חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

המאמר דלהלן יצא לאור בימי בין המצרים תשפ”ב תתת השם “יפרח כשושנה”.

תוכן הנושאים:

הקדמה

פרק א’  – דברים המסוגלים לקירוב הגאולה (בקום ועשה). 

ענף א’ – לכוין למות על קידוש ה’ 

ענף ב’ – התרת נדרים על שבועת הגלות..

ענף ג’ – עסק התורה 

ענף ד’ – תשובה..

ענף ה’ – צדקה..

ענף ו’ – דברים נוספים שיש בהם חשיבות לקירוב הגאולה..

פרק ב’ תפילה על הגאולה.. 

ענף א’ – ההכרח בתפילה לגאולה.. 

ענף ב’ – פרטים שונים באופי התפילה על הגאולה.. 

ענף ג’ – מה להתפלל. 

ענף ד’ – זמנים המסוגלים יותר להתפלל על הגאולה.. 

ענף ה’ – מקומות המסוגלים יותר להתפלל על הגאולה: 

פרק ג’ – דברים שיש להמנע מהם כדי לאפשר את הגאולה (סור מרע). 

ענף א’ – לתקן עוון שינאת חינם.. 

ענף ב’ – שמירת שבת מחללו. 

ענף ג’ – דברים נוספים (בקצרה) שיש להמנע מהם לבל נעכב את הגאולה (לאו דוקא לפי סדר חשיבותם): 

הקדמה – בענין חובת הבירור מה הם הדברים המקרבים את ביאת המשיח

יאמר העבד ועפר האדמה, הגם שאיני כדאי, ירדתי לקנ”י לקראת ימי בין המצרים אלו, כעני המלקט באומרי”ם מילי מעליתא בדברים העומדים ברומו של עולם, הן הן גופי הלכות ואורח מישור בדברים המקרבים גאולתן של ישראל, ולאידך מונה לסדר פורעניות כחטאת וכאשם המעכבין ר”ל, וזו תקות אנוש שהאל הטוב יעשה אינו זוכה כזוכה ויעזרנו על דבר כבוד שמו דיבדרון הני מילי בבי מדרשא דבני גילי, וממילי דממסרן יראו וכן יעשו לשמור את כל דברי התורה הזאת כי לא מלבי המה כי אם מספרן של צדיקים אשר מפיהם אנו חיים, לאוקמי שכינתא מעפרא ולעילוי שכינת עוזינו, ומי יודע אם לע”ט כזאת נזכה אם ברב או במעט לעשות נחת רוח ליוצרינו, ועין בעין תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים ב”ב אכי”ר.

ומכאן מודעא רבה לאורייתא, שחיבור הספר הנוכחי עלה במחשבה ימים אחדים לפני ימי בין המצרים, כך שדברי אלה אשר שמתי בפניכם ענ”י אמרתי בחופזי אר”ש חפ”ז טובא, ללא חיפוש מחיפוש בספרי דברי רב אלא מעט מזעיר תוך ריבוי בשיורי”ם, ול”ו היו מקורו”ת הרבה שרשומים אצלי והמה בכתובים אשר לא העלתים כאן כי אפס הפנאי, ולא עוד אלא דאף עדיין לא הגה”ת כרועה צאן, ומה שבכל זאת שלוח שלחתי הכתב והמכתב האלו כדי תפיס”ה, הוא יען כי נח”ץ ינח”ץ הדבר לפי דלות השגתי, לחלקם ביעקב ולפיצם בישראל עבור קטני קטנים כדכוותי, וק”ל.

והנה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא להוכיח גודל החובה על כל גוברין יהודאין לתור ולדרוש מה ביכולתינו לעשות כדי למהר קץ הגאולה, וממה יש להתרחק כדי ח”ו לא להיות ממעכבי ישועתן של ישראל, וכמו שכתב הגאון השל”ה הקדוש בספרו יש נוחלין דף י’ ע”א, דעל האדם ש”יתעורר ויזהר בעצמו מהדברים המעכבים את הגלות, ולקיים כל דבר הממהר את הגאולה, כדי שלא יהא הוא המעכב והמונע” עכ”ל.

והטיב לעורר על זה האי חסידא קדישא מוהר”א פאפו זלה”ה בפלא יועץ ערך ציפוי וז”ל: “ומתוך שמצפה לישועה, יזהר להשמר מכל דבר המעכב את הישועה, ולעשות כל דבר טוב, שהרי כל מגמתנו ותאותנו הוא על תשועת השם וגאלת השכינה. וכו’. לזאת יחרד האיש וילפת חרדה גדולה, ויהא צופה ומביט וכל אשר בכחו לעשות יעשה בגין לאקמא שכינתא מעפרא. ומה גם כי בהגיע עת לחננה כי בא מועד הידוע לאל דעות ה’, אפילו על ידי אחד מישראל שיעשה תשובה שלמה, יכול לקרב הגאלה וכו’. ואחרי הודיע אלהי”ם אותך את כל זאת בין תבין מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי יומא כ”א, ה”א) שאמרו: “כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו”, ועתיד לתן את הדין על שלא משך ידו מעברות ולא עשה כל אשר בכחו לקרב תשועת השם באופן שלא יהיה עכוב בסבתו, ושתהיה מקצת גאולה לשכינה על ידו. וזה כלו פרי הציפוי לישועה. והעושה כל מה שמטל עליו לעשות, נוטל שכרו מושלם, ומעלה עליו הקב”ה כאלו פדאו לו ולבניו וכאלו נבנה בית המקדש בימיו.” עכ”ל.

והכהן הגדול מאחריו בעל ה”חפץ חיים” זלה”ה בספרו חובת השמירה פרק ח’ אות ט”ו כתב בזה דברים כדרבנות כדרכו (והגם שדברי הח”ח שם נאמרו לענין עוון לשון הרע, שהוא ממעכבי הגאולה, מ”מ נועם אמריו נאמנו מאוד לגבי כל הדברים שמזרזים או שחלילה מעכבים את הגאולה), וז”ל: “ובאמת יש לי ענין פלא, הלא ידוע מה שאמר הכתוב (משלי ב’ ד’) אם תבקשנה ככסף וגו’ מזה מוכח שמחוייבין אנו להתנהג ביראת ה’ כמו שמתנהג בענין כסף, וידוע שבעניני כסף אם יוכל למצוא איזה עסק שיוכל להתעשר על ידו בהון רב, איזה מליון רובל כסף, לא ינוח ולא ישקוט עד שישיג העסק ההוא. והנה בענין רוחניות יש גם כן עסק קדוש ונורא, שעל ידי זה יוכל להשיב השכינה על מקומה, וכו’, ולבנות את בית המקדש, ולהשיב כל ישראל על אדמתן, שזהו באמת הון גדול מכל הון שבעולם, ואין פונה אליו להשלימו ולתקנו. וכו’. וכבר רמזו לנו חז”ל (ירושלמי יומא א’ א’) בזה ואמרו כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, והטעם פשוט שאותן עונות שגרמו אז להחריבו אותן עונות גורמים גם עתה שלא להניח לבנותו, ואם כן בודאי מן האמת והצדק מחוייבין אנו להתחזק בכל כחנו וכו’ כדי שיבנה המקדש ויחזור כבוד ה’ על מקומו. והנה אנו אומרין בכל יום זה אלי ואנוהו ותרגם אונקלוס ‘דין אלהי ואבנא ליה מקדשא’, הרי דכל אחד מישראל משעבד את עצמו ומשתוקק לבנות בית מקדש לשמו. ובודאי אילו היתה לנו רשות לזה, היה כל אחד מישראל רוצה להוציא מעות ולעסוק בזה בגופו ונפשו לסייע לבנות בית לשם ה’. ואם כן, בעניננו, שאין צריך להוציא מעות, וגם אין צריך ליסע בעצמו לירושלים בשביל זה, רק לשמור פיו ולשונו וכו’ שכל זה מעכב את בנין הבית. ואנשים כאלו בודאי זכותן גדולה מאוד, ויעזרו לבנין הבית כמו שכתבנו. וכמה רב טוב צפון לאותם האנשים שיתחזקו בענין הזה למהר לתקן וכו’, ואפילו אם יהיה להם חלק וזכות אחד מאלף אלפים בענין זה, גם כן כדאי, וכו’. ועל כן, אחי ורעי, נתחז מאוד ונמהר בענין הקדוש הזה, ובעניננו שייך המאמר שאמר דוד המלך ע”ה לבני יהודה (ש”ב י”ט י”ב) ‘ולמה תהיו אחרונים להשיב את המלך אל ביתו’, ואשרי האיש שיתחזק בזה, ויזכה לעצמו ולדורותיו עד סוף כל הדורות, ויזכה לכל ישראל”. עכ”ל (וכדברים האלו, אף בקצרה יותר, כתב בהקדמת ספרו חפץ חיים, ובספרו שמירת הלשון שער התורה, ובספרו קונטרס כבוד שמים פרק ג’, ובספרו אהבת ישראל פרק ב’, ועוד).

ופוק חזי נמי למוהרז”ו מזיטומיר זלה”ה שכתב בספרו מורה בעומק על מגילת רות דף קפ”א ע”ג וז”ל: “וכל זה מגמת נפשם של הצדיקים, לעסוק תמיד בבנין קומתה (של השכינה) בכדי לקרב עת זמן הגאולה, וזהו כבודו יתברך וכבוד הצדיקים כי כן עלה ברצונו הקדוש לקבל תענוג ושמחה ממעשיהם הטובים של צדיקים אשר כח בהם להקדים זמן קץ הפלאות כמאמרם זכו אחישנה.” עכ”ל. ובבית אהרן מקרלין פרשת נח דף כ”ה ע”ב כתב וז”ל: “ובכל יום ובכל שעה צריך האדם לקרב את העולם לביאת המשיח, וכמו שאמרנו כבר על הפסוק כל ימי חייך להביא לימות המשיח – שצריך כל אדם לראות לקרב את העולם ע”י מעשיו להביא את העולם לימות מהשיח” עכ”ל. וכהנה וכהנה ימצא תמצא בספרן של צדיקים על אודות החובה המוטלת על כל בר ישראל בדבר זה.

וכי תאמר בלבבך הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת על שום מה, הרי כל העדה כולם קדושים ומתפללים על גאולתינו ופדיון נפשנו ועושים כל אשר לאל ידם לעשות. ואען ואומר לו יהיה כדבריך אך כבר הכחישך מרנא מוהר”ר חיים אבן עטר זלה”ה בספריה דמריה טב אור החיים פרשת בהר (כ”ה כ”ה), שכתב דאפי’ ביני קדושי עליון עדיין לא יצאו ידי חובתם בזה, וז”ל: “בקרובי אקדש – הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ב”ה יקרא לצדיקים אח כביכול דכתיב (תהלים קכ”ב) למען אחי ורעי, והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שלחן אביכם ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם הוא אלהי עולם ב”ה לעד, וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני גם נרגש לבעל נפש כל חי עד אשר יטיבו מעשיהם, ובזה יגאל ה’ ממכרו, ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה’ עלבון הבית העלוב.” עכ”ל.

ובאמת שלא היה מן הצורך כלל להביא כל זה מפומייהו דגדולי מצוקי ארץ הנ”ל, כי כל בר דעת הוה ליה למידע מדנפשיה שכן ראוי לכל בר ישראל לחפש בחורין ובסדקין מה עוד אפשר לעשות לגאולתינו ופדיון נפשנו, דהרי לא בצערא דדין עסקינן אלא זה צע”ר השמים, כמו שאמרו בשמות רבה פרשת משפטים פרשה ל:  “כי קרובה ישועתי לבא, כי קרובה ישועתכם אינו אומר אלא ישועתי יהי שמו מבורך, אלולי שהדבר כתוב א”א לאמרו וכו'”, ומודעת זאת דברות סוב”ר הרזי”ם מוהר”ש הלוי אלקבץ זלה”ה באגרתו והיא ל”ו נדפס”ה בהקדמת לספר מגיד מישרים (והועתקה גם בשל”ה הק’ מסכת שבועות פרק נר מצוה), דשם כתב יקר סהדותיה מכל מה ששמעו חכמי צפת”ו בליל שבועות מקול המלאך שדיבר בם מתוך גרונו הטהור של מרן הבית יוסף זיע”א, והודיע להם המלאך בשם השכינה, שכך אמרה להם שכינת עוזינו: “ואילו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבכם, ולא שחוק בפיכם, בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר” עכ”ל. ומעתה, כל אשר בשם ישראל יכונה, לו יפנים דברים אלו מעט מזעיר לשליש ולרביע, בודאי אמור יאמר לנפשיה, איככה אוכל וראיתי בצערו של מקום כולי האי, אקומה נא לשמור ולעשות ככל אשר לאל ידינו לאוקמי שכינתא מעפרא, כי לא ישקט האיש כי אם כילה הדבר להוציא ממסגר אם הבנים לייחדא שם י”ה בו”ה ביחודא שלים, בב”א.

ולסיומא דמילתא, הט אזנך ושמע, דהנה נראה מדברי הזוה”ק פרשת תרומה דף ק”ל ע”ב, דעצם הלימוד והחיפוש מה הם הדברים שמקרבים את הגאולה, זה גופא יביא את הגאולה, כי זו כעין “סגולה” להתעורר בתשובה שלמה ועמוקה ובכך לזכות בגאולה מיד, וכך נאמר בזוה”ק שם: “כתיב (ישעיה כא) ‘אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שובו אתיו’ – האי קרא אוקמוה ליה על גלותא דישראל, דיתבי גו בני שעיר. וישראל אמרי לקודשא בריך הוא: שומר מה מלילה – מה תהא עלן מן גלותא דא דדמי לחשוכא דליליא. מה כתיב ‘אמר שומר’ – דא קודשא בריך הוא, וכו’, ‘אם תבעיון בעיו’ כמה דאת אמר (שם ל”ד) ‘דרשו מעל ספר ה’ וקראו’, ותמן תשכחון במה תליא גלותא דלכון וגאולה דלכון, וכד תבעיון בה, היא תימא ותכריז קמייכו, שובו אתיו, שובו בתשובה שלימתא ומיד אתיו ואקריבו לגבאי.” ע”כ. כלומר כשעם ישראל שואלים את הקב”ה מה תהיה עלינו בגלות החל הזה (כלומר עד מתי נהיה בגלות, ואיך נוכל לצאת ממנה), משיב להם הקב”ה: תחפשו בספר ה’ ותקראו מה כתוב בו, ואם תלמדו בו, אז הספר יכריז בפניכם תשובו בתשובה שלמה ומיד אתם נגאלים. עכת”ד הזוה”ק, ולכאו’ יש להקשות, מדוע הקב”ה אמר להם לחפש בספר ואז הספר יכריז להם לחזור בתשובה, הרי היה יכול לומר להם ישירות שיחזרו בתשובה, וגם יש לדקדק שהקב”ה לא אמר להם שתמצאו בספר שכתוב לחזור בתשובה, אלא כשתלמדו בספר לחפש את התשובה, אז הספר כביכול מעצמו “יכריז” לכם לחזור בתשובה שלמה. אלא נראה לפקצ”ד רוח הדברים מדברי הזוה”ק, שבאמת אם רק אומרים לעם ישראל שהם צריכים לחזור בתשובה כדי להגאל, אין זה מספיק, כי סוף סוף לא מתעוררים כל הצורך בעומק התשובה כדי להיות בכך ראוים לגאולה מיד, אך ע”י שיחפשו וידרשו בתורה הקדושה (בחינת “בעיו” – דרישה וחקירה) כיצד הם הדרכים לצאת מן הגלות, אזי כח התורה תשפיע עליהם להתעורר ביותר לתשובה שלמה וגמורה (כביכול הספר מעצמו קם להשפיע עליהם שיחזרו בתשובה, דהיינו כח התורה המשפיע מעבר למה שהיו יכולים להתעורר מכחות עצמם), ועי”ז יגאלו מיד בעהי”ת. כנלענ”ד ביאור הדברים.

אימא סיפא אוי לבנים שגלו מעל שלחן גבוה עד מתי בל ישובון לחסו”ת בה’ בחצרות קדשנו, בצפייתנו צפינו ולא יכלה עוד הצפינ”ו כי כשל כח הסבל יבשו עצמותינו, ומדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלח”ן בראש שמחתנו, אנשי אמונה סלקי לבי קברי ואיש הישר בעיניו יעשה ואזלא ודלדלה ה”ן צווחה ברחובותינו, ירוד ירדנו פלאים במידות שהתורה נדרס”ת שחה לעפר נפשנו, וגם ערב רב עלה לפידי”ם יהלכו בגזירות קשות כהמן עד כי אבדה תקותנו, איה קנאתך וגבורתך המון מעיך ורחמיך עד מתי עשנת בתפלת עמך ולמה לנצח תשכחנו, ייתי בר נפלי ויהי איש משי”ח ותהי המשרה על שכמו מלך ביופיו תחזינה עינינו, ובנה אצלו ציו”ן וכל אשר יבנ”ה ישכיל ריצו”ף אהבה בינו”ת ירושלים עם בית קדשנו ותפארתנו, אמן ואמן סלה.

 

***

 הבהרה קצרה: אלה הדברים אשר ארדוף אצי”ג בעניי בפני עין הקורא בחיבור הקטן הנוכחי, אינם בגדר “דחיקת” הקץ (שזו הקדמת הקץ לזמן שהעולם איננו מתוקן מספיק לגאולה, והקדמה כזו איננה רצויה בעיני המקום ית”ש כיון שגורמת שתבוא הגאולה בדינים וביסורין כדי לסלק מן העולם כל אלו שאינם ראויים לגאולה וכדי להכין את הנותרים מכח היסורין) אלא בגדר “קירוב” הקץ ע”י המעשים הרצויים לפניו יתברך (שגורמים לזכות בגאולה בבחינת “אחישנה”[א], כלומר דגורמים לכך שהעולם מתוקן לגאולה יותר מוקדם, כך שהגאולה מגיעה בלי חבלי משיח הקשים[ב], והיא גאולה במעלה רוחנית גבוהה יותר בבחינת “זכו – עם ענני שמיא” ולא כ”עני ורוכב על חמור”[ג]).

בית המקדש השני

פרק א’

דברים המסוגלים לקירוב הגאולה (בקום ועשה)

 

הקדמה קצרה

לפום קושטא, כל עשיית המצוות וכל עסק התורה מועילים כדי לקרב את הגאולה[ד], ולא עוד אלא שאפי’ אכילה ושתיה וכל הדברים החוליים שהאדם מוכרח לעשות בעוה”ז לפרנסתו ולבריאותו וכיו”ב הוא חלק מהתיקונים הנצריכים להביא את העולם לתיקונו השלם וממילא בכך מקרב את הגאולה[ה], ואולם, ישנם מצוות מסוימות ומעשים מיוחדים שמקרבים את הגאולה ביתר שאת ויתר עוז, ופעולות מיוחדות אלו (או עכ”פ חלקם) נזכיר בעהי”ת בפרק זה.

 

ענף א’ – לכוין למות על קידוש ה’

עפ”י רבינו האריז”ל, בדורות אלו, המעשה (בקום ועשה) שמשפיע באופן משמעותי לקירוב הגאולה, הוא לכוין למות על קידוש ה’[ו]. [ומ”מ גם האריז”ל מודה ששאר הפעולות שיוזכרו להלן מועילות אף הם לקרב את קץ הגאולה, אלא שלא באותה דרגה כמו הכוונה למות על קדושת שמו יתברך[ז]].

ומבואר בכתבי האריז”ל שיש ב’ בחינות, אחת היא לכוין למות על קידוש ה’, שהיא בחינה גבוהה יותר, ואחת היא לכיון למות בד’ מיתות בית דין (כעונש ולא על קידוש ה’), שזו בחינה נמוכה יותר, ומ”מ לגבי קריאת שמע כתב האריז”ל לצרף שני הדברים ביחד “אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך”, והיינו שיכוין למות על קידוש ה’ ע”י סקילה וע”י שריפה וע”י הרג וע”י חנק[ח]. (ונפרט עוד בזה בהמשך בע”ה). והמקובלים שבאו אחריו נקטו דלאו דוקא בק”ש, אלא הואיל ובדרך זו ההשגה היא גבוהה יותר, כך יש לכוין תמיד שרוצה לכוין למות על קידוש ה’, ואפי’ לפני כל לימוד תורה[ט].

ולאור חשיבות הדבר, הכוונה למות על קידוש ה’ איננה ענין לחסידים ואנשי מעשה, אלא לכל אדם כקטון כגדול[י].

ולפי היוצא מדברי האריז”ל נראה לכאו’, שאם לפני כל פעולה שעושה כדי לקרב את הגאולה (והיינו הפעולות שנזכיר בכל הסעיפים הבאים), יכוין תחילה למות על קידוש ה’ ואז יעשה את הפעולה, אזי הפעולה שיעשה תפעל באופן משמעותי הרבה יותר[יא].

וכאשר מכוין למות על קידוש ה’, טוב שייצר בשכלו (ידמיין) בצורה חיה ומוחשית ומפורטת איך שסוקלים את גופו על קידוש ה’, ואח”כ איך ששורפים אותו, ועל זה הדרך[יב].

ולאור האמור, גם מי שלא יכול ללמוד תורה לשמה בשלמות מתוככי לבו[יג], עכ”פ מאי דאפשר לתקן מתקנינן, ולכן מי שחפץ לקרב גאולתם של ישראל, יקפיד לכוין (ועדיף טפי לומר בפה מלא[יד]) לפני הלימוד, שלומד “לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”, ואם קשה עליו הדבר, עכ”פ יאמר גילו דעת כל בוקר, שכל מה שילמד היום הינו לתכלית הנ”ל[טו].

ולמי שיש לאל ידו לעשות כן, כאשר מכוין למות על קידוש ה’, יכוין למות בסקילה ושריפה והרג וחנק, וכשמכיון למות בסקילה יכוין לייחד אות י’ של שם הוי”ה עם אות א’ של שם אדנות ע”י אות א’ של שם אהי”ה, ועל זה הדרך, כפי שמופיע ב”טבלה”[טז] דלהלן:

סקילה: י א ולייחדם ע”י: א ולייחדם ע”י שם ע”ב דהיינו: יוד הי ויו הי
שריפה: ה ד ולייחדם ע”י: ה ולייחד ע”י שם ס”ג דהיינו: יוד הי ואו הי
הרג: ו נ ולייחדם ע”י: י ולייחדם ע”י שם מ”ה דהיינו: יוד הא ואו הא
חנק: ה י ולייחדם ע”י: ה ולייחדם ע”י שם ב”ן דהיינו: יוד הה וו הה

 

ומלבד הזמנים הידועים שמכוונים למות על קידוש ה’ (כגון בק”ש, ובעמידה, ובנפילת אפים, ובכל ברכה כשאומרים “מלך העולם”, ושאר דוכתי) מה טוב ומה נעים לכוין בזה בעת שטובל במקוה בערב שבת קודש, דמלבד הטבילה לשם טהרה ושאר הטבילות שרוצה ליטבול, יטבול ד’ פעמים כאשר מכווין בזה למות על קידוש ה’, כלומר בפעם הראשונה יכוין למות על קידוש ה’ בסקילה, ובפעם השני בשריפה, ועל זה הדרך[יז]. וי”א שיטבול פעם חמישית שבה יכוין לייחד את ד’ האותיות של שם הוי”ה שכיון בהם באלו אברעת הטבילות הנזכרות[יח].

 

ענף ב’ – התרת נדרים על שבועת הגלות

מדברי הגמ’ בבבא בתרא[יט] מתבאר, שהקב”ה נשבע שח”ו לא יגאל את ישראל עד זמן ידוע (אם לא שיעשו תשובה), והוא יתברך חפץ שבני ישראל יתירו לו את שבועתו כדי שיוכל להקדים את הגאולה, ולצורך כך תיקן המקובל רבי יהודה פתייה סדר התרת נדרים לשבועה הנ”ל, וכתב שכל עוד שלא יעשו התרת נדרים זו, כל העמל של התפילות לקרב את הגאולה הוא לריק ח”ו, והוסיף להבהיר, דמ”מ כדי שהתרת נדרים זו תחול, צריכה היא להיות בעת רצון מיוחד (כדוגמת העת רצון שהיתה בזמן רבה בר בר חנה, אלא שאז מחמת טעות הפסיד את ההזדמנות בעוה”ר, כמובאר בבבא בתרא שם), וכיון שאנחנו לא יודעים מתי תהיה עת רצון כזו, צריכים לעשות התרה זו מידי פעם בפעם עד שבהשגחת הבורא ית”ש תחול בדיוק בעת הרצויה, ואז מיד תבוא הגאולה[כ].

ונוסח ההתרה שתיקן מהר”י פתייה זיע”א, מובא כאן

ענף ג’ – עסק התורה (עם הכוונה הנכונה, ובענין תורת הסוד)

ביטול תורה היה מהסיבות לגלות ולחורבן הבית[כא],

ובפרט ששעבוד מלכויות (שהוא בסיס הגלות) שייך רק כשאין תורה בישראל כראוי[כב], ובכן ע”י עסק התורה מקרבים מאוד את הגאולה[כג].

מה גם שגאולה אחרונה תהיה בזכות משה רבינו ע”ה, והוא אינו חפץ להמליץ טוב על עם שבטלים מן התורה[כד]. (וכל זה נאמר בתורת מוסר להחתזק בהתמדת התורה, אולם כלפי שמיא יש לטעון כי בימינו גם משה רבינו צריך להתרצות במצבם של עם ישראל ולא שייך טענה דבטלים מן התורה[כה]). ועוד, שהרפיון בלימוד התורה גורם לכך שהתפילות על הגאולה לא התקבלו[כו].

וביותר איכא קפידא בדא לענין ביטול תורה דתשב”ר[כז].

תנאי הכרחי כדי שהלימוד אכן ימקרב את הגאולה

ויש לדעת ולהודיע פרט חשוב עד מאוד בכל זה, דהנה בזוהר הקדוש הקשה, שאם ע”י לימוד התורה וגמילות חסדים ותפילה מקרבים את הגאולה, איך יתכן שעדיין לא נושענו. ותירץ הזוה”ק, שלימוד התורה מועיל לקרב את הגאולה רק אם מכוונים שלומדים כדי לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ושזו הגדרת “תורה לשמה” לפי המקובלים[כח]. ולפום קושטא גם בש”ס דנן מצינו משמעות שתורה לשמה היא זאת שמקרבת את הגאולה[כט].

[ובעיקר ביאור הדבר מהו יחוד דקב”ה ושכינתיה (שלא תהיה הבנה כפרנית ח”ו), עיין בהערה[ל]].

ומי שלומד תורה כדי להוסיף בה לקח ופלפול, שזו “תורה לשמה” לפי הגדרת הרא”ש ז”ל, י”ל דגם זה בכלל בחינת לשם יחוד קב”ה ושכינתיה[לא].

ומ”מ יתכן לומר, דגם הזוה”ק מודה דיש תועלת בלימוד שלא לשמה כדי לקרב את הגאולה[לב], אלא דאילו היו לומדים תורה ליחדא קב”ה ושכינתיה, כבר היתה הגאולה מגיעה בזמן רשב”י. וכן נראה לדייק מכמה מאמרי חז”ל, דגם תורה שלא לשמה מועילה לענין זה.

 

פרטים דינים נוספים בענין קירוב הגאולה ע”י לימוד התורה

ואם הלימוד הוא בצוותא ובקול, מעורר את הישועה ביתר שאת[לג]. (וכן אם החכם דורש ברבים[לד]).

ובכלל הענין זה, הינו מצב ידיעת התורה בעם ישראל בכללותו, ובכן יש להשתדל ביותר להפיץ את התורה לכל עם ישראל ולפתוח תלמודי תורה גם ליהודים הרחוקים וכדומה, כי הכל תלוי בזה[לה].

