיף מפיקוח נפש, משא”כ לקמן שיעשה פעם אחת באונס כיון דאונס רחמנא פטריה ואח”כ אין חשש, לא יחלל שבת בשביל הצלה זו. ומבואר מכל זה שבשביל להציל מעבירה אחת אין היתר לחלל שבת, וכל ההיתר הוא דווקא היכא שתצא לשמד, אם כן עדיין אין ראיה לנידון דידן, ויתכן לומר להיפך שהרי כבר מצינו שרבים חללים הפילה עד כדי שמד אם כן עדיין חזרו הדברים למקומם.

אלא שיש לומר לפי מה שכתב המנחת חינוך (מצוה רלט אות ו) וז”ל: ונראה לומר דחיוב התוכחה היא דחוץ מעשה זה עוד הוא מתחייב על לא תעשה (ויקרא יט, טז) ש”לא תעמוד על דם רעך” דלא גרע מטובע בנהר שעובר על לא תעמוד, על אחת כמה וכמה אם יכול להצילו מעבירה שהוא אבידת גופו ונפשו רחמנא ליצלן. וכן ראה בשו”ת מהר”ם שיק (יורה דעה סימן שלה) שכתב: קיימא לן דאפילו מידי דשייך לגוף אמרינן דאסור לילך תחת גשר רעוע וקיר נטוי, אם כן קל וחומר שאין אנו רשאין לילך למקום סכנה לנפש והתורה אמרה (דברים ד, ט) “השמר לך ושמור נפשך מאד” וכיון שהדין שאסור לילך במקום סכנת הגוף וגם אנו מצווים שלא להניח אצלנו דבר שיש בו סכנה לנפש והוא לאו מפורש בתורה ‘לא תשים דמים בביתך” ואם כן קל וחומר שאין לילך, ואין לעמוד, ואין להניח דבר שיש בו סכנה לנפש. עיי”ש. וכן ראיתי שהביא את דברי המהר”ם שיק בקונטרס האינטרנט בהלכה (עמוד יג) ודפח”ח.

ח

 העובר על תקנת הקהל גדר איסורו

ועוד שכל גדולי הדור ללא יוצא מן הכלל, יצאו נגד המחזיק אינטרנט שאינו חסום, הרי זה הוי כתקנת הקהל שכתב רבינו הסמ”ג (לא תעשה רלח) שהנשבע שלא להכנס לתקנת הקהל הרי זה נשבע לבטל את המצוה. וכן מצאתי בתשובות רש”י (סימן קמז) מה ששאלת במי שקפץ ונשבע שלא לקיים גזרת הציבור, ואח”כ גזרו עליו לקבל גזירתן, אם גזירה חלה עליו בעבור שנשבע. כך נראה לי, שמי שנשבע לעבור על דברי ציבור נשבע לשוא הוא, ואילו התרו בו בר מלקות הוא. עיי”ש וכן הביאו את דברי הסמ”ג הנזכר בהגהות מיימוניות (הלכות שבועות פרק א אות ב), ובבית יוסף (סימן רכח). ופסק את דבריו השולחן ערוך (יורה דעה סימן רכח, סעיף לג), וכן ראה בשו”ת הרשב”א (חלק א סימן תשסט) שכתב: שאין רשות ביד אדם להסתלק ולפטור עצמו מתקנת הקהל ולומר לא אכנס בתקנות וכיוצא בהן לפי שהיחידים משועבדים לרוב וכמו שכל הקהילות משועבדות לבית דין הגדול או לנשיא כך כל יחיד ויחיד משועבד לציבור. ועוד ראה בזה לרבינו השדי חמד (מערכת ת כלל כו). ואם כן אדם המחזיק אינטרנט ללא חסימה ראויה, עובר באיסור כיון שעובר על תקנת הקהל בזה.

ט

 דרכא אחרינא

 בגמרא במסכת בבא בתרא (נז ע”ב) איתא “ועוצם עיניו מראות ברע”, אמר רבי חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה, (פי’ רשב”ם שצריכות לעמוד שם יחפות לגלות שוק כדי לעמוד בנהר). היכי דמי אי דאיכא דרכא אחרינא רשע הוא, אי דליכא דרכא אחרינא אנוס הוא (פי’ רשב”ם, ואנוס רחמנא פטריה, ולמה מזקיקו הכתוב להעצים עיניו, דמדמשתבח ביה קרא שמעינן דצריך להעצים עיניו) לעולם דליכא דרכא אחרינא מיבעי ליה למינס נפשיה עיי”ש. ומבואר מדברי הגמרא דאם אית ליה דרכא אחרינא אסור, ורק אם אין לו דרך אחרת יכול לעבור שם, וכך מבואר מדברי הרשב”ם, ומדברי הרי”ף והרא”ש (שם).

