מקורות ונימוקים:
התחייבויות הבעל לאשתו והאשה לבעלה בעת הנישואין
כתב הרמב”ם הלכות אישות פרק יב הלכות א’ – ד’, בזה”ל:
כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים.
והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה, שארה אלו מזונותיה, כסותה כמשמעה, עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ: והשבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם, האחד מהם עיקר כתובה, והשאר הם הנקראין תנאי כתובה ואלו הן, לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות, ולהיות נזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם.
והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן, להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה. [אמנם הראב”ד פליג וכתב שהבעל זוכה בירושתה מן התורה]
ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה, לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה, אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה, ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה.
כל הדברים האלו אף על פי שלא נכתבו בשטר הכתובה ואפילו לא כתבו כתובה אלא נשא סתם כיון שנשאה זכה בארבעה דברים שלו וזכת האשה בעשרה דברים שלה ואינן צריכין לפרש.
תמצית דברי הרמב”ם הללו נפסקו להלכה בשולחן ערוך אבן העזר סימן ס”ט.
אלו מלאכות חייבת אשה לעשות לבעלה
נוסף לתקנה זו שהבעל זכאי במעשי ידיה אשתו, על פי דין התורה, עצם הנישואין יוצרים עמם חוב של ממש על האשה, לעשות מלאכות ומעשי ידיים לבעלה.
כמבואר במשנה בכתובות פרק ה’ משנה ה’. אלו מלאכות האשה עושה לבעלה, טוחנת, אופה, מכבסת, מבשלת, מניקה את בנה, מצעת לו המטה ועושה בצמר. הכניסה לו שפחה אחת – לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת, שתים – אין מבשלת ואין מניקה את בנה, שלש – אין מצעת לו המטה ואין עושה בצמר, ארבע – יושבת בקתדרא. רבי אליעזר אומר אפי’ הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה.
עוד נתבאר בגמרא בכתובות דף סא עמוד א’, אמר רב יצחק בר חנניה אמר רב הונא אף על פי שאמרו יושבת בקתדרא, אבל מוזגת לו כוס, ומצעת לו את המטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו.
שלשה סוגי מלאכות שחייבת אשה לעשות לבעלה
הרי לפנינו, שלשה סוגים של מלאכות שחייבת האשה הנשואה לעשות לבעלה. הסוג הראשון הוא מלאכות לתפקוד משק הבית, כגון טחינה אפיה כביסה וכדו’. הסוג השני הוא מלאכות חיבה שחובת האשה לעשות לבעלה, כגון מזיגת הכוס הצעת המטה ורחיצת פניו ידיו ורגליו. הסוג השלישי הוא מלאכות שחייבת האשה לעשות על מנת להשתכר וליצור הכנסה לרווחת הבית, כדוגמת עשייה בצמר שכתבה המשנה.[1]
מלאכות לתפקוד משק הבית
הסוג הראשון של המלאכות שחייבת האשה לעשות לבעלה, הינו, מלאכות לתפקוד משק הבית, כגון טחינה אפיה בישול וכדו’. בסוג זה מצאנו שינויים בחובת האשה לעשות מלאכות אלו, המותאמים לרמתם הכלכלית של בני הזוג. שכן ככל שמצבם הכלכלי של בני הזוג יהא משופר יותר ותהא בידם היכולת לשלם למשרתות שיעשו את עבודות משק הבית, כך תהא האשה פטורה מלעשותם.
כך פסק השולחן ערוך להלכה אהע”ז סימן פ’ סעיפים ו’ – ח’. יש מלאכות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהם עניים, ואלו הם, טוחנת, ואופה, ומכבסת, ומבשלת, ומניקה את בנה, ונותנת תבן לפני בהמתו, אבל לא לפני בקרו. הכניסה לו שפחה אחת, או נכסים שראוי לקנות מהן שפחה אחת, או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנו שפחה אחת, אינה טוחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו. הכניסה לו שתי שפחות, או נכסים הראויים לקנות מהם שתי שפחות, או שהיו לו שתי שפחות, או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות, אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה.
בזמנינו חל שינוי עצום, בכל המלאכות הקשורות לניהול משק הבית, שכן כיום אין צורך בטחינה ואפיה וכדו’ על מנת לדאוג שיהיה לחם בבית. גם מלאכת הכביסה הפכה לקלה הרבה יותר עם כניסת מכונות הכביסה הייבוש המגהצים ושאר מכשירי החשמל. ואילו נתינת תבן לפני בהמתו אינה מצויה כלל. אך עיקרון הדברים נותר רלוונטי אף לימינו, עיקרון האומר כי על האשה מוטלת חובת ניהול משק הבית.