ובפרט המחדש חידושים בתורה, מקרב את הגאולה[לו]. וכמו כן יש שכתבו שכאשר יוציאו לאור כל הספרים (שהקב”ה חפץ שייצאו לאור), אז תבוא הגאולה[לז].

לימוד תורה מחצות לילה עד הבוקר, מעלתו רבה עד מאוד[לח], ומתקן בלימוד זה הרבה מהתיקונים הנצרכים לגאולה[לט], ומקרב את הגאולה ביותר[מ]. וגם במה שנודד שינה מעיניו, מקרב את הגאולה[מא].

לימוד תורת הסוד

ובענין זה של קירוב הגאולה ע”י התורה, ישנה חשיבות מיוחדת (ואפי’ בגדר “הכרחית”) ללימוד סודות התורה, שכן בזכות ספר הזוהר יצאו מן הגלות ברחמים[מב] (“ברחמים” כלומר שינצלו מחבלי משיח[מג]). וכתב מוהרח”ו שהטעם העיקרי לעיכוב הגאולה, הוא מפני שלא לומדים מספיק החלק הנסתר של התורה[מד].

[והמשמעות בדברי מוהרח”ו זלה”ה, דמה שלימוד הקבלה מקרב את הגאולה, היינו באופן שמבין לעומק את הדברים[מה]. אך לגבי לימוד ספר הזוהר, יתכן דיש לחלק, דהרי ידועים דברי מרן החיד”א דלימוד ספר הזוהר מרומם על כל לימוד בשגם לא ידע מאי קאמר ואף שיטעה בקריאתו והוא תיקון גדול לנשמה וכו’[מו], וא”כ יתכן דגם לענין לצאת מן הגלות ברחמים כך הוא דמועיל קריאת הזוהר אפי’ באין מבין. ובכן נחלקו בזה הדעות: יש שכתבו, דלענין קירוב הגאולה, גם לגבי הזוהר, מועיל רק הלימוד בהבנה היטב עפ”י הקדמות האריז”ל, ומסיבה זו עדיין לא נושענו[מז]. ויש שכתבו דמועיל אפי’ אם קורא בגירסא בעלמא[מח]. ויש אומרים דאפי’ אם קורא בלי להבין כלל מהני לקירוב ביאת משיח צדקינו[מט]].

ולאור האמור כתבו גדולי ירושלים זצ”ל לעודד הקמת חבורות ללמוד תורת הקבלה, כדי למהר קץ פדותינו[נ]. ובפרט לימוד הסוד ע”י עשרה תלמידי חכמים סמוך לכותל המערבי, מקרב ביותר את הגאולה[נא].

לימוד משניות

ומצינו בחז”ל שגם ללימוד ה”משניות” יש מעלה מיוחדת כדי לזכות לקיבוץ גלויות[נב] (וכן בזכות ברייתות[נג]), ויש אומרים דלאו דוקא משניות אלא כל תורה שבע”פ בכלל זה[נד]. ובעל ה”חפץ חיים” זצ”ל כתב לעורר גם על לימוד ספר קדשים ודיני הקרבנות, כחלק מהלימוד הנצרך לקירוב הגאולה[נה].

וסיכום לכל האמור כתב הגר”א במילים קצרות: “הגאולה הזאת לא תהיה רק על ידי לימוד התורה. ועיקר הגאולה תליא בלימוד הקבלה” עכ”ל[נו].

 

ענף ד’ – תשובה (ובענין אופן ואופי התשובה הנדרשת בזה)

אם עם ישראל יחזרו התשובה, הגאולה תבוא מיד בו ביום[נז], והיא גאולה הנקראת “אחישנה” שיכולה להיות בכל רגע (גם אם הוא הרבה לפני הקץ האחרון הנקרא “בעתה”) מחמת מצב רוחני מרומם של עם ישראל[נח]. והרי הקב”ה רוצה לגאול אותנו, ואנחנו רוצים להיגאל, ואין מעכב אלא התשובה[נט].

וע”י התשובה, לא יצטרכו לעבור תהליכים של חבלי לידת משיח אלא מעט היסורין שעברו (וכ”ש שכבר עברו יסורין גדולים) יחשב להם כאילו כבר עברו את כל הנדרש וממילא נגאלים מיד[ס].

ומיהו בבמימרא דרבי יונתן יש גורסין שהתשובה “מקרבת” את הגאולה[סא], ומשמע דרק “מקרבת” את זמן קץ הגאולה[סב] ולא מביאה את הגאולה בו ביום והיינו דלא כפי שנתבאר לעיל. ונאמרו בזה כמה תירוצים[סג]:

א. יש שתרצו, ש”תשובה מאהבה” היא זאת שמביאה את הגאולה מיד, אך “תשובה מיראה” רק מקרבת את הגאולה[סד].

ב. ויש שתרצו, שאם חוזרים בתשובה רק על מצוות עשה, שעוסקים בצדקה ומשפט, אז התשובה רק “מקרבת” את הגאולה, אך אם חוזרים בתשובה גם על מצוות לא תעשה, על כל הפשעים, אזי התשובה מביאה את הגאולה מיד[סה].

ג. ויש שתרצו, שאילו היו חוזרים בתשובה בדורות ראשונים, אזי התשובה היתה רק “מקרבת” את הגאולה, אבל בדורות האחרונים לאחר שכבר כלו כל הקיצים מספיק תשובה כדי שהגואל יבוא מיד[סו].

ד. ועוד אפשר לתרץ, שתשובת כל עם ישראל (או “חדא כנישתא” כדלקמן) מביאה את הגאולה מיד, ותשובת של אדם יחיד מישראל “מקרבת” את הגאולה[סז]. [ולפי תירוץ זה האחרון, קמ”ל נמי, דכל יחיד שחוזר בתשובה פועל בזה לקרב את הגאולה].

 

האם התשובה היא תנאי לעיכובא לגאולה

ויש לדעת שדעת חלק מהתנאים ואמוראים, התשובה היא בגדר “תנאי” הכרחי כדי לזכות לגאולה, ד”אין הדבר תלוי אלא בתשובה”[סח] (וקים להו שבוודאי יעשו ישראל תשובה מעצמם[סט]), אלא שלא נצטרך להמתין עד עולם שיעשו תשובה אלא למסקנה מודו כו”ע דיש לדבר תאריך סופי, שכאשר יגיע הזמן האחרון לגאולה (זמן “בעתה”), עם ישראל בוודאי יעשו תשובה[ע], וכגון שהקב”ה יכריח את עם ישראל לעשות תשובה ע”י מלך שגזותיו קשות[עא], או ע”י שיעורר את לבם לעשות תשובה[עב].

וישנם כמה מקורות דמשמע לפום ריהטא דיתכן מציאות שיגאלו גם בלי תשובה (ואחרי הגאולה יחזרו בתשובה)[עג], אך יש לדחות[עד]. ואין הדברים ברורים בכל זה מפני שאפילו הפסוקים נראים כסותרים זה את זה בענין דנן[עה].

ובזוהר חדש מבואר דכל זה באמת היה דיון בפמליא של מעלה, שהמלאך מיכאל ביקש מהקב”ה שיגאל את ישראל גם בלי תשובה (מחמת שכבר סבלו מספיק על כל עוונותיהם, והקב”ה הוא אל רחום וחנון), אך הקב”ה השיב לו שאי אפשר מפני שכבר נשבע שלא לגאול בלתי עם תשובה[עו] (אלא דיש מפרשים דכל זה היינו לפני “בעתה”, אך אם יגיע בעתה אז יכול לגאול גם בלי תשובה[עז]). ולעיל הבאנו דברי מהר”י פתייה זלה”ה שכתב נוסח “התרת נדרים” להקב”ה על שבועה זו, ראה לעיל.

ולכאו’ אפשר דיש בכל זה כעין “פשרה”, דמצד אחד לא יחזרו בתשובה לפני הגאולה, אך מצד שני לא יבוא משיח בלי תשובה, אלא יחזרו בתשובה ע”י גילוי אליהו, דהרי בפסוק במלאכי מבואר לכאו’ שעם ישראל יעשו תשובה רק אחרי גילוי אליהו הנביא, שנאמר[עח] “הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא וגו’ והשיב לב אבות וגו'”, וכן הוא להדיא בכמה בקורות בחז”ל שישראל לא יעשו תשובה רק אחרי גילוי אליהו[עט]. [וכן הבינו כמה אחרונים, דתשובה ע”י אליהו נחשבת כתשובה לפני הגאולה, ועונה על דרישת התנאים דאין נגאלים אלא בתשובה[פ]. ובנוסח דומה אך קצת יותר מחודש: מה שאמרו חז”ל שצריכים תשובה כדי להיגאל, היינו גאולה שלמה, אך אתחלתא דגאולה אפשר אפי’ בלי תשובה, ואז אליהו הנביא מחזיר אותם בתשובה ואח”כ נגאלים גאולה שלמה[פא]]. אלא דגם זה אינו מוכח, די”ל דעם ישראל יעשו תשובה מיראה (או תשובה מאהבה ברמה פחותה) לפני גילוי אליהו הנביא (ומכח תשובה זו יבוא אליהו), ואח”כ יחזרו בתשובה מאהבה (תשובה עילאה) ע”י אליהו הנביא[פב].

וכאמור הדברים האלו אינם ברורים, וכבר כתב הרמב”ם[פג]: “ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו, וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו.” עכ”ל.

ועכ”פ ברור הדבר לכו”ע שאחרי ביאת המשיח תהיה תוספת טהרה מהעוונות בהתעורותא דלעילא (שתוביל לידי העמקת תשובה מתוך ההכרה החדשה בחומרת העוונות), כמפורש היטב בפסוקים ביחזקאל פרק ל”ו[פד].

פרטים נוספים בענין התשובה שבכחה להביא מיד את הגאולה:

א. כמות האנשים הנדרשים לענין זה: מדברי חז”ל משמע שכדי שתשועה תבוא מיד מכח התשובה, צריכים תשובה של “כל” עם ישראל[פה] (ולכאו’ אפי’ מעטים שלא חוזרים מעכבים בזה[פו], וי”א דעכ”פ הרשעים אינם מן המנין ואין הגאולה תלויה בתשובתם[פז], וי”א דסגי ב”רוב” ישראל שחוזרים בתשובה[פח], וי”א דסגי ב”רוב” באיכות אע”פ שהם מיעוט בכמות[פט]). ואולם חידש הזוהר הקדוש, דאין צריך שכל עם ישראל יחזרו בתשובה, אלא אפי’ אם מנהיגי ישראל לבדם יחזרו בתשובה, או אם קהל אחד של בית הכנסת אחד (“חדא כנישתא”) יחזור בתשובה אמיתית כראוי, תבוא הגאולה מיד[צ].

ומ”מ אין לכל יחיד לחשוב מה יתן ומה יועיל אם רק אני לבדי אשוב בתשובה, דמלבד כמובן התועלת (והחיוב) לעצמו ולכבוד בוראו, הרי כבר הבאנו לעיל, שתשובה של אדם יחידי לבדו, אע”פ שלא יכולה להביא את הגאולה תיכף ומיד, עכ”פ “מקרבת” את הגאולה, ובפרט שמבואר בזוה”ק[צא] שכל עבירה שאנו עושים כביכול מכבידים לשכינה לעלות ולצאת מהגלות ולאידך בכל מצוה מסייעים לה לעלות וא”כ הרי שהתשובה של כל יחיד משפיעה באופן ישיר על הגאולה[צב]. וכמו כן, גילה רבינו האריז”ל שבדור האחרון לפני ביאת המשיח ישנם כמה נשמות מיוחדות שהתפקיד שלהם הוא לעסוק הרבה בתשובה (ובתפילות ובתחנונים על הגאולה), ויועיל מעשיהם להביא את הגאולה כי הם נשמות מיוחדות שזהו תפקידם בעוה”ז[צג]. ולא עוד, אלא דמבואר בזוהר הקדוש, דכל אחד (משמע גם יחיד) שחוזר בתשובה, נחשב שהוציא את הקב”ה והשכינה מהגלות, ושייך בו בחינת “היום אם בקולו תשמעו”[צד].

ומאידך ברור הדבר שאין ליחידים לחזור בתשובה לעצמם ולומר שלום עליך נפשי, אלא ישראל ערבים זה לזה[צה], וכדי לקרב את הגאולה ולאוקמי שכינתא מעפרא, חובה על כל אחד לעשות כל שיש לאל ידו להחזיר גם אחרים בתשובה[צו] (ולאו דוקא קירוב רחוקים, אלא אף קירוב קרובים וחיזוק המזורזים בנושאים הצריכים תיקון וכדומה), ומי שלא יכול לעשות כן בגופו יעשה כן עכ”פ בממונו ע”י העוסקים בזה[צז], ואף אם בסוף יראה הצלחה במעשי ידיו להשיב אחרים בתשובה עכ”פ בזה מונע קיטרוג וממילא מאפשר את הגאולה[צח].

ב. איכות ורמת התשובה הנדרשת לענין זה: לפי המבואר לעיל בשם כמה ספרים, נראה דלפני הגאולה (לפי גילוי אליהו) סגי בתשובה רגילה ואין צריך תשובה עלאה. ומאידך הבאנו מאן דס”ל דצריכים תשובה מאהבה (כדי שהגאולה תהיה מיד). ומדברי הזוה”ק (בתיקונים) נראה לכאו’ דבעינן תשובה עלאה כדי להוציא את השיכנה מהגלות[צט], אך מאידך מצינו בדברי הזוהר (זוהר חדש) דסגי בשובה שהיא בבחינת “פתחו לי פתח כחודו של מחט” ובזה הקב”ה פותח שערים גדולים ומביא את הגאולה[ק]. והגאון בעל ה”חפץ חיים” ז”ל כתב דעתה שכבר עברו עלינו רוב רובם של שנות הגלות, ועברו עלינו צרות רבות ורעות במשך כל הדורות, אין צורך בתשובה גדולה כדי לעורר את הגאולה, אלא כעת אם עם ישראל יחזרו בתשובה מועטת, סגי בזה שתבוא הגאולה תיכף ומיד[קא]. (ואה”נ דאחרי ביאת המשיח אז יחזרו בתשובה שלמה כראוי וכגון ע”י אליהו הנביא וכמו שהבאנו לעיל). ויש להוסיף בזה עפ”י הוראת החזו”א ודעימיה, דבזה”ז רוב עם ישראל הם בבחינת תינוקות שנשבו[קב], א”כ סגי בהתקדמות כל שהיא, כי אי אפשר לצפות מהם יותר מזה.

ג. תוכן התשובה באחרית הימים: מסתימת מאמרי חז”ל נראה דהתשובה צריכה להיות כללית דהיינו בכל דבר הטעון תיקון, ולב יודע מרת נפשו. אך ישנם מקורות במקרא ובחז”ל שמבואר שעיקר התשובה שתהיה באחרית הימים, היא שיחפצו ויבקשו מלכות ה’ בנין בית המקדש ומלכות בית דוד[קג]. ומ”מ יש מי שכתב שהתשובה שצריכים לעשות כדי להביא הגאולה, צריכה להתחיל מתשובה על עוון ביטול תורה[קד] (ובמקום אחר כתבנו בענין לימוד התורה לקירוב הגאולה, ובזוהר מפורש דלא סגי בתשובה לחוד אלא צריכים גם זכות התורה[קה], אך כאן החידוש הוא לימוד תורה בתורת “תשובה” לקירוב הגאולה). וכמובן שיחד עם כל זה צריכים תשובה גם על שנאת חינם כפי שיתבאר להלן בפרק ג’ בארוכה, ואפשר שהתשובה על זה תהיה ע”י ריבוי עשיית צדקה וחסד בבחינת אהבת חינם, דציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. וממילא יהיה בידם “תשובה” (“אחר ישובו בני ישראל”) ו”צדקה” (אהבת חינם) ו”תפילה” (בקשת מלכות שמים בנין ביהמ”ק ומלכות בית דוד, ובכלל ענין זה היינו גם לימוד תורה שהוא בבחינת “קול” המשלים בחינה זו כפי שיבואר בהערה), אשר הן הן החוט המשולש לגאולתינו ופדיון נפשנו[קו].

ד. גודל האחריות על עשיית התשובה: והחי יתן אל לבו, שהעובדה שהגאולה תלויה בתשובה, מחייבת עוד יותר עשיית התשובה, שכן ע”י התשובה היה אפשר להגאל תיכף ומיד ללא שיהוי, באופן שכל יום מחדש, צער השכינה והגלות המרה וביטול העבודה – הכל הוא בעבור שעדיין לא חזרנו אליו יתברך, והרי התבטאו בזוה”ק שהחוזר בתשובה הרי שהוא “עושה חסד עם קונו” כיון שמוציא את השכינה מהגלות[קז], ויתירה מזו נאמר בתנא דבי אליהו רבה[קח]: “מעיד אני עלי שמים וארץ, שהקב”ה יושב ומצפה להן לישראל יותר ממה שמצפה האב לבנו והאשה לבעלה, שיעשו תשובה כדי שיגאל אותם ויבנה להם בית המקדש שלא ירחב לעולם וכו'” עכ”ל, ועיין בהערה[קט].

ה. תפילה על התשובה הכללית: ובכלל ההשתדלות לקרב את הגאולה, מלבד מעשה התשובה בעצמו ולאחרים, גם להתפלל[קי] שהקב”ה יחתור חתירה מתחת כסא כבודו להשיב את עם ישראל בתשובה[קיא], והוא כדמצינו במדרש עה”פ באיכה “השיבנו ה’ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם” – שכנסת ישראל מבקשים מהקב”ה להשיבם בתשובה כדי לזכות בגאולה[קיב]. ואין הכוונה לבקש שהקב”ה יעמיד מלך שגזירות קשות כהמן ח”ו, אלא שיערה רוח קדושה ממרום[קיג] על כל עדת בני ישראל, שיתעוררו לתשובה ע”י הניצוץ הקודש שיש בכל אחד מישראל.

 

ענף ה’ – צדקה (ואופנים שהצדקה מועילה יותר לקירוב הגאולה)

שטרות ישראלים

גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה[קיד], שנאמר[קטו] “כה אמר ה’ שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות”. ונאמר[קטז] “ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה” כדרשת חז”ל[קיז].

וכמובן שכל צדקה וחסד מהפכים מידת הדין לרחמים[קיח], וא”כ גם מצד זה הצדקה מסייעת לגאולה[קיט]. ועוד יש תועלת גדולה בצדקה ביחס לגאולה, כי סמוך לביאת המשיח יתעורר קיטרוג גדול על שונאיהם של ישראל שכביכול אינם ראויים, ובזכות הצדקה ינצלו[קכ]. וגם הצדקה וכל מעשה חסד יועילו להנצל מחבלי משיח, שאמרו חז”ל מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים[קכא].

צדקה לעמלי תורה:

החזקת תורה ממהרת את הגאולה יותר מכל צדקה אחרת[קכב] (ועוד יותר החזקת תלמידי חכמים שבארץ ישראל[קכג]). ומה גם שאחת מהסיבות לחורבן בית המקדש היה על שלא החזיקו בידי תלמידי חכמים[קכד] ולא עוד אלא שגם במהלך הגלות כל הכח של מלכות אדום לשעבד את ישראל (דיינו למנוע הגאולה) היא מחמת שהסטרא אחרא הצליחה לגרום לחולשה בעם ישראל בענין זה של תימכה ללומדי התורה[קכה] (ואילו הגברים היו מרגישים אחראיות לתמוך בתלמידי חכמים, עם ישראל היו נגאלים בו ביום[קכו]). וזאת עוד, דעצם ההתחברות לת”ח מקרבת את הגאולה[קכז].

ובערב חג השבועות יפריש צ”א פרוטות ואח”כ יפריש עוד י”ג פרוטות כדי להשלים לשיעור פעמיים נ”ב (מאה וארבע) פרוטות, ויתן לתלמיד חכם עני ועניו. ויש בזה כח מיוחד לקרב את הגאולה[קכח].

פרטים שונים בנתינת הצדקה לענין קירוב הגאולה:

יש שכתבו, דהצדקה הראויה לקרב את הגאולה, היא רק צדקה שנותנים מכסף נקי מחשש איסור[קכט].

ויתן עד מקום שידו מגעת כדי שיהיה בבחינת “גדולה” צדקה שמקרבת את הגאולה[קל]. ויש שכתבו, דגם אם נותן צדקה שלא לשמה, מקרב בזה את הגאולה[קלא].

וכשנותן צדקה, ובפרט בימי בין המצרים, יאמר בפיו שנותן “לעילוי שכינתא עוזינו”[קלב].

ומי שאין לו ממון לתת צדקה, יעשה חסד בגופו, שגם בזה מקרב את הגאולה כמו ע”י הצדקה בממון[קלג].

 

ענף ו’ – דברים נוספים שיש בהם חשיבות לקירוב הגאולה (בקצרה, ולאו דוקא לפי סדר החשיבות):

  • א. הקיווי לגאולה מקרב את הגאולה[קלד]. ומטעם זה הרמח”ל בכל התפילות שחיבר לגאולה, סיים בענין הקיווי. (וכן להיפך, חוסר הקיווי וחיסרון האבלות על ירושלים – עלולים ח”ו להאריך את הגלות[קלה]).
  • ב. להרבות בפריה ורביה[קלו]. ומהאי טעמא, המתעכב להינשא, מעכב את הגאולה[קלז]. וכל שכן שאין לעשות טצדקי למנוע ילודה[קלח].
  • ג. כל האומר דבר בשם אמרו מביא גאולה לעולם[קלט].
  • ד. לדקדק בביטוי האותיות והמילים בתפילה כראוי, שהרי כתבו עפ”י גילוי מאליהו הנביא, שאורך הגדול הוא מפני שלא מדקדקים במילים בתפילה[קמ].
  • ה. יש לבכות על גלות השכינה וחורבן ביהמ”ק, ובפרט לבכות כשמתפלל על הגאולה[קמא]. והגאולה תבוא אחרי שנשלים שיעור הדמעות שאנחנו צריכים להוריד, כנגד הדמעות שעשו הוריד כששמע שיעקב ע”ה קיבל את הברכות[קמב] (ולענין זה משמע דאף כל בכיה שהיא מחמת צרות הגלות, בין צרות הכלל בין צרות הפרט, הם בכלל אותה גזירה ומועילות לקרב הקץ. וכל שכן דמעות של תשובה מועילות מאוד לענין זה[קמג]). זאת ועוד אחרת, שע”י שבוכה על חורבן ביהמ”ק בזה ממצים את עונשם על בכיה של חינם בחטא המרגלים (שהוא שורש תשעה באב וכל החורבן)[קמד], ובזכות בכיה של ממש עתיד הקב”ה להחזירן לארץ ישראל[קמה]. וגם בלא”ה ראוי לבכות בעת התפילה על הגאולה משום ששערי דמעה לא ננעלו[קמו], וכשתתפות בצער השכינה שאף הקב”ה כביכול בוכה על הגלות[קמז]. וע”י שבוכה עבור השכינה, מעורר שהגאולה תהיה ברחמים ולא בדינים[קמח]. ובמה שעם ישראל בוכים בגלות, “אותם הדמעות נעשות אבנים לבנין המקדש (השלישי)”[קמט] – וכשירד בית המקדש מן השמים בב”א, כל אחד יידע לזהות מה הם האבנים שנוצרו מהדמעות ומהמעשים שלו[קנ].
  • ו. להאריך (כלומר להתפלל בכוונה) באמרית “אהבת עולם” (לנוסח בני אשכנז: אהבה רבה) שבברכות קריאת שמע[קנא].
  • ז. לפני תפילת שמונה עשרה, להסמיך גאולה לתפילה, ובפרט ע”י שעושים כן בארץ ישראל[קנב].
  • ח. אמירת תיקון חצות[קנג], וכל שכן אם קורא בדמעות[קנד]. ויש מי שכתב, שהדבר היחיד שיכול לקרב את הגאולה (כלומר באופן משמעותי), זו אמירת תיקון חצות בקבר רחל[קנה].
  • ט. יש מוסרים בשם הגר”א, שקיום מצות ישוב ארץ ישראל (וכל שכן ביסורין) מועילה לקירוב הגאולה[קנו], ויש אומרים דכל זה אמור רק לגבי צדיקים בדרגה גבוה[קנז] (כלומר אמנם בוודאי מצות ישוב א”י שייכת לכל בן ברית, אבל בחינת משיכת אורות הגאולה עי”ז, מעלה זו שייכת רק לקדושי עליון).
  • י. כוונות הייחודים מקרבים את הגאולה[קנח], ובפרט אם נעשים בכותל המערבי[קנט]. ואמנם מי שאין לו יד בקבלה, אין לו לכוין ייחודים, כי מקלקל יותר מאשר מועיל[קס]. ומ”מ ישנו יחוד השווה לכל נפש, והוא שכאשר מתפלל ומזכיר בתפילתו שם שמים, יכוין שילוב הוי”ה אדנו”ת (יאהדונהי), שזהו יחוד המסור לכל אדם אע”פ שאינם מבינים בקבלה[קסא]. [ומודעת זאת דבשנת השמיטה, ובעשי”ת וספיה”ע שבכל שנה ושנה, אין מכוונים יחודים, ואכמ”ל].
  • יא. ללמד זכות על עם ישראל, שהם ראויים לגאולה[קסב].
  • יב. הדן דין אמת מקרב את הגאולה[קסג] (ושופטים רעים מעכבים את הגאולה[קסד]). וכן מינוי דיינים כשרים, ממהר את הגאולה[קסה]. ואם יפתחו מספיק בתי דינים עד שכל הרוצה להתדיין לא יצטרך להמתין, תבוא הגאולה מיד[קסו].
  • יג. לענות לקדושה “קדוש קדוש קדוש וגו'” כשעיניו (אף כי סגורות) נשואות כלפי מעלה[קסז].
  • יד. כל האומר פסוק בזמנו, מביא גאולה לעולם[קסח].
  • טו. עם ישראל יגאלו בזכות ברית המילה[קסט]. והיינו אפי’ אם לא יהיה בידם זכות אחרת (כפי שמצוי כיום אצל אחינו התועים תינוקות שנשבו), יגאלו בזכות המילה[קע].
  • טז. להתחזק (ולחזק אחרים) באמונה[קעא].
  • יז. ע”י ההסתכלות בציציות, גורמים לתקומת השכינה בגלות[קעב].
  • יח. זכות התפילין מקרב את הגאולה[קעג], ונ”מ להקפיד על תפילין מהודרות ועל תפילין דרבינו תם[קעד].
  • יט. מצות שילוח הקן עפ”י הסוד כל מהותה הוא קירוב הגאולה[קעה]. אך יש להרהר בתשובה ולפשפש במעשיו לפני שמקיימים מצוה זו, כדי שבאמת תהיה תועלת לגאולה[קעו].
  • כ. כל הדברים שאמרו חז”ל לעשות “זכר למקדש” (כגון נטילת לולב כל שבעה, אכילת כורך בליל הסדר, וכיו”ב), הגאולה תלויה בעשייתם[קעז]. ולפ”ז יש להקפיד לכוין שעושה אותם הדברים בתורת זכר למקדש[קעח].
  • כא. ביום שישי לטעום ממאכלי השבת כדי לבדוק אם צריך לתקנן יותר לכבוד שבת[קעט].
  • כב. טבילה לשם גאולה: כשטובל במקוה, יכוין הפסוק “קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדיך” (שהיא בקשה על הגאולה) ויכוין שמילה “קומה” היא בגי’ מקוה, וכמו כן יכוין שם אהיה במילואי ההי”ן שהוא ג”כ בגי’ מקוה[קפ]. ואח”כ יטבול טבילה נוספת שבה מכוין להכין את עצמו לגאולה[קפא]. ורצוי לעשות טבילות אלו לאחר שטבל ד’ טבילות שבהם מכוין למות על קידוש ה’ וכמוזכר לעיל, כי לפי הנתבאר לעיל כל פעולה לאוקמי שכינתא מועילה יותר לאין ערך אם נעשית תיכף ומיד לאחר הקבלה למות על קדושת שמו יתברך.
  • כג. יש שנהגו, כדי למהר את קץ הגאולה, להעמיד “בית דין” ולפסוק (עפ”י נימוקים מבוררים) שעם ישראל זכאין לגאולה[קפב]. אך בעצה זו יש מקום לחשוש לאיסור דדחיקת הקץ, דאין בזה תפילה או עשיית מצוה אלא הכרעה, ואכמ”ל.
  • כה. הרה”ק ר’ שמשון מאוסטרופולי זלה”ה הי”ד מביא מדרש (שאינו מצוי כיום) שמונה רשימה של ל”א מצוות שמקרבות את הגאולה, עיין בהערה[קפג].
  • כו. וענין ברכת כהנים רבתי עם בכותל המערבי לקירוב הגאולה – יבואר להלן פרק ב’.

