שאלה: כשמדליקים נרות חנוכה בבית הכנסת, האם מברכים רק “להדליק נר חנוכה” או גם “שעשה נסים”? כי שמעתי שיש בזה וויכוח בהלכה.
תשובה: שאלה יפה מאוד. דעתו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל שמברכים גם “שעשה נסים” ו”שהחיינו” אם הוא עדיין בתוך החצי שעה הראשונה אחרי צאת הכוכבים. ויש מקום נרחב לפלפל בהוראה זו, והעיקר כדעתו של מרן זצ”ל, וכפי שיבואר בעהי”ת במקורות.
מקורות:
בחזון עובדיה הלכות חנוכה פסק רבינו וזה לשונו: הרואה נרות חנוכה שהודלקו בבית הכנסת תוך חצי שעה של זמן הדלקתן, יברך ברכת הראיה, היינו שעשה נסים ושהחיינו בלילה הראשון של חנוכה, וברכת שעשה נסים בשאר לילות. ע”כ. וביאר דבריו שכיון שמרן בשולחן ערוך פסק שבבית הכנסת מדליקין נרות בברכה, הוה ליה מנהג ישראל תורה היא. ויעויין בשו”ת אגרות משה ח”א סימן קצ)שכתב שכיון שאינו אלא מנהג, אין לברך על הראיה של נר חנוכה כשהוא נר חנוכה של בית הכנסת. ובשו”ת מנחת שלמה (ח”ב סימן נא), ובספר שלמי מועד (עמוד רכב) כתב שאין לברך, כיון שלא נזכר בראשונים שמברכים עליו.
ומה שמברכים על ההדלקה בבית הכנסת לדבריהם אינו אלא צורת התקנה. [ועיין באגרות משה עצמו שסיים שלדברי התוס’ בסוכה מו. גם בבית הכנסת הוא משום חביבות מצוה, ואם כן הוי משום פרסומי ניסא[.
ומה שכתב בחזון עובדיה שם גבי ברכת הרואה בנרות בית הכנסת שיברך בתוך חצי שעה, התבסס על מה שכתב בסעיף ז’ בהערה ז’ שפסק דברכת הרואה שייכת רק בתוך החצי שעה של הדלקת נר מצוה. וכמו שכתב הרב צפנת פענח בהלכות חנוכה פ”ג ה”ג. והגרע”א בשו”ת מכת”י כתב דכיון דקיימא לן סב”ל, אין לברך, דילמא כבר דלק שהנר שיעור מצוותו. [ואגב מוכח מיניה דגם אחר חצי שעה מצאת הכוכבים, אם זה בתוך חצי שעה להדלקת הנר, כגון שהודלק מאוחר, אפשר לברך]. ודלא כהרבה פוסקים: שרגא המאיר, קנין תורה, ועוד, דכתבו דגם אחר חצי שעה אפשר לברך ברכת הרואה אי אפשר לברך, אם כן צ”ע היאך אפשר כלל לברך על הראיה, הא בגמ’ מבואר בתירוץ קמא דאי לא אדליק מדליק, דבתוך זמן דעוברים ושבים ברחוב יכול להדליק, אבל אין צריך שיעור, ואילו לתירוץ בתרא ואי נמי לשיעורא, א”כ בעינן שיעור קבוע דחצי שעה. נמצא דלפי תירוץ קמא אחר ההדלקה מיד אפשר לכבות הנרות, ורק לתירוץ בתרא צריך להשאירם. אם כן צריך ביאור איך שייך לברך ברכת הראייה מספק שמא כתירוץ בתרא, הא לתירוץ קמא אי אפשר לברך, שיכול לכבותה מיד אחר שמדליק. וצע”ג. עוד יש להעיר דאף הרואה אפשר שלא יברך, דהא שמא נרות אלו שראה הם של קטן שהוא מהמהדרין, ואם כן לא הוי נרות של חיוב כלל. ועי’ לקמן.
