מקורות ונימוקים:
האיסור לגלות סוד
מקור האיסור לגלות סוד נלמד מהגמרא ביומא דף ד’: אמר רבי מוסיא בר בריה דרבי מסיא משמיה דרבי מוסיא רבה: מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו לך אמור – שנאמר וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר.
בחפץ חיים הביא הלכה זו בהלכות לשון הרע כלל ט’ אות ו’, האומר לחבירו איזה דבר, אסור לו לספר אחר כך לאחרים, אלא אם כן נתן לו רשות על זה, ודוקא אם הוא דבר דלית ביה לישנא בישא.
גם בהלכות רכילות כלל ח’ אות ה’ הביא החפץ חיים להלכה זו בזה”ל, וחייב אדם להסתיר הסוד אשר יגלה לו חבירו דרך סתר, אף על פי שאין בגילוי הסוד ההוא ענין רכילות, כי יש בגילוי הסוד נזק לבעליו וסיבה להפר מחשבתו, גם בזה הוא יוצא מדרך הצניעות והוא מעביר על דעת בעל הסוד.
ועיין עוד שם בבאר מים חיים שכתב שהוא חמור הרבה יותר מסתם אבק לשון הרע. ובבאר מים חיים כלל ב’ אות כז’ ביאר את הלימוד מהפסוק שהביאה הגמרא, וידבר ה’ אליו מאוהל מועד לאמור, שמפסוק זה אנו למדים שאילולי ה’ היה אומר למשה לאמר, לא היה אומר, ואף שלא אמר הקב”ה למשה לא לומר, עצם זה שדיבר עימו הקב”ה ביחידות בתוך האהל משמע שאין לו היתר לומר אם לא שאמר לו הקב”ה “לאמר”. ויש בזה פלפול דברים בגדר האיסור ואכמ”ל, ותורף הדברים הוא שכאשר לא אמר לו שהוא סוד, מהלכות דרך ארץ ומידה טובה שלא יאמר עד שיאמר לו ‘לאמר’, אך אם בקש שלא לגלות הרי זה איסור דרבנן, ואם הוא באופן שיכול לסבב לו נזק ע”י כך הרי זה בגדר לשון הרע מדאורייתא.
לגבי סוד שנאמר באפי תלתא, עיין ברמב”ם הלכות דעות פרק ז’ הלכה ה’ שכתב את ההיתר של אפי תלתא וכתב שם הכסף משנה וז”ל: ולא הוצרך רבינו לפרש שאם האומר הזהירם מלגלותו שהם אסורים לגלותו, דהא אין שם טענת חברך חברך אית ליה דכל אחד יזהר מלגלות סודו.
היתר סיפור לשון הרע לתועלת
אמנם למרות שכפי שמבואר מדברי החפץ חיים גילוי סוד נכלל בגדר איסור לשון הרע, אמנם מותר לספר לשון הרע לתועלת, משום כך אם הוא באופן של תועלת מותר לספר, וכן מוכח מדברי הכסף משנה הנ”ל שהוא גדר איסור לה”ר אלא שאין בו היתר של אפי תלתא כיון שאינו עשוי להתגלות. ולפעמים הוא אף בגדר של “לא תעמוד על דם רעך” אם לא יגלה הסוד וככל דין לה”ר כשהוא לתועלת. אכן צריך להיות זהיר וסופר מילותיו שלא לומר דבר שאינו נצרך.
אכן בספר חוט שני פרק ה’ הלכה א’ כתב לגבי דיינים ורופאים והביא שם מהחזו”א שהורה הלכה למעשה לא לומר את הסוד גבי זוג שהתגרשו מחמת שהבעל לא יכול להזריע והורה לדיינים שלא לומר את הסיבה אלא לומר שאינו ממליץ על השידוך מבלי לספר את הסיבה. ולמד מכאן הגאון ר’ ניסים קרליץ שאין להתיר לגלות סוד לתועלת.
אמנם לענ”ד אין ללמוד מדברי החזון איש הללו, מכמה סיבות.
א. אין זה נקרא שהדיינים לא סיפרו סוד לתועלת אדרבה מכח המידע שיש בידם הורו לשואל שלא לקיים את השידוך, רק שלא אמרו את הסיבה, כי המטרה התועלת הושגה אף ללא פירוט הסיבה. וכידוע ההיתר ההלכתי של לשון הרע לתועלת, מבואר בחפץ חיים שהינו רק אם לא יכול לסובב את התועלת בדרך אחרת. אם כן, בנידון דידן שיש צורך לשלום בית או חינוך הילדים לספר לשון הרע כדי להביא את התועלת, ניתן אף לפרט את המקרה כדי לטפל, וודאי שבזה גם החזון איש לא היה אוסר.
ב. בדיין או רופא שמתוקף תפקידו הוא יודע הרבה סודות של בני האדם יש מקום לומר שסבר החזו”א שאין לו היתר לספר פרטי פרטים על כל אדם אלא רק יכול לומר תבדקו את תיקו הרפואי ואם יקבל אישור ממנו אוכל לספר לכם גם את הפרטים. ובפרט שבדיין יש כאן גם עניין חילול ה’ מה שיגלה סודות מתוקף תפקידו כדיין.
לפיכך למעשה ניתן לספר לשון הרע לתועלת לעניין חינוך ושלום בית, וכן הביא בספר חשוקי חמד להגר”י זילברשטיין על דברי הגמרא ביומא ד’: שמותר לספר לאב על בתו שחולה אף אם ביקשה לא לספר, כאשר ישנה תועלת שאביה יתפלל עליה. ועיי”ש עוד פרטים בזה. בדבריו מבואר על כל פנים, שבאופן שיש תועלת ודאי שיש לספר וצריך לספר אלא שלא ימהר אדם לחשוב כל דבר לתועלת ולכן אסר שם לרופא לומר לאשה שבעלה חולה וימיו ספורים, דאף שהרופא חושב שיש תועלת לקרובי המשפחה לדעת את מצב החולה, אבל מי גילה לו עניני המשפחה של אותו חולה שהוא מחליט שיש כאן תועלת אולי ההיפך הוא הנכון, ומסתבר שהאדם למשפחתו יודע יותר טוב מה ראוי להם לדעת. עיי”ש אריכות דברים אבל היוצא מכל זה שבאופן של ודאי תועלת אין בזה איסור כלל.
ונוסיף עוד שבהרבה מקרים בסודות של ילדים כגון שמספר לאמו סוד על מעשה שעשה אף שניכר שמקפיד על גילוי הסוד לפעמים אין כוונת הילד להקפיד על גילוי הסוד לאב או למחנך אלא שמקפיד שישאר הדבר בסוד מהכלל כדי שלא יתבייש על כך מחבריו או מאחיו ויש לבדוק כל מקרה לגופו.