זכויות מיוחדות של הדור האחרון, שיביאו את הגאולה

הגאון בעל ה”חפץ חיים” זלה”ה בספרו קונטרס “צפית לישועה”[קפד] חקר מדוע שמשיח יבוא בדורות האלו, הרי לכאו’ לא נתקיים “ושבת עד ה’ אלקיך”, ולא אכשורי דרא מדורות קודמות, ואם אפי’ בדורות של התנאים ואמוראים לא נגאלו, כיצד נזכה לגאולה בדורות אלו.

וכתב ליישב בארוכה, והעיקרון המרכזי: בעם ישראל יתרבו מאוד פורקי העול שיהיו רחוקים מתורה ומצוות (לכאו’ היינו מה שאנו קוראים כיום “חילוניים”), ומאידך תהיה קבוצה של “השרידים” (לכאו’ היינו מה שאנו קוראים היום “חרדים”) שהם יחזיקו ויתאמצו בקיום תורה ומצוות, וכיון שהם מעטים ומבוזים בעיני כל, “בודאי מדרגתם עולה למעלה, כי יגיע להם הדבר בקושי גדול ובחרף נפש הרבה יותר מדורות הקודמים, וידוע מה דאיתא באבות דרבי נתן דפעם אחת בצער שקול ממאה פעמים שלא בצער, ועבודת השי”ת כעת היא טהורה ונקיה שאין בה מטרה לכבוד או שארי פניות כי אדרבה נתקיים בנו בעוה”ר וסר מרע משתולל על הבריות ויראי ה’ ימאסו אצל איזה סוגי אנשים.” עכ”ל[קפה].

והוסיף החפץ חיים שם ביתר הרחבה עוד זכויות שיהיו בדור האחרון (כנספחים לעיקרון המרכזי הנ”ל), ואלו הן:

א. גבורת החרדים שיחזיקו בקיום תורה ומצוות למרות הפצת התוואה והחמדה שתהיה בדור האחרון ע”י עצות חדשות שיהיה ליצר הרע (אינטרנט וכיו”ב) באותו הדור[קפו].

ב. הקדפת החרדים להקים להחזיק ולשלם את החינוך העצמאי, למרות פיתויי המדינה על החינוך הממשלתי הזול, וזאת למרות מצבם הכלכלי הקשה. וכמו כן הקפדת הציבור החרדי לגור בעיירות חרדיות שיש בהם חינוך איכות לבניהם, למרות שעלות המגורים במקומות האלו יהיה הרבה מעבר למה שהם יכולים לשלם[קפז].

ג. דוחק הפרנסה של האברכים כדי ללמוד תורה, וזאת למרות הסתכלות העולם עליהם כ”פרזיטים” (עפרא לפומייהו)[קפח].

ד. הקפדת החרדים העניים על הכשרים מהודרים למרות הבדלי המחיר הגדולים של המוצרים[קפט].

ה. למרות העוני של האברכים, לא בועטים ח”ו[קצ]. [ובאמת שהם דברים מפורשים בזה”ק, דבזכות מידה טובה זו שישראל לא יבעטו בה’ למרות העוני, יגאלו[קצא]. ומוסיף הזוהר שם, דלאו דוקא עוני, אלא כן הוא גם לגבי שאר סוגי הצרות והיסורין, שישראל לא מהרהרים אחר מידותיו, דכל זה נחשב בכלל “עוני” שהוא לשון עינוי[קצב]].

ו. ומה שמפריע לאברכים האיכותיים במיצאות העוני, בתוך תוכי לבם, אינו החוסר הנוחות שבעוני, כי אם התוצאות של הקשיים בלימוד התורה ובעובדת ה’ כראוי[קצג].

ז. האברכים תורמים כספים לצדקה למרות שהם בעצמם דחוקים בפרסתם[קצד].

ח. טורחים להמציא התחכמויות למען מצות הצדקה (כגון מה שאנו עדים כיום, שההתרמה נהפכה להיות מלאכת מחשבת של ממש, ע”י תפילות בקבורת צדיקים, “מאצ’ינג”, “ערבים”, ועוד ועוד)[קצה].

וכל המציאות של החיים באופן הנ”ל, נחשב להם כתשובה בלבב שלם, וכל אחד ואחד שחי באופן הנ”ל מכריע כנגדו רבים מהפורצים, ובכך נעשה העולם ראוי לביאת המשיח[קצו]. והוסיף החפץ חיים שלמרות ששאר העם לא יהיו באותה מעלה אלא אדרבה איש כל הישר בעיניו יעשה ויעזבו כל חלקה טובה מתורה ומצוות, דבר זה לא יעכב את הגאולה אדרבה יהיה בזה הכרח כלפי מעלה למהר את קץ גלותם כדי להציל את העם מהמצב עגום הלזה[קצז]. וסיים: “נמצא ששני סוגי אנשים שימצאו בעת האחרונה, שניהם יקרבו את הגאולה, אלה במעשיהם הטובים וגודל המצוקות שהם סובלים, ואלה במעשיהם אשר לא טובים, ומובן הדבר כי טוב יותר להאדם להיות מהטובים ולא מהרעים.” עכ”ל.

 

פרק ב’

תפילה על הגאולה

 

ענף א’ – ההכרח בתפילה לגאולה, ופרטים שונים בזה

 

כדי לזכות לגאולה יש צורך גדול בתפילה על הגאולה, והוא כעין “תנאי” לגאולה שעם ישראל יבקשו את הישועה[קצח]. וכמו שבגאולת מצרים הקב”ה גאל את אבותינו לאחר שהתפללו[קצט] (שנאמר[ר] “ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבדה, וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו וגו'”), כך גם בגאולה העתידה[רא].

והיינו שאף אם הכל יהיה מוכן לגאולה, הקב”ה ימתין לזעקה שלנו כדי לגאלנו[רב]. ובכן גילו לנו חז”ל, שאם עם ישראל לא יצעקו מעצמם על הגאולה, הקב”ה יגלגל שיצטרכו לצעוק אל ה’ מחמת הצרות שבני ישמעאל יעשו לשונאיהם של ישראל היושבים בציון, ועי”ז הקב”ה יגאל את ישראל[רג]. וכן מבואר הזוה”ק, שבסוף גלותם יבואו צרות ומלחמות וחושך (הסתרה) על שונאיהם של ישראל, ואז יזעקו אל ה’, ותתגלה אור הגאולה[רד].

וכמובן אפשר לזכות שלא נצטרך לכל הצרות האלו, אם נקדים תפילה וזעקה מעצמנו, וכך גם אפשר להקדים את זמן גאולתנו ופדיון נפשנו. “ואין דבר עתה שמקרב שכינתא לגביה דקודשא בריך הוא כמו תפלה על הגלות ויחוד קודשא בריך הוא עם שכינתיה[רה]“.

ואילו “רוב” ישראל היו מתפללים על זה בכוונה, בשילוב כח התשובה, היו נגאלים מיד[רו].

ולכאו’ היה אפשר להקשות: לאחר שנתבאר במקומות אחרים בחיבור זה, שינם כמה דברים שהם “תנאי” לגאולה (לכל הפחות לחלק מהשיטות), וכגון שחייבים לחזור בתשובה, וחייבים כל ישראל להיות באחדות, וכדומה, וא”כ מה בצע כי נבקש ונתפלל על הגאולה, הרי בלא”ה תלוי באותם בתנאים. ואולם התשובה לכך, שע”י התפילה על הגאולה אפשר להשיג אותם הדברים (תשובה ואחדות וכו’) באתערותא דלעילא, דכיון שהם תנאים לגאולה, וביקשנו גאולה, הקב”ה ברוב רחמיו וחסדיו יעורר לבות בני ישראל לאותם המעלות. ואה”נ דנכון להתפלל גם על קיום התנאים האלו עצמם, כלומר להתפלל שעם ישראל יעשו תשובה, ושיחיו באחוה ושלום וריעות, וכדומה, וככל שכתבנו (עפ”י המקורות) במקומות העוסקים בתנאים אלו.

 

תפילת כל אחד ואחד

ואע”פ שתפילת כל (או עכ”פ “רוב”) עם ישראל היא העיקר וכנ”ל, מ”מ כל יחיד ויחיד יעשה ככל יכולתו להתפלל ולהתחנן על ביאת גואל צדק, ולא יאמר אדם וכי מהתפילה שלי יוושעון כל ישראל כי כל אחד צריך לעשות את חלקו[רז].

ועוד, שהרי כל התפילות על הגאולה, גם של היחידים, מצטרפות ומצטברות במשך כל הדורות בשנות הגלות, עד שבסוף תבוא הגאולה מכח כל התפילות האלו, כך שכל אחד ואחד מהמתפללים הינם שותפים בישועה[רח].

ויתירה מזו, דגילה לנו האריז”ל, שבדור האחרון לפני ביאת המשיח, יבואו נשמות מיוחדות שזהו תפקידם העיקרי בעולם הזה, להתפלל על הגאולה ולעסוק בתשובה (אף שהם יחידים), ותפילתם היא הכרחית לאפשר את ביאת הגואל[רט].

ועצה יועצה שתפילת כל אחד תחשב כתפילת כל ישראל, שיקבל על עצמו לפני התפילה לאהוב את כל ישראל כנפשו[רי], והנה מה טוב אם יאמר בפה מלא שמתפלל “בשם כל ישראל”[ריא], כי הרי “זכין לאדם שלא בפניו”[ריב] ובוודאי ניחא להו לישראל קדושים[ריג] שכל אחד שמתפלל על הגאולה שיהיה נחשב כעין שליח[ריד] של כל קהל עדת ישראל, וממילא תחשב תפילתו כתפילת כל ישראל.

[ובפרט אנשי ארץ ישראל נחשבים כשליחים של אנשי הגולה להתפלל על הגאולה, כי אליהם עיניהם נשואות, ועוד יותר מזה תושבי עיה”ק ירושלים תובב”א[רטו]].

ועתה שכבר עברו עלינו רוב ככל שנות הגלות, ולא נותר כי אם מעט מזעיר, בנקל יותר הוא שכל תפילה על הגאולה תכריע את הכף (בהצטרף לתפילות של כל הדורות כנ”ל) ונוושע בקרוב העהי”ת[רטז].

ענף ב’ – פרטים שונים באופי התפילה על הגאולה

א. כתב הגאון ה”חפץ חיים”, שכדי לזכות לגאולה, לא מספיק התפילות בלחש, אלא צריכים להתאסף ביחד ולצעוק בקול רם אל ה’ על גאולתנו[ריז].

ב. כשמתפלל על הגאולה, לא יכוין שחפץ בגאולה כדי להנצל מצרותיו הגשמיות, אלא יתפלל עבור צער השכינה ובעבור מלכות שמים בעולם[ריח]. ואילו כשהיו מתפללים על הגאולה, היו כולם מכוונים לתכלית הנכון כנ”ל, כבר היה המשיח מגיע לפני דורות רבים[ריט]. ומ”מ כתבו כמה מגדולי החסידות, שבדורות אלו, מרוב הדלות והשפלות, הקב”ה ברוב רחמיו וחסדיו מתרצה אף כשמבקשים גאולה עבור הצרות הגשמיות[רכ].

ג. וכשמתפללים על הגאולה, גם אם מתפללים עם קהל גדול שמכוונים היטב, יש צורך גדול מאוד שתהיה ג”כ עשיית תשובה ביחד עם התפילה[רכא].

ה. כשמתפללים על הגאולה, חשוב מאוד שלא להחזיק טובה לעצמו על כך, כי זו אחת הסיבות שאין התפלה מתקבלת, אלא יהיה בעיניו כאילו עדיין לא התפלל כלל[רכב].

ו. תפילה בטהרה: כתב בספר “שו”ת מן השמים” עפ”י שאלת חלום, שאילו כל עם ישראל היו מקפידים על טבילת עזרא, כבר לפני שנים רבות היו נגאלים, כיון שתפילותיהם על הגאולה היתה מתקבלת[רכג].

ז. שליחי ציבור: לתפילת הש”ץ יש כח גדול מאוד, כי היא תפילת כל הציבור, ואילו היתה תפילתו כראוי במשך הדורות, התפילות על המשיח כבר היו מתקבלות. לכן, מה שמעמידים שליחי ציבור שאינם הגונים, זו היא אחת מהסיבת לאורך הגלות[רכד]. [ולענין זה, בעוה”ר התפשט לאחרונה “מנהג” אשר לא כדת, שבמקום להעמיד ש”ץ הגון ת”ח וירא חטא ומדקדק ונשוי – ושאר התנאים המפורשים שהובאו בשו”ע[רכה], מעלים כל אבל אפי’ שאין בו מחצית התנאים המבוארים בהלכה[רכו], ואם אין אבל מחפשים להעלות את הנער הצעיר ביותר שבציבור, והוא רחום יכפר כי לכל העם בשגגה מתוך שחפצים לשמח את האבלים ולעודד את הצעירים]. וב”שו”ת מן השמים” כתב ממה שמעו מאחורי הפרגוד, דלפחות השליחי ציבור צריכים להפקיד על טבילת עזרא, כי בזה ימהרו את ביאת הגואל[רכז]. וכמו כן יש שכתבו, שכדי לקרב את הגאולה, יש להקפיד לא להמנע מחזרת הש”ץ בתפילת המנחה[רכח].

ח. ובענין הצורך בדמעות בעת התפילה לקירוב הגאולה, כתבנו מזה לעיל בפרק א’. וע”ע בהמשך בענין תפילת מוסף של הרגלים.

דרישת ותביעת הגאולה

חידש הגאון בעל ה”חפץ חיים”, שלגאולה לא סגי רק “לבקש”, אלא צריכים גם (מלבד הבקשה) “לתבוע” את הגאולה, כאיש התובע את שכרו[רכט].

ובכן מצינו אצל גדולי האומה, שבתפילה על כלל ישראל (ולא על ענייני הפרט) ובפרט בתפילה על הגאולה, היו מתפללים מעט בסגנון של “תביעה” (כעין מטיח דברים כלפי מעלה כביכול), אלא דיש בזה עקולי ופשורי טובא בחז”ל[רל]. ולכאו’ לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול[רלא]. ועכ”פ אם אומר את הדברים באופן שאינו בלשון “תרעומת” כלל וכלל, אלא רק מחדש מדנפשיה טענות לטעון בפני הקב”ה לטובת גאולתן של ישראל, ואומרם בדרך כבוד כפורס טענותיו בפני המלך גדול ונורא, בזה שפיר דמי[רלב].

להרבות בתחנונים

במקום אחר הארכנו בענין דברי רש”י אם ניתן להרבות בתחנונים “יותר מדי”, והתבאר דאין לזה חשש כלל אף לדעת רש”י וכל שכן שהרמב”ן ועוד אחרים כתבו להדיא שיש להרבות מאוד בתחנונים על הגאולה ושכן נהגו כל גדולי הדורות במשך כל ימות הגלות.

 

ענף ג’ – מה להתפלל

א. כשעם ישראל מתפללים על הגאולה, תפילתם וזעקתם צריכים לבקש ג’ דברים: מלכות שמים, מלכות בית דוד, ובנין בית המקדש[רמד]. ויבקשו כל זה בשביל צער השכינה[רמה].

ב. ובענין איזה נוסחאות ראוי להתפלל על הגאולה, יש להקדים הבהרה קצרה: אע”פ שנכון וראוי להוסיף תפילות ובקשות על גלות השכינה מעבר למה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה (וכדלקמן), מ”מ אין להפוך את העיקר לטפל, וצריך האדם לתת את דעתו לכך שנוסח התפילה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה מלאה בבקשות על הגאולה (והנה בתפילת העמידה, עשר מתוך תשעה עשרה ברכות עוסקות להדיא בנושא הגאולה ופרטיה[רמו], ובתיקוני זוהר מבואר דהגאולה תהיה בזכות תפילת העמידה[רמז]), ואין זה יתכן שיעסקו בתפילות נוספות על מה שתיקנו, ואילו במה שתיקנו לא ישתדלו לכוין כיואת. ומהאי טעמא נמי אין “לדלג” על אמרית ה”קרבנות” שלפני “הודו” בתפילת שחרית, דמלבד הצורך והתועלת שיש באמירת הקרבנות (גם כשלעצמם משום “ונשלמה פרים שפתינו”, וגם לצורך קיבול התפילות שלאחר מכן), הרי נוסח ה”קרבנות” מלאים בבקשה על הגאולה שתיקנו לנו הקדמונים[רמח]. וז”פ.

ג. יש חשיבות מיוחדת (לקירוב הגאולה) להתפלל תפילת המוספים בהתעוררות ובדמעות, ובפרט בתפילת מוסף של הרגלים[רמט] (אלא שבשבת וברגלים אין לדחוק את עצמו לבכי, מפני שיו”ט הוא, אלא שע”י ההתרגשות ממילא בוכה ובזה שרי[רנ]).

ד. תהלים מקרב את הגאולה[רנא].

ובפרט אם קורא את התהלים בנעימה[רנב].

והשל”ה הקדוש תיקן עשר פרקי תהלים נבחרים לקירוב הגאולה, מיוסדים עפ”י עשרת הספירות[רנג]. ואלו הן: קו השמאל, תלתא דפורענותא: ע”ט (בינה) פ’ (גבורה) קל”ז (הוד). קו הימין, תלתא דתיובתא: כ”ה (חכמה) נ”א (חסד) צ’ (נצח). קו האמצע, תלתא דנחמתא: פ”ט (כתר) צ”ח (תפארת) ק”ז (יסוד). כלפי הגאולה העתידה: צ”ו (מלכות). וכתב השל”ה על פרקים אלו: “ומי לה’ אלי יתפוס זה הסדר שאסדר דבר יום ביומו, חק ולא יעבור”[רנד], ועוד כתב “שהדברים יעשו רושם למעלה למעלה ואשריו ואשרי חלקו”[רנה]. והיא נפלאת בעינינו שלמרות שהשל”ה הפליג בתארים על חשיבות מזמורים אלו לגאולה, אין איש שם על לב לאמרם, ואפשר שס”מ נלחם להסתיר סוד זה מלבות בני אדם כדי לעכב את הגאולה ודו”ק.

ה. כשקוראים תפילה על הגאולה (או על כל צרה שלא תבוא) שחיבר צדיק שכבר נפטר מן העולם, מסתברא דשפתותיו דובבות בקבר בתפילה זו[רנו], וכגון כשאומרים בסוף הקרבנות “יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו’ יהי רצון מלפניך וכו’ שתבנה בית המקדש וכו'”[רנז], שפתי התנא הקדוש זיע”א דובבות בתפילה זו, והרי הוא כמתפלל עתה על בנין בית המקדש, ו”גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן”[רנח]. ולפיכך בכל כהאי גוונא, ראוי לומר את התפילה בשם אומרה, וגם “לכוין” ששפתי הצדיק יהיו דובבות בקבר[רנט]. וע”ע בהערה[רס].

יש מי שכתב, שהדרך הטובה ביותר לעורר רחמים העליונים למהר קץ פדות גאולת ישראל, הוא ע”י שמזכירים בתפילה שהקב”ה הבטיח לרחל אמנו שיגאל את בניה לפנים משורת הדין, כמו שהיא עשתה לפנים משורת הדין לוותר לאחותה[רסא].

 

ענף ד’ – זמנים המסוגלים יותר להתפלל על הגאולה

מובן מאיליו, שבכל “עת רצון” (כגון עשרת ימי תשובה, ומנחה של שבת, ופורים, ובשעה התשיעית וכו’, ובעת שהתינוק בוכה בברית מילה, ועל זה הדרך עתים וחגים וזמנים רבים בחסדי ה’ עלינו כי לא תמו) – התפילה על הגאולה פועלת יותר, שכן “בעת רצון עניתיך וגו’ להקים ארץ להנחיל נחלות שממות[רסב]“. ואם נבוא לפרטם, נצטרך חיבור בפני עצמו, ולא ע”ט האס”ף בזה עתה. אך ישנם זמנים מיוחדים שמוזכר בספרים הקדושים שיש בהם סגוליות להתפלל על הגאולה דוקא, ומהם נזכיר לעת עתה, אלא דגם זה בקצ”ר אמיץ ובריבוי בשיורי”ם:

א. בהתקרב חודש ניסן[רסג] (וכל שכן בחודש ניסן שבו נגאלו ובו עתידין להיגאל).

ב. זמן אכילת האפיקומן[רסד].

ג. ראש השנה[רסה]. וראוי לא להתפלל ביום זה, זולתי על ענין גאולת השכינה, ואם היו עושים כן מזמן היו נגאלים[רסו].

ד. יום כיפור[רסז]. ובזוה”ק הקפיד שביום זה יתפללו רק על גאולת השכינה ולא על שום דבר אחר אפי’ לא על מחילת העוונות[רסח].

ה. מוצאי יום הכיפורים, דכתב החבי”ף דאילו עם ישראל היו נשארים בבית הכנסת במוצאי יוהכ”פ ומבקשים מהקב”ה שאין אנו חוזרים הביתה עד שתגאל אותנו, היו נגאלים[רסט].

ו. לאחר הדלקת נרות שבת[רע].

ז. בזמן שמשמח חתן וכלה[רעא].

ח. מזמן ברית מילה (לאחר שאומרים “זה הכסא של אליהו זכור לטוב מלאך הברית”, ואילך) מה טוב ומה נעים לומר לקרוא לשון הזוהר המובא בהערה[רעב], כדי לעורר את אליהו הנביא ע”ה להתפלל להמליץ טוב בעד גאולתם של ישראל.

 

ענף ה’ – מקומות המסוגלים יותר להתפלל על הגאולה:

הקדמה קצרה: כמובן שכל מקום שהוא מקום מסגול לתפילות, כגון בבתי כנסיות ובתי מדרשות, בכותל המערבי, במערת המכפלה, וכיו”ב, הוא מקום ששם התפילות על הגאולה מתקבלות ביותר, דלא גרע בקשת הגאולה משאר הבקשות. ובכלל זה כל קברות הצדיקים כולם (מה גם שעצם ההשתטחות בקברות הצדיקים מקרבת את הגאולה[רעג], ובפרט ביום פקודת שנתו של הצדיק כאשר באותו מעמד מספרים בשבחיו[רעד]). ומ”מ ישנם כמה מקומות קדושים שיש בהם קשר מיוחד לגאולה, או שנאמר בהם להדיא שהם מסוגלים לתפילה על הגאולה, ולדוגמא מבואר בחז”ל שאילו היה ידוע היכן הוא קברו של משה רבינו ע”ה והיו משתטחים על קברו ומבקשים גאולתם של ישראל, היתה הגאולה מגיעה מיד אפי’ טרם זמנה[רעה]. ובכן ישנם מקומות קדושים אחרים שהם ידועים גם כיום, שנכתב עליהם בספרים הקדושים שהם מקומות המסוגלים לתפילה על הגאולה דייקא, ומהם (מתוך ספרי הקטן שושני ציו”ן שעודנו בכת”י, וכאן כמובן נעתיק רק מה שנוגע לענין קירוב הגאולה):

 

קבר דוד המלך

קבר דוד מסוגל להתפלל על הגאולה, להשיב מלכות בית דוד[רעו] (וראוי לקרוא בו מזמור פ”ט מהתהלים, שמבקש מהקב”ה לקיים הבטחתו לדוד המלך שזרעו ימלוך אחריו).

ומאותו טעם, קבר יהודה בן יעקב אבינו (שממנו יצאה המלכות) וקבר שמואל הנביא (שהמליך את דוד) מסוגלים לתפילה להחשת הגאולה[רעז].

קבר הרשב”י ביום ז’ באדר

יש אומרים שיבוא זמן שעל ידי ההשתטחות בציון הרשב”י ביום ז’ באדר יזכו לפעול קירוב הגאולה[רעח].[ובעיקר הנושא של השתטחות בקבר הרשב”י בכלל, וביום ז’ באדר בפרט, הארכנו בזה במקום אחר].

קריאת פרשת העקדה (ועוד) במערת המכפלה

מנהג נכון לקרוא במערת המכפלה את פרשת העקדה[רעט], כדי לעורר זכות אבות, ולהוסיף נוסח בקשת הגאולה שנדפסה בסידורים לאחר פרשת העקידה שכל עניינה קירוב הגאולה, יען כי בזכות העקדה תבוא הגאולה[רפ]. ויאמר בכוונה ובהתרגשות, “וכל האומר פרשת העקידה בכוונה שלימה מוחלין לו כל עוונותיו”[רפא].

וכמו כן, מה טוב ומה נעים, בהיות במערת המכפלה, לקרוא את החלק האחרון שב”פתח אליהו” המתחיל עם המילים “קם רבי שמעון פתח ואמר לך ה’ הגדולה וכו'”[רפב], באופן שאומר בכוונה רבה את המילים: “אתערו משנתכון, הקיצו ורננו שוכני עפר וכו’, רעיא מהימנא אנת ואבהן הקיצו ורננו לאתערותא דשכינתא דאיהי ישנה בגלותא וכו'”. וידוע המעשה בגמ’[רפג] ברבי יהודה הנביא עם אליהו הנביא ע”ה, שאם יעוררו את שלושת האבות להתפלל ביחד, תיכף ומיד תבוא הגאולה.

[ובעיקר מעלת התפילה במערת המכפלה, הארכנו בעניינו בספרי הקטן שושני ציו”ן, ולא כאן המקום].

הר הזיתים – הקפתו ע”י כהנים

מובא בספר חסידים שרב האי גאון היה נוסע כל שנה מבבל לירושלים במיוחד כדי להקיף את הר הזיתים בחג הסוכות (כל יום מחג הסוכות), ובהושענא רבה היה מקיף עמו גם אליהו הנביא זכור לטוב. וגילה אליהו הנביא, שאם יקיפו את הר הזיתים עם כהנים מיוחסים (תוך זהירות לבל יעברו הכהנים סמוך למקום שיש חשש לקברות ישראל), יבוא משיח[רפד]. ובימינו אפשר שיועיל לעשות את ההקפות באמצעות כלי טיס קל כגון מסוק (הליקופטר) וצ”ע[רפה].

[ורבינו אלעזר מגרמייזא ז”ל כתב הדברים באופן שונה קצת: “ואם היו שלוש מאות כהנים עומדים בהר הזיתים, והיו אומרים ברכת כהנים, היה בא משיח.” עכ”ל[רפו]. וכיון שכיום אין אפשרות שכהנים יעמדו בהר הזיתים, דמה לכהן בבית הקברות, הנהיגו בדור האחרון לקיים ברכת כהנים רבתי עם בכותל המערבי מידי שנה בימי חוה”מ[רפז]].

קבר רחל

הארכנו בענין זה במקום אחר.

 פתחא דקרתא (“גן עוקשא”)

עפ”י מסורת תלמידי הגר”א, המקום הנקרא “פתחא דקרתא” בירושלים (“גן עוקשא” ברח’ שטראוס), הינו מסוגל מאוד להתפלל על הגאולה[שח]

“גשר עבדללה” בשפת הירדן מול הר נבו

ישנם מקובלים שנהגו ללכת על שפת הירד מול הר נבו להתפלל על גלות השכינה[שט].

