שאלה:
כבוד הרב,
בעקבות פטירת מרן שר התורה הגר”ח קנייבסקי זצ”ל התעוררה אצלי שאלה, אודות מה שאמרו חז”ל במסכת כתובות דף ק”ד ע”ב שבאותו היום שרבי הקדוש נפטר הכריזו ואמרו בבית המדרש: “כל דאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב”, כלומר שכל מי שיאמר שרבי נפטר, ידקר בחרב! על מה ראו לומר כן, שמי שיאמר שרבי נפטר ידקר בחרב, וכי שקר הוא שנח נפשיה דרבי? ועוד וכי לא הוצרכו להכריז ולקרוא לכל בית ישראל להתאסף ולבוא אל הלווייתו של רבינו הקדוש? וכן בעת הלוויותיהם של כל גדולי ישראל, וכי לא יצא הכרוז להודיע כי נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש?
תשובה:
הנני להשיב על שאלתך, שודאי לא באו להורות על הגוף החומרי של רבי שלא מת, אלא על עיקר חיותו של רבי, והיינו התורה ומעשים טובים. שעם הסתלקותו מהעוה”ז, עלולים להיפסק במותו ריבוי מעשיו הטובים בעבודת ה’, שרגיל היה להתמיד בהם, וא”כ מי שיאמר כן שינוחו מכאן ואילך מעשיו הטובים, ידקר בחרב. כי העולם עלול להתמוטט ללא עבודת ה’ ומעשים הטובים של רבי, לכן התכוונו לומר שיש לכל אחד לתפוס באיזה דבר אחד טוב של רבי ולהמשיך את מעשיו הטובים. [ולביאורים נוספים ונפלאים, ראה להלן בהערה].
ובודאי דברים האלו ראויים להאמר על כל גדול בישראל, ועל אחת כמה וכמה עתה עם עלותו סערה השמימה של מרן שר התורה הגר”ח קנייבסקי זצ”ל, שהחזיק את העולם כולו בשקידתו ושקיעותו הנוראה בתורה, אשר באהבתה שגה תמיד, ולא התעניין בדבר בעולם מלבד תוה”ק שהיה משוש כל חייו, וזכתה והיתה התורה חקוקה על ליבו, ומיושרת כנגד עיניו. הקיף כל התורה כולה בכל שנה, כגדולי מעתיקי השמועה בדורות הראשונים, והשיב דבר ה’ בהלכה ובאגדה אל רבבות השואלים, בענוות חן וביראת כבוד, הקים עולה של תורה, והרעיש הארץ והרגיז ממלכות במלחמותיו על כבוד שמים וקדושת ישראל. איש מופת אשר רוח הקודש דיברה מגרונו, והיה האורים ותומים של הדור. ועתה עם עלותו בסערה השמימה נוצר חלל רוחני עצום בעולם, והעולם ח”ו יכול להתמוטט לולא התורה ומעשיו הטובים שהחזיק בהם את העולם.
מרן הגר”ח זצ”ל עלה בסערה השמימה ולקח עמו את הכישרונות לעולם האמת. אבל את אשר קנה בעמל כפיו, מידות, עמל התורה, תפילה, דביקות בה’, כל זה הוא משאיר כאן בעולם הזה, הפקר לכל מאן דבעי, כל הקודם זוכה! מיליוני דפי גמרא ושו”ע מסתובבים כעת הפקר בחלל אוויר העולם!
הרחובות מלאים במקרא, ספרא, ספרי, תוספתא, מכילתא, בבלי ירושלמי, מדרשים, רמב”ם, משנ”ב זוה”ק ועוד.
תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול…!
מקורות:
ביאור א’ – מי שיאמר שינוחו מעשיו הטובים ידקר בחרב כי העולם עלול להתמוטט
נראה בס”ד לבאר, דלא באו להורות בזה על הגוף החומרי של רבי שלא מת, אלא על עיקר חיותו של רבי, והיינו התורה ומעשים טובים. שכידוע רשעים בחייהם קרויים מתים, כמ”ש בתנחומא (וזאת הברכה סי’ ז’). וכעין מה שביאר רבינו הרשב”א בחידושי אגדות (תענית ה:), אודות מאמר חז”ל שיעקב אבינו לא מת. והכל מכח מעשה עבודת ה’ של הצדיקים, שזה עיקר חיותם. ועל זה באו להורות בשעת פטירתו של רבי, שעם הסתלקותו מהעוה”ז, עלולים להיפסק במותו ריבוי מעשיו הטובים בעבודת ה’, שרגיל היה להתמיד בהם, וא”כ מי שיאמר כן שינוחו מכאן ואילך מעשיו הטובים, ידקר בחרב. כי העולם עלול להתמוטט ללא עבודת ה’ ומעשים הטובים של רבי, כמו שמצינו בגמ’ נדרים (נ:) שביום שהיה רבי מחייך, פורענות היתה באה לעלם, שבמעשיו ובייסוריו העמיד את כל העולם.
