מקורות ונימוקים:
נידון השאלה עוסק במצב בו בעל המשרד מעמיד את הכיבוד הקל לטובת העובדים במשרד לשימושם האישי, כך שניתנת הרשות לעובדי המשרד להתכבד וליטול מכיבוד זה כפי צורכם. אולם מצד שני עלינו להתבונן האם רשות זו ניתנת גם לנטילת הכיבוד לבית? ומה הדין במקרה בו העובד לא מתכבד במשרד כשאר העובדים, האם העובדה הזו מתירה לו ליטול כיבוד לבית.
המענה לשאלה זו, תלוי בהבנת הרשות שנותן בעל המשרד להתכבד מכיבוד זה שמגיש במשרד, האם הרשות כוללת גם את אפשרות לקיחת הכיבוד לבית או לא, כי הכיבוד הוא רכושו ונטילת הכיבוד תלויה במידת הרשות שהוא מעניק לעובדים.
לעניות דעתי, התשובה על כך ברורה, בעל המשרד מעוניין לתת לעובדיו תנאים נאותים, אך ורק בהיותם עובדים במשרד, אך אין בכוונתו לתת רשות לעובדים ליטול כיבוד לביתם.
לפיכך למרות שיכול היה העובד להתכבד במשרד בכיבוד שהוגש לו, אין בכך הצדקה ליטול מהכיבוד לביתו. כי לא ניתנה לו הרשות אלא להתכבד במשרד ולא בכדי שיטול לביתו.
להרחבת היריעה אציין לדברי המהרי”ט ח”א סי’ ק”נ שכתב להסתפק מאימתי זוכים אורחים המסובים בסעודה במנות שהוגשו לפניהם, האם רק בעת האכילה, או כבר מהשעה שבעל הבית מניח את המנות לפניהם. ואציין עוד כי בפשטות היא מחלוקת ראשונים, שלדברי רש”י בנדרים דף ל”ד: כבר משעה שהונח המנה לפני האורח אין חבירו יכול לאסור עלי את האוכל, אלמא קנה את המאכל קודם האכילה. אולם לדעת הר”ן והרא”ש בנדרים האורחים אינם זוכים במאכל אלא בשעת אכילתן.
ואף לעניין הלכה נחלקו בכך הפוסקים, שבשולחן ערוך אבן העזר סימן כ”ח סעיף י”ז כתב, הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהם וקידש בו אשה, ובא בעל הבית, אף על פי שאמר לו: למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה, אינה מקודשת, שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו, והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת. ואם קדשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, הרי זו מקודשת מספק.
ואילו בהגהת הרמ”א שם הביא לדברי ההגהות אלפסי שכתב: אורח שיושב אצל בעה”ב, ונוטל חלקו וקידש בו, הוי מקודשת. כלומר דס”ל שמיד משנתן בעל הבית את המנה לפני האורח, נעשית היא שלו, ואינו דומה לנוטל שלא מדעת בעל הבית. ועיין עוד בזה בשו”ע אורח חיים סימן קס”ט – ק”ע.
ועיין שם בט”ז שכתב שהוא ספק גזל והוי ספק קידושין ולא קידושין גמורים, שהרי כתב השו”ע או”ח סימן ק”ע סעיף י”ט, אורחים הנכנסין אצל בעל הבית אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית, אא”כ נטלו רשות מבעל הבית. וכתב הט”ז דכל שכן הוא שאסור ליתן לאדם זר שאינו בנו של בעל הבית. לפיכך גם כשלוקח מנתו ורוצה לקדש בזה אשה, יש בזה סרך גזל. ועיין שם שחלק בכך על דברי הבית שמואל שם.
אכן לעניות דעתי, אין מחלוקת זו קשורה לנידון השאלה, הואיל ומחלוקת הפוסקים איננה אלא בנוגע לאוכל שהוגש לאכילה לפני האורח ומיועד הוא לאכילה על ידו, אולם בנידון השאלה לא מדובר על מנה שהוגשה לאכילה, אלא על כיבוד קל שהוגש כאפשרות שאם יחפוץ אחד העובדים להתכבד יוכל לגשת ולקחת, אולם לא הוגש הכיבוד לשולחנו של כל עובד ועובד, ואין הכיבוד מיועד באופן אישי לאכילת העובד, לפיכך בלי ספק שבנוגע לכיבוד זה לא ניתן לומר שזכה העובד בכל מה שהיה ראוי להתכבד אם היה חפץ לקחת.
כעין זה ראיתי בשו”ת שבט הלוי חלק ד’ סימן רכ”ה, שכתב שאין לקחת מאולם שמחות מאכלים סגורים או פרחים שנועד לשימוש חוזר של בעלי האולם, ויש בכך סרך גזל, ורק את המנה ממש שהוגשה לפניו ומיועדת לאכילה, רשאי הוא לקחתו איתו אם מעדיף להמנע מאכילתה, שעל זה דיברו הפוסקים ועל כגון זה דווקא כתב הרמ”א באבן העזר שניתן לקדש בה אשה.