קבר דינה ובקעת הארבל

ז. קבר דינה בת יעקב והשבטים בארבל, מסתברא טובא שהוא מקום מסוגל מאוד לבקשה על קירוב הגאולה ולמיתוק מלחמת גוג ומגוג[שי].

פרק ג’

דברים שיש להמנע מהם כדי לאפשר את הגאולה (סור מרע).

הקדמה קצרה

הנה ההקדמה הקצרה שכתבנו בריש פרק א’, נוגעת גם לכאן, והיינו, דלפום קושטא כל החטאים והעוונות והפשעים מעכבים את הגאולה[שיא], אלא דישנם חטאים שמעכבים ביותר מאחר ושייכים יותר לשורש הגלות המר והנמהר שאנו נמצאים בה כעת, וחלקם ארוף אצי”ג בפני עין הקורא בקצ”ר אמיץ בפרק הנוכחי.

 

ענף א’ – לתקן עוון שינאת חינם

בית שני חרב בעוון שנאת חינם[שיב], ונמצא שהגלות הנוכחית היא בעוון זה (ומה גם שעפ”י הזוה”ק שנאת חינם זו שורשה בחטא מכירת יוסף, שהוא מקור כל הגלויות[שיג]), כי הפירוד בעם ישראל סותר את המושג של מלכות ה’ בעולם[שיד], “ואין דבר המעכב את הגאולה כחסרון השלום ומיעוט האחוה”[שטו].

ולכן כדי לקרב את הגאולה צריכים להתרחק משנאת חינם ולהרבות שלום ואחדות[שטז], “ולא נתארך הקץ ולא נעלם אלא לסיבת שנאת חינם”[שיז], ואילו היו באחדות מיד היו נגאלים[שיח].

ויש נוקטים שלענין להיגאל ע”י האחדות, לא סגי בהעדר מחלוקות וכדומה, אלא צריכים “מלא האחדות” כאיש אחד[שיט].

וכשם שיש צורך באחדות בין האנשים, כך יש צורך באחדות בין הנשים, ובזה הקב”ה מזרז את קץ הגאולה[שכ].

אם תהיה אחדות וגמילות חסידים בעם ישראל, יכולים לזכות בגאולה עפי’ אם ח”ו לא יהיו חזקים כל כך בתורה ותפילה[שכא].

לפי כמה מקורות יש משמעות שאם חלילה לא תהיה אחדות בעם ישראל, לאחר אריכות הגלות תבוא הגאולה בכל זאת, ואז יבוא גם השלום[שכב]. אך יש אומרים ש”אי אפשר” שתבוא הגאולה כשיש עדיין שנאת חינם[שכג]. ומ”מ גם לפי הסברא השניה, אם יגיע הקץ האחרון של “בעתה”, הקב”ה יכריח את עם ישראל להתאחד ע”י מלך שגזירותיו קשות כהמן וכיוצא בזה[שכד], או שישלח את אליהו הנביא להשכים שלום[שכה]. אך אם רוצים להקדים את הגאולה (ולא להמתין עד התאריך האחרון של “בעתה”), צריכים להקדים את ענין האחדות מעצמנו, וכנ”ל[שכו]. ובכן אם נזכה לאחדות מעצמנו, אזי תפקידו של אליהו הנביא יהיה רק להוסיף בשלמות האחדות עד שיהיה כל ישראל כאיש אחד בלב אחד ממש כדוגמת אב ובנו[שכז].

ומחמת חשיבות הדבר, תיקנו הקדמונים להתפלל על השלום בכל סיום של תפילה חשובה (בסיום תפילת העמידה, בסיום ברכת המזון, ובסיום הקדיש)[שכח]: “עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו, ועל כל עמו ישראל ואמרו אמן”, ויש להקפיד להגיד תפילה זו בכוונה גדולה, כי בכך תלוי תיקון עיקר החטא שבידינו, ובך תלויה גאולתנו ופדיון נפשנו.

ויש שכתבו ש”כינוס לצדיקים”[שכט] מעלתו גדולה לתיקון חטא שנאת חינם של כלל ישראל[של].

וחז”ל גילו כעין “סגולה” לכפר על עוון שנאת חינם ובכך לקרב את בנין בית המקדש, והוא להתעניין בשלמה של עיה”ק ירושלים, ולהשתוקק לשוב אליה[שלא]. (ולפ”ז אפשר שאותם היהודים הרחוקים מתורה ומצוות שבאים ממדינת הים לארץ ישראל מפני שיודעים עכ”פ שהיא ארץ הקודש, ועוסקים בתיירות בירושלים העתיקה ובמנהרות הכותל וכיו”ב בכובד ראש ומתוך מודעות שהם מקומות קדושים, פועלים בזה לקירוב הגאולה ולאו אדעתייהו). וכמובן שאין לנו להסתפק ב”סגולות” אלא לעסוק בעיקר דהיינו לרדוף שלום ולהרבות באחדות כפשוטו. ומה גם, דאף אם זוכים לכפר על חטא שנאת חינם ע”י סגולות או ח”ו יסורין וכדומה, עדיין יש מן ההכרח במידת השלום ממש כדי להיות כלי קיבול לאורות הגאולה, כי לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום[שלב], ואין ברכה כברכת הגאולה שכל הברכות תלויים בה[שלג].

 

שמירת הלשון

ובכלל הזהירות במעלת האחדות, היא הזהירות מלשון הרע[שלד], וכמו שמצינו שאורך גלות מצרים היתה מחמת הדלטורין שביניהם[שלה], וגאולתם היתה בזכות שכלל העם לא דברו לשון הרע[שלו], וכך גם בגלות האחרונה[שלז].

עצת הרש”ש לקירוב הגאולה: “שטר התקשרות”

רבינו הרש”ש זלה”ה יחד עם מהרי”ט אלגאזי והחיד”א ובני חבורתם זיע”א, נכספה וגם כלתה נפשם להקדים את הקץ[שלח], ולכך בחרו י”ב חכמים שיהיו כשליחי י”ב השבטים של עם ישראל[שלט] (כנראה מתוך כוונה לתקן בזה חטא מכירת יוסף), וחתמו שטר התקשרות ביניהם להיות באחדות גמורה כאיש אחד בלב אחד[שמ]. ומסתמא פעלו הדברים בשמים גדולות ונצורות, אך עדיין לא נושענו.

ובשלהי שנת תש”פ, בעקבות מגפת הקורונה ועוד צרות רבות ורעות, בהדרכתם ובברכתם של גדולי ישראל בדורינו[שמא], צוות תלמידי חכמים התאימו את נוסח שטר הרש”ש לכל עם ישראל, והוסיפו שהכל בתורת “בלי נדר”. נוסח השטר מובא כאן. וכמה שיותר אנשים יחתמו על שטר זה, יזכו יותר לעורר הגאולה ברחמים[שמב] ולהסיר חרון אף מישראל (עפ”י המוזכר בנוסח השטר, כל החותם על שטר זה, אפי’ אדם בודד, נעשה שותף לכל אלו שחתמו על שטר כזה בכל מקום שהם), כך שמצוה לפרסם את נוסח השטר בכל מקום אפשרי, וזכות הרבים תלוי בו. ועפ”י הוראת מרן הג”ר משה צדקה שליט”א, ישנה חשיבות ביתר שאת ויתר עוז להחתמה בישיבות ובכוללים וכדומה – מפני שבמסדות אלו כולם הם בגדר “בני חבורא אחת”.

 

 ענף ב’ – שמירת שבת מחללו

בעוון חילול שבת חרבה ירושלים[שמג]. וכן בעוון כמה תלמידי חכמים שלא דאגו ללמד הלכות שבת להמון העם[שמד]. ואם היו שומרים את השבת, אפי’ שכבר נגזרה גזירת החורבן מחמת עוונות אחרים, לא היה נחרב, ומלכות בית דוד לא היתה נעקרת[שמה].

ובכן, אין ישראל נגאלין אלא בזכות השבת[שמו]. (והיינו שאפי’ אם עם ישראל חזרו בתשובה, יש צורך בזכות השבת להשלים את התיקון כדי שתחול הגאולה[שמז]). ואילו היו עם ישראל משמרים שני שבתות כהלכתן, שאז מיד היו נגאלים[שמח]. ולפי הירושלמי אפי’ אם ישמרו שבת אחת כראוי, מיד בן דוד בא[שמט].

יש אומרים דלענין זה צריכים ש”כל” ישראל ישמרו את השבת[שנ], אך יש אומרים דסגי ב”רוב” ישראל[שנא], ויש אומרים דכעת לאחר אריכות הגלות מספיק שתהיה קבוצה גדולה של אנשים ששומרים שבת בדקדוק ובמסירות, ומוחים על חילול השבת של אחרים[שנב].

ויש לתת את הלב במיוחד בענין מלאכת הוצאה מרשות לרשות, שהיא הגורמת לגלות[שנג] (ולכן ראוי להדר שלא לטלטל בשבת על סמך העירוב המצוי ברוב המקומות, שיש בו חששות טובא, ואכמ”ל).

ויש שכתבו עפ”י חזיון לילה, שיהיה קירוב לגאולה אם יקפידו להוציא את השבת רק אחרי זמן רבינו תם[שנד].

וגם דיבור של חול בשבת, ואמירה לנכרי, ומה שמבלים את הזמן בשבת בטיולים וכדומה במקום לעסוק בתורה – בכל זה מאריכים את הגלות[שנה].

וישנה מעלה מיוחדת לקיום מצות “הדלקת נרות שבת” ביחס לגאולה העתידה[שנו].

ולאור כל האמור, לצורך הגאולה, חשוב שכל אחד יהיה בקי בהלכות שבת, ויעורר על לימוד הלכות אלו, ולהקים שיעורי תורה בהלכות אלו בכל אתר ואתר[שנז].

ענף ג’ – דברים נוספים (בקצרה) שיש להמנע מהם לבל נעכב את הגאולה (לאו דוקא לפי סדר חשיבותם):

  • א. שמירת מידת היסוד: מקדש ראשון נחרב בעוון גילוי עריות[שנח], וכדי לזכות לגאולה צריכים להתרחק מכל פגם במידת היסוד, כי מהות הגאולה ובנין בית המקדש היא השארת השכינה בתחתונים[שנט], ומאידך החיסרון במידה היסוד מסלק את השכינה[שס] וגורם לגלות עם ישראל[שסא], לכן הגאולה תלויה בשמירת מידת היסוד[שסב], דבזה גופא טמון הכח הרוחני לקיבוץ גלויות[שסג], ועצם המוסג של “גאולה” הוא מוסג השייך לספירת היסוד[שסד]. ובכלל כל זה, הינם כל ענייני הקדושה כגון שמירת העיניים לגברים[שסה] והצניעות לנשים[שסו] וכדומה. וכל שכן שהמוציא שז”ל מעכב מאוד את הגאולה[שסז] ומגרש את השכינה מארץ ישראל[שסח]. וכמובן גם הזהירות מפגעי הטכנולוגיה בכלל זה[שסט].
  • ב. להיזהר מאוד מלדבר דבר שקר, ולומר רק את האמת[שע].
  • ג. להתרחק ממידת הגאוה[שעא].
  • ד. להיזהר מכל אותם הדברים שאמרו חז”ל שבעבורם חרבה ירושלים, והם[שעב]: [א]. חילול שבת (כבר הארכנו לעיל). [ב]. ביטול קריאת שמע שחרית וערבית (ובכלל זה לדקדק בק”ש בזמנה). [ג]. ביטול תינוקות של בית רבן. [ד]. חיסרון בושת פנים איש מרעהו. [ה]. השוואה קטן וגדול. [ו]. חיסרון תוכחה איש לרעהו. [ז]. ביזיון תלמידי חכמים. ועוד אמרו[שעג]: [ח]. שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא התפשרו לעשות לפנים משורת הדין.
  • ה. להשתדל (במידת האפשרות) לא לדבר בשפות זרות כי אם בלשון הקודש[שעד].

 

 מקורות:

[א] עיין סנהדרין דף צ”ח ע”א.

[ב] וכן מבואר בזוהר רעיא מהימנא פרשת כי תצא דף רע”ח ע”ב, שאם הגאולה היא בבחינת “זכו” (דהיינו אחישנה) אזי היא ברחמים ללא יסורי לידה: “וכגוונא דא פורקנא אם זכו יפקון ברחמי הדא הוא דכתיב (ישעיה סו) בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר ויפקון ברחמי ואי לאו אקדים רחמי ויפקון בצערא” ע”כ.

[ג] סנהדרין שם.

[ד] כן מבואר בזוה”ק רעיא מהימנא פרשת צו דף כ”ח סוע”א ריע”ב, שעם ישראל כביכול אחוזים בכפני השכינה, וכל מצוה שאנו עושים מקילים על כנפי השכינה לעלות (לצאת מהגלות), וכל עבירה מפריעים לה לעלות: “וכיונה דאחידת בה תרין גדפין דאמתילת לאורייתא וגדפין דילה למצות עשה, ובהון היא העולה ופרחת לעילא, הכי פקודין דלא תעשה אינון תפישו דילה כגון צפרים הנאחזים בפח, וכל תפשין דילה דמעכבין לה לפרחא וכו'” ע”כ.

ומה גם שתכלית כל המצוות כולן הוא להעלות ניצוצות הקדושה המפוזרים בעלמא הדין, והרי כשיושלם ענין זה, תיכף תבוא הגאולה, וכמו שהאריך בענין זה רבינו האריז”ל בכמה מקומות, וכתב “והנה כל מעשה המצות אשר אנו עושים כל ימי חיינו, וגם המיתה, הכל לצורך הבירורין הללו (העלאת ניצוצות הקדושה), ואחר שיושלם כל הבירור אז יבא משיח בע”ה” עכ”ל (ספר הליקוטים פרשת וישלח) – עיין שער הכוונות ח”א ענין נפילת אפים דרושת ב’, ועץ חיים שער ל”ט דרוש א’, ופרי עץ חיים שער נפילת אפים פ”ב, ובליקוטים על התהלים פ”ד ז’ (עה”פ עוברי בעמק הבכה) ועל פרשת מקץ (עה”פ לכו אל יוסף), ובדוכתי טובה בכת”י האריז”ל, ולקמן ה”ן עוד נבי”א מנועם אמריו בענין זה, בעזר ממרום.

[ה] הרמח”ל בספר דעת תבונות עמ’ מ’, “שאין לך מעשה, קטן או גדול, שאין תוכניות כוונתו תיקון השלם וכו’,” ומאריך בזה שם עיי”ש, וכן הוא ברור לפי תורת העלאת הניצוצות המבואר לרוב בכתבי האריז”ל, דהרי לאו דוקא מצוות מעלות את הניצוצות אלא כל דבר בבריאה כרוך בהעלאה או בהכנה לכך. וגם ספרי גדולי החסידות מלאים זיו מענין זה, ולדוגמא בעלמא בספר מאור עינים פרשת קדושים: “כי ידוע שאין דבר בעולם לבטלה, וכל הדברים ותקוני המלאכות הכל תועלת ותיקון העולם לתיקון המדריגות התחתונות וכו'” עכ”ל עיי”ש. וכהנה רבות.

[ו] כן מבואר בשער הכוונות דרושי ק”ש דרוש ו’ דף כ”ד סוע”ד, שכיון שבדורות אלו אין צדיקים גמורים שיכולים לעלות למדרגה שבה אפשר לפעול לתיקון הגלות, ממילא אין בימינו מי שיכול לפעול דבר באמת משמעותי לקירוב הגאולה, אבל יש דבר אחד שכן מועיל לקרב את הגאולה, והוא למות (ולכוין למות) על קדושת שמו יתברך, כיון שעי”ז אנחנו מתעלים עד הדרגה ההיא, וז”ל: “והנה הכתוב אומר תנו עוז לאלקים על ישראל גאוותו, פירוש: כביכול השם יתברך צריך עזר וסיוע וכח מן מעשה ישראל התחתונים. והנה המלכות נקרא סוכת דוד הנופלת, כי בעוונותינו נפלה ע”י מעשינו הרעים, וכן כאשר רוצה לעלות צריך שיהיה ע”י זכויותינו ומעשינו הטובים, כי עוונותינו מפילים אותה כביכול וזכויותינו מעלים אותה. וא”כ עתה אי אפשר לה לעלות אם לא יהיה בנו צדיקים גמורים אשר נשמותיהם קדושות וטהורות שיש להם כח לעלות עד מקום אימא, ועל ידם תעלה המלכות כנז’ בתיקונים, כי ישראל נקראים גדפי דשכינתא להעלותה למעלה. ולטעם זה הגלות מתעכב ומתארך, כי אין בנו מי שיוכל לעלות במדרגה הזו, כי אם יהיה בינינו מי שיוכל לעלות שם נשמתו, היתה מעלה גם את המלכות, והיה הזיווג נעשה כתיקונו, והיתה מתמהרת קץ הגאולה. אך עתה בזמנינו, בעוה”ר, אין יכולת לעשות זיווג כתיקנו למעלה, ולסיבה זו הקץ מתארך, וכמעט רוב הרעות והצרות הבאות על האדם באות לסיבה זו. אמנם עכ”ז יש קצת תיקון: במה שנמסור נפשנו על קידוש השם בכל לב, כי ע”י כן אפילו אין בנו שום מעשים טובים והרשענו עד להפליא הנה ע”י מסירת נפשינו להריגה מתכפרים עוונותינו כולם ויש בנו יכולת לעלות עד אימא עילאה כמ”ש חז”ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה’ אלקיך וכו’ כי ענין התשובה מעלה את האדם ומגיעתו עד כסא הכבוד שהיא אימא עילאה הנקראת תשובה ועי”כ תוכל המלכות לעלות כי אנחנו גדפין דשכינתא כנ”ל. עכ”ל מהרח”ו.

ומה שכתב “למסור את נפשנו על קידוש השם” – היינו על ידי מחשבה, כמבואר שם בשער הכוונות, כלומר שמכווין בלבו שמוכן למסור את עצמו על קידוש השם. והקדים להבהיר שם, בענין אמירת הפסוק הראשון של קריאת שמע, וז”ל: “ולכן אנו צריכין למסור נפשינו על קדוש השם באות ד’ ד”אחד”, וצריך לכוין ולקבל עליו ד’ מיתות בית דין: סקילה, שרפה, הרג, וחנק.” עכ”ל. וכן כמבואר בזוהר הקדוש (בלק קצ”ה ע”ב), שהמחשבה למסור את עצמו על קידוש ה’ בקריאת שמע, מועילה כאילו נהרג בפועל: “לשואה גרמיה גו אינון דמסרי נפשייהו על קדושת שמיה, והיינו ביחודא דשמע ישראל, דכל מאן דשוי הכי רעותיה בהאי קרא, אתחשיב ליה כאלו מסר נפשיה על קדושת שמיה” ע”כ. וראה גם בספר חסידים (סי’ רכ”ב) שכתב שנתגלה ע”י חלום, שכל מי שגמר בלבו ליהרג על קידוש השם, אע”פ שניצל ולא נהרג, חלקו בגן עדן עם אלו שנהרגו בפועל. עיי”ש. ומהאי טעמא כוונה זו מכפרת אפי’ על חילול ה’ (שאינו מתכפר אלא במיתה) כמו שכתב מוהר”ר יעקב אביחצירא זלה”ה במעגלי צדק אות ד’, בעת נפילת אפים מיהא, עיי”ש.

[ז] הנה במה שהבאנו לעיל מדברי מוהרח”ו בשער הכוונות דרושי ק”ש, מבואר היטב לכאו’ שבזמנינו (שאין לנו צדיקים גמורים שיכולים לעלות לבחינת אימא), אין שום מעשה שבאמת מועיל לקרב את הגאולה, זולתי הכוונה למות על קידוש ה’. אלא דאיכא לאקשויי, דלכאו’ צדי”ק נסת”ר ממה שכתב איהו גופיה בהקדמה לספר עץ חיים, שכתב שנתן את פניו “לדעת מה זה ועל מה נתארך קץ גלותינו ומדוע לא בא בן ישי”, ומסיק דהוא מפני שתלמידי חכמים לא לומדים חכמת הקבלה, ומשמע לכאו’ דבא לעורר שאם ירבו ללמוד קבלה יועיל הדבר למהר את הקץ, והיינו דמהני אף בדורות אלו. וגם בספר החזיונות סוף עמ’ ק”ו כתב שביקשו ממנו בחזיון לילה “לכן טוב לך שמעצמך תמהר לקרב הגאולה” עכ”ל, ומשמע שיש לאל ידו לעשות כן, ודוחק לומר שהכוונת החלום היא רק לענין שיכווין למות עקד”ה. ומה גם שספרי האחרונים חביבים ובכללם המקובלים שבכל מקום שותפים בצמה כל דברות קודש של האריז”ל, הרבו לכתוב עצות ודרכים שונים לאוקמי שכינתא מעפרא (כפי אשר עיני כל תחיזינה בהמשך החיבור הנוכחי), וכמובן שכתבו כל זה לדורות שלנו ולא לדורות שלפניהם, ולא מסתברא כלל שכל אשלי רבבי אלו אזלי כולהו דלא כשיטת רבינו האריז”ל. אלא באין אומר ואין דברים איכא למימר, דמה שכתב מוהרח”ו (דמייתינא לעיל) שבימינו אין צדיקים גמורים וממילא אין אפשרות להעלות את השכינה כדי להביא את הגאולה, הכוונה היא כלפי צעדים משמעותיים ביותר לזירוז הגאולה, אך לעולם מועילים גם שאר המעשים טובים ולימוד התורה (ולימוד בקבלה) לקרב גאולתנו ופדיון נפשינו, ובפרט כל הפעולות שהוזכרו בספרי דבי רב שנצטט בפנים בהמשך בעהי”ת.

[ח] שער הכוונות ענין כונת ק”ש דרוש ה’: “אבל עתה בק”ש אנו כוללים עצמינו ג”כ בסוד המ”ן דזו”ן, אבל אינו מספיק שנמסור נפשותיני בסוד מיתה, אלא בסוד קידוש ה’ שהוא מסירת נפשינו להריגה, ולכן צריך לכוין במלת אחד בשם יאהדונה”י, ויכוין בד’ מיתות ב”ד סקילה שריפה הרג וחנק, על דרך שידעת”. עכ”ל. ומה שכתב “על דרך שידעת” הוא לרמוז למה שיבואר להלן ב”טבלה”.

[ט] כף החיים סופר סי’ ק”י סקס”ב, וכן הוא בכתבי הרב השד”ה ובכל סידורי המכוונים.

[י] כמו שהתבטא מוהר”ר יוסף חיים מבבל זצ”ל בספר תיקון תפלה (עמוד ו’): “זו הכוונה היא חיוב וצורך גדול לכל איש ישראל” עכ”ל.

[יא] כיון שלפי המבואר בדברי האריז”ל שהזכרנו לעיל, הסיבה שהכוונה למות על קידוש ה’ מועילה לקרב את הגאולה, היא משום שע”י כוונה זו האדם מגיע לדרגה שבה יכול להעלות את השכינה (לשונו בזה מובא לעיל), ולפ”ז אם בעת זו שהוא הגיע לדרגה הנז’ (מכח הכוונה למות על קדושת שמו יתברך) יעשה ג”כ פעולה אשר סגולתה לקרב את הגאולה, הרי שתועיל פעולתו לאין ערך יותר לקירוב גאולתנו ופדיון נפשנו. ודו”ק.

[יב] כ”כ מרן הרי”ח הטוב זלה”ה בעל הבן איש חי בספרו אמרי בינה, חקרי לב סימן י”ג. ופוק חזי בעל ה”נועם אלימלך” מלז’ינסק זצ”ל (בריש “צעטיל הקטן”) כתב וז”ל: “בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה, ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על מיטתו ואינו יכול לישן, יהיה מהרהר במצות עשה זו של “ונקדשתי בתוך בני ישראל”, וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת ה’ יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש ה’ יתברך. ומחשבה טובה הקב”ה מצרפה למעשה. וכו’.” עכ”ל. וכאמור לאו דוקא יצייר מיתה ע”י שריפה, אלא יצייר בדמיונו שמוסר את עצמו על קדושת שמו בכל ד’ מיתות בית דין. וכן נקט בספר טהרת הקודש למוהר”א ראטא זלה”ה מאמר תיקון היסוד פרק י’ וז”ל: “ויצייר לעצמו כאילו עומד לפניו אש גדול, והוא מטיל עצמו לתוך האש, וכאילו משליכים אותו מהר גבוה או זורקים עליו אבנים לסוקלוי וכן הרג וחנק.” עכ”ל. [ומ”מ זיל קרי לאחד מבחירי בית מדרשנו הרה”ג ר’ אסי הלוי שליט”א בספרו שלחן ערוך המידות חלק הדעות עמ’ תפ”ז, שכתב לבאר דמ”מ אם יודע בנפשו שלא היה יכול לעמוד בניסיון של יסורין קשים כאלו, לא יכוין באופן המוחש הנ”ל, עיי”ש].

[יג] וכפי שהעיד מוהרח”ו בהקדמה לשער ההקדמות (ד”ה ואמנם האנשים האלה), דלא שכיחא כיום מי שלומד תורה לשמה (כלומר לשמה בשלמות, אך מקצת לשמה בוודאי דאיכא טובא). וראה גם מה שכתבנו בדלותינו בזה בקובץ “בתורתו” על חנוכה, שערי דמעה עמ’ י”ד עיי”ש.

[יד] דמסייע לכוונה, ומה גם דאם בלבו יש לו כוונות פחות טהורות בלימודו, ע”י הדיבור נותן חשיבות לכוונה הרצויה, כעין בחינת דברים שבלב אינם דברים (נדרים דף כ”ח ע”א ועוד), ועיין בספרי הדל שושנת העמקים על דיני כתובה כרך א’ עמ’ ר”י (ויש לחלק).

[טו] וכמו שמצינו בט”ז יו”ד סי’ עד”ר סק”א לענין כתיבת שם ה’ בספר תורה דס”ל דמהני לגלות דעתו על כוונתו בתחילת היום ומועיל לכל היום. וכעצה זו יש שכתבו גם לענין כוונות אזכרת שמות השם וכידוע בדברי הרב אפיקי ים רבינוביץ בהנהגות שבסוף הספר אות ג’ ובספר תפלה לדוד מבוטשאטש אות כ”א. ונהי דכל זה אינו מילתא דפסיקתא כלל, לענין “מאי דאפשר לתקן מתקנינן” סגי.

ויש לצרף בכל זה מה שכתב מוהר”ח מוולוז’ין זלה”ה בנפש החיים שער ד’ (פ”ג כמדומני) דגם מי שלומד שלא לשמה, בתוך כדי הלימוד בוודאי יעלה על לבו ג”כ תורה לשמה. וא”כ בוודאי דתמיד יש תועלת מרובה בלימוד התורה לקרב עת דודים, וכל האמור בפנים הוא לרווחא דמילתא.

[טז] טבלה זו הובאה בסידורי הרש”ש החדשים, ובהקדמת הרב השד”ה, ועוד.

[יז] מרן החיד”א זלה”ה במורה באמצע סימן ד’ אות קל”ז (ושם כתב לקבל ד’ מיתות בית דין, ולאו דוקא “על קידוש ה'”, אבל כאמור בכתבי האריז”ל מבואר דלקבל למות על קידוש ה’ פועל יותר מאשר רק ד’ מיתות בי”ד גרידא).

[יח] מורה באמצע שם. אך יתכן דמי שמכוין את היחוד של סידורי המכוונים שהבאנו לעיל (ה”טבלה”), אין צורך בטבילה החמישית, דהרי בלא”ה כיון לייחד.