ויש לעיין שהרי רבינו מביא לעיל נידון בפרק מצות הדלקת נרות חנוכה, האם יש חיוב לתת שמן בחנוכיה של בית הכנסת כשיעור הדלקת חצי שעה. ופסק שם שאין צורך. ע”ש. ואם כן מתבאר מדבריו שרק ההדלקה בהמון עם הוי המצוה, ואחר כך אין בזה מצוה שישאר דלוק זמן מסויים. ואם כן מיד אחר ההדלקה הוי כלאחר חצי שעה של ההדלקה בבית, ולכן אפשר לכבותה לכתחילה.
ואם כן קשה איך פסק שאפשר לברך תוך חצי שעה ברכת הרואה, הרי פסק שהרואה אחר זמן החיוב אינו יכול לברך, וכאן בבית הכנסת לכאורה בתוך חצי שעה הוי כלאחר חצי שעה.
והנראה לומר לענ”ד בהקדים הסתירה בדברי המאירי, דהנה המאירי שבת (כג.) כתב וזה לשונו: מי שאין לו להדליק ואינו במקום שאפשר לו לראות, יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה הראשון, ושעשה נסים בכל הלילות. והדברים נראין. ע”כ. והביאו המשנה ברורה בסימן תרע”ו בשער הציון ס”ק ג’. וכתב אמנם אם אירע זה בליל שמיני, וממילא יתבטל לגמרי ברכת שהחיינו, צריך עיון דאפשר דכמו דבעלמא קיימא לן דזמן אומרו אפילו בשוק, דהא קאי על עצם היום טוב, אפשר דהוא הדין בזה דקאי על עצם הזמן דחנוכה שנעשו בו נסים ונפלאות, אלא דלכתחילה מונח זה על זמן ההדלקה. והביאו גם כן בביאור הלכה סימן תרצ”ב לענין פורים. דלכן יברך שהחיינו על עצם היום. וכן מצינו בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג, הביאו הבית יוסף בסימן תרע”ו בשם תשובה אשכנזית.
ומצד שני מצינו בחזון עובדיה פרק סדר ברכות והדלקה, הערה ה’, שחלק עליו וכתב שלא לברך, דכך כתב הפרי חדש שברכת שהחיינו לא נתקנה בחנוכה אלא על ההדלקה או על הראיה. והא דקיימא לן (עירובין מ:) זמן אומרו אפיו בשוק, קאי על הרגלים. ועוד כתב שכן מצינו במאירי מגילה (ב.) וזה לשונו: כל שאין בו חובת יין לקידוש, אין בו ברכת זמן. ולכן פורים דומה לחנוכה שיש בו ברכת זמן על ההדלקה והראיה ולא על עצם היום. ע”כ. ולכן פסק רבינו שלא לברך. ולפלא שלא העירו שדברי המאירי סתרי אהדדי, ממה שכתב בשבת (כג.) שהבאנו לעיל. וצ”ע.
ובעיקר ברכת הראיה, בתוס’ סוכה מו.בד”ה הרואה כתבו שבשאר מצוות כגון לולב וסוכה לא תקנו לברך לרואה, אלא גבי נר חנוכה, משום חביבות הנס, וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה. וטעם ראשון ניחא דלא תקשי ליה מזוזה. ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך. עכ”ל. [דהיינו שהעושה מברך על נטילת לולב, וזה אין הרואה יכול לברך[.
וממה שהקשו מאי שנא חנוכה מלולב, דייק המ”א בסימן תרע”ו סק”א, וביאר המחה”ש דשיטת התוס’ היא דהחיוב בברכת הרואה הוא חיוב לראות, ומשום זה תקנו הברכות, ולא להיפך. דאם היה חיוב ברכות ורק דצריך לברך על הנר וזהו תקנת הרואה, ודאי שזה לא שייך בלולב וסוכה. וכתב לפי זה דלא יכולים התוס’ לסבור כמ”ב שמי שהדליקו עליו בבית חייב לברך ברכת הרואה, דלשיטתו הביאור הוא שיש חיוב לברך, ולכן צריך לראות, ולכן חייב לסבור שמי שהדליקו עליו אינו צריך לראות, ותקנת הרואה היא רק למי שלא קיים מצות הדלקה. [איברא דהיה אפשר לחדש דגם אם קיים מצות הדלקה מכל מקום יש חובה להסתכל בגופו. וצ”ע בזה[.”
