שאלה:
שלום כבוד הרב
אני בקשר רציני עם בחורה יהודייה ואנו מעוניינים להתחתן כדת משה וישראל, אני כהן ואני יודע שיש בעיה לכהן להתחתן עם אשה שהייתה עם גוי, והבחורה שאני מכיר הייתה עם גוי תקופה ארוכה.
חשוב לי לומר לרב, שגם אבא שלי שהוא כהן התחתן עם אמא שלי לאחר שהייתה קודם עם גויים במכללה, זה ידוע לכל המשפחה ואבא שלי עצמו ידע מכך קודם הנישואין עם אמא שלי.
אני מעוניין להתחתן עם הבחורה שהכרתי, מה עלי לעשות?
תודה רבה מראש.
תשובה:
שלום וברכה.
ככל שהנתונים מדוייקים כפי שציינת בשאלתך, שהוחזק הדבר שאמך נבעלה לגוי קודם שנישאה לאביך, או לחילופין אף אם לא הוחזק כך אצל כל המשפחה, אבל אביך יודע זאת בידיעה עצמית ולא רק ששמע זאת מאחרים, הנך כהן חלל ומותר לך לישא אשה שנבעלה לגוי.
אולם יש לוודא שאביך ידע בכך שאמך נבעלה לגוי מעצמו, כי במידה ולא הוחזקה אמך כך, ואף אביך לא ידע זאת מעצמו, אלא שמע זאת מאמך, אף שמאמין לדבריה בזה, יש בדבר מחלוקת גדולה בפוסקים, ואין הדבר יצא מכלל ספק כפי שיבואר במקורות.
בברכת הצלחה בכל אשר תפנה
מקורות ונימוקים:
גוי שבא על בת ישראל עשאה זונה ופסולה לכהונה
בגמרא ביבמות דף מ”ה. איתא, מנין לעובד כוכבים ועבד הבא על הכהנת ועל הלויה ועל הישראלית שפסלוה שנאמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, יצאו עובד כוכבים ועבד שאין להם אלמנות וגירושין בה, ע”כ. כן איתא גם בגמרא ביבמות ס”ח: ובגמרא בקידושין דף ע”ה:
כן פסק הרמב”ם בהלכות איסורי ביאה פרק י”ח הלכה ב’ בזה”ל,
הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואין מיוחדין בכהנים, או מאיסורי עשה ואין צריך לומר למי שהיא אסורה לו משום ערוה, או לעכו”ם ועבד הואיל והיא אסורה לו להנשא הרי זו זונה.
כן פסק השולחן ערוך אבן העזר סימן ו’ סעיף ח’, בזה”ל:
אי זו היא זונה, כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לינשא לו איסור השוה לכל, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת לינשא לו… הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואינה מיוחדת בכהנים או מאיסורי עשה, וא”צ לומר למי שהיא אסורה לו משום ערוה, או לעובד כוכבים ועבד, הואיל והיא אסורה לינשא לו הרי זו זונה.
מבואר בדברי הגמרא הרמב”ם והשולחן ערוך, כי בת ישראל שנבעלה לגוי נפסלה לכהונה ומוגדרת כזונה שאסורה לכהן.
לית מאן דפליג בדין בת ישראל שנבעלה לגוי שהיא נעשית זונה ופסולה לכהונה
חשוב לציין שלמרות שיש ראשונים שכתבו שבת ישראל שנבעלה לעכו”ם הולד אינו פגום לכהונה כלל. כדברי הרמב”ם והנמוק”י, וכפי שהביא הריטב”א בשם רבו, בחידושיו על הגמרא בקידושין ס”ח: ועל הגמרא ביבמות מ”ה.
אין זה אלא בנוגע לפסול לכהונה את הנולד מגוי שבא על בת ישראל, אולם בנוגע לאשה עצמה, מוסכם לכל הדעות שבת ישראל שנבעלה לגוי היא עצמה נפסלה לכהונה ואסורה לכהן כדין חללה.