ונראה כי מטעם זה מצינו תשובות הגאונים (סי’ קע”ח) שבשעת פטירתו של רב, התכנסו תלמידיו ליטול על עצמם עשרה ממידותיו הטובות. האחד, שלא היה מהלך ארבע אמות בקומה זקופה, ורב יהודה נטל זאת על עצמו. השנית, שלא היה מהלך ארבע אמות בגילוי הראש, ונהג רב הונא אחריו. שלישית, שקיים שלוש סעודות כל ימיו בשבת, ונהג רב נחמן אחריו. רביעית וחמישית, שלא היה מביט לצדדין ואפילו לפניו, ונהגו רב יוסף ורב ששת אחריו, ולא יכלו לעמוד בזה עד שסימו את עיניהם. שישית, שכאשר היה עולה לבהמ”ד היה מקיף ולא מהלך בין היושבים, כאילו פוסע על ראשי עם קודש, ונכנס לפני רבנן שלא להטריח את הציבור, ונהגו ר’ זירא ואביי אחריו. שביעית, שלא היה אוכל מסעודת הרשות משום חלב ודם וגיד הנשה. שמינית, שכל מי שהיה רב מקפיד עליו, הלך הוא לפניו ומפייסו, ונהג רב זוטרא בריה דרב נחמן אחריו. תשיעית, שהיה רגיל תדיר בתפילין, ונהג רב ששת אחריו. עשירית, שהיה קולו ערב והיה רגיל לירד לפני התיבה ולהיות מתורגמן לרבו ולכל מי שצריך, ולקיים מה שנאמר כבד את ה’ מהונך, ונהג ר’ חייא בר אדא אחריו.
ויש להקשות, מדוע רב יוסף ורב ששת בראותם שלא יוכלו לעמוד בקבלתם עשו מעשה נורא לסמא את עיניהם, ברם לאור האמור ניחא כי עשו כן משום פקו”נ להחזיק לכל העולם כולו שלא יתמוטט, ולמנוע הצרות שלא יבואו בעקבות פטירתו של רב, כי ע”י שהחזיקו התלמידים במעשיו של רב המשיכו את קיום העולם כאילו רב עודנו בחיים חיותו.
ביאור ב’
להזהיר מפני פריצי הדור שהיו יראים מרבי
עוד נראה לבאר בס”ד כי הנה בנוהג שבעולם שגדול הדור חי ומנהיג את הדור, הכל יראים ממנו, ואותם שמבקשים לנעוץ חרב בחומות הדת יראים מגדול הדור, ואומרים בלבבם כעשיו הרשע יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי, אבל אינן יודעים כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהן (חולין ז:), ואדרבה בכוחם לפעול יותר, וראה להגאון רבי חיים פלאג’י זצ”ל בספרו זכירה לחיים (על הזוה”ק ויחי דף רכ”ה) שכתב, אבותינו ספרו לנו מנפלאות תמים דעים בצדיקים שנפטרו, ואחרי י”ב חודש עשו רושם בעולם אחר מיתתם. ואשר על כן לכך הכריזו ואמרו שכל מי שיאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב, שהכל היו יראים מרבי הקדוש שהיה נשיא ישראל, ועתה עם פטירתו בעלותו בסערה השמימה, שמא יקומו פריצי הדור להקל ראש, לכך חידדו דאדרבה ואדרבה עלולים הם להידקר בחרבו של רבי הקדוש.
ביאור ג’
מי שיאמר שראוי היה למות בעוונו ידקר בחרב
עי”ל שכוונתם היתה שמי שיאמר שנח נפשיה דרבי, שראוי היה למות בעוונו וכדומה ידקר בחרב, כי ודאי לא מת אלא בעוונות הדור או לפי שהשלים תיקונו, ונראה שפירוש זה מבואר בדברי המהרש”א שכתב בזה”ל, “ולפי שהיה רבי ע”ה שלם בתכלית השלימות בעיון התורה ובמעשה המצות כמ”ש בטלה קדושה באותו יום, ואמרו בסוטה משמת רבי בטלה ענוה ויראה, והיה ראוי לפי תורתו ומעשיו להיות חי וקים לעולם שע”כ נקרא רבינו הקדוש, ועל כן גזרו מאן דאמר נח נפשיה ידקר בחרב”.
ביאור ד’
שלא להפסיק להעלות נשמתו במרומים
החת”ס בדרשותיו (ח”ב דף שפ”ד) מבאר באריכות שהיתה כוונתם שכל מי שיאמר נח נפשיה דרבי, שמעתה יהיה לרבי מנוחת הנפש שלא תעלה עוד נשמתו ידקר בחרב, שהרי אמרו חז”ל שצדיקים אין להם מנוחה לא בעוה”ז ולא בעוה”ב (ברכות סד. מו”ק כט.), וביאר שעניין מנוחה זו היינו על ידי התלמידים אשר הדריכם ולימדם וכל מעשה ולימודיהם עד סוף כל הדורות תלוי בו, וכל מה שלומדים מכוחו בעוה”ז תלמידיו ותלמידי תלמידיו שפתותיו דובבות, ולכן כשנסתלק רבינו הקדוש קיבלו עליהם התלמידים לעסוק בתורתו ולא לתת מנוחה לנפשו, ועל זה אמרו מי שיאמר נח נפשיה דרבי להניח נפשו שלא יעסקו ממנו בתורה להעלות נשמתו ידקר בחרב. וכמ”ש בב”ק (טז:) שהושיבו ישיבה על קברו של חזקיהו מלך יהודה. וכעין זה בזה ביאר מרנא ורבנא רבינו יוסף חיים זצוקל”ה בספרו בן יהוידע, ע”פ דברי חז”ל הנ”ל שת”ח אין להם מנוחה לא בעוה”ז ולא בעוה”ב, שנא’ “ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון”, ולכן הכריזו ואמרו שכל האומר נח נפשיה דרבי, לשון בטלה, שאינו עוסק בתורה במותו כאשר היתה עימו באמנה בעת חיים חיותו, ידקר בחרב עשיו, שהיה רבינו הקדוש מבטלו ומחלישו בעסק תורתו, כי הוא היה ניצוץ יעקב אבינו ע”ה.
