מקורות ונימוקים:
כתב הטור אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רי”ז הנכנס לחנותו של בשם שיש בו מיני בשמים מברך בורא מיני בשמים. ישב שם כל היום כולו אינו מברך אלא פעם אחת. נכנס ויוצא נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם.
עוד הביא הטור לדברי המהר”ם מרוטנבורג שכתב דהיינו, דוקא כשלא היה דעתו לחזור, אבל אם היה דעתו לחזור לא יברך דהא לא אסח דעתיה, ע”כ. כדברים אלו, פסק השולחן ערוך להלכה או”ח סימן רי”ז סעיף א’.
והקשה המג”א שהרי בסימן קע”ח מבואר כי כולי עלמא מודו דבדברים שאין טעונים ברכה אחרונה אם שינה מקומו צריך לברך אפי’ היה דעתו לחזור. ותירץ דצריך לומר דשאני הכא דלבסוף הוא מריח אותן בשמים שהריח מקודם ולכן א”צ לברך, דדמי ליצא מסוכתו על דעת לחזור כמ”ש בסוף סי’ תרל”ט עמ”ש סי’ רי”ח ס”ג וסימן ח’ סי”ד. משא”כ באכילה דאוכל דבר אחר ולכן צריך לברך ולפ”ז אם כשחזר מריח בבשמים אחרים צריך לברך, עוד כתב המג”א לתרץ דהכא אינו מחוסר מעשה אלא כשנכנס מריח ממילא ולכן מהני דעתו.
להלכה כתב המשנ”ב שם בס”ק ו’ את התירוץ הראשון של המג”א שאם חוזר מיד לא חשיב היסח הדעת ולא מברך שוב, ובס”ק ז’ הביא ג”כ את התירוץ השני של המג”א שאם לא מחוסר מעשה דהיינו שהריח נודף מאליו ולא צריך ליטול ולהריח אז גם ביצא וחזר ורוצה להריח בשמים אחרים ג”כ לא יברך דנפטר בברכה הראשונה. אמנם בשמים שצריך ליטלם כדי להריחם אם יצא וחזר צריך לברך שוב אף אם לא הסיח דעתו.
עוד כתב המשנ”ב ס”ק ו’ שבבשמים המונחים על השולחן ובירך עליהם שוב אינו מברך אם היה דעתו לחזור ולהריח ומשמע שאם לא היה דעתו חוזר ומברך וביאר שם בשער הציון אות י’ שאין זה דומה למה שכתב בס”ק ד’ דשם כיון שעולה הריח תדיר הוי כלא הסיח דעתו.
משמע מדברי המשנ”ב שאם אין הריח עולה באפו תדיר לא אמרינן כדין ברכות הנהנין שאכילה קטנה גוררת אכילה גדולה ואינו מברך שוב. אלא בבשמים אין הדין כן ויש לברך שוב אלא”כ היה הריח עולה באפו תדיר וכו’. וכן ביאר בהליכות ברכות עמוד שע”ג.