אף שישנה משמעות בדברי הריטב”א בשם רבו, שאף האשה עצמה איננה אסורה לכהונה, שהרי כתב הריטב”א בחידושיו לקידושין דף ס”ח: בזה”ל,
ומורי נר”ו היה פוסק הלכה להיתרא לגמרי ככל הנהו דמורו להיתרא, דכי נקטינן בפסקא סתמא הולד כשר לגמרי קאמרינן כלישנא דאמרינן התם דרב מורי בה להתירא דאמר ליה לההוא גברא גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כלומר כשר לגמרי כדפרישנא, ולית לן דרשא דרבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי דאמר מנין לגוי ועבד שבאו על כהנת לויה וישראלית שפסלוה שנאמר ובת כהן כי תהיה אלמנה, עכ”ל.
משמע מדבריו שאף האשה עצמה אינה נפסלת לכהונה, שהרי מנמק את דבריו דלית לן דרשא דרבי יוחנן משום רשב”י וכו’. כבר תמה עליו הריטב”א מכמה וכמה מקומות מפורשים בש”ס שם מבואר בהדיא שבת ישראל שנבעלה לכהן נפסלה לכהונה. משם קושיות אלו הסיק הריטב”א שם בזה”ל:
ומסתבר לי דאפילו מאן דמכשיר לגמרי דווקא בוולדה אבל היא גופה ודאי כיון שנבעלה לגוי נפסלה לכהונה מדרבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, דלהכי לא אפיק פסול דידה בלשון חלול ופסול אחר אלא בלשון שיש אלמנות וגירושין בה, למימרא דהיא גופא מיפגמא בהכי בין לתרומה בין ליוחסין. אבל אינה פסולה גמורה לפסול העובר דרחמנא אפקריה לזרעיה, והיינו דפסלינן שבויה בכל מקום לכהונה ואפילו לכהן הדיוט, וכן חזר ואמר מורי נר”ו.
מבואר בהדיא שאף רבו של הריטב”א חזר בו ואמר שלא הכשיר בבת ישראל שנבעלה לגוי, אלא את הוולד, אולם היא עצמה שנבעלה לגוי וודאי שנפסלה לכהונה ואסורה כדין זונה. ועיין בזה עוד בדברי הגריש”א זצ”ל בספר קובץ תשובות חלק ד’ סימן קי”א.
בת ישראל שנבעלה לגוי ונישאה לכהן וילדה הוולד חלל
בדין וולד שנולד מכהן שנשא בת ישראל שנבעלה לגוי שמוגדרת כזונה. כתב השולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן ז’ סעיף י”ב בזה”ל:
איזו היא חללה, זו שנולדה מאיסורי כהונה, כגון כהן הדיוט שבא על הזונה או על הגרושה, וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה, או שנשא בעולה ובא עליה, הרי אלו נתחללו לעולם. ואם הוליד ממנה, בין זה שחיללה בין אחר, הולד, בין שהוא זכר בין שהוא נקבה, חלל.
מבואר כי כהן שבא על זונה הוולד חלל בין זכר בין נקבה. מעתה עולה בידינו בנידון השאלה, שכיון שהשואל נולד לאשה שנבעלה לגוי ונישאה לכהן, הרי הוא חלל ומותר לישא אשה בת ישראל שנבעלה לגוי, למרות היותו כהן, הואיל וכהן חלל איננו מצווה על איסורי הנישואין של הכהנים ומותר בחלל.
כפי שכתב הרמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק י”ט הלכה י’ בזה”ל:
חלל של תורה הוודאי הרי הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן אף על פי שהם בני אהרן עד שיהיו בכיהונם, עכ”ל.
האם יש להאמין לדברי האם שנבעלה לגוי בכדי לפסול את בנה מכהונה
אלא שעלינו להתבונן האם וכיצד ניתן להאמין ולבסס את המידע הזה שאמו של השואל נבעלה לגוי ונאסרה לכהן. שמא לא נוכל להאמין לאם בדבריה בכדי לפסול את בנה לכהונה, שהרי קיימ”ל שהאם אינה נאמנת בדבריה לפסול את בנה.
כפי שכתב השולחן ערוך סימן ד’ סעיף כ”ט, אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה אינה נאמנת לפוסלו. וכן כתב השולחן ערוך שם בסעיף כ”ו, פנויה שנתעברה וילדה, אפילו אם אומרת מפלוני הוא, ואנו מכירים אותו ויודעים שהוא ממזר, אין הולד ממזר ודאי אלא ספק, ואפילו אם אותו פלוני מודה שבא עליה, אמרינן שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, ואם אומרת מפלוני הוא שכשר, הולד כשר.