ביאור ה’
שימשיכו להתפלל לרפואתו ויחייה בתפילתם
השיטה מקובצת מיישב בשם רש”י מהדו”ק, שהלא כידוע בשעה שרבי עמד למות כל עם ישראל עמדו בתפילה להחלמתו וזעקו בקול גדול להשי”ת שירפאהו, ואילו יוודע לכולם שרבי כבר מת, לא ימשיכו להתפלל עליו שיחייה ולא ימות, כי על תחיית המתים לא יהיו מתפללים ואין העולם מבקשים רחמים, לכך אמרו שאפילו אם רבי מת ולא ידעו שמת ימשיכו להתפלל עליו בחזקת שהוא חי, כדי שיחייה על ידי תפילתם, ומבואר בדבריו כח התפילה שבכוחה להחיות מתים, ועל כל חולה אף שמת אילו ימשיכו להתפלל עליו שירפא, יכולים להחיותו בכח תפילתם. ובספר מעבירין את רוע הגזירה (עמ’ פ”ט) כתב שמכאן סמך למה שהעיד הגה”צ רבי מאיר חדש זצ”ל משגיח דישיבת “חברון” שהסבא מסלבודקה זצ”ל היה נוהג להתפלל בכל עוז אף כשנגמר הדבר אצל הרופאים וכלתה כל תקוה, ולא היה אצלו חילוק כלל בין מחלה למחלה ובין חולה לחולה, ושכך הוה מרגלא בפומייהו דבני הישיבה שהסבא מוציא מציפורני מלאך המוות. ואפשר שזה סוד הדבר שמצינו בגמרא כתובות (קג.) שכל ערב שבת היה רבי קם מקברו ובא לביתו, ומבואר שם בגמרא שרק לרבי ניתן רשות לקום מקברו, ולא לשאר צדיקים, ואפשר דהיינו טעמא לפי שהמשיכו להתפלל לרפואתו אף לאחר מותו. ועיין בריטב”א ב”מ (פה:) שביאר שמה שאומרים בתפילה מחיה מתים ברחמים רבים, היינו שמרפא חולים שהגיעו לבחינת מוות.
והדברים עולים בקנה אחד עם מה שדרשו חז”ל (עירובין נה.) עה”פ (דברים ל’, י”ב) “לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אותה ונעשנה”, אמר אבדימי בר חמא בר דוסא מאי דכתיב (דברים ל’) “לא בשמים היא ולא מעבר לים היא”, לא בשמים היא, שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה, ובמדרש (דב”ר מכת”י) איתא, ואפילו היו אומרים לך עשה סולמות ועלה לשמים ולמד תורה אתה ראוי לעלות, כל שכן שיש לך ללמוד בזמן שאין אתה עולה, וכן ביאר רש”י עה”ת (שם) “לא בשמים היא”, שאילו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה. וצע”ג היאך יכול היה האדם לעלות אחרי התורה לשמים, ובחיבורי אשכול יוסף עה”ת (נצבים) הבאתי בזה כמה יישובים, והגה”צ רבי שמשון פינקוס זצ”ל בספרו נפש שמשון (התורה וקניניה עמ’ מ”א) ביאר בזה דבר נפלא, שאילו היתה התורה בשמים היה האדם צריך בוקר להתפלל ולברך “אשר קדשנו במצותיו וציוונו לעלות לשמים”, ולבקש ולהתחנן על כך מרבש”ע שיעזרנו לעלות לשמים כדי להשיג את התורה, בכח התפילה היינו עולים לשמים לקבל את התורה, כמו שעלה משה למרום. וראה עוד במעלת כח התפילה באשכול יוסף עה”ת (פרשת האזינו) אודות בני דורו של משה שסברו למנוע את מיתתו בכח התפילה.
ביאור ו’
צדיקים קשה להן פרידת הנשמה מהגוף
רבינו יוסף חיים זצוקל”ה בספרו בן יהוידע מבאר שכל אדם בחייו אין נשמתו עומדת תוך גופו במנוחה, כי קשה לה הגוף ורוצה לצאת, וכמו שכתב רבינו המהר”ם אלשיך זצ”ל (בפרשת בחוקותי), שהנשמה שהיא תכלית הרוחניות קשה לה לסבול את הגוף שהוא תכלית הגשמיות, ולכן על כל נשימה ונשימה צריך האדם להודות להשי”ת, כי חיבור וקיום הנשמה יחד עם הגוף החומרי הוא נס מופלא, עכ”ד האלשיך. וכ’ הבן יהוידע, אמנם צדיק גמור וקדוש אלוקים כרבי, ודאי גם בהיותו חי עומדת נפשו במנוחה תוך גופו ואוהבת אותו, ואינה רוצה להיפרד ממנו, וכמו שמצינו במשה רבינו ע”ה, כי אז אף גופו נתהפך להיות חתיכה של קדושה וטוב לנשמה הקיום בגוף טהור וקדוש, ולזה אמרו כל האומר נח נפשיה דרבי בפטירתו בהפרדתה מגופו ידקר בחרב הנעשה מתורתו של רבי, דכתיב “רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם”. ואכן מצינו לרבי שבשעת פטירתו, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, ואמר רבש”ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותיי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, הרי שלא הזין גופו בחומריות וקידש גופו בתורה ועבודת השי”ת, ועמד לו קשר קיימא זה של הגוף והנשמה שאף לאחר פטירתו קם מקברו בכל ערב שבת והוציא בני ביתו בקידוש ידי חובתן כנ”ל, (כתובות קג. וגיליון הש”ס שם).