אמנם הרמב”ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה כא) לא חילק בין יש דרך אחרת או אם אין דרך אחרת אלא כתב: וכן אסור לאדם להסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה וכו’, שלא יבואו לידי הרהור. עכ”ל. וכן השולחן ערוך (אבן העזר סימן כא, סעיף א) העתיק את לשון הרמב”ם. ולכאורה מבואר דגם אם יש דרכא אחרינא, איכא איסור. וכתב הרשב”ם (שם) דאפי’ עוצם עיניו רשע הוא. אולם היד רמה כתב בזה”ל: אי איכא דרכא אחרינא, כי לא מכווין נמי לאסתכולי רשע הוא. עכ”ל. ומדבריו משמע דאם מעצים עיניו לא הוי רשע.

וכבר נתקשה החפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל ו בבאר מים חיים אות יד) מהמבואר בגמרא במסכת פסחים (כה ע”ב) דאמרינן התם הנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו, אביי אמר מותרת, ורבא אמר אסורה, ומבואר בגמ’ דלא אפשר ולא מיכון לכו”ע שרי, ואפשר ולא מיכון פלוגתא דר”ש ור’ יהודה. וכתבו הפוסקים דלפי מה שהגמ’ תלתה את הנידון במח’ ר”ש ור”י, דלר”ש היות והוי דבר שלא מתכוין מותר, ולרבי יהודה אסור, כי פליגי אביי ורבא דלא אפשר וקא מיכון וכו’. עיי”ש. וא”כ אנן דקיי”ל כר”ש בענין זה דהיכא דלא מכוין שרי. כמבואר בשבת (צה ע”א) וברמב”ם הלכות שבת (פרק א, הלכה ה), ובשולחן ערוך (סימן שלז). ולכאורה קשה אמאי אמרינן בגמרא בבא בתרא דבאית ליה דרכא אחרינא נקרא רשע, הרי היכא שאינו מתכון ליהנות מהאיסור, אף שאפשר לו שלא לעבור משם שרי.

והחפץ חיים כתב ליישב דאע”ג שבכל האיסורים אמרינן היכא דאפשר ולא מכוין שרי, אולם עריות שאני היות ואמרו בחגיגה (יג ע”ב) שנפשו של אדם מחמדתן, והחמירו בזה יותר, ואע”ג שבשעת ההסתכלות עצמה לא יכוין להנות, אולם יש חשש שמא יתגבר עליו יצרו וימשיך להביט בכוונה לראות. עיי”ש.

ולפי דברי החפץ חיים יש ליישב את קושיית הצפנת פענח (איסורי ביאה שם), דהנה הרמב”ם בהלכות עבודה זרה (פרק ז, הלכה יא) כתב דמותר לעבור תחת עץ אשירה אם ליכא דרכא אחרינא, ואילו הרמב”ם בהל’ איסורי ביאה לא חילק אם איכא דרכא אחרינא או ליכא, וסתם דאסור לו לעבור במקום שיש מראות אסורות, והעיר הצפנת פענח דאמאי הרמב”ם בהל’ ע”ז חילק בין איכא דרכא אחרינא לליכא, ואילו באיסורי ביאה לא חילק. ונשאר שם בצ”ע. ולפי דברי החפץ חיים מיושב שפיר דשאני איסור עריות דנפשו של אדם מחמדתן דאף שליכא דרכא אחרינא אסור לעבור שם.

וניהדר לדברי הרמב”ם, דמבואר מדבריו דלא חילק בין איכא דרכא אחרינא או לא, וכן השו”ע העתיק את לשונו. ולכאורה אמאי השו”ע לא פסק בזה כדעת הרי”ף והרא”ש שהם שני עמודי ההוראה מתוך שלושה, שמבואר מדבריהם דאי ליכא דרכא אחרינא שרי.