וכתב שם הבית שמואל ס”ק ל”ט בזה”ל, אבל אם אומרת שהוא ממזר אינה נאמנת כי דוקא לאב נתנה התורה נאמנות לפסול בניו אבל היא אינה נאמנת לפסול בניה לכן הוי כאלו לא אמרה כלום, עכ”ל. כן כתב הרמב”ם פט”ו מהל’ אישות הי”ט, שלא האמינה התורה לפסול אלא את האב.
ועיין בזה בשו”ת יביע אומר חלק ט’ אבן העזר סימן ד’, ועיין עוד בחלק ח’ אה”ע סי’ ה אות ט, שם הביא גם לדברי הגאון מופת הדור הגר”מ פיינשטיין בשו”ת אגרות משה חאה”ע ח”ד סי’ כ”ב. ולמה שהעיד בפניו הגאון רבי אליעזר גולדשמיט זצ”ל, שכתב בתור עדות גמורה, שכאשר ישב על מידין, שהיה אז אב”ד בתל אביב יפו, הורה לו הגאון מופת הדור החזון איש, שאין האם נאמנת כלל, והקפיד שלא לציין בהחלטת בית הדין את ענין הבן כלל, שמכיון שע”פ הדין הולד כשר לבא בקהל, אין לפוגמו כלל ע”י רישום בית הדין ע”פ דברי האשה האם הפוסלת אותו. ע”ש.
נאמנות האב לפסול הבן ולעשותו חלל
אכן בנידון דידן, כפי שצויין בשאלה מיירי במקרה בו האב עצמו מאמין לדברי האם שנבעלה לגוי, הואיל ולצערנו כך היה מקובל בקרב הצעירות הלומדות באוניברסיטה שנבעלות לגויים. לפיכך עלינו לדון אם נוכל להאמין לכך שהאם נבעלה לגוי מכוח נאמנותו של האב שמעיד על כך, שהרי קיימ”ל שהאב נאמן לפסול את בנו מדין ‘יכיר’.
כפי המבואר בגמרא בב”ב דף קכז: “יכיר” יכירנו לאחרים מכאן א”ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור. ומכוח נאמנות זו פסק השו”ע באבן העזר סימן ד’ סעיף כ”ט, האב שאומר על העובר שאינו ממנו, או על אחד מבניו שאינו בנו, נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי.
נאמנות “יכיר” כאשר ידיעת האב היא משום שמאמין לאחרים
אלא שמאחר ומקור ידיעתו של האב על בעילת האם מגוי, היא מכוח דברי האם, והוא עצמו לא ידע בכך בידיעה עצמית, עלינו לדון אם גם בכה”ג שייך נאמנות של “יכיר”.
בנידון זה מצאנו מחלוקת בפוסקים. דהנה פסק השולחן ערוך אבן העזר סי’ ו סעי’ י”ג, בזה”ל:
אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי, אף על פי שהיא מותרת לבעלה כמו שנתבאר, הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, שהרי הודית שהיתה זונה, שאסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא.
על דברי השו”ע הללו כתב ה”בית שמואל” בס”ק כ”ז, בזה”ל:
נראה שאם נשאת לכהן אחר, בניה כשרים, דאינה נאמנת לפסול בניה, דדווקא לאב נתנה התורה נאמנות ולא לאם. ואם האב אומר דמאמין לדבריה, יכול לעשות לבניו חללים כמו שנאמן לומר בן גרושה הוא. עיי”ש גם בבאר היטב ס”ק כ”ה שהביא לדבריו.
ה”בית שמואל” חזר על חידושו במקום נוסף באבן העזר סי’ ז’ ס”ק ט”ו, וכתב בזה”ל:
לכן נראה, כל דבר שאומר שנפסל מחמת ביאתו, או נישואים שלו – נאמן, ולא דבר אחר, לכן כתבתי דאם אמר דמאמין לדבריה מה שאמרה שנאנסה תחת בעלה, או היא זונה ובניה שהיו לה ממנו הם חללים – נאמן.
