השאלה:
בעבר כשלמדתי באוניברסיטה, ניגשה אלי מישהי שהכירה אותי קצת, והייתה ליד חברותיה ושאלה אותי בחביבות אם ארצה להכיר מישהי.
באותה תקופה, לא הייתי כ”כ יציב מבחינה נפשית, וההערכה העצמית שלי הייתה מאוד לא טובה, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ופשוט, הסתובבתי והלכתי משם….
הזוי,
אבל זה מה שעשיתי באותו רגע.
אני מניחה שהיא התביישה עד עפר מחברותיה, מסתמא אולי הרגישה מאוד מובכת בגללי, שהיא חשבה שאני אדם איכותי, והסתבר שלא כ”כ…באותה תקופה.
האם אני נחשבת “כמלבין פני חברו ברבים” במקרה זה?
האם חלה עלי חובה הלכתית לבקש ממנה מחילה כיום, בדיני שמיים?
מאוד לא נעים לי להיזכר בזה, ולא נעים לי לגשת אליה ולהזכיר לה, וגם אנחנו כמעט ולא הכרנו לפני ובטח כבר לא אחרי…
האם בדיעבד, ניתן לומר שראתה את המבוכה מסתמא שהייתי בא, או שהבינה שאני לא הכי “שפוי”, ואין כאן חובה לבקש מחילה מבחינה הלכתית?
תודה.
תשובה:
הרגישות שלך לזולת ראויה לשבח!
והנה אמרו רבותינו בתלמוד בבלי (ב”ב דף טז.): “דאין אדם נתפס בשעת כעסו”. אולם בכל זאת מצד שורת הדין, אם את חושבת שהיא נפגעה ומן הסתם שכך היה, עלייך מוטלת חובה לפייסה, שכן גם אם פגעת בחברתך ללא כל כוונה, חייבת את לפייסה ולרצותה, ואף אם היית במצבי רוח נפשיים עולים ויורדים, אין זה פוטר מחובת בקשת מחילה וסליחה, ואם את יכולה להגיע אליה בכל דרך שהיא, חובה מוטלת עלייך לבקש את סליחתה.
מקורות:
אע”ג ששוטה שבייש, פטור וכמובאר בשו”ע (חו”מ סי’ תכ סעיף לו), וה”ה ישן שבייש שפטור. דמהחזיקה במבושיו ילפינן (ב”ק פ”ו ע”א) דבבושת בעינן דוקא שיבייש בכונה. ואם היה במצב נפשי קשה, אין לדונו, אולם נראה דמה שפטור היינו מדין תשלומים וקנס אבל חייב לרצותו ולבקש את סליחתו.
וכן הוכיח הגר”ח שמואלביץ בספרו “שיחות מוסר” מההיא דכתובות (סב:), ומעוד מקומות רבים בש”ס, דגם פגיעה ללא כוונה הוי כסכין החותכת בבשר החי, וכשם שאדם “שבטעות” חתך את אצבעו עם הסכין האצבע נחתכת, ואף שבודאי לא התכוין לכך, אין זה מעלה ומוריד כיון סוף סוף חוד הסכין חותך, כן הוא “בבין אדם לחברו”.
ובלאו הכי נראה דכל זה דווקא בשוטה שבייש שאין לו בושת היינו שאין בושה מביושו, אבל אם חברו לא ידע שהלה שוטה, אין לפוטרו. ומה גם דיש לדון הרבה מהו גדרו של שוטה בזמן הזה לענין זה, ולא כל מצב רוח משתנה נחשב לגדרי שוטה.
