שאלה: כלה שסופרת ז’ נקיים קודם כניסתה לחופה וראתה כתם פחות מכגריס, או יותר ועל בגד צבעוני, או שראתה בעד ויש לתלות בפצע או בדם בתולים, האם דינה כשאר נשים, או דלמא יש לחוש בה יותר משום דם חימוד?
תשובה: גם כלה קודם חופתה דינה לענין ראייה בז’ נקיים כשאר הנשים וכל הקולות והתליות של כתמים, נאמרו בה.
מקורות:
א). בגמ’ נדה (סו.) תבעוה לינשא צריכה לישב ז’ נקיים, ופירש רש”י, טעמא, שמא מחמת תאות חימוד ראתה דם. וכתב הרשב”א בתורת הבית (בית ז’ שער ב’), דאינה צריכה ז”נ ולא הפסק טהרה, ולא בדיקה לא בתחילה ולא בסוף, וכל שלא הרגישה בדם בתוך ז’, נקיים קרינן בהו. אמנם הרא”ש (פ”י סי’ ד’) לאחר שהביא דעה זו בשם יש מהגדולים, דחה דבריהם, דנהי דהפסק לא בעיא, מ”מ בדיקה כל שבעה בעיא דחיישינן בכל יום שמא תראה, לפי שככל שהיא קרובה לזמן החופה יותר לבה הומה ומשתאה, ותדיר חיישינן שמא מחמת חימוד תראה.
והנה הרשב”א היק’ על שיטה זו של הרא”ש, דממ”נ אם אין אתה מצריכה הפס”ט לפי שאין אתה מחשיבה כרואה ודאי, א”כ אף אנו נאמר שהיא בחזקת טהרה כל ז’ ואמאי צריכה בדיקה כל ז”נ. אולם המעיין היטב בדברי הרא”ש יחזה שכבר הרגיש בקושיא זו, ויישבה שפיר בתוכ”ד, דאה”נ הפסק איננה צריכה, לפי שאינה “בחזקת” רואה שנצטרך להחזיקה עתה בחזקת טהרה, שרבנן לא החזיקוה כרואה ממעין פתוח, אולם מכיון שליבה הומה ומשתאה בכל יום ויש לה תאוות חימוד, אנו חוששים בכל יום שמא יפתח מעיינה וע”כ אנו מצרכים אותה בדיקה בכל יום כדי לוודא שמעיינה לא נפתח. ועכ”פ מוכח דהרשב”א לא ס”ל סברא זו שליבה הומה ומשתאה בכל יום, אלא יש לחוש לשעת התביעה גרידא. ודעת הרמב”ן והראב”ד שלא כדברי הרשב”א ושלא כדברי הרא”ש, אלא שבודקת בתחילתן או בסופן, כלומר שסגי בבדיקה אחת בתוך ז”נ.
והנה לכאו’ היה נראה לתלות נד”ד בפלוגתת הרשב”א והרא”ש, דאליבא דהרא”ש דס”ל דיש לה תאוות חימוד שהולך ומתגבר בכל יום, יש לחוש לדם חימוד גם בז”נ, ואע”ג דבכל אשה היקלו קולת כתמים, היינו משום שאין לה תאוות חימוד ואנו תולין שמעיינה נסגר לפיכך אם מצאה כתם אנו תולים כתמה שבא ממקום אחר, אולם אליבא דהרשב”א והרמב”ן, דס”ל דאינה צריכה לבדוק בכל יום, ע”כ דס”ל שרק לשעת תביעה חשו רבנן לדם חימוד, א”כ בז”נ דינה כשאר נשים. וכן ראיתי להגרש”ק קלוגר בספרו מי נדה (סי’ קצב סעי’ א’) שרצה לתלות נד”ד בהאי פלוגתא.