בביאור שיטת הב”ש כתב האבני מילואים (סי’ ו’ סק”ו), בזה”ל:
כתב הבית שמואל, נראה אם ניסת לכהן בניה כשרי’ דאינה נאמנת לפסול בני’ ודוקא לאב נתנה התורה נאמנות ולא לאם, ואם האב אמר דמאמין לדברי’ יכול לעשות לבניו חללים כמו שנאמן לומר בן גרושה הוא עכ”ל. והיינו מדכתיב יכיר יכירנו לאחרים מש”ה אף על גב דאב בעצמו אינו יודע אלא שמאמין לאחר וסומך דעתו עליו ודומה לו שהוא כן הו”ל בכלל יכיר וכמו שיוכל לאסור על עצמו ע”י מה שמאמין לאחר ה”נ האב לבנים ה”ל כמו בעל דבר וכשסומך דעתו בזה הו”ל בכלל יכיר יכירנו לאחרים ועמ”ש בשב שמעתתא ש”ב פ”כ.
ובשב שמעתתא שער ב’ פרק כ’ כתב בזה”ל:
אמנם לפי ענ”ד בטעמא דהרמב”ם, דס”ל כיון דהאב נאמן על בנו דקיי”ל כר”י ומשום דכתיב יכיר, וא”כ היכי דבעל דבר עצמו היכא דמאמין לאחד וסומך דעתו עליו הו”ל כאילו ידע והודה מעצמו ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, אע”ג דהוא עצמו אינו יודע, אבל כשסומך דעתו במה שמגיד לו אחר הו”ל כהודה מעצמו, וה”ה באב לגבי בנו, אע”ג דאינו יודע בעצמו, כשסומך דעתו על אחר ומאמין לדבריו הו”ל כיודע ומגיד בעצמו, והו”ל תורת יכיר בזה, דיכירנו לאחרים על ידי סמיכת דעתו לאחר, וכן מבואר בדברי הב”ש, ומבואר דבתורת יכיר אע”ג דאב אינו יודע בעצמו אלא שמאמין לאחר וסומך דעתו עליו ודומה לו לאמת, נאמן בזה לעשות הבן לחלל על ידי זה, והו”ל יכיר יכירנו לאחרים, זה נראה לי.
מבואר בדברי הבית שמואל, האבני מילואים ובשב שמעתתא שנאמנות האב מדין ‘יכיר’ הינה גם כאשר ידיעתו מתבססת על סמך דברי אחרים שמאמין להם.
אולם מאידך מצינו לדעת החולקים על דברי הב”ש והאבני מילואים, כפי שכתב הבית מאיר סימן ו’ שם תמה על דברי הב”ש וכתב בתוך דבריך בזה”ל:
היכן מצינו שנתנה תורה נאמנות על ידי “יכיר” במה שבעצמו אינו יודע ומאמין לאשתו? ועיין תשובת הרא”ש כלל פב (אות א), גלל כן תמה על הרמב”ם (יבום ג, ד) שהאמין לומר על בן פנויה שהוא ממנו לענין ירושה, ואף הרמב”ם לא האמינו לענין יבום. לכן לעניות דעתי, לשיטתו שהכשיר הולד בלא האמנת האב, כן נמי עם האמנתו…
גם בספר “אבי עזרי” מהדו”ק פ”ג מהלכות יבום וחליצה ה”ד, הוכיח שלא כדעת הב”ש והשב שמעתתא הנזכרים אלא כדברי הבית מאיר שכתב להוכיח מדברי הגמרא ביבמות מ”ז. שאף מדין יכיר נאמן האב רק באם יודע מעצמו, ולא באם סומך על דברי אחר אף שמאמין לו.
ועיין בספר מילואי שמעתתא על השב שמעתתא שם הערה 59 שרצה לבאר את מחלוקת הב”ש על הבית מאיר ולתלות אותה בצדדי החקירה בגדרי נאמנות ‘יכיר’. שאם הנאמנות היא מדין ‘עדות’, שנתנה התורה נאמנות לאב כדין עדים, הרי שאין להאמין את האב אלא”כ הוא יודע על כך מעצמו ולא על סמך שמיעה מאחרים. אולם אם נאמנות האב היא מדין ‘בעלים’, הרי רשאי ויכול אף להסתמך על ידיעת אחרים, כפי שלגבי עצמו יכול לקבל דברי אחרים, כך גם לגבי בנו שהוא הבעלים עליו.