[יט] בבא בתרא דף ע”ג ע”ב (והעיקר בדף ע”ד ע”א): “ואמר רבה בר בר חנה, זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא וכו’, שמעתי בת קול שאומרת: ‘אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי’. כי אתאי לקמיה דרבנן, אמרו לי: כל אבא, חמרא (פירוש הרשב”ם: כל אבא חמרא – רבה בר בר חנה היינו רבי אבא בר חנה וכמו כן רבינא כמו רב אבינא. חמרא – כלומר שוטה כחמור), כל בר בר חנה, סיכסא (פירוש הרשב”ם סיכסא – שוטה כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף ק’ ע”ב) עבדקן סיכסן), היה לך לומר מופר לך. והוא סבר דלמא שבועתא דמבול הוא. ורבנן – א”כ, אוי לי למה.” ע”כ.

וראה גם בדברי הזוהר חדש פרשת נח דף מ’ ע”א שהמלאך מיכאל ביקש מהקב”ה שיגאל את ישראל גם בלי תשובה, מפני שכבר סבלו הרבה בגלות ומפני שהקב”ה הוא אל רחום וחנון, ועל זה השיבו הקב”ה: “אומאה אומיתי ביומא דאתגזרא דינא קדמאי עד די יתובון.” ע”כ. ובהמשך מילתין נביא לשון התיקוני זוהר דרשב”י נראה כמסופק אם יש כזו שבועה: “ואם איהי באומאה” עיי”ש.

[כ] כל זה כתב מוהר”ר יהודה פתייה זלה”ה לבאר באריכות רבה בדרושים שבסוף ספר סבא דמשפטים, דף צ”ג ע”ב ד”ה אמנם (ואילך, עד סוף בספר).

[כא] דכתיב בירמיה (ט’ י”א-י”ב) “על מה אבדה הארץ וגו’ ויאמר ה’ על עזבם את תורתי”, והגם דבנדרים דף פ”א ע”א פירש רב יהודה אמר רב “שאין מברכין בתורה תחלה” (וכתב שם הר”ן בשם מגילת סתרים של רבינו יונה ש”ודאי עוסקין היו תמיד בתורה”, אלא שלא היתה חשובה בעיניהם כמו שפירש”י, ולא היו לומדים בכוונת “לשמה” עיי”ש, וראה גם בב”ח באו”ח סי’ מ”ז ואכמ”ל), מ”מ במקומות אחרים בחז”ל משמע שפירשו שהחטא היה עזיבת לימוד התורה כפשוטו (דלא כרבי יהודה לכאו’, אך יש ליישב), וכדמצינו באריכות באבות דרבי נתן נוסחא ב פרק ה: “וכן את מוצא שלא גלו עשרת השבטים אלא בעון בטול תורה שנאמר לכן גלה עמי מבלי דעת וגו’ לכן כאכול קש לשון אש וגו’ (ישעי’ ה’ י”ג וכ”ד). וכן את מוצא שלא (גלה) [גלו] שבט יהודה ובנימין אלא בעון בטול תורה שנאמר כה אמר ה’ על שלשה פשעי (ישראל) [יהודה] ועל ארבעה לא אשיבנו (עמוס ב’ ד’) מפני מה על מאסם [את תורת ה’] (שם) וכן [הוא אומר] ושלחתי אש ביהודה (שם ה’). וכן את מוצא שלא חרבה ירושלים אלא בעון בטול תורה שנאמר מי נתן למשיסה יעקב וגו’ (ישעי’ מ”ב כ”ד) [ומפני מה] ולא (אבוא) [אבו] בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו (שם) [לפיכך] וישפוך עליו חמה אפו (שם כ”ה). וכן את מוצא שלא גלת הארץ אלא בעון בטול תורה [שנאמר לכן שמעו הגוים ודעי עדה את אשר בם הנה אנכי וגו’ ותורתי וימאסו בה] (ירמי’ ו’ י”ח וי”ט). וכה”א מי האיש החכם ויבן זאת (שם ט’ י”א) [וכתיב בתריה] ויאמר ה’ על עזבם את תורתי (שם שם י”ב):” ע”כ. וכן הוא בבראשית רבתי עמ’ מ’.

ובפסיקתא זוטרתא על איכה פרק א’ נאמר: “לא חרבה ירושלם אלא בעון ביטול תורה. ר’ פינחס בשם ר’ חייא בר אבא אמר כתיב (ירמיה ב, יג) כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים וגו’, שלא שמרו תורתי והיו מתעסקים בה והשאר היו מחזירין אצלו.” ע”כ. וכעין זה באיכה רבה פרשה א’ אות כ’.

ובמסכת כלה רבתי פ”ה ה”א נאמר: “ויאמר ה’ על עזבם את תורתי – לא על עבודה זרה, ולא על גילוי עריות ושפיכות דמים, אמר הקב”ה לא הגליתי את ישראל, אלא בשביל שעזבו את התורה, שנאמר ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו, האותי עזבו, למה, תורתי לא שמרו, מכאן אמרו חכמים, לעולם יעסוק, אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.” ע”כ. [ומשמע מהקשת הנושאים “מכאן אמרו חכמים וכו'”, שאפי’ אילו היו עוסקים בתורה שלא לשמה, לא היה נחשב להם כעזיבת תורה]. וכיו”ב במדרש איכה רבה בפתיחה ב’ “ר’ הונא ור’ ירמיה בשם ר’ שמואל ברבי יצחק אמר מצינו שויתר הקב”ה על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על מאסה של תורה שנאמר על מה אבדה הארץ וכו'”.

ובתנא דבי אליהו זוטא פרשה א’: “פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני כשדור אחד ונתן לי שלום, ולא היה מכיריני, אמר לי, רבי, מאי זה מקום אתה, אמרתי לו, מיבנה גדולה אני, מעיר חכמים ורבנים, אמר לי, רבי, בא ושב במקום שאני מראה אותך, ואני נותן לך חטים ושעורים ופולים ועדשים וכל מיני קטניות, אמרתי לו, בני, אם אתה נותן לי אלף אלפי אלפים דינרי זהב איני מניח את התורה, ודר אני במקום שאין בו תורה, אמר לי, רבי, מפני מה, אמרתי לו, בני, לא חרב עולם אלא מפני פשעה של תורה, ולא חרבה ארץ ישראל אלא מפני פשעה של תורה, [נוסח אחר: ולא חרבו הבתים] וכל צרות הבאות על ישראל [אינן אלא מפני פשעה של תורה. נוסח אחר: מפני עון ביטול תורה], גדול ורב הוא לפני הקב”ה פשעה של תורה, מפני שהיא שקולה כנגד כל העבירות שבעולם, שנאמר בפשע יעקב כל זאת (מיכה א’ ה’), ואין זאת אלא תורה, שנאמר מי האיש החכם ויבן את זאת (ירמיה ט’ י”א), ואומר ויאמר ה’ על עזבם את תורתי וגו’ (ירמיהו ט’ י”ב), אמר לי, רבי, ברוך ה’ שבחר בכם משבעים לשונות ונתן לכם את התורה, שאתם בוטחים בו בכל מקום.” ע”כ (וע”ע בתנא דבי אליהו רבה פרשה י”ח).

ובזוהר חדש שם דף ט”ו ע”א: “ר’ יוסי בן חלפתא הוה יתיב קמיה דר’ יצחק א”ל מידי שמיע ליה למר על מה אתארך יומא דמשיחא מן גלותא דא. א”ל לא אתארך אלא על ביטול אורייתא וכו’.” ע”כ (וע”ע בהמשך מילתין בשם הזוהר חדש מה שמבואר בזה עוד).

[כב] בראשית רבה פרשת תולדות פרשה ס”ה: “הקול קול יעקב – א”ר ברכיה בשעה שיעקב מרכין בקולו ידי עשו שולטות, דכתיב (שמות ט”ז) וילונו כל העדה ויבא עמלק, ובשעה שהוא מצפצף בקולו אין הידים ידי עשו אין ידי עשו שולטות.” ע”כ.

ובפסיקתא זוטרתא על איכה פרק א’: “אמר ר’ אבא בר כהנא לא עמדו פולוסופין באומות העולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, נכנסו כל האומות אצל אבנימוס הגרדי אמרו לו יכולין להזדווג לאומה זו, אמר להם לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהם אם יש שם תינוקות מצפצפין בקולן אין אתם יכולין להם ואם לא אתם יכולין להם, שכן הבטיחן יצחק אביהם (בראשית כ”ז, כ”ב) הקול קול יעקב, שכל זמן שקולו של יעקוב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין כל בריה יכולה להם, ובזמן שאין קולו מצפצף והידים ידי עשו: אמר ר’ יהודה בן פזי כתיב (הושע ח’, ג’) זנח ישראל טוב אויב ירדפו, אין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד’, ב’) כי לקח טוב נתתי לכם וגו’, וכן הוא אומר (ישעיה ה’, כ”ד) לכן כאכול קש לשון אש, וכי יש קש שאוכל אש, אלא דרכה של אש לאכול הקש, אלא קש זה ביתו של עשו שנמשל לקש, שנאמר (עובדיה א’, י”ח) ובית עשו לקש. לשון אש זה ביתו של יעקב שנמשל לאש, שנאמר (שם) והיה בית יעקב אש. וחשש להבה ירפה להבה זה ביתו של יוסף שנמשל ללהבה שנאמר ובית יוסף להבה. שרשם כמק יהיה אלו האבות שהם שרשיהן של ישראל. ופרחם כאבק יעלה אלו השבטים שהיו פרחיהם של ישראל, מפני מה, (ישעיה שם) כי מאסו את תורת ה’ צבאות זו תורה שבכתב. ואת אמרת קדש ישראל נאצו זו תורה שבעל פה.” ע”כ.

[כג] בבבא בתרא דף ח’ ע”א איתמר : “כתיב (הושע ח’ י’): גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים – אמר עולא פסוק זה בלשון ארמית נאמר, אי תנו כולהו – עתה אקבצם, ואם מעט מהם – יחלו ממשא מלך ושרים.” ע”כ. ובמדרש ויקרא רבה פרשת צו פרשה ז’: “ר’ הונא אמר וכו’ אין כל הגליות הללו מתכנסות אלא בזכות משניות, מה טעמא ‘גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם'” ע”כ.

ובזוהר הקדוש פרשת ואתחנן דף ע”ר ע”א נאמר: “פתח ואמר (בראשית כט) הן עוד היום גדול וגו’, האי קרא אוקמוה דכד ישראל יתערון תשובה לקמי קודשא בריך הוא – בזכו אורייתא – יתובון לארעא קדישא ויתכנשון מן גלותא. דהא ודאי יומא חד יהא גלותא לישראל ולא יתיר הדא הוא דכתיב (איכה א) נתנני שוממה כל היום דוה. ואי לא יתובון, קודשא בריך הוא אמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, בלא זכו ובלא עובדין דכשרן, אבל אסותא חד לכו השקו הצאן אשתדלו באורייתא דאתשקייו מימי אורייתא ולכו רעו לאתר דנייחא לאתר טבא וכסופא דאחסנתיכון. ד”א הן עוד היום גדול דא הוא יום דאקרי (ישעיה כב) יום מהומה ומבוסה ומבוכה די בההוא יום אתחריב בי מקדשא ונפלו ישראל בגלותא, ובגין עובדין בישין ההוא יומא אתמשך ואתרבי, הה”ד הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, בגין דאינון משכין ליה לההוא יומא, השקו הצאן כמה דאתמר במלי דאורייתא דהא בזכותא דאורייתא יפקון ישראל מן גלותא.” ע”כ.

ומודעת זאת גם הגמ’ בברכות דף ח’ ע”א “אמר הקב”ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור – מעלה אני עליו כאילו פדאני, לי ולבני, מבין אומות העולם.” ע”כ, ואע”ג דשם לא מבואר ש”מקרב” את הגאולה אלא רק שיש מקצת בחינה של גאולה כבר עכשיו, מ”מ הגאון מוהר”ר רפאל כ”ץ זצ”ל מאלטונא בספרו מרפא לשון, בעמוד העובדה, הבין שהכוונה היא שמקרב את הגאולה, עיי”ש.

ובפסיקתא זוטרתא פרשת ואתחנן דף ח’ ע”ב: “מצוה על ישראל להבין ולהשכיל שהקב”ה יכול להושיעם ולקבצם מן האומות כשם שעשה לאבותינו במצרים שנאמר או הנסה אלהים לבוא לקחת. הקדים מתן תורה ליציאתם ממצרים לומר לך שלא הוציאם ממצרים אלא כדי לקבל את התורה. כך אין אתם נגאלין מן האומות אלא בזכות התורה”. ע”כ.

ובמדרש תנחומא פרשת תרומה סי’ ז’: “ובזכות מה הוא מושל מלך המשיח באבן, בזכות התורה שישראל יגעים בה שנאמר לוחות אבן כתובים באצבע אלקים.” ע”כ.

ומרן החיד”א זלה”ה בנחל קדומים פרשת בא (ט’, כ’) כתב וז”ל: “למען תהיה תורת ה’ בפיך – אפשר לרמוז דקץ הגאולה תלוי בעסק התורה, ואעיקרא חרבן הבית ראשון מקרא מלא על עזבם את תורתי ותנא דבי אליהו לא נחרבו הבתים ולא אירע צרה לישראל אלא בעון ביטול תורה וכו’. וזה רמז למען תהיה תורת ה’ בפיך למען גימט’ קץ כלומר אם אתם רוצים קץ גאולה תהיה תורת ה’ בפיך. ובפרט בגאולה העתידה שהיא בזכות משה רבינו ע”ה והוא תבע יקרא דאוריתא וכו’.” עכ”ל. וע”ע בספרו לחם מן השמים ריש פרשת פקודי, ובספרו פני דוד ריש פרשת ויקהל-פקודי אות י”ב,

והגאון המלוב”ן רבי יעקב אבוחצירא זלה”ה בספרו אלף בינה ערך “ציות” פירש על פי זה הפסוק בתהלים קי”ט צוית צדק עדותיך, וז”ל: “צוית צדק עדותיך – צוית גימטריא בימי הגלות, דהיינו בימי הגלות השכינה נקראת צדק, וצויתנו לעסוק בעדותיך, שהם תורתך, כדי לקרב גאולתה.” עכ”ל. וע”ע להרה”ק רבי שלמה אמסלם זצוק”ל ראב”ד מידלת במרוקו, בספר בני שלמה על התהלים סי’ קי”א, שעל פי זה פירש וז”ל: “פדות שלח לעמו -ובאיזה זכות יגאל אותם, לזה אמר צוה לעולם בריתו, ע”י עסק התורה הנקראת ברית יגאל אותם.” עכ”ל. וע”ע בפירושו על התורה פרשת בראשית עה”פ והארץ היתה תוהו ובוהו, עיי”ש.

והגאון מוהר”ר דוד זכות די מודינה זלה”ה בספרו זכר דוד מאמר ג’ דף ק”ס בסופו כתב לתת גם טעם לשבח לכך שלימוד התורה מקרב את הגאולה, והוא יען כי “בעסק התורה מבטל הפגם של לשון הרע, שהוא העמוד אשר עליו נסמכה השנאת חנם גרמא בנזיקין נזק שלם של חורבן קדשנו ותפארתנו.” עכ”ל, עיי”ש. ובספר דרשת מהר”ח (מוואלוז’ין) אות כ”ה כתב בדרך פשוט לפניו, שאילו היה לומדים תורה היו מתגברים על היצר וממילא היו נגאלים, עפי”ז הבהיר דברי הזוה”ק פרשת ואתחנן שהבאנו לעיל, עיי”ש.

ואגב חביבותא ראוי להזכיר בזה מה שמביא בספר אהל יהושע, דהגרי”ח זוננפלד זלה”ה דרוש דרש על הפסוק בישעיה “ציון במשפט תפדה” – בגימטריא “תלמוד ירושלמי”, “ושביה בצדקה” – בגימטריא “תלמוד בבלי”. והמהרי”ל דיסקין זלה”ה התבטא על כך שכזו גימטריא אפשר לומר רק ברוח הקודש עיי”ש.

[כד] זוהר חדש פרשת בראשית דף ט”ו ע”א: “ויקרא אלהים לאור יום א”ר זה יום קץ הגאולה שנא’ הנה יום בא לה’ (זכריה י”ד) זה יום הקץ. ר’ יוסי בן חלפתא הוה יתיב קמיה דר’ יצחק א”ל מידי שמיע ליה למר על מה אתארך יומא דמשיחא מן גלותא דא א”ל לא אתארך אלא על ביטול אורייתא דהכי שמענא מרב המנונא סבא תלתא גליות גלו ישראל וחזרו בזכותהון דתלתא אבות וגלותא רביעאה בזכותא דמשה יתחזרון. תא ואחזי לך לא איתגלו ישראל אלא על ביטול תורה שנאמר ויאמר ה’ על עזבם את תורתי (ירמיה ט’) אמר הקב”ה בגליות הראשונות חזרו [מכאן עמוד ב] בזכות אברהם יצחק ויעקב עכשיו הם חטאו בתורה שנתתי למשה ונקראה על שמו שנאמר (מלאכי ג’) זכרו תורת משה עבדי. כד יתובין ויתעסקון בתורתו בזכות משה אני גואלם על כן נאמר בתורה תורה צוה לנו משה כדי לשמרה ולעסוק בה. ואם לאו מורשה קהלת יעקב מורשה דא מסכנותא הוא כמד”א (ש”א ב’) ה’ מוריש ומעשיר. מלמד דלא אתיא מסכנותא לברתיה דיעקב אלא על דלא אתעסקו בפיקודין דאורייתא.” ע”כ.

וע”ע בזוהר רעיא מהימנא פרשת קורח דף קע”ח ע”ב: “וישראל בגין דפדיון דלהון (פי’ ממצרים) הוה בלא תורה דאיהו כסף כסופא דעלמא דאתי אהדרו תלת זמנין אחרנין בגלותא ובפורקנא בתרייתא דפורקנא דלהון יהא באורייתא לא יהדרון לעולם בגלותא, אתו רבנן ובריכו ליה ואמרו רעיא מהימנא קודשא בריך הוא יפדה לך וכל ישראל יפדון על ידך ותתחדש עמהון ואינון עמך.” ע”כ.

וידועים בזה דברי רבינו האור החיים הק’ פרשת תצוה (שמות כ”ז כ’) וז”ל: “ובדרך רמז יתבאר הכתוב על דרך מאמר הובא בספר זוהר חדש (הנ”ל) כי ד’ גליות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד, גלות הראשון נגאלו בזכות אברהם אבינו עליו השלום, ב’ נגאלו בזכות יצחק, ג’ בזכות יעקב, והד’ תלוי בזכות משה ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה. וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו ואתה תצוה את בני ישראל על דרך (תהלים צ”א) כי מלאכיו יצוה, או על דרך אומרם ז”ל אין צו אלא מלכות כי הוא ימלוך עלינו לעתיד ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה.” עכ”ל. ומוסרים בשם הגר”ח קנייבסקי זצ”ל שנשאל על אריכות הגלות, והשיב שהוא מפני שלא לומדים מספיק תורה “בכוללים”.

[כה] שהרי עתה שערב רב ידים על עליונה וע”י ה”בג”ץ” מחייבים גיוס לכל בני הישיבות (ר”ל, היו לא תהיה), וכל חוקי ממשלתם שמאפשרים את הלימוד לבני הישיבות (חוקים שעוברים ושלא עוברים) נאמרים מעתה תמיד בלשון של “בינתיים” כי מחמת הבג”ץ כבר אין אפשרות לחוקק חוק המאפשר לכל בני הישיבות לעסוק בתורה לעולם ועד, שוב נעשו בני ישראל אנוסים על דברי תורה, וא”כ אדרבה משה רבינו צריך להתעורר לבקש על הגאולה כדי שלא יכריחו בני התורה לעזוב את ספסלי הישיבות ח”ו.

ויש לצרף לזה מה שמוסרים עדי שמיעה מפי מרן הגאון בעל יביע אומר זצ”ל, שהכריע שמשיח צדקנו בודאי יבוא בענני שמיא ולא רוכב על חמור, בטענה דאכשורי דרא כי כיום יש הרבה תורה בעם ישראל ע”י רבוי תלמודי התורה והישיבות והכוללים וכו’. וא”כ הרי שאין עם ישראל בגדר “בטלנים מן התורה” ח”ו, ואלו שאינם עוסקים בתורה הוא מפני שהם תינוקות שנשבו באורך הגלות ובתוקף הקליפות. [ובבכן, בברכות דף ל”ה ע”ב נאמר כי “הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן” ואילו עתה תלי”ת מקובל בהרבה חוגים החרדים לדבר ה’ ש”לכתחילה” כל העם מקצה כולם ממשיכים להיות “תורתם אומנותם” (לפי המושגים של “תורתם אומנותם” של דורות חלשות אלו), ואלו שפונים לחיי עולם עושים כן בתורת בדיעבד גמור].

ועוד יש להוסיף, דאחרי שואת יהדות אירופה (והשואה הרוחנית שעברו בני עדות המזרח בבואם ארצה בידי אדונים קשים), למרות שהיה נראה (מגודל הסתר הפנים) שהקב”ה כביכול דחה את עמו באמת הבנין, וחיציו כילה בם, בכל זאת עם ישראל קמו מתוך האשפתות וטרחו להקים ישיבות וכוללים ושיעורי תורה לרוב, הרי שתורה כזו יקרה מאוד להקב”ה וחלילה אינם בגדר בטלנים מן התורה כלל וכלל, ודין הוא שמשה רבינו ע”ה צריך לעורר רחמי שמים לגאולם של ישראל.

ואף גם זאת יש להוסיף, דהנה מוהר”ח ן’ עטר זלה”ה (שהוא מרא דהאי שמעתתא שמשה רבינו לא חפץ לגאול עם בטלנים מהתורה, דהגם שהם דברים מפורשים בזוהר מ”מ דברים אלו מפורסמים בעולם בשם ה”אור החיים” זיע”א) איהו גופיה כתב בפרשת משפטים כ”א י”א (במה שכתב שם “בא הכתוב להתנות אימתי וכו'”), דאם במהלך הגלות יחסר לעם ישראל ג’ דברים: מזונות, כסות, וקבלת תפילות בעת צרה – אזי יהיה דינם כאילו הם במדרגת “בן”, שמגיע להם גאולה ד”זכו” דאתי מלכא משיחא בענני שמיא כאילו כל ישראל צדיקים ועוסקים בתורה. כי על כן עתה לאחר כל אורך הגלות, לאחר כל התלאות אשר מצאתם באינקוויזיציה ובפוגרומים ובשואה וכו’, אשר תקופות ארוכות היה חסר לעם הקודש לחם לאכול ובגד ללבוש פשוטו כמשמעו, וגם נתקיים בהם מקרא שכתוב (איכה ג’ ח’) “גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי” (וכפירוש רבותינו ז”ל בברכות דף ל”ב ע”ב) בעשות בהם אויבים כרצונם, הרי שמוכרח משה רבינו ע”ה להעתר לגאולתם, דכאמור בזכות היסורין דינם כאילו עסקו בתורה מדן ועד באר שבע וקיימו כל המצוות כולן קלה כבחמורה, כמו שדרש האור החיים הק’ מהפסוקים שם. והגם שבימינו תלי”ת לא חסר לנו ואל יחסר לנו לחם ושמלה, זכות אבותינו בידינו כי עדיין לא נתקיימה ההבטחה לגאלנו עבור הצער והיסורין שהם עברו, ולא עוד אלא דגם בימינו שהאברכים ובני התורה צריכים להכנס לחובות למעלה ראש למען נישואי ילדיהם א”כ באמת לא נחשב שיש להם מזונות וכסות כי לפום קושטא אין כסף לאדון זה כלל וכלל. ולא עוד אלא דכל מסירות הנפש הזו של קבל עול החובות עושים כדי להשיא את בנותיהם לת”ח ושגם זה החתן יוכל לשבת ללמוד תורה בהשקט ובבטחה – וא”כ כל העוני הזה הכל הוא לכבודה של תורה והיאך שייך לומר שיהיה דינם כבטלנים מן התורה ח”ו. אלא מכל הני טעמי תריצי, בוודאי זכאין אינון לגאולה לאלתר בבחינת “זכו” ברווח ולא בצמצום.

ולא דבר ריק הוא לומר נמי דכל הנאמר בזוה”ק שמשה רבינו אינו חפץ לגאול עם בטלנים וכו’, היינו בימי הזוה”ק שהיתה תחילת הגלות, משא”כ עתה לאחר אריכות הגלות גם אי נימא דחשיבי כבטלנים מ”מ בהצטרף זכות עסק התורה שלמדו במשך כל הדורות, דוודאי ראויים להגאל (ועכ”פ כל לימוד נוסף יש בו כדי להכריע את הכף), כי מאז הנאמר בזוה”ק הרי עם ישראל זכו להגדיל תורה ולהאדירה בתורתם של האמוראים ורבנן סבוראי והגאונים והראשונים והאחרונים (ודברים ברוח זו כתב החפץ חיים בספרו שם עולם פרק י”ג, שהיסורין והזכויות של כל הדורות מצטברות זו על זו וממילא ראוים אנו לגאולת אחישנה עיי”ש), ונהי דרבינו האור החיים הק’ בפרשת תצוה הנ”ל כתב “ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה” דמשמע דסוף סוף לא הועיל אורך הגלות אפי’ בדורו כיון שלא נמצא דור דשקדנים כיאות, מ”מ יש לדבר סוף ובהרבות דור אחר דור של עסק התורה בוודאי חזי לאיצטרופי תורה דבתראי עם תורה דקמאי, וכותלי בית המדרש יוכיחו כי מי כעמך ישראל שקיימו בנפשם “עשות ספרים הרבה אין קץ”, והרי גם האור החיים גופיה כתב בפרשת תזריע י”ב ב’ וז”ל: “אבל הגאולה העתידה וכו’ תהיה באמצעות זכות ישראל, לו יהיה שלא יהיו ראויים אף על פי כן באמצעות אורך הגלות ועסק התורה דכתיב (דברים לא) לא תשכח מפי זרעו על כל פנים תהיה הגאולה בבחינת זכר, ועמדה לנצח” עכ”ל, הרי שמפורש יצא מפי קדוש דסוף סוף תמיד היתה תורה בישראל כי לא תשכח מפי זרעו, ובהקבץ ניירו”ת רבות תורת כל הדורות חשיב להו זכות דיו כדי להגאל בבחינת זכר, ודו”ק.

ולסיומא דמילתא ראוי להביא בזה דברי הזוה”ק פרשת ואתחנן דף ע”ר ע”א: “השקו הצאן כמה דאתמר במלי דאורייתא דהא בזכותא דאורייתא יפקון ישראל מן גלותא, ישראל מאי קא אמרי ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים עד דיתכנשו כל שאר יומין עלאין, וגללו את האבן ויגנדרון לההוא דינא קשיא דההוא יומא דשלטא על פי הבאר ואשתכחת ההיא בא”ר בגלותא עמנא, וכד אתגלייא האי בא”ר וההוא אבן לא שלטא עלה מיד והשקינו הצאן.” ע”כ. הרי מבואר שאחרי שהקב”ה אמר שצריכים לעסוק בתורה כדי להגאל, טענו עם ישראל שלא יכולים לעסוק בתורה מחמת הקליפה הקשה השולטת בגלות (עיין אור יקר על הזוהר שם, ושאר המפרשים), אלא טוענים שקודם הקב”ה צריך לגאול אותם, ואז יוכלו לעסוק בתורה. ולכאו’ נראה שנתקבלה טענתם. והם דברים מפורש בזוהר עצמו, והפה שאסר הוא הפה שהתיר.

