הנה מצינו למוהר”ח פלאג’י זלה”ה בספר תוכחת חיים פרשת תצוה ופרשת ויחי שהוא עצמו ז”ל שימש כשליח להתרת קללות. עיי”ש. ואמנם לענין התרת נדרים קיי”ל בשו”ע יו”ד סי’ רכ”ח סע’ ט”ז שהנודר צריך לבוא לפני המתירים, מ”מ לענין בהתרת קללות י”ל דמועיל גם כשאין המקלל לפני המתירין יען כי לגבי התרת נדרים הטעם דבעינן נוכחות הנודר הוא כדי שיוכל להבהיר את החרטה או הפתח ודא לא שייכא בהתרת קללות. וכן העלה הגר”י זילברשטיין שליט”א חשוקי חמד על נדרים דף כ”ז ע”א, וכ”כ הגר”מ גרוס שליט”א בספר הברכה והקללה עמ’ ק”י.
וגדולה מזו העלה מרן מלכא מוהר”ר עובדיה יוסף זלה”ה בהליכות עולם ח”ח עמ’ ע”ב, דאפי’ לענין התרת נדרים על מנהג טוב שנהג בלי לומר “בלי נדר”, אפשר להקל להתיר ע”י שליח, משום דנדר זה הוא מדרבנן, וספק דרבנן להקל עיי”ש, וי”ל דכל שכן לענין קללה דאין בזה צד חיוב כלל דיש להקל ע”י שליח (ויש לדחות, דחמירא סכנתא מאיסורא). ובנוסח התרת קללות שאומרים בערב ראש השנה הנוסח הוא “להתיר לנו וכו’ ולבנינו ולכל הנלווים אלינו”, והגם דבכלל הנוסח הנ”ל הוא גם “התרת נדרים” ולענין זה בוודאי לא מועיל כי אם לאשתו ולא לאחרים, מ”מ כיון שבלא”ה אין הנוסח הזה להתרת נדרים ידועים (שהרי אם כן היה מחוייב לפרט את נדרו בפני אחד מהמתירים) מכללים גם אחרים, דאין הקפידא בעשיית שליח אלא בהתרת נדרים גמורה, והכא נמי לענין התרת הקללות שהם בכלל הנוסח הנ”ל, ועיין מעיין אומר ח”ה פ”ט סי’ ג’ ודו”ק. ואם כי גם בזה אין ראיה מוכחת, מ”מ בלא”ה יש להקל בזה מהטעם המוזכר לעיל ומאחר ומצינו מעשה רב דהגאון החבי”ף זלה”ה וכנ”ל.