ביאור ז’
מי שיתפלל שימות למנוע ייסוריו ידקר בחרב
עי”ל על פי מה דאיתא בנדרים (מ.) יצא ר’ עקיבא ודרש כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים. כי אתא רב דימי אמר, כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות. ומבארת הגמרא, כל שאין מבקר חולה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות. וביאר הר”ן וז”ל, “נראה בעיני פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה הרבה בחוליו ואי אפשר לו שיחיה”, והיינו שהמבקר את החולה מועיל בתפילתו אפילו להחיותו שהיא תפילה מועילה הרבה, אבל מי שאין מבקר את החולה אין צריך לומר שאינו מועיל להחיותו, אלא אפילו היכן שיש לו הנאה במיתה, כלומר שיתפלל עליו שימות, אפילו אותה הנאה קטנה אינו מהנהו. ובשו”ת ווי העמודים (ח”א סי’ ג’) הביא שכן איתא להדיא בשאילתות דרב אחאי גאון ז”ל (אחרי קדושים, שאילתא ג”ץ, עמ’ קנ”ד) וז”ל, כל שאינו מבקר את החולה כאילו נוטל את נשמתו, דכד אזיל ומשאיל וחזייא צעריה בעי עליה רחמי דלימות, דכבר השתא מיתפח ומכסיפנא, הילכך לא בעי רחמי.
והנה הר”ן (שם) מביא ראיה לדבר מהגמרא בכתובות (קד.) משפחתו של רבי שכמה פעמים היה רבי עולה ויוצא מבית הכסא ומניח תפילין ומצטער, אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים כלומר שתתקבל תפילת פמליא של מעלה שרבי ימות. ויש מקשים למה לא הביא הר”ן ראיה להיפך מתלמידיו של רבי וחכמי הדור שהמשיכו להתפלל עליו שלא ימות, ויש לומר דאה”נ בזה נחלקו חכמי הדור עם שפחתו של רבי, ולדעת חכמי דורו אין להתפלל על החולה שימות, ועל זה הכריזו מי שיאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב, כלומר מי שיסבור שטוב מותו של רבי מחיים ויתפלל עליו שימות ידקר בחרב. וכיו”ב ביאר בעץ יוסף (אות ל”ז) כי רבינו הקדוש היה מצטער מאד בחוליו ומכאבו, ואולי ימצאו איזה אנשים שיאמרו שטוב מותו מחייו, על זה אמרו שמי שיאמר כן ידקר בחרב.
ועי”ל ע”פ מ”ש הגר”ח פלאג’י זצ”ל בשו”ת חקקי לב (יו”ד סוף סי’ נ’)שמכל מקום יוצאי יריכו של החולה לא יתפללו עליו לקרב את מיתתו, שמא יבואו לבקש כן היכן שנוגעים בדבר מפני הטירחה הרבה בטיפול החולה, ועוד דגנאי הדבר ואינו דרך ארץ שיוצאי יריכו של החולה מתפללים על קרובם שימות, כאילו אינם חפציו בחייו. ועל כן הכריזו שכל בני דורו של רבי שכולם תלמידיו אינם רשאים להתפלל עליו שימות, ועל זה אמרו ידקר בחרב, שהתלמידים נקראים בנים כמו שדרשו בספרי (ואתחנן פיסקא ל”ד, הובא ברש”י ו’ ז’ ועי’ קידושין ל.) “ושננתם לבניך” אלו התלמידים, מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים שנא’ “בנים אתם לה’ אלוהיכם” ואומר “בני הנביאים אשר בבית אל”, וכן בחזקיהו שלמד תורה לכל ישראל וקראם בנים שנאמר “בני עתה אל תשלו”, ואולם שפחתו של רבי היתה רשאית להתפלל עליו שימות.
ואף למ”ש מרנא ורבנא מרן רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה בספרו חזון עובדיה (אבלות ח”א עמ’ ל”ט) שאפילו יוצאי יריכו של החולה יכולים להתפלל לטובתו שימות, שאני גדול הדור שכל רגע שהוא בחיים הוא מגן על כל דורו והיאך יתפללו לקדם את פני הרעה, כמו שנא’ (ישעיהו נ”ז) “כי מפני הרעה נאסף הצדיק”, ובילקו”ש (ראה רמז תתפ”ח) צדיק נפטר מן העולם רעה באה שנא’ “הצדיק אבד ואין שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק, צדיק בא לעולם טובה באה לעולם. ועיין ב”ק (ס.), לכן אף שמבחינה הלכתית היה מותר לתלמידים להתפלל על רבי שימות כדברי הר”ן, מכל מקום לא התפללו כדי שישאר בחיים ויגן על בני דורו, ועל זה אמרו ידקר בחרב, ומטעם זה נראה שלעולם לא ראוי להתפלל על אדם בן תורה שימות, כי הרי זה כמתפלל חלילה לקדם פני הרעה. וראה מה שהארכתי בזה בחיבורי שאגת יוסף סכנה ורפואה סימן כ’.