ולכן פסק השולחן ערוך בסימן תרע”ו סעיף ג’ דמי שהדליקו עליו בביתו אין צריך לברך ברכת הזמן והראיה. ע”ש. והקשו האחרונים [מ”ב תרע”ז ועוד] דפסקי המחבר סתרי אהדדי, דפסק בסימן תרע”ז בסעיף ג’ וזה לשונו: יש אומרים שאף על פי שמדליקים עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל, מדליק בברכות. עכ”ל. וצ”ע הרי כבר קיים מצות ההדלקה, דהא הדליקו עליו בביתו, ולפי מה שפסק בסימן תרע”ו אינו חוזר ומברך, דהראיה היא כדי לקיים המצוה ולכן מברכים, והוא כבר קיים בהדלקה. ולכן לדינא פסק המשנה ברורה דאין לנהוג כן להדליק בברכה. ואיברא דהרמ”א הרגיש בזה במה שכתב דחייב לראות. אבל זה דלא כהתוס’ בסוכה (מו.). ועוד אם הוא חייב לראות, מאי שנא הכא ומאי שנא התם שאחרים הדליקו, הא החיוב הוא עליו. ועיין בשער הציון ס”ק כ”א שרוצה להסביר דלכן צריך להדליק. עיין שם שיישב בדוחק. והנה קודם שניישב נקדים מה שיש לבאר בתירוצם של התוס’ בסוכה )מו.), דבסיום כתבו דלפי תירוצם שמברכים משום חביבות הנס, ניחא דלא מברכים במזוזה. ודבריהם תמוהים, דהא לא קרב זה אל זה, שדין מזוזה הוא חובה למי שיש לו בית, וכל שאין לו בית אין לו סיבת חיוב. ועל שום מה יברך בראיה. מה שאין כן נר חנוכה, הרי הוא שייך לנס, ולכן תקנו לו ברכת הרואה. וצ”ע
והנראה מוכח מזה דאין גדר ברכת הראיה כדבר נפרד למצוה עצמה, היינו דאף דאינו מקיים מצוה ולא שייך לנרות, מכל מקום כשרואה מברך להודות מצד נס דידה. דאם כן לא דמי למזוזה כלל. רק גדר הדין דחדשו חז”ל דכמו דאפשר לקיים נר חנוכה על ידי הדלקה, כמו כן חידשו דאפשר לקיים תכלית מצות נר חנוכה על ידי הברכות. ובזה מקיים תכלית הדלקות הנרות. דתקנו דידליק משום פרסומי ניסא כדי להודות ולהלל על הנס הגדול. ואם כן הוא הדין במזוזה אפשר דיחדשו חז”ל גדר חיוב זה אף בלא בית. ועל זה תירצו התוס’ דמשום חביבות הנס. ומעתה התיישבה היטב סתירת דברי המאירי, דודאי סבירא ליה להמאירי כמו שכתב במגילה )ב.) דלא שייך הדין דזמן אומרו אפילו בשוק בחנוכה, וראיה שגם לפי המאירי שבת כג. ודאי שאין דין לברך ביום אלא רק בלילה. ובעל כרחך מה שכתב בשבת כג. דמי שאינו מדליק ואינו במקום שאפשר לראות מברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו, היינו רק בתוך זמן פרסומי ניסא דמדליקים שאר אינשי. וחידש המאירי בזה גדר חדש בברכת נר חנוכה, והוא כמו שנכתב שמקיים הגברא דין ההדלקה בעצם הברכה. ורק דנחלקו שאר הפוסקים אם הברכה הזאת צריכה להיות בראיית נר או לא. ונמצא דאפשר לקיים דין זה בשני אופנים, או בתוך החצי שעה הראשונה, שאז הוי חיוב כל אדם לפרסם הנס. או כשרואה נר חנוכה של חיוב שדולק ]אם אחד הדליק יותר מאוחר[. דעל ידי שרואה עכשיו נר של מצוה, דהיינו של פרסומי ניסא, הגם שנגמר החיוב של חצי שעה ]דרק בהדלקה ממש תקנו שאפשר להדליק יותר מאוחר, משום התקנה, אבל בראיה לא היה צריך לשנות התקנה[, אפשר לחדש חיוב ההודאה שלו על ידי מצות פרסום הנס שהוא רואה.