ולפי דברים אלו, יש לעיין כיצד הכריע מרן השו”ע בפלוגתא ראשונים זו, וניחזי אנן: כתב השו”ע (סי’ קצב ס”ב) תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה ז”נ וכו’, ואינה צריכה הפס”ט ומיהו צריכה בדיקה תוך ז’, והוסיף הרמ”א בהגה, כל יום לכתחילה. ע”כ. וממ”ש מרן צריכה בדיקה “תוך שבעה”, ולא כתב וצריכה בדיקה בכל יום וכמ”ש ברואה לקמן (סי’ קצו סעיף ד’), מוכח שלא ס”ל כסברת הרא”ש שמחמדת טפי בכל יום. ועוד שכן מסתבר לפי כלל הפסיקה, שהרי לפי דעת הרשב”א אינה צריכה בדיקה כלל כל ז”נ, ולפי דעת הרמב”ן והראב”ד סגי בבדיקה אחת בכל הז'”נ, והרא”ש עצמו מודה בדיעבד בבדקה פעם אחת בז”נ וכמ”ש להדיא הב”י, וביאר הש”ך (סק”ב) כיון שלא ראתה ודאי, לכו”ע סגי בבדיקה אחת בדיעבד. והכי מוכח ממ”ש הב”י (סי’ קצו) שכתב, דאין להקל בפחות מב’ בדיקות בז”נ כיון שאין להקל בדבר שהוא ספק איסור כרת, ומשמע דבדרבנן ס”ל להקל. וכיון דבנ”ד הוי מילתא דרבנן, לא נראה שיחמיר בזה השו”ע אף לכתחילה. ובפרט שגם מדעת הרמב”ם נראה דס”ל שלא כדעת הרא”ש, שהרי הרא”ש כתב (שם) שמה שהזכיר רבא בדבריו ז’ נקיים לא מחמת חומרא דר’ זירא, אלא אפילו קודם שנהגו חומרא זו. ור”ל, דמטעם דליבה הומה יש לחוש לחימוד בכל יום וע”כ בעינן נקיים בכל יום, אולם מדברי הרמב”ם (פרק י”א מאיסו”ב הלכה ט’) שהביא את חומרא ר’ זירא, ואח”ז כתב, יתר על כן אפילו תבעוה לינשא וכו’. נראה שהבין דדין זה מקורו מכח חומרא דר”ז, וממילא לית ליה האי סברא דליבה ומשתאה. ודו”ק.
ואע”ג שמדברי הרמ”א שכתב שצריכה לבדוק כל יום לכתחילה, ולא כתב ויש אומרים, נראה דס”ל הכי בדעת מרן, אולם אין זה מוכרח דמצינו הרבה פעמים שהרמ”א פליג אליבא דאמת ע”ד השו”ע ואפ”ה לא כותב דבריו בשם י”א אלא מכניס את דבריו כחלק וכהסבר בדברי השו”ע, ועי’ יד מלאכי (כללי הפוסקים כלל יט).
ואע”ג שמדברי הגר”א (סק”ג) נראה קצת דס”ל בדעת השו”ע כסברת הרא”ש, וכ”כ בספר שיעורי שבט הלוי (סי’ קצב סק”ו), וכ”כ בספר טהרת הבית ח”א (סי’ ט’ סעיף א’) שדעת מרן השו”ע שלכתחילה צריכה בדיקה בכל יום כדעת הרא”ש. אולם מה נעשה שהמהריט”ץ (סי’ סז תשובה ב’) כתב בדעת השו”ע דס”ל שלא כדברי הרא”ש, וכן כתב השולחן גבוה (סי’ קצב סק”ו) בדעת מרן דס”ל דסגי בבדיקה אחת ושלא כסברת הרא”ש. וכן מוכח לענ”ד מדברי הש”ך (סק”א) שכתב ע”ד השו”ע, והאידנא נהגו להפסיק בטהרה ובודקים כל ז’ נקיים. והנה אם השו”ע נמי הכי ס”ל לענין בדיקה מה הוסיף ע”ד לענין בדיקה בז”נ.