ביאור ח’
שיודיע פטירתו באופן הנאה ויאה לכבודו
בשו”ת שאלות חיים (דרוש ח’) בהספדו על הגאון רבי יצחק אלחנן זצ”ל ביאר שעיקר הקפידא שלא לומר על רבי שנפטר כמו שאומרים על אדם אחר, כי זהו פחיתות הכבוד לגודל קדושתו של רבנו הקדוש, אלא ביקשו לבשר מיתתו של רבי לפי ערך מעלתו וכבודו, ועל כן שלחו רבנן את בר קפרא שהיה המליץ ביותר והדרשן המופלא שבחכמים, שבחכמתו הגדולה ובכח מליצתו הנשגבה, יוכל לצייר גודל ההעדר שבפטירתו של רבינו הקדוש, לכך כשנכנס לבית המדרש להודיע לרבנן שמת רבי, עטף ראשו כאבל, וקרע את בגדיו, וכאשר ראו חכמים כן נבהלו מאד, וזו הכוונה בגמרא אהדריה לקרעיה לאחוריה, שאמר לחכמים שאין בכוחו לצייר גודל האבידה, והחורבן, ועל כן פתח ואמר אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש ונשבה ארון הקודש.
ביאור ט’
להורות שכל שלא נקבר הוא חי ומברכין עליו חכם הרזים
הנה מלפנים השיבני מרן הגר”ח קנייבסקי שליט”א אודות ברכת ברוך שחלק על חכם שמת ומוטל לפניו שאפשר לברך עליו ברוך שחלק, למרות שאחרי שכבר נקבר אי אפשר לברך, לפי שכל זמן שלא נקבר כאילו חי. ויש להביא קצת סעד לסברא זו ממה שמצינו במו”ק (כז.) לרבי יהושע, והלכה כדבריו, שדין כפיית המטה ואבלות חלה רק מסתימת הגולל, הרי שכל זמן שהנפטר לא נקבר דנים אותו כאילו הוא חי, עוד יש להביא בזה ממה שאמרו בגמרא ביבמות (נה:) שבא הכתוב למעט משמש מתה, דסד”א הואיל לאחר מיתה האשה עדיין נקראת כלפי הבעל שארו לכן יתחייב עליה משום אשת איש, קמ”ל. וצ”ע כיון שכבר מתה איזה הו”א יש שעדיין תחשב שארו לעניין חיוב עריות, ולאור האמור ניחא כיון שעדיין לא נקברה לא נחשבת מתה, ובירושלמי (ע”ז רפ”ג) איתא שהמת שומע קילוסו כמתוך חלום, וכל מה שאומרים עליו בפניו יודע, עד שייסתם הגולל. לאור האמור יש לבאר שהכריזו שכל מי שיאמר שרבי נפטר ידקר בחרב, להורות שאף שרבי נפטר, עדיין נחשב דלא נח נפשיה עד הקבורה, ויכולים עוד לברך עליו ברוך שחלק, וחכם הרזים, וכל כיוצא בזה, ולקבל ממנו עצה ותושיה כעין מה שמצינו בב”מ (פד:), שרבי אלעזר בר רבי שמעון אחרי שמת כל אותם י”ח שנה ומעלה שלא נקבר והיה בעליית גג ביתו, כשהיו באים שנים לדין היו עומדים בפתח וכל אחד היה אומר את טענותיו והיה יוצא הקול ומכריז איש פלוני חייב איש פלוני זכאי.
ביאור י’ – שלא לפתוח פה לשטן ויקרבו מיתתו
מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל מבאר שהכריזו כן קודם מותו של רבי, כדי שלא יפתחו פה לשטן שמת ויקרבו את מיתתו, ואכן מצינו כן בכתובות (סב:) גבי רבי ינאי שסבר שחתנו יהודה נפטר, בעקבות שהתעכב מלבוא ערב שבת לביתו כדרכו, ואמר להם כפו מיטתו שאלמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו, והוי כשגגה שיצא מלפני השליט ונח נפשיה. . ועוד איתא בכתובות (כג.) גבי בנותיו של שמואל, דאבוה דשמואל אמר לשמואל אילו בנתך היו שבויות וכי היית מזלזל בהם כל כך, והוי כשגגה היוצאת מלפני השליט ונשבו בנותיו. וכן מצינו עוד במסכת מו”ק (יח.) שכיון שיצא מפיו של פנחס אחיו של שמואל שאילו היה אבל אצל משפחתו של שמואל היה ודאי מתאבל כמותו, אירע כן, והקפיד עליו שמואל, דאמר רבי יוחנן מניין שברית כרותה לשפתיים, שנא’ “ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם” ובסופו של דבר חזרו. וע”ע גיטין (ו:) גבי ר”א שנתנו לגניבא בקולר. ועי’ ב”מ (סח.) שרב אשי אמר אי שכיב מר על אמימר, והוי כשגגה שיצא מפי השליט ונפטר אמימר. ועי’ ב”ק (פ.) גבי רב אדא בר אהבה דאמר חובה תקברנו לבנה, ושם בתוס’. ועי’ למרן החיד”א במדבר קדמות (מע’ ב’ אות ו’) שביאר שמטעם זה נאמר “ויפג לבו כי לא האמין להם”, שמאחר שאמר “ואחיו מת” לא האמין שיוסף עודנו חי, כי ברית כרותה לשפתיים.