ועל פי מה שנתבאר נראה שברכת הראיה היא חיוב ולא רשות. ולא כמו שכתב הח”ס להסתפק בזה, וכדמשמע מדברי המרדכי רס”ז שהביא הרמ”א שחייב לראות הנרות.
ומדאייתינן להכי, אפשר לתרץ הסתירה בדברי המחבר, דבסימן תרע”ו, כיון שהדליקו עליו כבר קיים מצוותו וכבר אין לו סיבה לברך. אבל בסימן תרע”ז, כיון שיש לו חיוב להדליק עכשיו משום פרסומי ניסא, כיון שאין עוד נר אחר במקומו, אם כן מחוייב להדליק כדי לפרסם. וכיון שמחוייב להדליק, שייך לחדש את החיוב של הברכות, שהם מדין חיוב נר חנוכה.
והגם דהמאירי בעצמו פסק דמי שמדליקין עליו בביתו חייב לברך, היינו לשיטתו שלא צריך אפילו נר כדי לברך, ואם כן כל מקום שהוא נמצא הוא מקיים מצוותו בברכה, ולא תלוי בהדלקה שהדליקו עליו בביתו, אלא שבבית יש פרסומי ניסא גם על ידי ההדלקה. ומובן מה שפסק שבעיר שאין אף שמדליק לא צריך להדליק, כי מכל מקום הוא מברך, אפילו בלי לראות, וזה המצוה של הפרסומי ניסא שלו. ואין לו עכשיו מצות הדלקה, שזה תלוי בביתו. ומה דאמרו בגמ’ “הרואה” שצריך לברך. אפשר לומר דהיינו דעדיף יותר, דשייך בזה יותר פרסומי ניסא.
ואם כנים אנחנו בזה מבואר היטב מה שפסק בחזון עובדיה שאפשר לברך על נרות בית הכנסת בתוך חצי שעה. אף שמאידך פסק שאפשר לכבות מיד. דלפי מה שביארנו דחיוב ברכת הרואה חל עליו מדין הדלקת נר חנוכה, והיינו מצד עצמו ולא מפאת הנרות, והנרות הוי רק אמצעי לברך. אם כן הוא הדין והוא הטעם בנרות בית הכנסת, שעל אף שמצד עצמם אינם נרות חיוב, ומותר לכבותם, מכל מקום חיובו
ומצינו שהסתפקו האחרונים ברואה בערב שבת, אם מברך ברכת הרואה לפני מצד עצמו, רק נתקנו על הנרות, ונרות אין הכי נמי סגי לברך אף שנרות בית הכנסת הם רק מנהג. אם כן אין להקשות שאם מברכים על נרות של מנהג, מאי שנא חצי שעה ותו לא. דהא כל הראיה היא מצד הגברא עצמו, ואין הכי נמי שאחרי חצי שעה החיוב הוא רק אם הוא רואה נרות שהם עדיין של מצוה, שאם לא כן אינו מברך, כי אין בכך לחדש את חיובו, וכמו שפסקו שאחר חצי שעה אי אפשר לברך ברכת הרואה.
והדברים מיוסדים היטב לפי מה שביאר האבני נזר דהקשה אם הדלקה עושה מצוה איך שייך שיעור של חצי שעה להדלקה, וביאר דצריך לומר שתחילת ההדלקה מתייחסת לכל השמן שדלק מחמת הדלקתו, וכמו שראינו שהמסתפק מהשמן בשבת חייב משום מכבה. ולפי דבריו נימא הכי נמי גבי הדלקת בית הכנסת, דאף שאפשר לכבותה, מכל מקום הדלקתו הראשונה ממשייכה על כל זמן ההדלקה, ושפיר הוי נר חנוכה גם אם לא נר של מצוה, ולכן הרואה יכול לברך עליו חיובו.
