מקורות ונימוקים

בשולחן ערוך (יו”ד סימן שמה): כל הפורשים מדרכי הצבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צוארם, ואין נכללים בכלל ישראל בעשיית המצווה, אלא הרי הם כבני חורים לעצמם, וכן המומרים והמוסרים והאפיקורסים, כל אלו אין אוננים ואין מתאבלין עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים על שאבדו שונאו של מקום, ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה’ אשנא, ואומר באבוד רשעים רנה. ע”כ. וכן הוא ברמב”ם (פרק ג’ מהלכות תשובה הלכה יא, ובפרק א’ מהלכות אבל הלכה י’).

והנה בתרימת הגוף למדע עוברים בביטול מצוות עשה מן התורה ובלאו, א. מצוות קבורה “כי קבור תקרבנו ביום ההוא”, ב. בלאו דלא תלין נבלתו.

וכ”כ בשו”ת ושב ורפא (סימן ס’) בשם הגר”ש הלוי וואזנר זצ”ל גבי ישראל המצוה שלא לקוברו אלא לשורפו, פשיטא שנקרא עובר עבירה כי הלא הוא כופר בתחיית המתים ומבטל מצות עשה דקבור תקברנו, ואין שומעין לו, וכדנפסק בשלחן ערוך (יורה דעה סימן שמח סעיף ג’). ועיין בסנהדרין (מו ב). וכתב עוד שם (סימן סד אות ו’) דאותם ששרפו אותם בין מצד רשעות הבנים, בין מצד רשעת עצמו שציוה שישרפו אותו, אין להניח לקבור את האפר בקברות ישראל. ע”ש. ובספר הליכות שלמה (עמוד רכו) כתב בשם הגרש”ז אויערבאך זצ”ל דמי שמסר את גופו לשריפה, אם יקיימו את דבריו וישרפו את גופו, אין להתאבל עליו. ע”ש. ועיין עוד בגשר החיים (פרק ה’, ופרק טז סימן ט’), ובפתחי תשובה (סימן שסג סק”ה), ובשו”ת אגרות משה (יורה דעה חלק ג’ סימן קמז אות ב’). ע”ש.

אולם בנידון דידן מכיון שיש החושבים בטעות שמקיימים בכך מצווה, ולפעמים רופאים או גורמים אחרים משכנעים אותם לעשות כן, בכך יש מקום להקל וכן ראיתי שכתב הגר”י זילברשטיין בספרו שיעורי תורה לרופאים ח”ב (עמ’ 643). וכן כתב להלכה בספר ילקוט יוסף ביקור חולים ואבלות (הערות סימן מט אות ב’).

ובפרט שיש לצרף מ”ש הרמב”ם (בפ”ג מהלכות ממרים הלכה ג): במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואף על פי ששמע אח”כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם] כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה.  וע”ע בשו”ת שבט הלוי ח”ג (סימן קסו), ובשו”ת מהרש”ג (יו”ד סימן כה), ובשו”ת זכרון בצלאל (סי’ יד טו) מ”ש הגר”ש דבילצקי זצ”ל.

אולם מרן החזו”ע – אבלות ח”א (עמ’ תקלט) כתב שהתורם גופו לצרכי מדע אין להתאבל עליו אף שכוונתו לקידום צרכי המדע, ושכן הורה הגרש”ז אויערבאך זצ”ל בס’ הליכות שלמה (תפלה עמ’ רכו). וכ”כ בשו”ת תשובות והנהגות ח”ג (סי’ שסח).

ולענ”ד העיקר תלוי בכוונתו, דאם אנו רואים שהאמין בהשארת הנפש ובתחיית המתים, אלא שסבר שמקיים בכל מצווה, יש להתאבל עליו כדת ונראה דבכה”ג גם מרן החזו”ע יודה להלכה שמתאבלים עליו, ועכ”פ מספק יניח תפילין ביום הראשון (לקבורה) ללא ברכה.

ובכל אופן קדיש יש לומר בכל אופן וכמ”ש מרן החתם סופר (סימן שכו) גבי המאבד עצמו לדעת דאטו בשביל שלא עשה מעשה עמיו לא נצילהו מרדת שחת, וכ”כ בשו”ת אמרי יעקב – שטרן (סי’ קלג) גבי התורם גופו למדע.