ביאור י”א
התייראו שיגיעו כולם באחת ויסתכנו בדוחק הרבבות
ביום הזיכרון הרביעי למרן פאר דורנו רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה עלה בדעתי פשט חדש בזה על פי מה שאירע עימי באשכבתיה דרבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה בהיותי עומד יחד עם קהל האלפים בין ישיבת “פורת יוסף” לחומת שנלר, בעת המספד הגדול אשר ספדו לו חכמי הדור ובניו הגאונים, בהשתתפות למעלה ממיליון איש. לפתע החלו מאות אנשים להידחף לכיוונינו, וכשלוש מטר ביני לבין החומה, והדחיפות הלכו והתחזקו ולא נותר כלל מקום לפנות ימינה או שמאלה, ועלתה מחשבה בליבי אולי בכל זאת להגיע לכיוון החומה ולטפס עליה, אך ראיתי שגם זה אי אפשר בהיות והחומה גבוהה, או אז התחזקו הדחיפות מאד והחלו להישמע מהציבור זעקות נוראות, כי היינו נתונים בסכנה ממשית ומידית, ובאותו הרגע הרגשתי כאילו ח”ו קרב קיצי ומיד קיבלתי עול מלכות שמים באמירת שמע ישראל בכוונה, ולפתע כאילו נעשה נס והפסיקו לדחוף זה את זה ורווח המקום וניצלנו בס”ד ממוות לחיים. ואכן אחר כשנה לערך נפטר עוד אחד מגדולי הדור ובהלווייתו שיצאה מבית מדרשו נרמסו למוות שני אברכים ז”ל. זאת ועוד עתה שאירע אסון מירון לתקפ”ץ בו נרמסו למוות ועלו בסערה השמימה מ”ה נפשות מישראל ז”ל, גדל עוצם ההשגחה הגדולה והנס המופלא בהלוויתו של מרן פאר דורנו רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה שהתקיימה מרגע לרגע בהשתתפותם של מיליון איש, הלא ודאי מופת גמור הוא מה שלא נפלה שערה אחת ארצה מכל מאות האלפים ורבבות ישראל המשתתפים בין הרחובות והסמטאות הצרים.
אשר על כן יש לומר שמפני שרבי הקדוש אשר יצא שמעו בכל העולם, ואף מלכים ורוזנים השתחוו לפניו ארצה, ידעו תלמידיו וחכמי דורו שכל ישראל יבואו להלווייתו, וכפי שהיה לבסוף כמו שמספרת הגמרא בכתובות שכל עם ישראל השתתפו בהלוויתו של רבי הגם שהיה זה בערב שבת, חוץ מכובס אחד ויצאה בת קול ואמרה שכל מי שהיה בהלוויתו של רבי מזומן לחיי העוה”ב. וממילא נתייראו שמא על ידי כך יבואו לידי סכנת נפשות ופיקוח נפש אם ברגע אחד יתפרסם שמת ומיד כולם יבואו, וגם יזדרזו להגיע מפני שערב שבת היה, לכן הכריזו ואמרו שמי שיאמר שרבי נפטר ידקר בחרב, כי זהו ממש פקו”נ וסכנת נפשות. ואולם בכל זאת הדבר התפרסם בכל החוצות על ידי שבר קפרא יצא מחדרו של רבי כשבגדיו קרועים ואומר אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש, וכששאלוהו אם רבי נפטר, אמר להם אתם אמרתם, ואני לא אמרתי שמת, והגיעו כל ישראל להלווייתו ולא נפקד אחד משערתו ארצה.
ביאור י”ב
כל זמן שב”ד לא יאמרו שמת יכולה נשמתו לחזור להתלבש בגוף
שמא יש לחדש לאידך גיסא, שאף לאחר שמלאך המוות נוטל את הנשמה, אין הנשמה נכרתת מהגוף עד שחכמי הדור יאמרו שמת, וכיון שמספרים לפי תומם שמת, נכרתת הנשמה מהגוף, דאין בכוחו של מלאך המות לבדו ליטול הנשמה, כיון דלא בשמים היא, והבריאה כולה תלויה לפי מה שיפסקו חכמי הדור. ולכן תמיד שמלאך המות נוטל הנשמה, אין לך פעם שלא יאמרו בני האדם שפלוני מת, וכיון שג’ בנ”א אומרים הוי כב”ד ונכרתת נשמתו מהגוף, משא”כ אם לא יאמרו ג’ בנ”א שמת תוכל הנשמה לחזור לגוף, וזה הטעם שהכריזו שמי שיאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב, ואף אחד לא אמר שמת, ולכן היה רשאי לחזור לביתו בגופו בכל ערב שבת, כמבואר בגמרא שם.