אכן, מחמת היות ניהול משק הבית בימינו קל מהיר ופשוט יותר, נראה כי תהא האשה פטורה ממלאכות ניהול משק הבית אף בלא שיהיה לבני הזוג ממון רב כל כך בכדי לקנות שתי שפחות, כפי המובא במשנה בכתובות ובשולחן ערוך. אלא בימינו, יהא די אם יש לבני הזוג ממון המספיק בכדי להעסיק עוזרת בית מספר פעמים בשבוע, בהיקף משרה המספיק על מנת לתחזק את ביתם כראוי.
מלאכות של חיבה
הסוג השני של המלאכות שחייבת האשה בהן, הוא מלאכות של חיבה בין אשה לבעלה, כגון מזיגת הכוס רחיצת פניו ידיו ורגליו וכדו’. בסוג זה לא יחול שום שינוי בהתאם ליכולתם הכלכלית של בני הזוג, שכן מלאכות אלו הינם מלאכות חיבה, מלאכות אלו אינם יכולות להעשות ע”י שפחה או כל אדם אחר, מלבד אשה לבעלה.
כך פסק השולחן ערוך להלכה אהע”ז סימן פ’ סעיפים ד’ – ה’. וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו, מוזגת לו את הכוס, מצעת לו את המטה, ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או שתטול מלפניו, וכיוצא בדברים אלו. מלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה, ואפילו היה לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל, אלא אשתו.
בזמנינו, גם מלאכות החיבה השתנו, שהרי בימינו כל בית יש בו חדר רחצה נוח ונגיש, כך שלא קיימת מציאות רחיצת פניו ידיו ורגליו. יתר על כן, גם אם לבני הזוג העומדים לפנינו אין חדר רחצה נגיש ונוח, מאחר ומנהג הנשים בימינו שאינם עושות פעולות כאלו לבעליהן, אין חובת האשה לעשות שימוש זה לבעלה, שכן הקו המנחה בכל חיובי האשה בעשיית מלאכות לבעל, הינו, מנהג העולם. כפי שכתב השו”ע בסעיף סימן פ’ סעיף י”ב שכל אלו המלאכות תלויות במנהג הנשים בעולם אשר מעמדם מקביל למעמד בני הזוג שלפנינו.
אכן גם במלאכות אלו, עיקרון החיוב נותר בעינו, על כן חובת האשה לעשות את כל מלאכות החיבה הנהוגות בימינו, כגון מזיגת הכוס, הצעת המיטה לשינה, ושאר מלאכות חיבה הנהוגות בין אשה לבעלה.
מלאכות על מנת ליצור הכנסה
הסוג השלישי של המלאכות שחייבת בהן האשה לבעלה, הינו, מלאכות שמטרתן יצירת הכנסה ממונית לרווחת הבית, היינו המלאכה המוזכרת במשנה כעשייה בצמר. בסוג זה [כמו בסוג הראשון] מצאנו שינויים, המותאמים לרמתם הכלכלית של בני הזוג, שכן אם בני הזוג במצב כלכלי משופר אין האשה זקוקה לעבוד על מנת ליצור הכנסה ממונית. ככל שיהא מצבם הכלכלי משופר יותר כך תפחת חובתה לעסוק במלאכות אלו, עד כדי לפוטרה לחלוטין מחובה זו. למעט עבודה מינימלית שחייבת האשה לעבוד על מנת להמנע מבטלה ושעמום, אף במצב כלכלי משופר ביותר.
כך הביא להלכה בשולחן ערוך אהע”ז סימן פ’ סעיפים א’ – ב’. מעשה ידיה לבעלה, כיצד, הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג, אורגת. לרקום, רוקמת. לטוות צמר או פשתים, טווה. ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד. היה לו ממון הרבה, אפילו היה לה כמה שפחות, אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה, שהבטלה מביאה לידי זימה, אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו, אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה.
חובת גידול הילדים על מי מוטלת
בנוגע לשאלה על מי מוטל חובת גידול הילדים, במשנה ובגמרא בקידושין כ”ט. מבואר כי האב חייב בבנו למולו לפדותו ללמדו תורה להשיאו אשה וללמדו אומנות, ובכל אלו החיובים האב מחוייב ולא האם.
אולם גם האם מחוייבת מכוח חיוביה לבעלה, להניק את בנה ולנהל את משק הבית, ובכלל זה לדאוג לצרכי הילדים אשר בבית.
ובכלל זכויותיה הן: האפשר לדרוש שיהיו הילדים אצלה עד גיל שש, והבנות אצלה לעולם. ועל האב לזון בגילאים אלו את ילדיה כשהן אצלה.
לעניין מצוות חינוך עיין בדברי הרמ”א בשולחן ערוך או”ח סימן שמ”ג סעיף א’, ובדברי הפוסקים שם האם מצוות החינוך היא על האב לחוד או גם על האם.
אולם כבר אמרו חז”ל שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך, כי חינוך האם אין דומה לו ואין שני לו, וגם אם אינה מחוייבת בו מהתורה או מדרבנן, אין ספק כי חלקה בחינוך הילדים גדול ואין לו תחליף.