גם בשו”ת משיב דבר חלק ג’ סעיף ח’ כתב שלא כדברי הבית שמואל והשב שמעתתא, אלא כתב שבנאמנות שמדין יכיר צריך האב לדעת את ידיעתו מכוח עצמו ולא מכוח אחרים, ז”ל שם:
דהרא”ש ס”ל שהוא מדרשה דיכיר, וכמ”ש מלשון הירושלמי שנאמן לתת לו, ומש”ה דוקא זה בני ולא זה אחי. ולפי זה בעינן שיהא מכיר לאחרים, היינו שאחרים יאמינו לדבריו עפ”י מה שהאמינה תורה לדבריו, וזה אינו אלא באומר ודאי שכן הוא, משא”כ באומר שמאמין לדברי האשה.
כן כתב גם בשו”ת צמח צדק (אבהע”ז סי’ יד אות ט) מסברא, בזה”ל:
ומצאתי גם כן להב”ש… שאם הבעל מאמינה יכול לעשות לבניו חללים… ואני אומר דמלתא דפשיטא ליה מיבעיא לי טובא, משום דהסברא נותנת לומר דהא דהאמינה התורה לאב היינו במה שראה בעצמו, לא במה שמאמין לאחרים, דבודאי לא עדיפא כח האב משני עדים, והרי עד מפי עד לא מהני בכל מקום דצריך עדים אף ששמעו מפי נאמן כבי תרי. ואח”כ ראיתי שגם הבית מאיר… חלק על הב”ש…
ועיין עוד בפסקי דין רבניים חלק ג עמ’ 104-106, שם כתבו להוכיח שלא כדברי הבית שמואל. והביאו עוד לדברי שו”ת בית שלמה אבן העזר סימן ע”ד שכתב בזה”ל:
אמנם נראה דאף לדברי הב”ש אין חשש גם על הולד חדא דהתם היא יודעת בבירור וכיון שהוא מאמין לדבריה הוי כאלו גם הוא יודע בבירור אבל כאן אף שהיא יודעת שזינתה מ”מ על הולד אינה יכולה לידע בבירור דשמא מהבעל ולא האמינו תורה לאב רק באומר שיודע בבירור אם הוא בנו או אינו בנו מכ”ש בכה”ג שהוא אינו אומר כלום רק שמאמין לדבריה וגם היא אינה יכולה לידע בבירור…
לאור האמור עד כה, הרי לפנינו מערכה כנגד מערכה במחלוקת יסודית זו האם מאמינים לאב מדין ‘יכיר’ כאשר ידיעתו איננה מכוח עצמו אלא מכוח שמאמין לאחרים. ולעניין מעשה קשה להכריע כדעת אחד הצדדים לקולא.
ועיין בספר “דברי יוסף” להגאון הרב יוסף כהן זצ”ל ח”ב עמ’ רמ”ד, שלאחר שהביא את הדעות החולקות בנידון זה, כתב להלכה בזה”ל:
נראה לענ”ד, שאין להתעלם לגמרי מדעת הב”ש והשב שמעתתא, אבל אפשר דהוי ספיקא דינא ולהצטרף לספק… ולעשות ספק ספיקא.
פסילת האם לכהונה בנידון השאלה מכוח ‘חזקה’ שהוחזקה שנבעלה לגוי
למרות האמור, בנידון השאלה שלפנינו נראה שניתן לראות בשואל חלל ולהתירו לישא בת ישראל שנבעלה לגוי, הואיל וכפי שצויין בלשון השאלה, היה ידוע ומוחזק לכל המשפחה שהאם הייתה עם גוי קודם שנשאה ליהודי, וכך היה מוחזק אצל כולם. הואיל וכך אין צריך להגיע כאן לדין ‘יכיר’. אלא הוא בגדר החזקה שכך הוחזק אצל כולם. וקיימ”ל שורפים וסוקלים על החזקות.