וידוע המעשה שנחלקו מרן הבית יוסף והרמ”א אודות אשה אחת שהיתה עגונה, אם מותרת היא או אסורה, ומרן הבית יוסף פסק שהיא אסורה שודאי בעלה חי, ואילו הרמ”א חלק וסבר שהרי היא מותרת, כי בעלה מת, ובא המלאך המגיד למרן הבית יוסף ואמר לו, דע לך שאכן בתחילה אותו אדם היה חי ואשתו היתה אסורה כדבריך, אלא שמפני שהרמ”א פסק שאשתו מותרת ובעלה מת, מיד באותה שעה שפסק כן, מת אותו האדם, וממילא הותרה היא לכל ישראל, והביא מעשה זה הגאון רבי אברהם בן הגר”ח פלאג’י זצ”ל בשו”ת ויען אברהם (אבה”ע סי’ כ”ח ד”ה ואוסיפה), והן הן הדברים. ומספרים עוד על הגאון הנודע ביהודה שפסק להתיר עגונה אחת, וכשסיפרו לפניו שבעלה חי ובא הרוג ברגליו, אמר הנודע ביהודה שלא יכול להיות כיון שפסק הכל על פי דת ודין, וכשהגיע אותו אדם לפתח בית הדין, על עומדו על מפתן הדלת שבק רוחו ומת. וכן שמענו כיוצא בזה על עוד כמה גדולים וענקי רוח, שאחרי שפסקו שהעגונה מותרת, מת בעלה.
צא ולמד ממה שדרשו רבותינו בירושלמי (כתובות וסנהדרין פ”א ה”ב), אמר רבי אבין “אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי”, הרי שהיתה בת שלוש שנים ויום אחד, ונמלכו בית דין לעבר החודש, בתוליה חוזרים, ואם לא עיברו את החודש אין בתוליה חוזרים, (ועיין שם בחידושי מהר”א גריידץ על הירושלמי בכתובות). ועיין בכרם יוסף מגילה (יב.) שהבאתי פירוש העיון מנחם שאחשורוש הבין דבר זה, ולכן חפץ שדוקא חכמי ישראל יחרצו את גורלה של ושתי. ובדרשות הר”ן (דרוש ג’) ביאר מה שאמרו חז”ל (מו”ק טז:) אני מושל באדם, ומי מושל בי צדיק, שאני גוזר גזרה והוא מבטלה, כלומר שלא שעבדתיו לטבע המציאות.
וכבר נודע מה שכתב האור החיים הקדוש (פרשת בשלח), וזה לשונו: אכן תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה’ על כל מעשה בראשית, להיות כפופים לתורה ועמליה ולעשות כל אשר יגזרו עליהם וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא, ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים ובשמש וירח שלטו עליהם הצדיקים יחידים ואין צריך לומר מרובים כאשר חקק ה’ להם בעצת הבריאה.
והנה במסכת יבמות (קכא.) איתא, נפל למים שאין להן סוף אשתו אסורה, [אמר רבי מאיר מעשה באחד שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלושה ימים], ומספרת שם הגמרא מעשה בשני ציידי דגים בירדן, שנכנס אחד מהם למחילה של דגים בים, ושקעה חמה ולא ראה פתחה של מחילה, ושהה חבירו כדי שתצא נפשו, ובא והודיע בתוך ביתו שטבע, למחר זרחה חמה והכיר פתחה של מחילה ובא לביתו, ומצא הספד גדול בתוך ביתו, אמר רבי כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שיש להם סוף אשתו מותרת מים שאין להם סוף אשתו אסורה.
ועוד מספרת הגמרא, תניא אמר רבן גמליאל, פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו רבי עקיבא, וכשעליתי ביבשה, בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך? אמר לי דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי, באותה שעה אמרתי, כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו מים שיש להם סוף מותרת, מים שאין להם סוף אסורה. תניא, אמר רבי עקיבא, פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שמטרפת בים, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו רבי מאיר, כשעליתי למדינת קפוטקיא, בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו בני, מי העלך? אמר לי גל טרדני לחבירו וחבירו לחברו, עד שהקיאני ליבשה. אמרתי באותה שעה, כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו מים שיש להם סוף אשתו מותרת, מים שאין להם סוף אשתו אסורה.
וצע”ג היאך אותם תנאים כשראו מעשים אלו של הצלה ממים שאין להם סוף, התבטאו בלשון התפעלות שכמה גדולים דברי חכמים שאמרו כן שמי שנפל למים שאין להם סוף אשתו אסורה, ומה זה שונה מהמעשה הידוע בגמרא בבא בתרא (עה.) שישב רבי יוחנן ודרש, עתיד הקב”ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלושים על שלושים, וחוקק בהן עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים, לגלג עליו אותו תלמיד, כעת אין אנו מוצאים מרגלית בגודל ביצה קטנה של תור או בני יונה, היאך לעתיד ימצאו אבנים טובות ומרגליות גדולות כאלה?! לימים הפליגה ספינתו בים, וראה את מלאכי השרת שיושבים ומנסרים אבנים טובות ומרגליות שהם ל’ על ל’ וחקוק בהן עשר ברום עשרים, אמר להם, בשביל מה אבנים טובות הללו? אמרו לו שעתיד הקב”ה להעמידן בשערי ירושלים. בא אותו תלמיד לפני רבי יוחנן, אמר לו, דרוש, רבי, לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי. אמר לו: ריקא! אלמלא ראית לא האמנת?!, מלגלג על דברי חכמים אתה!, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות.