ב). והנה מה שכתב הגאון טה”ב שיש להסמיך ולהקריב הטבילה סמוך לנישואין עד כמה שאפשר, נמשך בזה נמי אחר דעת הרמ”א (שם ס”ב) שכתב כן, אולם צ”ע דהרמ”א קאי לשיטתו ואיהו חש לדעת הרא”ש שליבה הומה יותר בכל יום ולפיכך כתב שיש להסמיך הטבילה לבעילה, וכ”כ הגר”א בביאוריו (סק”ז). אבל מה נעשה שמרן בב”י לא ס”ל הכי, שהרי הטור הביא דברי הרשב”א שכתב, דמונים אלו הז’ משעה שמכינים צרכי החופה והיינו מכי רמי שערי באסינתא וכיוצ”ב. והנה רמי שערי באסינתא הוא זמן רב קודם הטבילה, ובשו”ע (ס”ב) כתב, שבעת ימים אלו מונים אותם משעה שהיא סומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה אע”פ שלא נתקדשה. ולא הצריך להסמיך הז”נ לטבילה, אלא כל זמן שמכנת עצמה לחופה, מהני לספור ולטבול ואפילו זמן רב קודם לכן. וכ”כ הט”ז (סק”ג). ורק הרמ”א לשיטתו דחש לשיטת הרא”ש ס”ל הכי ואע”ג שמרן הב”י אחר שהביא דעת הגה”מ והרוקח וסיעתם, דס”ל דבעינן לסמוך הטבילה לבעילת המצווה, כתב, ונראה דכל זה לכתחילה אבל בדיעבד בבדיקה אחת תוך ז’ סגי לה דלא מחמרינן בה בדיעבד טפי מנדה ודאית. עכ”ל. ונראה שע”ז סמך סמיכתו בטה”ב. אולם יש לדחות, דהב”י לשיטתייהו קאמר, והיינו דגם לשיטה זו דחשו לסברת הרא”ש דליבה הומה בכל יום, מ”מ בדיעבד סגי בבדיקה אחת. וכמ”ש הב”י גופא קודם לכן בזה”ל: “ולדעת הרא”ש לכתחילה מיהא צריכה לבדוק כל יום מהשבעה, ומיהו בדיעבד בפעם אחת שבדקה בתוך ז’ סגי דלא עדיפא מרואה ודאית”. עכ”ל. וכן ראיתי עתה שכתב בספר אבני שהם (סי’ קצב סעי’ א’) בדעת מרן שא”צ להסמיך הז”נ לטבילה, וכן כתב בספר הוראה ברורה (ביה”ל סי’ קצב ד”ה ומיהו), שהב”י לשיטת המחמירים הנ”ל קאמר וליה לא ס”ל הכי. (ומ”מ מה שהביאו מדברי הברכ”י בשיורי ברכה סי’ קצב סק”ב דס”ל הכי בדעת מרן, ליתא למעיין). וכן נראה לענ”ד עיקר.
ג). ואע”פ שמדברי המהרי”ק (שורש קנט) הנז’ בב”י (סעיף ג’) שכתב דהיכא שדחו הנישואין אע”פ שישבה ז”נ צריכה לחזור ולישב ואפילו המשיכה לבדוק, לא עלו לה וחייבת לחזור ולמנות ז”נ מחדש, והבין הסד”ט (שם סק”י ד”ה ועפי”ז) דהיינו מטעם סברת הרא”ש דליבה הומה ומחמדת בכל יום ושמא כיון שנדחו הנישואין אינה נזהרת יפה לבדוק, אבל לסברת הרשב”א דס”ל שלא מתעורר לה חימוד חדש בכל יום מלבד יום התביעה, א”כ מה בכך שלא שמרה עתה ז”נ, הא כיון שכבר עברו ז”נ ראשונים משעת חימוד הראשון, יעו”ש. ובאמת שכן מדויק מדברי המהרי”ק שכתב, ואפילו ספרה ובדקה לא מהניא לה, וטעמא משום דחיישינן לחימוד “כל שעתא ושעתא איכא למיחש דלמא השתא חזיא”. וכן נראה ממ”ש, דאין בדיקה מועילה אפילו תמיד בדקה פעמיים ביום, כיון שנדחו הנישואין אינה נזהרת יפה. ואת”ל דהיינו משום חשש תביעה חדשה, תיפוק ליה דאפילו בדקה יפה לא מהני וכמ”ש הרשב”א והשו”ע. וע”כ דהחשש הוא תביעה ראשונה אלא שליבה הומה וחומד בכל יום ולפיכך לא מהני. (אמנם בביאור הגר”א סק”ט, כתב דאין זה הפשט במהרי”ק, אלא דמה שלא עלו לה ספירת הז”נ לפי שהיתה כאן תביעה חדשה, ולפיכך כו”ע מודו דיש כאן חימוד חדש, ובדיקה לא מהני כמ”ש בסעי’ א’ בתבעוה לינשא שלא מהני לה בדיקה. ונראה שדקדק זאת מלשון המהרי”ק שכתב, נפלה מחלוקת בין בעלי תריסין היכא דנדחו הנישואין אם צריכה לחזור ולספוק ז”נ “מיום אותה תביעה”). והנה מרן בשו”ע השמיט דברי המהרי”ק ולא כתב אלא היכא שנדחו הנישואין שצריכה לספור מחדש, והרמ”א לשיטתו, הוסיף את דברי המהרי”ק שאפילו המשיכה לבדוק, לא מהני.