[כו] שר בית הזוה”ר הרה”ג ר’ סלמן מוצפי זצוק”ל, מובא בספר עולמו של צדיק עמ’ צ’ (מהדו”ק), שכך נגלה לו בחזיון לילה, שתפילותיו הרבות על הגאולה לא התקבלו מחמת שהיה בעם ישראל רפיון ידים מעסק התורה. עיי”ש. ואפשר לפרש עפ”י האמור במשלי כ”ח ט’ “מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה”, ונקט רבי זירא בשבת דף י’ ע”א דאף אם ממעט קצת בלימוד התורה דג”כ הוא בכלל “תפלתו תועבה”, וא”כ לענין בקשת הגאולה שהוא ענין של כלל ישראל כאחד, אם יש בעם ישראל רפיון בלימוד התורה הרי שח”ו זה עלול לפגוע בקבלת התפילות על ישועת עולמים, אפי’ שהמתפלל עצמו עוסק בתורה בהתמדה. [אך י”ל כמובאר בערה הקודמת ודו”ק].

[כז] מסכת שבת דף קי”ט ע”ב: “אמר רב המנונא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן, שנאמר (ירמיה ו’, י”א) שפך על עולל בחוץ וגו’ מה טעם שפך – משום דעולל בחוץ.  וכן הוא בפסיקתא רבתי איכא פ”א משמיה דרבי חנינא.

[כח] רמ”ק באור יקר פרשת קדושים סי’ א’, אור החמה למהר”א אזולאי זלה”ה פרשת משפטים דף קט”ו ע”ג מדפי הספר, של”ה הקדוש שבועות דף ל”ב ע”א, ועוד רבים.

[כט] סנהדרין דף צ”ט ע”ב: “אמר רבי אלכסנדרי כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה וכו’, ולוי אמר אף מקרב את הגאולה, שנאמר ולאמר לציון עמי אתה.” ע”כ. ולענ”ד אין מקום להדחק ולומר דלוי התכוין רק ללימוד תורה באופן כללי, דהא ליתא, דהרי כל עיקר ההדגשה בדברי רבי אלכסנדרי היינו לענין תורה לשמה, ועל דא קאי דברי לוי. וכן הבינו המהרש”א בגמ’ בסנהדרין שם, ומהר”י פינטו שעל העין יעקב בסנהדרין שם, ועוד.

[ל] כבר נשאל בזה בשו”ת רב פעלים ח”א חאו”ח סי’ א’ והשיב בארוכה, ואסמוך על המעיין שם. ומיהו תשובתו שם, דוקא מפני שהיא תשובה מדוייקת, איננה מובנת בדרכי החשיבה הפשטנית, כמו רוב המושגים של תורת הסוד.

ואנן יד עניי כתבנו בספרי הדל “חזור ושושן” בכרך על גלות וגאולה במאמר ט’ לבאר בס”ד ענין זה בדרך היותר קרובה לחשיבה הפשטנית הרגילה, והגם שיש בזה אריכות הדברים ההכרח לא יגונה להעתיק בזה (במעט התאמה ושינוי סדר) מה שכתבנו בעניינו שם:

הנה כל המצוות כולם אנו עושים “לשם יחוד קב”ה ושכינתיה” (שער רוח הקודש דף י”ב ע”ב), ומה ביאור הענין לחבר קב”ה לעוד משהו, והרי הקב”ה חד הוא בתכלית האחדות. ואמנם ידוע מה שביארו המקובלים שהכוונה היא לחיבור ספירת תפארת עם ספירת המלכות, והיינו ש”קב”ה” המוזכר לענין זה באמת אינו הקב”ה בעצמותו (וכן משמע בזוה”ק רעיא מהימנא פרשת בהר דף ק”ט ע”ב: “יהא רעוא דילך דתקרב אנת שכינתיה לגבי קודשא בריך הוא.” ע”כ, וי”ל), אולם סוף סוף כיון שמשתמשים בלשון “קב”ה” ובלשון “שכינה” משמע לכאו’ שיש לזה גם משמעות לבורא עולם בעצמו (לכל הפחות בתורת משל), דלא מסתברא שישתמשו בכינויים בעלמא (ובפרט בכינוי חמור כ”קב”ה”) אם לא שיש בזה משל עם משמעות עצמית (דאם לא כן היה לנו לומר “לשם יחוד תפארת ומלכות”). וא”כ הדרן לקמייתא, שענין זה (או עכ”פ משל זה) טעון הבנה. וכמובן צריכים להבין גם, מדוע וכיצד חיבור זה הוא תכלית כל המצוות כולם.

ויש לעיין גם בביאור דברי הזוה”ק פרשת ויקרא דף ז’ ע”ב, שכל עוד שאנו בגלות, אין יחוד גמור בין קב”ה עם כנסת ישראל (“כנסת ישראל” הוא כינוי נוסף לשכינה – עיין זוה”ק פרשת נשא דף קמ”ו ע”א, והאריז”ל בשער מאמרי רשב”י דף ל”ב ע”ב פירש דלפום קושטא הם שני בחינות מאותו ענין דהיינו גופא ונשמתא דמלכות), ונחשב כאילו הקב”ה הוא פלגא דגופא ח”ו, וז”ל הזוהר: “תנינן בפרשתא דשמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד, מהו אחד דא כנסת ישראל, דאחיד ביה בקודשא בריך הוא, דאמר רבי שמעון זווגא דדכר ונוקבא אקרי אחד, באתר דנוקבא שריא, אחד אקרי, מאי טעמא, בגין דדכר בלא נוקבא פלג גופא אקרי, ופלג לאו הוא חד, וכד מתחברן כחדא תרי פלגי אתעבידו חד גופא וכדין אקרי אחד, והשתא קודשא בריך הוא לא אקרי אחד, ורזא דמלה כנסת ישראל בגלותא, וקודשא בריך הוא סליק לעילא לעילא וזווגא אתפרש, ושמא קדישא לא אשתכח שלים ואחד לא אקרי, ואימתי יתקרי אחד בשעתא דמטרוניתא תשתכח ביה במלכא ויזדווגון כחדא, הדא הוא דכתיב (עובדיה א) והיתה לה’ המלוכה, מאן מלוכה דא כנסת ישראל דמלכו בה אתקשר כדין (זכריה יד) ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד.” ע”כ. ומושגים דומים לנ”ל מפוזרים בדברי הזוה”ק בכמה דוכתי, ובוודאי הדברים צריכים ביאור, כי הקב”ה הוא אחד ושמו אחד באחדות שלמה שאיננה תלויה בשום יחוד חיצוני ח”ו.

ובכן אם נרצה להבין את הדברים בדרך התבוננות פשטנית (כלומר לפי דרכי החשיבה המקובלים בלימוד הפשט) במושגים נשגבים אלו, עפ”י הקדמות העולות מתוך ספרי מוהרח”ו ועוד, נלענ”ד שביאור הדברים הוא כדלהלן [אך מכאן מודעה רבה לאורייתא, דלהלן ננקוט בביאור הדברים כאילו כל המושגים מתייחסים לעצמותו יתברך, ולפום קושטא כבר גילו לנו המקובלים שהכל הוא משל המתייחס לספירות ולא לעצמותו, וא”כ עלינו לדעת ולזכור שכל הדברים דלהלן הם ביאור במשל (כי כאמור ב”משל” השתמשו במילים “קב”ה” וכדומה, דמשמע שיש בזה הבנה עצמית עכ”פ בתורת משל), ואילו בנמשל אין לנו אחיזת הבנה כלל, ועלינו לזכור שאין הדברים נאמרים באמת על עצמיותו של הקב”ה ית”ש. ועוד הננו להבהיר, דביאור זה דלהלן הינו עפ”י תורת הניצוצות של האריז”ל מבלי להיכנס לתוספת החסידות שיש ניצוצות קדושה גם בעבירה וענין ניצוצות הגבוהים יותר וכו’, כך שלא על זה נאמרה התנגדותו של הגר”א, עכ”פ לא במפורש. וגם הגר”א ביהל אור בראשית דף י”א ע”ד העלה: “אפילו בארץ הזו התחתונה ואפילו באדם הנשמה שלו למעלה חלק אלוק ממעל. וכו’. כלל העולה, כי הנשמה עצמה של כל עולם היא אלקות”. עכ”ל], וזה החלי בעניי בס”ד:

כתב מוהרח”ו בשער המצוות פרשת עקב: “והנה עולם העשיה יש בו חלקים ובחינות, והם ארבעה, וזה סדרן ממטה למעלה: דומם צומח חי מדבר, ובלי ספק שאפילו הדומם שהוא העפר והאבנים והמתכות וכיוצא בהם מוכרח הוא שיש בתוכם כח חיות ורוחניות המקיים אותה, ויש עליו למעלה [פי’ חוץ מ”כח חיות ורוחניות” הנ”ל] מזל ושוטר המקיים ומגדל אותו וכו’, והצומח יש לו חיות ורוחניות יתירה על הדומם שהרי יש בו כח הצומח וכו’, והבעלי חיים יתירים על הצומח, ובני אדם למעלה מארבעתן, ולכן יש כח ויכולת באדם לברור כל ד’ בחינות הנזכרים, ולתקנם ולהעלותם למעלה עליונה למעלה ממדרגתו והיא מדרגת מלאכים וכו’.” עכ”ל. ויש לעיין, אותו “כח חיות ורוחניות המקיים” מה טיבו.

וידועים דברי הנפש החיים שער א’ פרק ב’: “אמנם להבין ענין אמרו בצלם אלקים דיקא ולא שם אחר, כי שם אלקים ידוע פירושו, שהוא מורה שהוא יתברך שמו בעל הכחות כולם, כמו שמבואר בטור אורח חיים סימן ה’, וענין מה שהוא יתברך נקרא בעל הכחות, כי לא כמדת בשר ודם מדת הקב”ה, כי האדם כשבונה בנין, דרך משל מעץ, אין הבונה בורא וממציא אז מכחו העץ, רק שלוקח עצים שכבר נבראו ומסדרם בבנין, ואחר שכבר סדרם לפי רצונו, עם שכחו הוסר ונסתלק מהם, עם כל זה הבנין קיים, אבל הוא יתברך שמו, כמו בעת בריאת העולמות, כולם בראם והמציאם הוא יתברך יש מאין בכחו הבלתי תכלית, כן מאז, כל יום וכל רגע ממש, כל כח מציאותם וסדרם וקיומם, תלוי רק במה שהוא יתברך שמו משפיע בהם ברצונו יתברך כל רגע כח ושפעת אור חדש, ואלו היה הוא יתברך מסלק מהם כח השפעתו אף רגע אחת, כרגע היו כולם לאפס ותהו, וכמו שיסדו אנשי כנסת הגדולה ‘המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית’ היינו תמיד ממש כל עת ורגע וכו’. וזהו שנקרא הוא יתברך שמו אלקים – בעל הכחות כולם, שכל כח פרטי הנמצא בכל העולמות הכל הוא יתברך שמו הבעל כח שלהם שמשפיע בהם הכח וגבורה כל רגע וכו’.” עכ”ל. ונמצא שה”כח המחייה” שנמצא בכל דבר בבריאה (כפי שהקדמנו משער המצוות), אינו אלא הבורא יתברך (כלומר ה”חיבור” לאלקות כפי שנבאר יותר בהמשך), וכמבואר בדברי מוהרח”ו בשער הכללים סוף פרק ט’, שהקב”ה הוא ה”נשמה” של הכל, “ועליו נאמר ואתה מחיה את כולם, כי הוא מחיה כל העולמות בהתלבשו בתוכם” עכ”ל מוהרח”ו, והוא ע”י הניצוץ הקדוש חלק אלוק ממעל הנמצא בכל פרט ופרט שבבריאה, שמחייה את הדבר, בין בדומם בין בצומח וכו’, כי אם אין חיות אלקית אין מציאות כלל, וביתר שאת ויתר עוז ישנו חלק אלוק ממעל הנמצא בכל אחד מעם ישראל (וישנו הבדל מהותי בין ישראל לכל שאר הבריאה, כי בעם ישראל חלק אלוק ממעל מתגלה באופן פעיל, שממנו הכח לבחור בטוב ולתקן את הבריאה ולהעלותה, ואילו בבריאה הניצוץ האלקי הוא מקור חיות לחוד, ונרחיב בזה עוד בהמשך), וכמובן אין הבנת הדברים שהקב”ה לקח את עצמו וכביכול חתך ח”ו כמה חתיכות קטנות והטמין בבריאה, אלא כולו אחד באחדות גמורה ופשוטה לגמרי ללא חלקים וללא כל הרכבה, אלא שכיון שהוא מחייה את הדבר ע”י החיבור אליו יתברך, נמצא שבכל דבר מתגלה חיות אלקית, וכיון שיש חיבור לאלקות בכל דבר מתבטאים בדרך “משל” כאילו יש ניצוץ הנפרד ממנו יתברך, וזה אינו כאמור כי הכל אחד (ובסמוך נבאר עוד מדוע ה”משל” הוא באופן שמשמע כאילו ישנו “ניתוק” מהקב”ה וכאילו החלק הנפרד הלזה טמון “בתוך” הגשמיות).

ועתה נקדים ענין העלאת ניצוצות הקדושה כתכלית הבריאה, ולאחר מכן הסבר הדברים בהתאם לדרכינו. כתב מוהרח”ו בספר גלגולים פרק א’: “ובזה תבין למה גלו ישראל ונתפזרו בד’ רוחות העולם, וגם למה גלתה השכינה עמהן, אך הענין, כאשר ישראל חוטאים, גורמים שיתלבשו הנשמות תוך הקליפות, וכו’, ובכח קדושת השכינה אשר היא אש אוכלה שגלתה לשם, מושכין אותן הנשמות מתוך הקליפות ומיטהרות ומתדבקות עמהם. וכו’. וכשיגמרו להתברר אז יבא משיח בן דוד. וכו’.” עכ”ל. ועוד שם בהמשך פרק ב’: “והנה כל עבודתינו בתורה ומצוות ומעשים טובים כדי להוציא הנשמות ההם מתוך הקליפות [כי השכינה צריכה לעבודתנו בסוד תנו עוז לאלקים ע”י מעשים הטובים, וכפי מעשינו כך יש בה יכולת להוציא ניצוצות הקדושה, ואלמלי היינו צדיקים והיינו שבים בתשובה גמורה היה בה כח להוציא מתוך הקליפות] כל הנשמות ברגע אחד, ותכף היה בא משיח, כמו שאמרו רבותינו ז”ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, אמנם חטאותינו מתישין כח היוצר כביכול, כמו שכתוב צור ילדך תשי. וכאשר יכלו כל הנשמות לצאת מתוך הקליפות אז תצא מהם השכינה הגולה ביניהם המחיה אותם, ואז יתקיים בלע המות לנצח, כי הקליפות הנקראות מו”ת יתבלעו ויאבדו לנצח, לפי שיצאו מהם הנשמות הקדושות והשכינה הקדושה שעל ידם היה נשפע להם שפע וחיים” עכ”ל. ועתה נשוב לביאור הדברים עפ”י ההקדמות שכתבנו בעניינו.

תכלית כל הבריאה היא להביא אותה לקרבת אלקים באופן שמתגלה שהכל מחובר אליו יתברך ואינו נפרד, וזה פירושו להעלות ניצוצות הקדושה דהיינו לגלות את חיבורם לשורשם שהם אחד עם קב”ה, [והיינו שמה שמוזכר בספרי האריז”ל שהניצוצות נמצאים בתוך הקליפות, פירושו שהקליפה היא ה”הסתר פנים” (כמשל ה”קליפה” הגשמית שמסתירה את הפנימיות) שמסתירה את החיבור לשורש שהוא הקב”ה, וע”י שאנו פועלים לגלות שהכל “אחד” והיינו שהכל מחובר לשורש שהוא הקב”ה בעצמו, ממילא כבר אין “קליפה” ונתבטלה. ואה”נ דלאו דוקא ב”קליפות” ממש שייך הסתר פנים, אלא בכל מלבוש גשמי], וזה תפקיד כל נפש מישראל, שבכל הגופים של בני ישראל יש חלק אלוק ממעל אחד גדול (משותף לכל הגופים) הנקרא “כנסת ישראל” (ועיין בזוה”ק פרשת בשלח דף ס’ ע”ב: “כי ה’ אלקיך אש אוכלה – הוא דא כנסת ישראל”, ועוד שם: “לקול ה’ אלהיך – דא כנסת ישראל” ע”כ), שע”י שעם ישראל עוסקים בתורה ומקיימים מצוות, הם נדמים לבורא עולם וממילא מתגלה שאותו חלק אלוק ממעל הוא מחובר לשורשו שהוא הקב”ה בעצמו וכולו חד (וזהו עומק המאמר שקב”ה ואורייתא וישראל חד הוא), וכמה שיותר נדמים להקב”ה (שזה כאמור ע”י מצוות, ובפרט ע”י קניית ידיעת האלקים שהיא התורה, כי כל התורה הם שמותיו של הקב”ה בלבוש של “השור שנגח את הפרה”, וממילא קנין התורה הוא קנין ידיעת אלקות), יותר ויותר מתגלה שיש חיבור (אחדות) בין הקב”ה לחיותו יתברך ש”בתוך” (כביכול) עם ישראל. [יש לציין שעכ”פ רק “נשמת” ישראל היא בבחינת “חד הוא” עם קב”ה, שהוא המכונה באריז”ל “כנסת ישראל העליונה” (עיין עץ הדעת טוב פרשת ויצא דף כ’ ע”ב), משא”כ הנשמה התחתונה, והרוח והנפש של כל אחד מישראל, הם בגדר “נבראים” ואינם הבורא ח”ו, ועיין להגר”א ביהל אור בראשית דף י”א ע”ד בענין זה ואכמ”ל]. וע”ע בספר נועם אלימלך פרשת מצורע ביאור ענין “יחוד קב”ה ושכינתיה”, וז”ל: “וזהו יחוד קב”ה ושכינתיה – שמייחד התורה הקדושה ונשמתו הקדושה עם קב”ה ע”י לימוד התורה והתפלה.” עכ”ל.

והנה חלק אלוק ממעל זה המתגלה בבריאה ובפרט בתוך עם ישראל, הוא הנקרא שכינה [וכפי שהזכרנו לעיל ש”כנסת ישראל” וה”שכינה” הינם דבר אחד (זוה”ק פרשת נשא דף קמ”ו ע”א), וכן נמי “נשמת ישראל” או “נשמת חיים” (זוה”ק פרשת בראשית דף ז”ך ע”א), והכינויים משתנים בהתאם לתכלית שבנידון], והצורך “לחבר קב”ה עם שכינתיה” פירושו לגלות שאותו כח המחייה המסתתר בבריאה שהיא חיות אלקית, היא בעצם מחוברת לשורשה שהוא הקב”ה וכולו חד הוא ואין כאן פירוד, וכמה שיותר גילוי כזה, יותר “יחוד” נעשה (כאמור היחוד קיים בלא”ה, אלא שאנו מגלים אותו וזה נקרא לייחד, לגלות את היחוד. וכן מבואר בזוה”ק רעיא מהימנא פרשת בהר דף ק”ט ע”ב, דמה שמעת חורבן בית המקדש חסר ביחוד קב”ה עם שכינתיה, הוא רק בגדר “כביכול”, וז”ל: “כד שכינתא איהי לבר מהיכלא דבי מקדשא, ולבר מכרסיין דילה, כביכול כאלו לא הוה חד עמיה” ע”כ. והיינו שענין “סילוק” השכינה באמת אינו אלא “הסתרת” השכינה, וכפי שמתרגם אונקלוס על הפסוק “ואנכי הסתר אסתיר פני”: “ואנא סלקא אסליק שכינתי מנהון”). והנה כשיש בית המקדש, ומקריבים קרבנות דהיינו שלוקחים מן החי (צאן ובקר) ומן הצומח (מנחות ועוד) ומן הדומם (מים ומלח ועוד) וכביכול מביאים את זה להקב”ה (פעולה של “קירוב” גשמי שבגזירת הבורא ית”ש פועלת קירוב רוחני) מתגלה החיבור הזה בעולם ביתר שאת, וזה גורם שמתאפשר גילוי חיות האלקית המוסתרת בכל הבריאה כולה, שהוא ענין “השראת השכינה בתחתונים”, גילוי השורש בזה העולם (וביתר שאת בבית המקדש מקום שממנו נובעת ההתגלות לכל העולם, ובפרט באבן השתיה, שהוא השורש הגשמי לכל העולם, וממילא המקור להתגלות שהכל בא מהחיות שלו יתברך, וכאמור החיות האלקית היא היא החיבור אליו יתברך). דכמו שהסתר פנים תרגומו הוא “ואנא סלקא אסליק שכינתי מנהון”, גילוי הקב”ה הוא הנקרא “השראת השכינה”. כך שעיקר חיסרון הגלות היא העמקת הסתרת התגלות זו, בחינת שכינתא בעפרא, כי עפר הוא כיסוי שאינו מאפשר לראות, שזו השכינה בגלות (וכמו שכתב האריז”ל גם בעץ חיים שער המלכים סוף פרק ז’ ש”שכינה בגלות” היינו שכינה בין ה”קליפות”). כי “גלות השכינה” איננה ענין של מיקום פיזי לשכינה, דהרי בלא”ה מלא כל הארץ כבודו, אלא עצם ההסתרה בין הקליפות והצורך שהשכינה תתגלה במקום הקליפות (שהם ב-ד’ כנפות הארץ) היא “גלות” השכינה. ולכן הגלות באה לידי ביטוי בכך שאין בית המקדש, ושעם ישראל (נושאי נשמת ישראל – השכינה) לא נמצאים בארץ שנועדה להתגלות זו (וכאמור, אין כאן אלא “הסתרת” שכינה ולא ח”ו העדר שכינה, ולכן “בכל מקום שגלו, שכינה עמהן”, ואעפ”כ “כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק”, כי ההסתר שם הוא עמוק ביותר). וכמו כן הגלות באה לידי ביטוי באופן פרטי, בכל צרה וצרה מגל הצרות העוברות על נושאי נשמת ישראל, כי הצרות הם נקודות נוספות של הסתר פנים פרטי בתוך ההסתר פנים הכללי. וכל העדר התגלות האלקות בבריאה ובפרט בעם ישראל, שהוא בעצם היפך המושג של השראת השכינה שהוא התגלות החיבור לשורש, הוא המקור למה שנקרא “צער השכינה”.

ויש הבדל מהותי בין חלק אלוק ממעל המתגלה בבריאה (ניצוץ הקדושה) לבין חלק אלוק ממעל המתגלה בעם ישראל, כי בעם ישראל החלק האלקי לא בא רק לתת חיות, אלא הוא המניע (אם בוחרים להיאחז בו) את היהודי לכל קיום תורה ומצוות (ומאריך בזה הגר”א ביהל אור פרשת נח דף כ”ב ע”ד ואכמ”ל, והוא עומק דברי חז”ל בקידושין דף ל’ ע”ב: “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו’, ואלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו” ע”כ), כך שההתגלות בעם ישראל (“נשמת ישראל” הנקראת כנסת ישראל, והיא השכינה השרויה בעם ישראל) היא הרבה יותר גדולה מההתגלות שיש בכל שאר הבריאה, כי בעם ישראל ניכרת התגלות מציאות החיבור לשורש (התגלות השכינה) במעשים (ע”י לימוד תורה ומצוות), ולא רק מצד עצם העובדה שהם קיימים. [“ושכנתי בתוכם” – “בתוכם ממש”]. ולכן כמה שמתאספים יותר יהודים (עשרה, ואח”כ כ”ב אלף, ואח”כ ששים ריבוא) יש יותר שלמות בהתגלות זו (יותר “השראת השכינה”), כי חלק אלוק ממעל אינו חלק נפרד בכל יהודי ויהודי, אלא הקב”ה הוא אחד, ופועל בכל בני עם ישראל כאחד (והיינו ש”נשמת ישראל” היא אחת, וכמשל הירושלמי למי שחותך בשר וכו’). ולכן הגלות אופייה הגשמי הוא “פיזור” הגופים של עם ישראל בד’ כנפות הארץ, שזו השתלשלות מהמהות הרוחנית של העדר גילוי האחדות (ועיין להמהר”ל בנצח ישראל פרק כ”ג ד”ה ויותר מזה. עיי”ש). ומעתה כל התפקיד של עם ישראל בגלות, הוא להידמות להקב”ה ע”י קיום תורה ומצוות, ובזה לעשות “יחוד קב”ה ושכינתיה”, כלומר גילוי שהקב”ה וחלק אלוק ממעל שבכל היהודים ובבריאה אינם דברים נפרדים אלא דבר אחד, כפי שמתגלה ע”י שנדמים להקב”ה [כי במובן הרוחני כמה שיותר דומים יותר קרובים ודבוקים, וכדמצינו כיו”ב בדרשת חז”ל בסוטה דף י”ד ע”א עה”פ “אחרי ה’ אלקיכם תלכו וגו’ ובו תדבקון”, שההליכה אחרי ה’ (וממילא הדבקות) היא ע”י שנדמים לו יתברך, מה הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים וכו’, וכל המצוות מביאות לדמיון זה שהוא ע”י השגת בורא עולם, ויש בענין זה אריכות דברים טובא ולא כעת המקום], וזהו גדר נתינת כח לשכינה להיות “אבן שואבת”, כי ה”שאיבה” היא ההתגלות של אחדות השכינה עם הנשמות והניצוצות, וזה גופא התבטלות ה”קליפה” שהיא ההסתרה (וכדרך המשל של “אש אוכלה” שע”י התגלות האנרגיה שהיתה מוסתרת בתוך החומר, נעלם החומר), והתגלות זו היא גופא להקים שכינתא מעפרא, וככל שנרבה בהתגלות זו (חיבור קב”ה ושכינתיה) מגיעים יותר ויותר למצב של גילוי מושלם (אם כי לא שלם, כי אי אפשר גילוי שלם יחד עם מציאות גשמית, בחינת “לא יראני האדם וחי”), והוא הנקרא גאולה. וכלשון הזוה”ק (רעיא מהימנא הנ”ל): “ולזמנא דקודשא בריך הוא מתקרב עם שכינתיה, אתקיים ביה האי קרא (בזכריה פרק י”ד) ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד.” ע”כ. וזהו ג”כ עומק דברי האריז”ל בשער מאמרי הרשב”י דף ל”ו ע”ג, שהגאולה באה “ממילא” בעת שיסיימו להעלות את כל ניצוצי הקודשה [וז”ל: “והתחיל הבירור להתברר בראש האדם הזה והולך ומברר עד שיגיע הבירור לבחינת רגליו, וכאשר יובררו גם הניצוצות שהם חלקי רגליו ויעלו בסוד מיין נוקבין למעלה, נמצא כי לא ישאר שום חיות בקליפות, ויתבטלו ויאבדו מן העולם, וכדין אתי משיחא. ובזה תבין כמה גרם חטאו של אדם הראשון ומה ענין עיכוב ביאת המשיח”. עכ”ל], והיינו שאותה אלקות הנמצאת “מכוסה” (כאמור ד”קליפות” הם הכיסוי), בעת שיתבררו (קרי יתגלו מן הכיסוי) ויתעלו (דהיינו יתגלה החיבור לשורש שהכל הוא הקב”ה ונעשה הכל “אחד”), זהו זמן המשיח, בחינת התנערות השכינה מן העפר שהיה מכסה אותה.

ועל זה אנו מתפללים בתפילה העיקרית על הגאולה שהוא הקדיש, כפי שכתב בשער הכוונות דף ט”ו ע”ג וז”ל: “‘יתגדל’ – ר”ל ירום ויתגדל ויסתלק ניצוץ החיות שבתוכן (כלומר שבתוך הקליפות) ויכנס למעלה ויתחבר עם הקדושה, וזהו ‘ויתקדש’.” עכ”ל, וראה שם ביאור “שמיה רבא” שהוא בקשת יחוד אותיות י-ה (דהיינו “קב”ה”) באותיות ו-ה (דהיינו “שכינתיה”), שהוא “השם הגדול”.