ונראה לבאר בס”ד דאכן מעיקר הדין אדם שנפל אף למים שאין להן סוף, אשתו צריכה היתה להיות מותרת, כי רחוק מאוד שינצל אחד ממיליון ממים שאין להם סוף, ועוד דהלך אחרי הרוב, ורוב נופלים למיתה, [ועיין תוס’ יבמות קכא. ד”ה ולא], ועיין עוד שם בגמרא שלכן בדיעבד אם עברה ונישאת לא תצא, והיינו כיון דמעיקר הדין הרי היא מותרת דאזלינן בתר רובא. אלא דמבואר בספרים הקדושים שאם חז”ל היו פוסקים שמים שאין להם סוף אשתו מותרת, ממילא לא היה אפשרות מילוט למי שייפול למים שאין להם סוף, דכיון שחכמים היו פוסקים שדינו כמת, ממילא כל הנופלים במים אלו היו מתים כפסק חכמים, ולכן פסקו שאשתו אסורה, כדי שיהיה פתח ומילוט ובכוח פסק זה ינצלו.
וממילא מיושב מה שמצינו שחכמי הגמרא דיברו בהתפעלות כששמעו על עובדות של רווח והצלה של חכמים ואנשים שנפלו למים שאין להם סוף, כיון שכל ההצלחה היא רק מכוח פסק חכמים, ולא מדינא דאורייתא, כמבואר, והרי זה מדוקדק בלשונם: “כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו מים שיש להם סוף אשתו מותרת”, והיינו שרק מכוח דברי חכמים ניצולו וינצלו הנופלים במים שאין להם סוף*.
ביאור י”ג
להורות שלא נולד צדיק כמותו
בהקדמה לספר נחלת יעקב מנכד המחבר, ביאר כי הנה בהיות הצדיק בעוה”ז, בעוד תשכון גויתו בתוכינו, הוא מרכבה וצינור לשכינה, לכן אין צדיק מת עד שנברא צדיק אחר תחתיו כמו שדרשו רבותינו ז”ל (יומא לח:) עה”פ (קהלת א, ה) “וזרח השמש ובא השמש”, וכשאין צדיק אחר נולד תחתיו, נמצא צדיק אחר בדורו אשר ימלא את ידו לכהן תחתיו, כמו שכתוב בזוה”ק (ויצא קנ”ג ב’) ביוסף שהיה מרכבה ליסוד דדוכרא ובנימין היה מרכבה ליסוד דנוקבא, ובמות יוסף היה בנימין מרכבה לשניהם. וזהו מאמר הכתוב מלכים ב’ (ב, ט): “ויאמר אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי”, שביקש ממנו שהוא יהיה מרכבה גם לרוח אליהו, ויהיה לו פי שנים. וזה מאמר בני הנביאים ביריחו (שם ט”ו) “נחה רוח אליהו על אלישע”, שהוא נעשה מרכבה גם אל הרוח אשר שכן קודם על אליהו. וביאר שזה אומרם “מאן דאמר נח נפשיה דרבי”, היינו שנחה רוחו על איזה יחיד מחכמי דורו, “ידקר בחרב” כי ראו והשיגו ברוח קדשם שלא נולד צדיק אחר אשר יכהן תחתיו, ואין איש מבני דורו שימלא מקומו. ואחר כך כשאמרו נח נפשיה, אמר להם בר קפרא “אתון קאמריתו אנא לא קאמינא” כלומר, אולי אתם מרגישין בנפשכם שימולא ידכם לכהן תחתיו, “אנא לא קאמינא” ידעתי בנפשי שלא הגעתי למדה זו. וזהו עניין אומרם ז”ל בבא בתרא (עה.) זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, כי הם ראו שינוי באותו הדור מכל אשר לפניהם ולאחריהם במיתת צדיק, השני העומד במקומו, אף אם אינו במעלות הראשון, יכהן תחתיו ויהיה מרכבה לאותו רוח אשר שכן על הצדיק הנפטר, לא כן במיתת משה, נסתלק למעלה הארת דורו של משה.
אך יש להעיר דבגמרא בקידושין (עב:) לא משמע כן, שאמרו כשמת ר’ עקיבא נולד רבי, כשמת רבי נולד רב יהודה, כשמת רב יהודה נולד רבא, כשמת רבא נולד רב אשי, ללמדך, שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנא’ ו”זרח השמש ובא השמש”, ויש ליישב בדוחק.
* על פי זה גם מובן הטעם שרבי מאיר סובר שם בגמרא שאפי’ אם נפל אדם לבור עמוק, מים שיש להם סוף, אשתו אסורה, משום שגם בזה יש לחוש שמא יצא, ואמר רבי מאיר מעשה באדם שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלושה ימים, והשיבו חכמים לרבי מאיר שאין מביאים ראיה ממעשה ניסים. ויש לבאר דכיון שהיה רבי מאיר בעל מופת ובעל הנס כנודע וכמבואר בעבודה זרה (יח.), בכוח זה רצה לפסוק לדורות שאף במים שיש להם סוף אשתו אסורה, כדי שיהיה ריווח והצלה למי שייפול בהן, אך חכמים לא הסכימו משני סיבות, האחד שלא רצו לפעול נס באופן הנגלה לעיני הכל היפך הטבע, כמו במים שיש להם סוף, ועוד שאם יפסקו כך, יגרם מכך נזק גדול לנשותיהם שיהיו מוטלות עגונות.