ומבואר גם מה שפסק בחזון עובדיה דאם הדליק בבית הכנסת דאינו חוזר ומברך בביתו אם אין לו את מי להוציא. ע”ש. דגם אם נרות בית הכנסת לא הוי נרות של חיוב, והוי רק מנהג ]וכמו שכתב באגרות משה אוה”ח )קצ). דלכן חוזר על שלושת הסברות. ע”ש[, אף על פי כן לא גרע מדין רואה בתוך חצי שעה שמברך וקיים בזה דין הדלקת נר מצוה. ולפ”ז מיושב היטב מה שהערנו לעיל בהערה, דאף שלתי’ הגמ’ דאי לא אדליק מדליק אפשר לכבות מיד, ואין שיעור לנר, מכל מקום הרואה יכול לברך. ואין סתירה מזה לזה. דלא גרע מבית הכנסת.
ומצינו שהסתפקו האחרונים ברואה בערב שבת, אם מברך ברכת הרואה לפני השקיעה )מובא בחזון עובדיה ה”ז). וכן הסתפקו ברואה אחר השקיעה בערב שבת, כיון שאינו יכול להדליק בשעת ראיתו. ובשניהם פסק רבינו שאפשר לברך. ולפי האמור מבואר היטב, דכיון דברכת הרואה היא מצד חיוב הדלקת הנר, אם כן כיון שזמן ההדלקה לפני שבת הוא לפני השקיעה, גם הוא שייך לחיוב הזה. וכן אחר צאת הכוכבים שזה זמן הפירסום, אז מתחדש חיוב, וכמו אחד שרואה נרות של חיוב דולקים אחר חצי שעה.
ובדרך אחרת נראה לומר, דהנה בעיקר תקנת בית הכנסת, הביאה הב”י בסימן תרע”א בשם הכל בו )סימן מד דף ב) וזה לשונו: נראה שתייקנו כן מפני האורחים שאין להם בית להדליק בו, כמו שתקנו קידוש בבית הכנסת. וכתב עוד טעם: שהיא כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם, שיש בזה פרסום גדול לה’ יתברך, וקידוש שמו, שמברכים אותו. ע”כ. ונראה שדבר גדול חידש הכל בו בגדר הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת, שאין הפרסום רק בעצם ההדלקה, אלא בעיקר בברכות שעושים בעת ההדלקה, והם הגורמים להדלקה. ובזה מבואר מה שהקשו איך מברכים על מנהג, מאי שנא מהלל. דלפי המבואר הברכה היא עצם התקנה. ולפי זה הקושיא מעיקרא ליתא, כי הסיבה שאפשר לכבותו – ואם כן לא צריך לתת בנר לכתחילה שמן כשיעור חצי שעה – היא משום שהפרסום בעצם הברכה, וכבר נעשה מצוותו. אלא שמכל מקום עדיין שם נר חנוכה של מצוה עליו, שהרי עצם הדלקתו היא גם כן פרסום ולא גרע מנר רגיל.
ולפי מה שנתבאר מתיישבים היטב דברי המאירי דאפשר לברך אף בלי ראיה. ולכאורה קשה שהרי בגמ’ מבואר רק דהרואה צריך לברך. ולפי מה שנתבאר מיושב, דהא עיקר דין ההדלקה בבית הכנסת היא בברכות, דהם פרסומי ניסא, ושפיר אפשר לומר דיכול לברך בלי נר.
ולפי דרכנו אפשר לתרץ הסתירה בדברי המחבר, שבסימן תרע”ו כתב דמי שהדליקו עליו בביתו אינו מברך ברכת הרואה, ובסימן תרע”ז כתב דאם הוא במקום שאין אף אחד שמדליק, מדליק ומברך אפילו שכבר הדליקו עליו בביתו.
והביאור דבסימן תרע”ז שאין נרות, חייב לפרסם הנס, וכיון שהנחנו שהברכות הם חלק מהפרסום, אם כן כיון שכל חיובו הוא משום פרסום, מובן שגם מברך.