וזו תכלית הבריאה מהעת שנבראה, להיות השראת השכינה בתחתונים, שזה הביטוי של “יחיד בעולמו” גם בתוך צמצום הבריאה, וכמאמרם ז”ל בבמדבר רבה פרשת נשא פרשה י”ג: “ביום הראשון – אמר ר’ שמואל בר אבא, מהו ביום הראשון, מן היום הראשון שברא הקב”ה את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים, ראה היאך כתיב בבריית יום ראשון ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, יום ראשון אינו אומר אלא יום אחד, וכשם שאמר יום אחד יאמר יום שנים יום שלשה, אלא למה אמר יום אחד, שעד שהקב”ה היה יחידי בעולמו נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים, לא עשה כן אלא כיון שהוקם המשכן והשרה בו הקב”ה שכינתו ובאו הנשיאים להקריב אמר הקב”ה ייכתב שביום זה נברא העולם.” ע”כ.

ולאור כל האמור, הרי ששנאת חינם, הפירוד בין נושאי “נשמת ישראל”, הוא ההיפך הגמור ממהות בית המקדש וגאולה, כי ההתגלות שחלק אלוק ממעל הנמצא בעם ישראל (“כנסת ישראל”) הוא מיוחד עם השורש דהיינו הקב”ה, חייב להיות בהכרח מתוך אחדות, כי אם התגלות זו נראית כמחולקת בתוך עם ישראל, זה עצמו ההיפך מהגילוי שיש חיבור לשורש, כי מהות החיבור היא בכך שהכל אחד (קב”ה ישראל ואורייתא חד הוא), כי אם אינו אחד, א”כ כביכול נראה שאין זה מהשורש, וזה בעצמו גלות דהיינו ההסתרה מכך שהכל מחובר להקב”ה והכל אחד. ולכן שנאת חינם מביאה בהכרח גלות ומביאה חורבן בית המקדש, כי הפירוד הוא הוא המציאות של ההסתר השייכת לשורש היחיד, כביכול (בתפיסה) פירוד בין קב”ה ושכינתיה.

וזה ביאור מאמרם ז”ל ששנאת חנם שקולה כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, דאמנם מצד חומרת העבירה, השנאה היא קלה טפי מאלו העבירות החמורות, דהרי אין דין “יהרג ואל יעבור” על עוון השנאה, מ”מ ביחס לחורבן הבית ולאריכות הגלות עבירה זו היא שקולה כנגדם, כיון שהיא ההיפך הגמור מכל מהות המקדש והשראת השכינה, וכל כולה גלות מצד עצם טבעה. ועל זה הדרך מה שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית, כי ביטול קריאת שמע הוא חיסרון בנקודת היחוד, וכפי שהזכרנו לעיל את דברי הזוהר הקדוש פרשת ויקרא בביאור הפסוק “שמע ישראל וגו'” שהוא יחוד קב”ה עם כנסת ישראל (שכינתיה), כך שזו עבירה מרכזית לענין קיום השראת השכינה והמקדש, וכמפורש בזוהר הנז’ שבשלמות יחוד זה ממש תלוי קיום מקרא שכתוב “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. וכן נמי מה שלא מיחו זה בזה, שהיה חסר בתחושת הערבות, התחושה שכולנו אחד, זהו חיסרון מרכזי לענין זה, על דרך הנ”ל.

וכן מה שלא ברכו בתורה תחילה, שפירש הר”ן בשם רבינו יונה שלא היו לומדים תורה “לשמה”, הרי נתבאר ש”לשמה” עפ”י המקובלים היינו “לשם יחוד קב”ה ושכינתיה”, ואם חסר בדבר זה, חסר בהשראת השכינה ובמקדש, שכל כולם ענין זה של גילוי היחוד הנז’, כך שגם אם העדר תורה לשמה אינו ממש בגדר “עבירה”, מ”מ חסר בבסיס של מציאות גילוי השכינה ובקיום בית מקדשנו.

ולכן מובן שרחל אמנו היא זאת שזכתה, מכל האבות והאמהות, להיות נחשבת המרכבה לשכינה, עד כי השם “רחל” נהפך להיות כינוי ל”כנסת ישראל” [זוה”ק פרשת וארא דף כ”ט ע”ב: “כנסת ישראל הכי אקרי, רחל.” ע”כ], כיון שע”י הוויתור שוויתרה לאחותה מעל היכולת האנושית (ואכמ”ל מדוע היה ויתור זה מעל היכולת האנושית), זכתה לרדת בתכלית לבחינה זו שאין “אני” או “אתה” אלא הכל היא נשמה אחת של “ישראל” שהיא גילוי שכינתו יתברך בתוככי עם ישראל, ולכן השכינה מתגלה ברחל יותר מכל אחד אחר. ואתי שפיר נמי מה שמובא במדרש איכה, שכל האבות ומשה רבינו ע”ה התפללו על הגאולה והציעו את זכותם, ולא נתקבלה אלא תפילתה של רחל על שוויתרה לאחותה, כי בוויתור זה מונח יסוד הגאולה שהיא גילוי השכינה כאמור.

ולכן אתי שפיר נמי דברי הזוה”ק זוהר פרשת וישב דף קפ”ד ע”א שמביא שיוסף דבוק ומאוחד עם השכינה, ושוזר בזה את שבחו של יוסף במה שהתנהג לאחיו באחווה אף בעת שנפלו בידיו, והבן.

[לא] דהרי לפום ריהטא יש לתמוה, איזה ענין יש “להוסיף בה לקח ופלפול”, אלא בוודאי שהענין הוא שאם התורה היא גדולה יותר ומפוארת יותר (שיש בה יותר לקח ופלפול) ממילא יש בזה כבוד שמים בעולם, והיינו שכוונת “לשמה” לפי הרא”ש פירושו שרוצה להגדיל שמו של הקב”ה בעולמו ע”י התורה (להגדיל תורה ולהאדירה משום כבוד שמים), וא”כ זהו גופא בחינת חיבור ספירת המלכות (גילוי כבוד שמים) עם ספירת תפארת (התורה הקדושה – מידת יעקב עמוד התורה), שנותן כבוד למלכות ה’ ע”י תורת ה’, והיינו ששני הכחות האלו משמשים ביחד את הקב”ה.

[לב] דהנה לעיל הבאנו דברי חז”ל במסכת כלה רבתי פ”ה ה”א דמבואר להדיא דאילו היו לומדים אפי’ תורה שלא לשמה, בית המקדש לא היה נחרב, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה ומאור שבתורה מחזירם למוטב. אלא איכא למידחי, דלענין שלא יחרב סגי אפי’ בתורה שלא לשמה, בבחינת “בכיה אחת בציון”, אך לאחר שנחרב בעוה”ר, צריכים תורה לשמה כדי לקרב.

ועכ”פ בכל המקורות שהזכנו לעיל שלימוד תורה מקרב את הגאולה (כגון הגמ’ בבא בתרא דף ח’, ודברי הזוה”ק פרשת ואתחנן, ועוד), לא מוזכר כלל דבעינן “לשמה” (אם כי גם לא כתוב להיפך דסגי ב”שלא לשמה”), וא”כ נהי דהבאנו מימרא דלוי בסנהדרין דף צ”ט שמבואר דתורה לשמה היא המקרבת את הגאולה, נראה מרוח הדברים שיש בזה דרגות, שתורה שלא לשמה מועילה ג”כ לקרב את הגאולה, אך אם לומד תורה לשמה הרי שמקרב ביותר, כדברי לוי בגמ’ בסנהדרין הנ”ל.

ובספר עיון יעקב על העין יעקב בסנהדרין שם, יהיב טעמא מדוע דוקא תורה “לשמה” מקרבת את הגאולה, וז”ל: “אפשר מטעם לפי שאלו מתגאים ומתנאים בשל אחרים, שאין אומרים דבר בשם אחרים, זה לומד שלא לשמה ולהתגדל בה, מה שאין כן זה הלומד לשמה, אומר דבר בשם אומרם, מביא גאולה לעולם (אבות ו’ ו’), להכי קאמר מקרב את הגאולה.” עכ”ל. ובלכתך בדרך זו, “לשמה” לאו דוקא, אלא העיקר שלא ילמד כדי להתגדל באופן שמתגאה ולא מזכיר דבר בשם אמרו.

[לג] מודעת זאת דברי תנא דבי אליהו (לפי חלק מהגירסאות) זוטא פרק י”ד: “שהרי אין ישראל נגאלין לא מתוך הצער ולא מתוך השעבוד ולא מתוך הטלטול ולא מתוך הטירוף ולא מתוך הדוחק ולא מתוך שאין להם מזונות, אלא מתוך עשרה בני אדם שהן יושבים זה אצל זה ויהיה כל אחד מהם קורא ושונה עם חבירו וקולם נשמע, שנאמר (עובדיה א’) ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש. וכן מצינו באבותינו הראשונים שלא נגאלו ממצרים אלא מתוך דברי תורה וכו’.” ע”כ. והנה היה ניתן להבין מדברי חז”ל אלו, שיש עשרה בני אדם מיוחדים שעל ידי לימודם דוקא תבוא הגאולה (והם לומדים בירושלים כדמייתי מקרא דבהר ציון וכו’), אך הגאון מוהר”ח פלאג’י זלה”ה בספרו ימצא חיים סי’ כ”ה הבין שלאו דוקא, אלא כל חבורה של עשרה לומדים מעוררת את הגאולה, דלאחר שהביא דברי התנא דבי אליהו כתב וז”ל: “הרי דלימוד תורה בעשרה הוא דבר גדול עד שהפליגו לומר כי בזכות זה יבא לציון גאול, היינו טעמא כי כל עיקר לימוד בתורה הוא לעשות נחרת רוח לשכינה, וכל שהוא בי עשרה שכינתא שריא, הוי הלימוד יותר מקודש.” עכ”ל.

וכן הבין הכהן הגדול מאחיו בעל ה”חפץ חיים” זלה”ה בספרו שם עולם פרק כ”א, ועל פי הבא”ר, האריך למעניתו שם על חשיבות הלימוד שיהיה דוקא בחבורה ולא ביחידות עיי”ש, וכן בספרו חומת הדת פרק י”ג כתב וז”ל: “נמצא כי בית ראשון נחרב בעיקר על עון ביטול תורה וכו’, וידוע שזכות התורה גורמת לקיבוץ גלויות וכו’ ובפרט בעת התיסדות חבורות ללימוד יחד, בודאי גורם דבר זה להוושע, וכדאיתא בתנא דבי אליהו וכו'” עכ”ל. והבט נא וראה גם בספר טובי חיים על תנא דבי אליהו שם אות ד’, שכתב לבאר עפ”י דברי חז”ל באבות פרק ג’ עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם, והיינו שע”י שגורמין לשכינה שתשרה בישראל מקרבים את הגאולה עיי”ש, וכנ”ל.

ומיהו הגה”צ ר’ יהודה זאב ליבוביץ זצוק”ל כתב בספרו וזאת ליהודה ח”ב עמ’ רמ”ג, דכוונת התנא דבי אליהו שצריכים עשרה שלומדים ביחד תורה לשמה ובשלמות, ואז תיכף תבוא הגאולה, אך בלימוד בחבורה בעלמא לא מהני דהרי עינינו הרואות שלומדים חבורות חבורות של חמישים ויותר ועדיין לא נושענו, עכ”ד עיי”ש. והג”ר אברהם ארלנגר זצ”ל בספר ברכת אברהם עה”ת פרשת נצבים, הבין דכוונת התנא דבי אליהו הנ”ל שצריכים חבורה של לומדים שהם “בחיזוק גדול, לומדים תורה בהתמדה ומקיימין אותה”, ומסיק שם וז”ל: “לפ”ז גם בדורנו יתכן מאד שנזכה להביא את הגאולה ע”י חיזוק בחבורות הרבות של הישיבות והכוללים, שדורנו זכה להם בהנהגה הנפלאה למעלה מדרך הטבע, ואם יתחזקו כראוי בקבלת עול תורה ויראת שמים ודקדוק המצות ועבודת המדות – יוכלו להביא את הגאולה השלימה במהרה.” עכ”ל. ומ”מ לפי דברי האחרונים הנ”ל החיב”ף והח”ח ועוד זלה”ה, לא נראה שיש צורך שיהיו דוקא בחיזוק גדול ובשלמות כולי האי, אלא עצם העובדה שלומדים בחבורה, מקרבים את הגאולה, וכנ”ל, ואה”נ שחיזוק גדול ושלמות בודאי יועילו להוסיף כח על כחם עשרת מונים לאוקמי שכינתא מעפרא וז”פ.

[והגה”ק בעל שו”ת דברי יציב זלה”ה, בספרו שפע חיים עה”ת ח”ח במכתבים עמ’ ס”ח, כתב שכוונת התנא דבי אליהו היא לאידך גיסא, לחדש שאפי’ אם חלילה תשתכח תורה מישראל, ויהיה הלימוד בשפל המדרגה שיצטרכו ללמוד זה עם זה מפני שאין מי שילמד אותם, ויהיה “קולם נשמע” כלומר שאינם מבינים כולי האי במה לומדים אלא רק קוראים בקול, עם זאת יעלה להם זכות זו להיגאל, עיי”ש].

ובספר תוספות בן יחיאל שעל התנא דברי אליהו שם ד”ה ויהיה קולם נשמע, הבין דאין הכוונה שקול הלימוד נשמע, אלא אחרי שילמדו ביחד כנ”ל, יתפללו לבקש את הגאולה, ויהיה קול תפילה זו נשמעת. עיי”ש. ולפ”ז מה טוב ומה נעים מנהג אבותינו בידינו, שבסיום סדר הלימוד, אומרים “קדיש”, שהיא תפילה על הגאולה (וכמובן אין זה הטעם היחיד למנהג, והרי כיון דמסיימים בדברי אגדה “רבי חנניא בן עקשיא אומר וכו'”, שייך בזה גם מדרש משלי פרשה י”ד: “ר’ ישמעאל אומר בשעה שישראל נאספין בבתי מדרשות ושומעין אגדה מפי חכם, ואח”כ עונין אמן יהא שמיה רבא מברך, באותה שעה הקב”ה שמח ומתעלה בעולמו, ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם זו שיצרתי בעולמי כמה הן משבחין אותי, באותה שעה מלבישין אותו הוד והדר, לכך נאמר ברב עם הדרת מלך” ע”כ, ועוד שם במדרש משלי פרשה י’: “שבשעה שחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עונותיהם של ישראל, ולא עוד אלא בשעה שעונין אמן יהא שמיה רבא מברך, אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר להם עונותיהם”. ואכמ”ל בכל זה). ונ”מ עכ”פ לכוין היטב בקדיש זה, שיש בו כח גדול לגאולה, יותר משאר הקדישים.

[לד] מוהר”ח פלאג’י בספר החיים יודוך קי”ט קנ”ה, עפ”י מדרש.

[לה] הג”ר אלחנן וסרמן זצוק”ל הי”ד בספרו קובץ מאמרים עמ’ ע’, וז”ל: “ומכיון שהתורה משתכחת אצל חלק גדול מעמנו, מתרופפת האמונה במדה מקבלת, ונמצא כי סיבת הסיבות למצבנו הנוכחי: ויאמר ה’ על עזבם את תורתי, ואם נסיר את הסיבה הזאת, ממילא נוושע, ותשועת ה’ כהרף עין, והן לא קצרה יד ה’ להושיע, וא”כ אך בנו תשועתנו, היינו להשתדל להפיץ תורה בישראל, והעצה הזאת היא עצת ה’, ושום עצה אחרת להצלתנו לא תועיל. וכו’. מזה נוכל להבין, כי המסייע להפצת תורה, ממילא הוא מסייע להצלת ישראל, והעומד מרחוק ואינו מסייע לזה, עליו הכתוב לא תעמוד על דם רעך. וכו’. ומעתה השאלה היא, איך ובאיזה אופן לסדר את העבודה הקדושה הזאת, והתשובה, שצריך להתחיל מתינוקות של בית רבן, כי הן היסוד של האומה וכו'” עכ”ל.

[לו] אגדת מרדכי בפי’ ההגדה של פסח בנוסח נשמת כל חי, הביאו מוהר”ח פלאג’י זלה”ה בספרו נפש חיים עמ’ ג’ אות ט’ ובספרו תורת וחיים עמ’ ח’.

[לז] הגאון מהרש”ק זלה”ה בשו”ת טוב טעם ודעת תניינא בפתיחה ד”ה אמר הכותב (דמפרש בזה דברי הגמ’ ביבמות דף ס”ג ע”ב דאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, דהוא ענין גילוי תעלומות חכמה עיי”ש). וכ”כ מהור”א אילוז זלה”ה בספר פתח אליהו ב”דרוש לבעל הצדקה ומעלת הדפוס” דף כ’ ע”א, דהדפסת ספרים מקרבת קץ הימין ובנין בית המקדש ראה שם מילתא בטעמא. ועפ”ז מפרש שם הפסוק (תהלים ק”ד ו’) “עושה צדקות בכל עת וגו’ פקדני בישועתך”, דבזה שנותן לכסף מוצא בהדפסת ספר (שהיא צדקה בכל עת, כיון שתמידים כסדרן לומדים בספר לשעה ולדורות, וכמו שדרשו חז”ל כיו”ב בכתובות דף נ’ ע”ב), ועל ידי זה “פקדני בישועתיך”. עיי”ש. וכבר הבאנו כל זה בספרי הדל שושנת העמקים כרך חופה וקידושין בהקדמה (שעסקנו שם בענין מעלת התומך להדפסת ספרים, ראה נא בעניינו שם).

[לח] זוה”ק פרשת ויקרא דף כ”ב ע”א. וע”ע שם דף כ”ג ע”א, ובפרשת לך לך דף פ”ב ע”ב, ובפרשת תולדות דף קל”ו ע”א, ופרשת ויחי דף צ”ב ע”א ודף רמ”ג ע”א, ובפרשת בשלח דף מ”ו ע”א ודף נ”ז ע”א, ובפרשת שמיני דף ל”ו ע”א, ובפרשת אחרי מות דף ס”ח ע”א, ובפרשת בחוקותי דף קי”ג ע”א, ובדוכתי טובא ואכמ”ל.

[לט] כמו שהאריך בזה רבינו האריז”ל בשער הכוונות ענייני דרושי הלילה דף נ”ד ע”ד (שער התפילה ענייני שכיבת הלילה דף ע”ז ע”א), שהוא המשך לעבודת תיקון חצות, לתקן בחינת רחל (דהיינו השכינה) שמחצות לילה נדחית וכביכול “עומדת בחוץ” בעולם הבריאה מחמת עוונותיהם של ישראל, ואיננה בזיווג עם קב”ה בעולם האצילות כפי שהיה ראוי לה, ותיקון זה (שע”י תיקון חצות וע”י לימוד התורה מחצות לילה עד הבוקר) הוא ממש ענין תיקון גלות השכינה (וממילא מאפשר הגאולה), ובמקום אחר בחיבור הנוכחי העתקנו לשון מוהרח”ו בענין זה, ובהקשר זה כתב מוהרח”ו בהמשך דבריו וז”ל: “ואחר שעשה הבכיה הזו, אז יקום ויעסוק בתורה עד אור הבקר, וגם בזה יכוין שהוא לצורך רחל הנז’ כמו שנבאר, וזהו סוד דוד הע”ה שהיה עוסק בתורה ובשירות וזמירות כל חצות לילה לתת עזר וסיוע אל השכינה היא רחל הנז’ וכו’ והכונה היא שתכוין לתת נחת רוח אל רחל העומדת בבריאה וכו’. כן בחצות האחרונה של לילה הולכת רחל ונתקנת בכח עסק התורה של בני אדם התחתונים וכו’. ובזה תבין השבח העצום שהפליגו בספר הזוהר לספר במי שעוסק בתורה אחר חצות לילה” עכ”ל. וע”ע בפרי עץ חיים שער תיקון חצות סוף פרק א’ וסוף פרק ב’.

[מ] כף החיים פלאג’י סי’ ג’ אות כ”ו, ובספרו תוכחת חיים פרשת בא ד”ה ועם זה, ובספרו הכתוב לחיים מזמור ק”ל ומזמור קמ”ז. ועיין בזוהר חי מקומרנא ח”א דף קנ”ח ע”ב שכתב אודות הלימוד אחר חצות לילה ש”בזה תלוי גאולת ישראל וביאת המשיח” עכ”ל. וכ”כ מוהר”ר מעתוק מאזוז זצ”ל בספרו מתוק מדבש מע’ ח’ אות א’.

[מא] עפ”י תיקוני זוהר תיקון ע’, שע”י החטאים גורם גלות לקב”ה, ובמה שנודד שינה מעיניו משיב קב”ה לאתריה, וכתב עפ”ז בכף החיים פלאג’י סי’ ג’ אות י’ דאין זה רק כלפי התיקון הפרטי של האדם אלא “זוכה לקרב את הגאולה”, וכמו שהעלה גם בספרו תוכחת חיים עיי”ש.

[מב] זוה”ק רעיא מהימנא פרשת נשא דף קכ”ד ע”ב: “והמשכילים יבינו מסטרא דבינה דאיהו אילנא דחיי בגינייהו אתמר (דניאל י”ב ג’) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע – בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר, מן זוהרא דאימא עלאה תשובה, באלין לא צריך נסיון, ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי, ויתקיים בהון (דברים ל”ב) ה’ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.” ע”כ.

ובתיקוני זוהר תקונא שתיתאה דף כ”ג ע”ב מובא בשם אליהו הנביא, שמחמת תורתו של הרשב”י יקויים הפסוק “וקראתם דרור בארץ”: “אדהכי הא אליהו קא נחית מעילא וכו’ ויימא הכי רבי רבי אנת הוא אילנא דרבה ותקיף באורייתא בענפין דילך דאינון איברין קדישין כמה עופין תמן דנשמתין קדישין כגוונא דלעילא דאתמר ביה ובענפוהי ידורן צפרי שמיא וכמה בני נשא לתתא יתפרנסון מהאי חבורא דילך כד אתגלי לתתאי בדרא בתראה בסוף יומייא ובגיניה וקראתם דרור בארץ וגו’.” ע”כ. והשל”ה הק’ בעשרה מאמרות מאמר ראשון מביא מספר מנחת יהודה שכתב ללמוד מדברי התיקונים הנ”ל וז”ל: “הנה מבואר מכאן, שהחיבור מהזהר היה עתיד להיות גנוז, ובאותו הזמן יתהנו ממנו העליונים, והם המלאכים, עד שיבא הדור האחרון בסוף הימים, שאז יתגלה לתחתונים. ובזכות העוסקים יבא משיח, כי אז תמלא הארץ דעה בסבתו, אשר זה תהיה סבה קרובה לביאתו, וזהו שכתבו, ובגיניה ‘ושבתם איש אל אחזתו’.” עכ”ל. ועוד כתב שם בהמשך: “בודאי יש בחכמה זו רבוא רבואות מדרגות, וכהא דאמר רבי שמעון בר יוחאי על ענין עמוק בחכמה זו לאו כל מוחא סביל דא. ולזה צריך רוחב השכל וגודל חכמה ובינה. אבל ללמוד כל מה שביכולתו להבין ולהשיג בחכמה זו, זריזין מקדימין, רק יקדש את עצמו בקדושה יתירה בתלמוד ובמעשה, ואז יעלה בסולם העולה בית אל להבין בכבוד קונו. ובפרט בדור האחרון הזה, אשר הגיד אליהו שיהיה כמוס הזהר עד הדור האחרון, ואז יתגלה חכמת הזהר כדי שבזכות זה יגאלו ישראל, כשם שלא נגאלו ישראל ממצרים עד שהוצרך הקב”ה לקדשם בדם פסח ובדם מילה, כן גאולה העתידה לא יהיה הגאולה עד שיזכו לתוספות הקדושה הזו, והיא רצון האל יתברך, ואשרי הזוכה בה. ועליו נאמר (תהלים צ”א י”ד) ‘אשגבהו כי ידע שמי’.” עכ”ל.

ולכו חזו נמי בספר חסד לאברהם למוהר”א אזולאי זלה”ה במעיין א’ נהר כ”ד: ” ודע כי עיקר כוונת הרשב”י ע”ה בחיבור הזהר היה לזה להיות השכינה הקדושה באפס שפע באין תומך ובאין עוזר לה, ורצה לעשות לה סמך ליחדה בבעלה יחוד מועט על ידי חיבור הזוהר, במה שהיה הוא וחבריו עוסקים בסודות התורה שזהו גורם ליחוד קב”ה ושכינתיה ע”י הסוד שהוא סוד ר”ז בגימטריא או”ר, וגם ע”י החיבור ההוא יהיה ביטול הקליפות וקלות הגלות והשבתת הקטרוגים אשר החיצונים לוהטים בכל עת ובכל שעה נגד מידות הקדושות והשמות הקדושים שהם בסוד השכינה ונגד בני ישראל הניתנים בגלות וכו’. והעוסק בסודות התורה נקרא קלע וחרב ורומח, והם בחינת סודות כדי להצילם מרעתם ע”י חיבור זה כנזכר, וספר זה עתיד להתגלות בימי מלכא משיחא כדי ליתן סעד לשכינה, והנה כל אלו שיזכו אליו – יזכו לגאולה, כי העבודה זו המועטת בזמן ההוא היא יותר חשובה מכל אילי נביות שהיה בזמן שהיה בית המקדש קיים” עכ”ל.

[מג] כפי שהזכרנו לעיל מלשון הזוהר פרשת נשא דף קכ”ד ע”ב שע”י ספר הזוהר יצאו מהגלות “ברחמים” וללא צורך ב”ניסיון”.

והנה כבר ידועה משנתו של הרמ”ק על חבלי משיח והצרות הקשות שעלולות להיות בסוף הגלות סמוך לגאולה (ואין צורך להעתיק את הדברים כאן), ובכן הנה הרמ”ק בספרו אור יקר על הזוהר פרשת נושא הנ”ל, בענין ההבטחה שע”י לימוד ספר הזוהר יצאו מהגלות ברחמים, כתב לבאר (מתוך דקדוק לשון הזוהר) דישנם ארבע דרגות: א’. הדרגה הראשונה, אלו שעסקו בתורת הקבלה גם בזמן הגלות עוד לפני שהתחילו להתעורר הצרות הגדולות שבסוף הגלות סמוך לגאולה, תהיה נשמתם בבחינת האצילות שעליהם נאמר “והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע” והם לא יצטרכו שום ניסיון ושום יסורין סמוך לגאולה כי מתנוצץ בהם סוד עץ החיים. ב. הדרגה השניה, אלו תלמידי חכמים שבמהלך הגלות יתעסקו רק בפשטי התורה ולא בקבלה, אך בעת שיתחילו הניסיונות הגדולים בסוף הגלות אז ילמדו בספר הזוהר, וכיון שסוף סוף גם בגלות עסקו בתורה לכן יועיל להם זכות ספר הזוהר כדי לצאת מהגלות ברחמים. ג. הדרגה השניה, הם עמי הארצות, שהם יצטכו לעבור בירור בצרות רבות ורעות בסוף הגלות, וע”י היסורין יזדככו ויתדבקו בהקב”ה (ומ”מ גם אחרי כל התהליך עדיין לא יזכו לתורה דעץ החיים רק לבחינת עץ הדעת, וכמו שמבואר יותר בזוהר הנ”ל בהמשך עמ’ קכ”ה). ד. הדרגה השלישית, הם הערב רב, שבעת הצרות בסוף הגאולה הם יצאו מן הכלל ויתבטלו ולא יזכו לגאולה. עכת”ד.