אולם נראה אחר העיון ליישב את שני הקושיות הנ”ל בצורה פשוטה וברורה, דהרמב”ם מדבר על איסור הסתכלות ‘דאסור להסתכל בנשים העומדות על הכביסה’ ובעצם ההסתכלות אין חילוק אם איכא דרכא אחרינא או ליכא דרכא אחרינא, ושפיר לפי זה מתיישבת קושיית הצפנת פענח הנ”ל אמאי הרמב”ם לא כתב את החילוק בין איכא דרכא וכו’, משום שהרמב”ם מדבר על הסתכלות בעריות ובזה גם אם ליכא דרכא אחרינא יש איסור להסתכל לכן הרמב”ם לא חילק בדבריו, מה שאין כן גבי דין דעבודה זרה. דו”ק. אולם הוא דוחק כיון שדרכו של הרמב”ם להעתיק את דין הגמרא. ולפי זה אין מחלוקת בין הרמב”ם ובין שאר ראשונים, משום שהרמב”ם לא הביא את המקרה של הגמ’ שאיכא דרכא אחרינא וכו’ אלא הרמב”ם מדבר על הסתכלות בעריות, אולם הרמב”ם מודה דאם אין לו דרך אחרת הרי שיכול לעבור שם. דו”ק.

אלא שיש להעיר על ביאור זה, דהרי הרמב”ם כבר בהלכה ב’ כתב שאסור להסתכל בעריות וכלשונו “או להביט ביופיה אסור”, וי”ל דבהלכה ב’ הרמב”ם מיירי שמתכוון להנוות מיופיה וזה מה שסיים הרמב”ם ‘ומכין למתכוון דבר זה מכת מרדות’. ובהלכה כא, הרמב”ם בא לחדש דאפי’ שמסתכל לא על מנת להנות גם כן אסור.

או שמא יש לבאר בדיוק להיפך, שבספרי משנת אברהם (אבן העזר סימן כא, בירור ההלכה סימן ג הנמצא בכתובים) מבואר שיש ג’ גדרים בהסתכלות א. לפי תומו שרואה את פני האשה, ואינו מביט ביופיה, וזה אינו אסור מדינא, כ”כ המשנה ברורה (סימן עה, סעיף ז). ב. יש הבטה שאינו מתכוון ליהנות ביופי האשה בדרך תאוה, אלא שמבחין ביופי. ג. ויש הסתכלות לשם תאות זנות. ונראה דהרמב”ם בהלכה ב’ מבאר את הגדר השני היינו להביט ביופיה שלא בדרך תאוה, ואילו הרמב”ם גבי נשים העומדות על הכביסה הוא איסור הסתכלות של הנאת זנות, וכדברי הרמב”ם שלא יבוא לידי הרהור. דו”ק.

ולפי כל הנ”ל, אחר המחילה יש להעיר על דברי שו”ת יחוה דעת (חלק ה סוף סימן סג) שהביא את דברי הרמב”ם הנ”ל וכתב בזה”ל: ועוד דהא לא חזינן שהרמב”ם והטור ומרן בשו”ע חילקו בין איכא לליכא דרכא אחרינא, כבר כתב בספר אז נדברו (חלק ז סימן עה) דהוא משום שס”ל דאף בדליכא דרכא אחרינא איכא איסור. עיי”ש.

אולם לפי דברינו הדבר מוכרע הן מדברי הרמב”ם שמיירי גבי המסתכל בעריות שעובר איסור גם אם יש דרך אחרת, והן מדברי השולחן ערוך, דהרי כלל גדול הוא בידינו דמרן נוקט כרוב עמודי הוראה שהם הרי”ף והרא”ש נגד דברי הרמב”ם, ואם ההבנה בדברי הרמב”ם שגם בדליכא דרכא אחרינא איכא איסור, יש להקשות למה לא נקט כרוב עמודי ההוראה, ורבינו בעל היביע אומר חזר על כלל זה בעשרות מקומות, ואציין כאן מעט מן המקומות, שו”ת יביע אומר (חלק ב אורח חיים סימן ח אות יג. חלק ד אורח חיים סימן כ אות ג. חלק ה אורח חיים סימן מב אות ד. חלק ו אורח חיים סימן ב חלק ז אורח חיים סימן מז. חלק ח אבן העזר סימן יז). ובשו”ת יחוה דעת (חלק ד סימן לו) ובעוד עשרות מקומות.

ומבואר מכל זה שגם לפי שיטת הרמב”ם והשולחן ערוך, אם יש דרך אחרת אסור להשתמש בדרך שיש בה פריצות, וכל שכן במראות אסורות שיש בקו שהוא פרוץ.