מלבד זה מוכח מלשון השאלה שאף האב עצמו, אין ידיעתו רק מכוח דברי אשתו אלא מכוח ידיעה עצמית, שהרי בלשון השאלה מוזכר שהאב עצמו הכיר בדבר שהייתה האם לפני שנישאה לו עם גוי, אם אכן כך הדבר שהאב החזיק בדבר מכח ידיעתו בדבר, כגון שידע שלאם היה חבר גוי שהוחזק עמו ל’ יום, הרי שהאב נאמן מדין ‘יכיר’ מעצמו בלי ספק.
לפיכך, בנידון השאלה אם אכן המקרה מדוקדק כפי שנוסח בלשון השאלה, יש להאמין לכך שהאם נבעלה לגוי, מכוח שכך הוחזק אצל כולם, וגם מכוח דברי האב מדין ‘יכיר’ שהרי כפי שצויין בשאלה ידיעת האב בנידון איננה אך ורק מכוח דברי האם.
אם לא הוחזקה האם בכך שנבעלה לגוי יש לדון להתיר בנידון השאלה מכוח כמה צירופים
אכן במידה ולא הוחזקה האם כאחת שנבעלה לגוי, אלא רק האב יודע זאת מכוח דברי האם שסיפרה זאת באוזניו, אף שמאמין לה בדבריה שנבעלה לגוי, במקרה כזה באנו למחלוקת הפוסקים הנזכרת, בדין נאמנות האב מדין ‘יכיר’ כאשר מקור ידיעתו הוא מפי אחרים, וקשה מאוד להכריע בדבר.
אלא שמאחר ויסוד דין יכיר מכוח אחרים נתון הוא במחלוקת הפוסקים, יש מקום לצרף בנידון השאלה כמה צירופים וספיקות נוספים על מנת למצוא פתח להתיר את השואל לישא בת ישראל שנבעלה לגוי, ויש לדון בנושא לגופו של עניין, ולראות עד כמה נחיצות יש בדבר, ולברר עוד כמה פרטים כפי שיבואר להלן.
הצירוף הראשון שניתן לצרף הוא דעת שער המלך בהלכות איסורי ביאה פרק ט”ו הלכה ד’ עמוד תל”ח בד”ה ומה שהקשה, שם כתב בדין בת ישראל שנבעלה לגוי שפסולה לכהונה מדרבנן ולא מדאורייתא, ואם כן כיון שבנידון דידן הוא מחלוקת הפוסקים, ניתן לומר שיש להקל בספק דרבנן. כפי שהביא בשו”ת יביע אומר חלק י”א אבן העזר סימן כ”ז.
אלא שבפשטות דעת כל הפוסקים אינו כך, ופסול אשה שנבעלה לגוי הוא מדין זונה שאסורה מהתורה לכהן.
צירוף נוסף יש לצרף בנידון דידן, ע”י הטלת ספק בייחוס הכהונה של השואל, שהרי ידועה דעת המהרשד”ם שכתב בחלק אבן העזר סימן רל”ה בזה”ל:
אלא שאני אומר שאני סומך בזה עמ”ש הריב”ש בסימן צ”ד וז”ל כ”ש כהנים שבדורינו שאין להם כתב היחס אלא מפני חזקתן נהגו היום לקרא א’ בתורה כו’ יע”ש. הרי שכהנם’ בזמננו אינם כהנים ודאי בתשובה שהכהנים בזמן הזה שעולים א’ לקרא בתור’ אינו אלא מנהג בעלמא שהרי אין להם ספר היחס שמעת מינה שאינם כהני’ ודאי אלא ס’ וא”כ אחר שאיסור זה דשבויה אינו אלא איסור דרבנן וכמ”ש הרמב”ם א”כ די לנו להחמיר במה שהוא אסור ודאי אבל בענין ס’ כזה ראוי לנו לו’ ס’ דרבנן לקולא עוד דהוי ס”ס מתהפך ס’ כהן ס’ ישראל ואת”ל כהן ס’ מותר ס’ אסור ויש לנו לו’ ג”כ שבויה זו ספק אסורה לכהן ס’ מותרת לכהן ואת”ל אסורה לכהן שמא זה אינו כהן אלא ישראל:
ואף שבשו”ת מהרי”ט חלק א’ סימן קמ”ח הביא לדברי תשובת חכמי ונציה שכתבו שלא ניתן להקל על סמך ספק זה שכתב המהרשד”ם אלא בשבויה שאיסורה מדרבנן, וכן משמע אף מגוף דברי המהרשד”ם. כבר הבאנו שדעת שער המלך שגם בנידון דידן איסורה הוא דרבנן.
