מקורות ונימוקים:
דין מתעסק פטור נאמר בנוגע לעשיית כל העבירות שבתורה, כפי המבואר בדברי הגמרא בכריתות י”ט: כי המתעסק בעבירות פטור מלבד חלבים ועריות, שכן נהנה. באופן מיוחד מצאנו באיסורי שבת כי המתעסק פטור שכן “מלאכת מחשבת אסרה תורה”.
אולם לא רק באיסורי התורה, אלא אף בכל המצוות, קיימ”ל ברוב המצוות כי המתעסק לא יצא ידי חובתו, גם לדעת הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה.
בנוגע לשאלה מדוע צריך פסוקים למעט מתעסק בשחיטת קדשים, עמד בזה בספר קרן אורה בהקדמתו למסכת זבחים, אעתיק בזה את לשונו:
והיינו טעמא נמי דאיצטריך קרא למתעסק בקדשים. ולכאורה למה לי קרא, הא זה גרע מסתמא, כדאמרינן לענין גט (שם ב’ ע”ב) דלהתלמד גרע מסתם, וא”כ ממילא מיפסיל מתעסק משום פסול מחשבה. ולפי הנ”ל ניחא, כיון דלא בעינן מחשבה לשמה כל שלא חישב לזבח אחר הוי כסתם. אפילו חישב איזה מחשבה אחרת. אלא דהא דאמרינן דילמא להתלמד שאני. היינו למאי דבעי למימר בסתם כשר בגט נמי. ואפ”ה אתי ליה שפיר פסול דלהתלמד. ואמאי, כיון דס”ד השתא דגט דומה לזבחים דלא מיפסיל אלא לשם אשה אחרת. א”כ להתלמד נמי ליכשר כמו מתעסק בקדשים אי לאו קרא דלרצונכם (לקמן מ”ז ע”א). ואין לומר דלהתלמד גרע דלא נתכוין לשם כריתות כלל. הא מתעסק נמי אפי’ לא נתכוין לשם זביחה כלל היה כשר אי לאו קרא דלרצונכם, כמש”כ התוס’ ז”ל בסוף פרק ב”ש (שם ד”ה מנין) וה”נ אפילו כתב להתלמד אמאי פסול, כיון דלא בעינן מחשבה לשמה כלל, כי אם שלא יכוין לאשה אחרת. וי”ל דלבתר דגלי רחמנא בקדשים דמתעסק פסול אף על גב דסתמא כשר, ה”נ בגט אפילו נימא דסתם כשר מ”מ להתלמד פסול אלא דא”כ יקשה קצת הא דתנן (גיטין כ”ד ע”א) יתר על כן כתב לגרש כו’ ונמלך משמע דלהתלמד מסתבר יותר לפסול. והא איכא למימר איפכא, דכתב לגרש כו’ ונמלך מסתברא לפסול, כיון שנכתב לשם אשה אחרת. כמו בקדשים דלא מיפסיל אלא בהכי, ומתעסק לא היה פסול אי לאו קרא דלרצונכם. והכי אמרינן בהדיא בעירובין (י”ג ע”א) לענין מגלת סוטה דהיכא דנכתבה להתלמד יש להכשיר יותר מאם נכתבה לאשה אחרת. וראיתי להתוס’ ז”ל בריש פ’ כל הגט (גיטין כ”ד ע”א ד”ה יתר) שדקדקו כנ”ל ובעירובין (י”ג ע”א ד”ה אבל) האריכו יותר לישב הא דלענין מגילת סוטה איכא מאן דמכשר למחוק לה מספר תורה. כיון דסתמא נכתבה. ולענין גט פסול. ויותר מזה אשכחן אפילו כתב לשמה בלי רשות הבעל פסול, דזה לא חשיב לשמה, ע”ש מש”כ.
על דרך ביאור זה יישבו כך גם את דעת הרמב”ם שבכל המצוות צריך כוונה, ואילו לגבי מצה כתב שהאוכל מצה ללא כוונה יצא. דהיינו טעמא משום שמעשה אכילת מצה, המעשה הסתמי מורה על מעשה המצווה ולא שייך בכה”ג לומר דין מתעסק. וכן לגבי מילה שלא צריך כונה כי סתמה לשמה.
ועיין עוד בספר שלמי יוסף (אברכי כולל פוניבז’) באריכות גדולה בזה לבאר בדרך אחרת את החילוק בין מתעסק של כל התורה, למתעסק בקדשים.
