מקורות ונימוקים:
כתב הרמב”ם פרק ב’ מהלכות מילה הלכה ב’ – ד’, כיצד מוהלין חותכין את כל העור המחפה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה, ואח”כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה.
יש ציצין מעכבין את המילה ויש ציצין שאין מעכבין את המילה, כיצד אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גבהה של עטרה הרי זה ערל כמות שהיה, וזה העור הוא ציץ המעכב, ואם לא נשאר ממנו אלא מעט שאינו חופה רוב גבהה של עטרה זהו ציץ שאינו מעכב. כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על הציצין שמעכבין בין על ציצין שאין מעכבין. פירש, על ציצין המעכבין חוזר, על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר.
כדברי הרמב”ם פסק השו”ע להלכה יו”ד סימן רס”ד סעיף ג’.
ובבית יוסף הביא לשיטת חכמי ספרד שנחלקו מהי רוב העטרה שצריכה להיות מגולה, האם הוא רוב גובהה של עטרה כפי שכתב הרמב”ם או רוב היקפה של עטרה. לפיכך כתב שלעניין מצוות מילה צריך לגלות שניהם, דהיינו רוב גובהה של העטרה ורוב היקפה. וכן הביאו להלכה הש”ך ס”ק ט’ והט”ז ס”ק ח’.