עוד יש לצרף ע”י בירור בנידון השאלה בנוגע לאשה שמעוניין לישא אותה, האם כשנבעלה האשה לגוי הייתה הבעילה ע”י גומי כפי שנוהגים הפרוצים שבעילותיהם זנות ומשתמשים באמצעי מניעה על אבר הגבר, שהרי יש האומרים שבכך לא הוי ביאה האוסרת. כפי שהביא בשו”ת יביע אומר חלק ג’ סימן ז’ אות י”א ושם, בשם שו”ת משפטים ישרים חלק א’ סימן שצ”ז שנסתפק בזה האם ביאה כזאת הוי ביאה האוסרת, או שיש לדמותה למי שכרך מצה בסיב ובלעו שלא יצא.
אלא שאף צירוף זה קשה הוא מאוד לענ”ד כפי שכתב בשו”ת יביע אומר בעצמו לדחות את הדימוי לכרך סיב שאין זה דרך אכילה, אולם ביאה בשימוש בקונדום הוא וודאי דרך ביאה. כפי שכתב גם בספר קובץ תשובות חלק ד’ סימן קי”א, שאין לצרף צד זה אפילו לסניף, וכן כתב גם בספר והיה העולם אבן העזר סימן נ”ה.
כאשר האם סיפרה שנבעלה לגוי כמסל”ת ללא כוונה להתיר את בנה יש להאמין לדבריה
מלבד האמור, יש עוד לברר האם אמו של השואל סיפרה על כך שנבעלה לגוי בצעירותה, כמסיחה לפי תומה ללא כוונה להתיר את בנה לישא אשה שנבעלה לגוי. הואיל ובמקרה כזה יהיה ניתן להאמין לדברי האם, למרות שאין האדם נאמנת מדין ‘יכיר’, יש להאמינה מכוח הסברא דאי לאו דקושטא קאמרה לא הייתה מספרת דבר זה לזלזל בעצמה.
כפי שכתב בשו”ת אגרות משה חלק ד’ סימן י”ב, שכתב לדון על מקרה מעין זה שבנידון השאלה שלפנינו, אלא שבנידון שהובא לפניו הייתה האם פרוצה ורפורמית. וכתב האגרות משה שם בזה”ל:
והנה בנדרים דף צ’ ע”ב איתא בראשונה היו אומרים האומרת טמאה אני לך יוצאה ונוטלת כתובה חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה דתביא ראיה לדבריה, ואיכא בר”ן שני פירושים דבפירוש ראשון סובר דמדינא נאמנת מדין שויתה נפשה חד”א ומה שמשנה אחרונה התירוה הוא משום דכיון דראו שנחשדו לשקר בשביל שעיניה נתנה באחר הפקיעו רבנן לקידושי מינה, והקשה על זה הר”ן וכו’. ולכן הביא פירוש אחר מאחרים שמדינא אינה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו, היינו שלכן ליכא כלל דין דשויא אנפשא חד”א, אלא משום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להאמינה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הות מזלזלה נפשה למימר הכי, ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עין באחר אוקמה אדינא.
ופשוט שלשון תקינו במשנה ראשונה להאמינה, אינו תקנת חכמים להאמינה אף שאינה נאמנת מדאורייתא דהא תנן למשנה ראשונה יוצאה ונוטלת כתובה ואם לא היתה נאמנת מדאורייתא לא היה שייך לחייב לבעלה הכהן שהיא גרמה שיגרשנה שיתן לה כתובה ורק לאיסורא היה שייך שיאסרוה על בעלה כדבריה ולא להוציא ממון, אלא הוא משום דכיון דהוא אומדנא שאמדו חכמים שקושטא קאמרה קרא לזה בלשון תקינו במשנה ראשונה אבל אחרי שאמדו כן חכמים הוא מדאורייתא דהתורה סמכה על אומדנא דחכמים כבכל התורה. ועיין בנ”י שג”כ מפרש כהאחרים, ומשמע שהר”ן סובר כפירוש האחרים, וגם הא טעם זה מפורש בגמ’ בדף צ”א ע”א דאמר רבא אפילו למשנה ראשונה דקתני מהמנא התם משום דלא עבידא לבזויי נפשה, ומשמע דבלא זה לא היתה נאמנת אף למשנה ראשונה כדסברי האחרים בהר”ן וכו’.