ולהשלמת הענין, יש לדון במה שכבר הזכרנו את דברי היד רמ”ה שכתב: דבליכא דרכא אחרינא וחייב ללכת בדרך זו אפילו הכי איבעיא ליה למינם נפשיה ולסכוני בנפשיה דלא להסתכל באורחא כי היכי דלא ליתי לאסתכולי בנשים. עכ”ל. ומבואר מדבריו דאפי’ אם ליכא דרכא אחרינא מותר לו לעבור באותו דרך, ולא רק שצריך לאנוס את עצמו אלא גם ‘ולסכוני בנפשיה’ היינו שצריך לעצום את עיניו הגם שהדבר כרוך בסכנה, ובספר תורת ההסתכלות (סימן י) עמד על דברי הרמ”ה שיוצא מדבריו שבאיסור הסתכלות בעריות בלא כוונה הוי איסור דרבנן, ואפ”ה חייבים למסור את הנפש, ואמרינן בזה יהרג ואל יעבור. עיי”ש.

ויש ליישב את דברי הרמ”ה, שיש מחלוקת גדולה אם גם באביזרייהו דרבנן דגילוי עריות, אמרינן יהרג ואל יעבור. דבשו”ת הריב”ש (סימן רנה) ס”ל דאמרינן יהרג ואל יעבור גם באיסור דרבנן. וכ”כ הגר”א (יורה דעה סימן קנה ס”ק טז), ובשו”ת הרא”ם (חלק א סימן נט) ובשו”ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא אבן העזר סימן קנ). אולם הש”ך (יורה דעה סימן קנז ס”ק י), ובשו”ת נוב”י הנ”ל הביא עוד מדברי הש”ך (יורה דעה סימן קנה ס”ק טז) שכתב דגם בערוה דרבנן אמרינן יהרג ואל יעבור. ועוד עיין במנחת חינוך (מצוה קפט).

ולפי זה י”ל דגם הרמ”ה ס”ל כדברי הפוסקים דגם באביזרייהו בדרבנן אמרינן יהרג ואל יעבור, וא”כ אף אם הסתכלות שלא בכוונה היא רק דרבנן אמרינן בה יהרג ואל יעבור. ועוד ענין מבואר מדברי היד רמ”ה דאם איכא דרכא אחרינא אבל דרך זו היא בחזקת סכנה, יוצא מדבריו שיצטרך לסכן את עצמו, ונראה דאינו מוכרח דיתכן דמה שצריך לסכן את עצמו הוא דווקא שהוא נמצא מול האיסור, ובזה ס”ל להיד רמ”ה שיצטרך לסכן את עצמו משום אביזרייהו, אבל לעבור מדרך לדרך שבדרך השניה יש סכנה יתכן וגם היד רמ”ה מודה דלא בעינן.

י

האסור חל גם על נשים

כפי שהארכתי שם בספרי דרך האתרים שהגם שיש מהסוברים שיש איסור הסתכלות על הנשים שלא יסתכלו באנשים, כן כתב בשו”ת תשורת שי (חלק א סימן קכ”ה), וכן מבואר בשו”ת עצי חיים (סימן יא), ובשו”ת דברי יציב (אבן העזר סימן לה), ובשו”ת משנה הלכות (חלק ה סימן קלב, ובסימן רכב). והחולקים שאין איסור הסתכלות, בשו”ת יביע אומר (חלק א אורח סימן ו אות ה, ובמילואים שם), ובשו”ת דברי יואל (סימן י) ובשו”ת אהל משה (חלק א, סימן לב), וכן ראה לידידי הרה”ג ר’ חנן אפללו נר”ו בשו”ת אשר חנן (חלק ב סימן יב). ויותר נראה כפי הסוברים שיש איסור כשהאשה מסתכלת לשם תאווה כמו שכתב בספר החינוך (מצוה קפח) ‘ועוד אמרו רבותינו ז”ל וכו’ ויתר פרטי המצוה, מבוארים בהרבה מקומות בתלמוד בפיזור ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שגם להן אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן, שעליהם ראוי להן להמשיך כל חשקן וחפצן, וכן יעשו בנות ישראל הכשרות וכו’. עי”ש. וכן החינוך (במצוה שפז) כתב שלא נתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים שנאמר ולא תתורו וכו’, ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. וכן מפורש בספר חסידים (סימן תריד).