ד). ועתה נחזור לנד”ד, דבאמת לאחר התבוננות נראה דשפיר יש לומר דאף לדעת הרא”ש יש להתיר לכלה לתלות בכל מאי דאפשר לתלות, ולא גרע מנדה גמורה, ואע”ג דליבה הומה מ”מ אין זה חימוד כשעת התביעה, ולפיכך מהני בדיקה ובשעת תביעה לא מהני בדיקה וכמ”ש הרא”ש, וע”כ דבשעת התביעה יש חימוד גמור ולא מהני לתלות בשום דבר, וכ”כ הט”ז (סק”ה) בהבנת הרא”ש. וכן נראה להוכיח מדברי הב”י, שהרי לאחר שהביא דעת הרא”ש שמצריך בדיקה בכל יום, כתב שגם לדבריו בדיעבד כשבדקה פעם אחת בתוך השבעה סגי, דלא עדיפא מרואה ודאית. וצ”ע שהרי לסברת הרא”ש ודאי גרע שהרי איכא חשש חימוד בכל יום ושמא ייפתח מעיינה. וכן היק’ התפארת צבי (סק”ב) דיש להחמיר בה יותר מרואה ממש. אולם כוונת הב”י עולה יפה, דר”ל, דכיון שבפועל לא ראתה, א”כ די אם נחמיר עליה לבדוק פעם אחת ולא גרע מרואה ודאית שמעיינה נפתח וסגי בהכי, ועי’ ששבה”ל (ע”ד הש”ך סק”ב). ומבואר דליבה הומה אין גדר של תביעה מחודשת דא”כ ודאי דגרע מרואה ודאי, שהרי בדיקה לא מהני בתבעוה.
ה). וכן נראה מדברי הט”ז (סק”א) שכתב, דבשעה שגזרו על הכתמים גזרו נמי על תבעוה, ומבואר דהוי בכלל שאר גזירות חז”ל, וכשם שבכתמים תלינן להקל, וכן פחות משיעור טהורה הכי נמי בהאי. וכן ראיתי בדגול מרבבה (סי’ קצו סעי’ י’) דתבעוה להנשא וראתה כתם בז”נ, יש להקל, שהרי זו קילא מבעלת כתם, שבעלת כתם צריכה הפסק טהרה וזו אינה צריכה, ולפיכך יש להקל אפילו לדעת הרמ”א בג’ ימים ראשונים. והעתיק דבריו הפת”ש (שם סק”י). וכן נראה מדברי הבית שמואל (אהע”ז סי’ סג סק”ג) שכתב, דכלה לאחר בעילת מצווה תלינן הכתם גם בג’ ימים ראשונים לפי שי”ל שלא היה דם מן המקור כלל, ואע”ג שבהמשך דבריו נראה שהסתפק לענין רואה כתם אם תולה בג’ ימים ראשונים, מ”מ לענין דם בתולים דלא ברירא שראתה כלל, פשיטא ליה להקל, ולפי”ז ה”ה בתבעוה לינשא דהוי חשש בעלמא, דמהני בהו תלייה. וכן מסתבר שלא גרע מראייה גמורה דמהני ביה תלייה. וגם המהרש”ק קלוגר עצמו בספרו קנאת סופרים (השמטות לשיירי טהרה סי’ לד) כתב להקל לתלות גם בתבעוה בתוך ז”נ לספירה, יעו”ש. והלענ”ד כתבתי.