לכן אף דליכא דין נאמנות לאם לפסול בניה דדין ‘יכיר’ לא נאמר אלא על האב, מ”מ יש להאמינה מצד האומדנא דגמ’ שכו”ע מוכרחין לסבור כן, וגם שהוא מסקנת הר”ן בנאמנות דטמאה אני לך למשנה ראשונה. אומדנא זו היא ברורה דהא תנן דיוצאה ונוטלת כתובתה הרי הועיל זה אף להוציא ממון, וא”כ יש להועיל אומדנא זו לפסול הבן מכהונה אפילו בסתם נשי שיש להם חזקת כשרות, וכ”ש בבנות הרעפארמער הידועים לעוברים על כל התורה כולה ובתוכם גם על זנות בלא שום חלוק בין יהודים לנכרים שאין להן ממילא גם חזקת כשרות לכהנים דהרי פרוצות בעריות כעכו”ם שיש להאמינה באומדנא זו.
ועיין עוד בדברי הגאון רבי משה שטרנבוך שליט”א בספרו תשובות והנהגות כרך ד סימן רפ”א שם כתב גם לדון לפסול את הבן לכהונה כדין חלל מכוח דברי האם שאומרת שנבעלה לגוי, אף שברור לו שאין דין ‘יכיר’ באם, ודן שם לבאר שאין בזה דין אין אדם משים עצמו רשע, ושמא יסוד הנאמנות לאם בכה”ג הוא מכוח יסודו של האגרות משה מכוח האומדנא שאיננה עשויה לבזות את עצמה אם לא שכך הוא האמת.
העולה למעשה
העולה מן האמור, שככל שהוחזקה אמו של השואל בעיני העולם בחזקת בעולה לגוי, כגון שידוע היה שהייתה בקשר אינטימי עם גוי תקופה ארוכה. או אפילו לא הוחזקה כך בעיני העולם, אלא שאביו של השואל ידע מכך שהאם נבעלה לגוי בידיעה עצמית ולא רק מכוח ששמע זאת מאחרים. הבן פסול לכהונה כדין חלל ומותר לישא אשה שנבעלה לגוי. ואין לו לעלות לתורה ראשון ואין לו לישא כפים.
כמו כן במקרה שאמו של השואל סיפרה על כך שנבעלה לגוי כמסיחה לפי תומה ללא כוונה להתיר בכך את בנה, יש להאמינה בכך, שהרי איננה עשויה לגנות את עצמה בסיפור זה אילולי שאמת הוא הדבר.
אולם במידה ולא הוחזקה אמו של השואל בעיני העולם שנבעלה לגוי, והאם לא סיפרה זאת מעצמה כמסיחה לפי תומה לאחרים, ואף האב איננו יודע בכך מעצמו אלא מכוח מה ששמע זאת מאחרים, אף אם האב מאמין לכך, אין לפסול את הבן כדין חלל ודאי ואין להתיר לו לישא אשה שנבעלה לגוי. אלא יש לחקור היטב בדבר ובמקרה הצורך ושעת הדחק יתכן שיש למצוא צירופים נוספים כפי שנכתב בגוף התשובה.
הואיל וכך בנידון השאלה שנתבאר שהוחזק שאמו של השואל הוחזקה בכך שנבעלה לגוי בצעירותה, ואף אביו של השואל יודע בעצמו מכך שנבעלה האם לגוי, ונאמן מדין יכיר לפסול את בנו לכהונה כדין חלל, הבן הינו כהן חלל ומותר לישא אשה שנבעלה לגוי, ואין לו לעלות לתורה ראשון ולישא כפיים.