וזיל קרי נמי בספר אגרות הרמח”ל ובני דורו עמ’ רס”א, שהרמח”ל הוא ראה והתקין בבית מדרשו שיעשו משמרות בלימוד ספר הזוהר הקדוש ברציפות מזריחת החמה עד השקיעה, כדי להנצל מחשש גזירה שהיתה בימיהם (שזזממו השלטונות לגזור למנוע מיהודי איטליה לעסוק בתורה), ותיקן שיעשו כן בשם כל ישראל למען תיקון השכינה וגם וויתרו הלומדים על השכר המגיע להם על לימודם, וכתב שהיו ראוי שיעשה כן בכל מקום באיטליה עיי”ש, ועיין ספר אגרות ותעודות עמ’ י’.

ובשנת תרפ”א יצא “קול קורא” מגדולי מצוקי ארץ זיע”א בארעא דירושלם, ונדפס בספר פרי עץ הגן למוהר”י קצין זלה”ה בח”א עמ’ פ”ה, וז”ל הכרוז: “כבר ידוע לכם מעלת לימוד הזהר הק’ אשר הוא מבטל כל מיני פורעניות וגזירות קשות ורעות ומותנא וחרבא וביזה מעלמא, והשנה שעברה כבר עוררנו עם ישראל על תיקון הגאולה האמיתית מטעם הרבנים מארי דארעא קדישא הנז”ל לשקוד על לימוד הזהר לגמור בארץ ובחו”ל אלף סיומים וכו'” ע”כ, וחתומים עליו: הרה”ג ר’ יוסף חיים זוננפלד זצ”ל, הראש”ל רבי יעקב מאיר זצ”ל, הרה”ג ר’ יצחק ירוחם בנו של מהרי”ל דיסקין זצ”ל, והגראי”ק זצ”ל.

וכן בשנת תשמ”ח (עפ”י קובץ אור תורה גליון תכ”א, אך בספר שמחת יהודה ברכה פרק ס”ד כתב שהיה בשנת תשמ”א) יצא שוב קול קורא מפי רבני תקיפי דארעא דישראל, המעוררים בענין לימוד הזוה”ק כדי לקרב את הגאולה (אך הקפידו בנוסח הכרוז לרמוז דלאו דוקא ע”י הזוהר מקרבים את הגאולה אלא “בכל מקצועות תורתנו הקדושה”), והחתומים הינם מרן מלכא הגר”ע יוסף זצ”ל, וזקן המקובלים הג”ר יצחק כדורי זצ”ל, והרב נאמ”ן שליט”א. ולאחר כמה שנים שוב חתמו עליו רבנים חשובים נוספים ואינו תח”י כעת.

[מד] בהקדמה לעץ חיים (הקדמה לשער ההקדמות), כתב מוהרח”ו וז”ל: “ואתנה את פני לחקור ולדעת, מה זה ועל מה נתארך קיצינו וגלותינו, ומדוע לא בא בן ישי”. והאריך שם לבאר שהסיבה היא מפני שלומדי התורה עוסקים רק בפרטי התורה ולא בחכמת הקבלה [דבזה מסלקים את רוחו של משיח, וכמו שמבואר תיקוני זוהר תקונא תלתין דף ע”ג ע”ב: “נתיב תניינא ורוח אלקי”ם מרחפת על פני המים מאי ורוח אלא בודאי בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא האי רוח נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו והאי רוח אתעביד קלא ויימא הכי אינון דמיכין דשינתא בחוריהון סתימין עיינין אטימין דלבא קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סכלתנו למנדע בה ואיהו בינייכו וכו’. רוח הולך ולא ישוב לעלמא ודא איהו רוחא דמשיח וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא ולא יתוב לעלמא דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה דאיהי י’ מינה ואשתארת ב’ יבישה ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא והאי רוח דאסתלק איהו רוח דמשיח כמה דאתמר ואיהו רוח הקדש וכו'” ע”כ]. ועוד האריך שם מוהרח”ו, דמה שאין רוצים ת”ח ללמוד חכמת הקבלה הוא בחינת חטא אדם הראשון שבוחר בעץ הדעת טוב (המשנה) במקום בעץ החיים (חכמת  הקבלה) ושזה היה החטאם של הערב רב שהוא שורש חורבן ביהמ”ק והגלות הארוכה, ועל זה צריכים לחזור בתשובה “אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ אלהיהם” (הושע ג’ ה’) דהיינו שיבקשו להכיר את ה’ אלהיהם שזה ע”י רזי תורה. ואח”כ כתב מוהרח”ו דאף בין העוסקים בקבלה, נהי דנקראים “בנים”, מ”מ נקראים “בנים סכלים המה” (ירמיה ד’ כ”ב), ויהיב טעמא: “כי הם עוסקים בחכמת האמת כפי העולה בדעתם הקצרה, ובעיונם החלש, ואינם יורדים לעומק הענין, להבינו על אמיתותו, כמ”ש בע”ה.” עכ”ל, והוסיף דעל כל זה כבר ניבא ישעיה הנביא על אחרית הימים (נ”ט ט”ז): “וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע” וכן (ס”ג ה’) “ואביט ואין עזר ואשתומם ואין סומך”, ולכן מסיק דיש לנו לתת את הלב להשמע לקריאת השי”ת, “בהיותינו עסוקים בחכמה הזאת, כי על ידיה תתקרב הגאולה, וכביכול ישועתה למשכינת עוזו, היינו ממהרים להצמיחה, וכו’, כי הכל תלוי בעסק החכמה הזאת, ומניעתינו מלהתעסק בה היא גורמת איחור ועיכוב בנין בית מדרשנו ותפארתנו, וכו’.” עכ”ל.

ובענין זה, צאינה וראינה גם למהר”י צמח זלה”ה בהקדמת ספרו קול ברמה כתב וז”ל: “רחל מבכה על בניה לפי שאינם עוסקים בחכמה זאת והממהר את הקץ, ולזה אין משיח בא שיאמר לה ה’ אז מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה וכו’. ‘על בניה כי איננו’ כלומר שכיון שביאת המשיח תלויה בתשובה ובעסק הזוהר ובחכמת הקבלה, ואין בניה עוסקים בה כי אם אחד מעיר ושנים ממשפחה, כי אין מדרש קבוע כראוי בכל עיר ועיר כמו שיש בעסק התלמוד, ולכן ‘איננו’, אין בניה מושכים וממהרים המשיח.” עכ”ל.

וע”ע בהמשך דברינו בשם הגר”א בספר אבן שלמה.

וכן הרמח”ל בדרך עץ חיים כתב וז”ל: “והנה תראה שחורבן בית קדשנו ותפארתנו ושגלינו מארצנו היה בעון ביטול תורה וכו’, נמצא כל הכעס שכעס הקב”ה על עמו ישראל הוא בשביל התורה, כי בכל פעולה אין מי שיבין שורש הפעולה איכותה ומהותה כי אם הפועל עצמו וכו’ ולכן הקב”ה שהוא פועל כל הפעולות יודע שעסק התורה הוא ראש לכל התיקונים, ולכן הזהיר עליה כמה פעמים, וכעס עלינו כל הכעס הזה אשר עזבו את תורתו. והנה כלל הוא בידינו שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו (ירושלמי יומא פ”א ה”א), ואחר שהמה בעלי בחירה והיו יכולים לפעול במעשיהם הטובים שיבנה בית המקש ולא עשו, לכן מעלה עליהם כאילו נחרב ימיו. כן הדבר הזה מאחר שלנו משפט הבחירה למאוס ברע וכו’ ולעשות תיקונים גדולים על ידי עסק תורתנו ואין אנו עוסקים, נמצא אנו הגרמא בנזיקין שהסט”א מתגברת חס וחלילה, ובפרט לימוד חכמת האמת הוא לימוד הקבלה, הוא ראש לכל התיקונים, כמו שהמא הרב הקדוש רשב”י ז”ל בפה מלא דביה יפקון ישראל מגלותא, בזכות לימוד הקבלה יצאו ישראל מן הגלות.” עכ”ל.

ומוהר”ר שלום בוזאגלו זלה”ה בספר כסא מלך על התיקונים דף ק”פ ע”א (מדפי הספר) כתב: “ומי שיכול לקנות לו רב שילמדהו קבלה, או חבר או מתוך הספרים, ומתרשל, גורם אורך גלותא, כו’. ומגודל העונש שכתב כאן וכו’ ממנו יודע גודל החיוב וגודל השכר למי שלומד קבלה, כי לימוד הזוהר בגירסא בעלמא בונה עולמות וכל שכן אם יזכה ללמוד ולהבין פירוש מאמר אחד יעשה זו תיקון למעלה בשעה אחת מה שלא יעשה בלימוד הפשט שנה תמימה וכו’.” עכ”ל.

ובפתיחה לזוהר מהדורת ליוורנו תרל”ב מביא בשם פיתקא שכתב מהר”ם אנג’אר זלה”ה שכתב לבאר עפי”ז מדרש פליאה דשאלו אמיתי קץ הגאולה והשיבו זאת תורת העולה וכו’, דהיינו התורה שהיא העליונה שהיא חכמת הקבלה היא המביאה את הגאולה עיי”ש.

[מה] כפי שהבאנו לשונו לעיל, דאם לומדים בלי הבנה לעומק, הרי זה בכלל זעקת הנביא ישעיה שאין מי שיעזור להקב”ה לצאת מהגלות. [ויש לדחות קצת].

[מו] מורה באמצע אות מ”ד.

[מז] מוהר”ש בוזאגלו זלה”ה בכסא מלך בסוף תיקון שתיתאה, דעל המ שמבואר תיקוני זוהר שם “וכמה בני נשא לתתא יתפרנסון מהאי חבורא דילך כד אתגלי לתתאי בדרא בתראה בסוף יומייא ובגיניה וקראתם דרור בארץ” כתב וז”ל: והנה זה כמה מאות שנה שנתגלה חבורא דיליה (ספר הזוהר) לתתא, ועדיין בן דוד לא בא. אבל כד דייקת שפיר במש”כ ‘יתפרנסון מהאי חבורא’ פי’ יפורשו מאמריו העמוקים בהקדמות שגילה האריז”ל, כי זהו הפרנסה, שיבינו ויהנו לאורו מתוק לנפש ומרפא לעצם, כי הלומד גירסא בעלמא הגם שיש לו שכר טוב בעמלו ומקדש בטהרה נשמתו, עכ”ז הסגולה דבגיניה ‘וקראתם דרור’ היא כשיתפרנסון וילמדו פירוש המאמרים.” עכ”ל. [וכבר הובאו דבריו בזה בספר מזכיר שלום (למוהר”ר אליהו מאני זלה”ה) בהקדמת המו”ל, ובשו”ת איש מצליח ח”ג חאו”ח סי’ ד’ ח”ב אות ג’, ועוד רבים]. והניף ידו שנית בספרו הדרת מלך על הזוה”ק סי’ קס”ח, על מה שכתב הזוהר פרשת נשא “ובגין דעתידין ישראל למיטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי”, ודייק מלישנא ד”למיטעם” דרק אם מרגיש מתיקות דובשו אזי הוא דעל ידו יצאו מן הגלות ברחמים, ולא מועיל לענין זה קריאה בגירסא אפי’ שמעלתו גדולה עיי”ש.

[מח] כ”כ בצוואת המקובל מוה”ר מאיר שווארץ מפידהייץ זצ”ל, והובאה בספר יוסף לחק כהן בחלק לקחת מוסר עמ’  קנ”ה, ובעוד ספרים.

[מט] מהרצ”ה מזידיטוב זלה”ה, והו”ד בספר זוהר הגאולה בפתיחה עמ’ ט”ו. וכן נראה קצת ממכתבו של זקן המקובלים מוהר”ר יצחק כדורי זלה”ה הנדפס בספר ויברך עזרא עמ’ קס”ז, עיי”ש.

[נ] כ”כ ראש המוקבלים בעיה”ק מוהר”ר חיים שאול דוויק הכהן זלה”ה (השד”ה זיע”א) בהסכמתו לספר פנים מסבירות שעל עץ חיים, וז”ל: “ולכן אנשי חיל עם קדוש תחזקנה ידיכם לעשות חברות קדושות להרים דגל התורה להחזיק בלימוד הקדוש הזה אשר על ידו אנו יוצאים מעבדות לחרות משעבוד לגאולה ומאפלה לאור גדול ויהיה ה’ למלך על כל הארץ ויהיה ה’ אחד ושמו אחד וכו'” עכ”ל.

[נא] המקובל מוהר”ר יהושע שהרבני זלה”ה, ששמע כן מפי קודשו של מרן הרי”ח הטוב זלה”ה בעל הבן איש חי זלה”ה, והובאו דבריו בספר תפארת ציון (הספדים על הגב”צ אבא שאול זצ”ל) עמ’ פ”ה, וראה שם כי לכך הגרי”ח זצ”ל הוא ציוה ויעמוד לבנות ישיבת “פורת יוסף” סמוך לכותל המערבי, כדי שילמדו שם קבלה בשילוב עם לימודי פשט.

[נב] כפי שהבאנו לעיל מהמדרש ויקרא רבה פרשת צו פרשה ז’. וכן הוא בפסיקתא רבתי פסיקתא ט”ז, ובילקוט שמעוני פרשת צו רמז תע”ט.

[נג] תיקוני זוהר דף מ”ח ע”א: “קם איהו ואמר: תנאין תנאין, ‘משנה’ – תהא בעזרייכו ולא תשתניאו מרחמי לדינא, ‘הלכה’ – אזלת לימינא דילכון לאתגברא בה על שנאיכון, ‘קבלה’ – תתקבל צלותכון, ‘ברייתא’ – אפיקת לכון ולבנייכו מגלותא ומשעבודא ודינא דההוא דממנא על גלותא על בנייכו.” ע”כ.

[נד] בית הלוי עה”ת פרשת בא, ונתן טעם לשבח, שבזמן בית שני הסיבה שהגיעו לידי שינאת חינם, היה מפני שנתרבו הכתות השונות ע”י כפירה בתורה שבע”פ (צדוקים וביתוסים וכו’), ולכן התיקון הוא ע”י לימוד בתורה שבע”פ. [וכתב שם דלכן לפני הגאולה יצר הכפירה בתורה שבע”פ יתחזק מאוד, כמו שאמרו בסנהדרין דף צ”ז ע”א שאין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות, וזה יהיה הניסיון האחרון, “ועל ידי שיתחזקו ישראל באמונתם ויברו לעסוק בהך דבעל פה, יזכו לגאולה אותם שנשארו באמונתם, וכו'” עכ”ל עיי”ש].

ובכן מצינו לכמה אחרונים ז”ל שכאשר ציטטו מאמר חז”ל הנ”ל, לא כתבו “משנה” כי אם “תורה”, וכגון רבי אברהם אחי הגר”א בספר מעלות התורה, ומרן החיד”א בספר נחל קדמונים פרשת נשא עה”פ יברך ה’ וישמרך, ומהר”ר נעים פרג’י זלה”ה בספרו מזמרת הארץ בראשית דף ה’ ע”ב, וה”חפץ חיים” בחומת הדת פרק י”ד, ועוד.

[נה] במכתב הנדפס בספר “מכתבי הרב חפץ חיים” סי’ ח’, בענין עידוד תורת הקרבנות, לאחר שהביא ראיות שלימוד התורה הוא זירוז גדול לגאולה, כתב וז”ל: “ומה אם אמר לנו הקב”ה כמה סגולות ועצות שעלינו לעשותם, כדי לקרב הגאולה, הלא בודאי כל אחד מישראל היה מזרז את עצמו כדי לקרב הגאולה, ומכל שכן אם אומר לנו כי אם ללמוד החוקים והמשפטים (שבלאו הכי אנו מחוייבים על זה) שהמה קירוב גדול לגאולה, הלא צריך כל אחד ואחד להקדים את עצמו, כדי שיהי לו אח”כ חלק בהגאולה. ונעוררתי לזרז לכלל ישראל לענין זה, מפני כמה אנשים שתמהים הם על איכות הגלות, בעת שאנו רואים שכמעט כל הסימנים שנאמרו בגמרא שצריכים להיות לפני ביאת המשיח, שנתקיימו כולם, ועדיין לא נראה שום התעוררות מלעמלה לביאתו, ועקבותיו לא נודעו, והשבתי להם תשובה מפסוק זה, דהקב”ה מזכיר על לימוד ושמירת החוקים והמשפטים, וכאשר נקיים זה, תיכף יקויים הפסוק השני הכתוב אחריו “הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא” עכ”ל עיי”ש. הנה הדברים שם נכתבו לענין לעורר חשיבות לימוד סדר קדשים, ונהי דהראוית שמביא שם שלימוד תורה מקרב את הגאולה, הם לענין לימוד תורה באופן כללי ולאו דוקא תורת הקרבנות, הבין הח”ח דמה שעושים שלומדים מועד נשים נזיקין ונמנעים מלימוד סדר קדשים וטהרות, הוא בכלל חיסרון של לימוד התורה בשלמות וממילא מעכב את ביאת הגואל (כן הוא למעיין שם בעין יפה אע”פ שאינו מפורש).

ושוב ראיתי עוד להח”ח זלה”ה בספרו תורת אור פרק י’ שהאריך בדברים מפורשים, שלימוד דיני הקרבנות מקרב את הגאולה מפני שמעורר את הכיסופין לגאולה, וגם מפני שבזה מראים להקב”ה שאנחנו כבר מוכנים לביאת משיח, עיי”ש באורך.

[נו] אבן שלמה פרק י”ד אות ג’.

[נז] סנהדרין דף צ”ח ע”א: “רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו וכו’. אמר ליה אימת אתי משיח. אמר ליה זיל שייליה לדידיה. והיכא יתיב. אפיתחא דרומי. וכו’. אזל לגביה, אמר ליה שלום עליך רבי ומורי. אמר ליה שלום עליך בר ליואי. אמר ליה: לאימת אתי מר. אמר ליה היום. אתא לגבי אליהו. אמר ליה מאי אמר לך. אמר ליה שלום עליך בר ליואי. אמר ליה אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי. אמר ליה שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא, ולא אתא. אמר ליה הכי אמר לך ‘היום אם בקולו תשמעו’ (תהילים צ”ה ז’)”. ע”כ. [והגאון בעל המשנ”ב בהקדמה לספר “חפץ חיים” כתב לעורר בזה, דמה שנאמר לרבי יהושע בן לוי הנ”ל שהמשיח יכול להגיע בו ביום אם יחזרו בתשובה, נאמר אף שלא נשלם אז עדיין זמן הגלות שנגזר על ישראל (שהם אלף שנים בגלות כמנין יומו של הקב”ה כמו שמבואר בזוה”ק שמות דף י”ז ע”א), דעם כל זה היה כח התשובה מבטל את גזירת הגלות מיד, וכל שכן בזמנינו שכבר עברו קרוב לאלף שנים מאז שכלה היום הנ”ל, עכת”ד עיי”ש, ודפח”ח].

ובירושלמי פ”ק תענית סוף ה”א: “ר’ אחא בשם ר’ תנחום בי ר’ חייה: אילו ישראל עושין תשובה יום אחד, מיד היה בן דוד בא, מאי טעמא היום אם בקולו תשמעו”. ע”כ.

ובזוהר חדש פרשת נח דף מ’ ע”א: “וישלח את היונה – בגלות אדום, ולא יספה שוב אליו עוד – דעד היום לא חזרה בתשובה ולא העירה רוחה. דאמר רבי פנחס אלמלי חזרה בתשובה לא נשתיירה בגלות [אלא] יומא חד.” ע”כ (איברא דיש מפרשים עפ”י הזוה”ק פרשת ואתחנן דף ע”ר ע”א ד”יומא חד” הכוונה היא יומו של הקב”ה שהוא אלף שנים, אך גם זה כבר עברו מתחילת הגלות ועכשיו יכול לבוא בכל רגע ע”י התשובה כמובאר שם).

[נח] כתיב בישעיה (ס’ כ”ב): “הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה’ בעתה אחישנה”. ודרשינן בסנהדרין דף צ”ח ע”א: “אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב בעתה, וכתיב, אחישנה. זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה.” ע”כ.

[נט] דעל הפסוק בישעיה (כ”א י”ב): “אם תבעיון בעיו שבו אתיו” – דרשו בירושלמי תענית פ”א ה”א: “אמרו ישראל לישעיה וכו’ אמרין ליה אימת, אמר לון אימת דאתון בעיי, הוא בעי – ‘אם תבעיון בעיו’. אמרו לו מי מעכב. אמר להן תשובה – ‘שובו אתיו’.” ע”כ. וכן בזוה”ק פרשת ויקרא דף כ”ב סוע”א: “הא זמין לאתחברא בלילה, וגם לילה הא זמינא היא, אבל בגיניכון אתעכבו, ואי אתון בעאן דא, על מה אתון מתעכבי, שובו, שובו בתשובה כדין, אתיו אתו לגבאי ונהוי כלא במדורא חדא וכלנא נתוב לאתרנא.” ע”כ.

[ס] זוהר פרשת כי תשא דף קפ”ט ע”א “פתח ואמר (ישעיה כ”ו) כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה וגו’, מאי כמו הרה ארח איהו לעוברתא לאעברא עלה תשע ירחין שלמין ואית בעלמא כמה וכמה דלא עבר עלה אלא יומא חד או תרין יומין מתשיעאה וכל צירין וחבלין דעוברתא בתשיעאה אינון, ואף על גב דלא אעבר עלה אלא יומא חדא אתחשיב עלה כאילו אתעברו כל תשיעאה שלים, אוף הכי ישראל כיון דאטעמי טעם גלותא אי יהדרון בתשובה יתחשב עלייהו כאלו אעברו עלייהו כל אינון מלין דכתיבין באורייתא, כ”ש וכ”ש דכמה וכמה יסורין אעברו עלייהו מן יומא דגלותא שרי, אבל מאי דכתיב (דברים ד’) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים”. ע”כ.

ובהמשך שם בע”ב: “ועל דא כתיב (דברים ד’) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, מאי באחרית הימים, אלא דא היא אימא קדישא דהיא אחרית הימים ועמה סבלו כל מה דסבלו בגלותא, ואילו יהדרון בתיובתא אפילו חד ביש או חד צערא דיעבר עלייהו אתחשב עלייהו כאלו סבלו כלא, ואי לא, כד יסתיים קיצא וכל דרין דיליה, כמה דאמר בוצינא קדישא דכתיב (ויקרא כ”ה) לצמיתות לקונה אותו לדורותיו, וכל דא בתיובתא תליא מילתא. א”ר חייא ודאי הכי הוא, ועל דא גלותא אתמשך וכו'” ע”כ.

[סא] כדאיתא ביומא דף פ”ו ע”ב: “אמר רבי יונתן גדולה תשובה, שמקרבת את הגאולה, שנאמר ובא לציון גואל ולשבי פשע”. ע”כ. כן היא הגירסא שלפנינו עכ”פ.

ואולם בגליון לש”ס ווילנא מביאים נמי גירסא “שמביאה את הגאולה”, וכן הוא בילקוט שמעוני ישעיה רמז תצ”ח בשם רבי יוסי הגלילי – ולגירסא זו לא קשיא מידי.

ובהגהות הב”ח שם גורס את שני האפשרוית גם יחד: “א”ר יוסי הגלילי, גדולה תשובה שמביאה גאולה, נאמר ובא לציון וגו’. מה טעמא ובא לציון גואל משום ולשבי פשע ביעקב. אמר רבי יונתן גדולה תשובה שמקרבת גאולה לעולם, שנאמרו שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישעתי לבא וצדקתי להגלות.” ע”כ. וגם בעין יעקב דפוס ראשון מביא גירסא זו (ובמהדרות אחרות מבוא בסוגריים עגולות). וכן גרס מהר”י מינץ (ע”ע לקמן).

ובדקדוקי סופרים ליומא שם מביא גירסת כת”י: “אמר ריש לקיש גדולה תשובה שמקרבת את הישועה שנאמר כה אמר ה’ שמרו משפט ועשו צדקה”. ע”כ. ומימרא כזו יש ג”כ במדרש הגדול דברים ב’ עמ’ תרנ”ד (בשם רבי אלעזר), ובשאילתות שאילתא קפ”ח (בשם רבי נתן), וברוקח הל’ תשובה סי’ י”ט (בלי בעל המימרא), ובסידור רבינו שלמה ב”ר שמשון מגרמייזא (בלי בעל המימרא כנ”ל). ולפי גירסא זו יתכן דהיה מקום לחלק בין “גאולה” ל”ישועה” ואכמ”ל.

[סב] וכן הבין מהרש”א בחידושי אגדות על אתר ביומא שם, עיי”ש היטב. וכן הבין בפירוש מהר”י פינטו זלה”ה על העין יעקב ביומא שם (ושם הבין דאה”נ יתכן דזו מחלוקת תנאים עיי”ש).

[סג] איברא דחלק מהתירוצים נאמרו כלפי סתירה באופן אחר קצת, כגון לגורסין כגירסת העין יעקב דיש סתירה בין רבי יונתן לרבי יוסי הגלילי, האם התשובה רק “מקרבת” את הגאולה או שהיא “מביאה” את הגאולה. ועכ”פ כל ה”סתירות” הם על אותו בסיס, ולכן אנחנו מביאים בפנים את התירצים בחדא מחתא.

וישנו ישוב אחד שלא הבאתיו בפנים יען כי מחמת קטנות המוחי”ן דילי הדברים שגבו ממני טובא כיצד נוכל להולמם בלשונות חז”ל השונים, ומה גם שלא נאמר להדיא כתירוץ לסתירה אלא רק כביאור לדברי רבי יונתן ולכן ליכא קפידא כי תמנ”ע היתה להביאם בפנים, והם דבריו של הגאון מוהר”ר שמואל די אוזידא זלה”ה במדרש שמואל על אבות במשנת הפתיחה “כל ישראל יש להם חלק וכו'”, שכתב דאה”נ התשובה לא מביאה את הגאולה באופן מיידי אלא רק גורמת שהנשמות מתקדשות וממילא עולות לאוצר הנשמות הנקרא גוף ומשם יירדו לעולם (ע”י לידה) ואז יכלו כל הנשמות שבגוף ותבוא הגאולה. ומסיק “ועם זה מובן מה שאמרו רז”ל גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, ולא אמר שמביאה את הגאולה.” עכ”ל. וצ”ע.

[סד] דרשות מהר”י מינץ בסוף דרוש א’ ל”שבת בינתים בפרשה וילך” דף ו’ סוע”ג.

ולכאו’ איכא לאקשויי על חילוק זה, מדברי רבי יהושע בסנהדרין דף צ”ז שאם הגיע הקץ האחרון ולא חזרו בתשובה שהקב”ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ואז נגאלים, דמשמע דנגאלים מיד אע”פ שזו לכאו’ תשובה מיראה. אך גדולה תשוב”ה פשוטה לפניו, דשאני התם שהגיע הקץ “בעתה” ואז פשיטא דסגי בתשובה לחוד כי אז אין כבר צורך “להקדים” את הגאולה רק צריכים “לאפשר” את הגאולה היות והצורך בתשובה הוא המעכב (והיינו בדומה למה שנביא בסמוך מדברי הרב אור לישרים, ומדברי הצל”ח). ומה גם דאפשר דע”י המלך שגזירותיו קשות כהמן יגיעו למצב של תשובה מאהבה כדמשמע מכפילות הלשון דרבי יהושע “וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב” והיינו דאחר שעשו תשובה עוד הוסיפו לחזור למוטב, והוא דומיא דהסתר הטבעת דהמן קמא בימי אחשוורוש, שחזרו בתשובה מיראה ואח”כ מאהבת הנס הדר קיבלוה מאהבה.

[סה] הגאון בעל שו”ת שבות יעקב, בספרו עיון יעקב על העין יעקב ביומא שם. ומדייק שם מההבדל בין הפסוקים הנדרשים עיי”ש.

[סו] ספר אור לישרים (למוהר”ר זרח איידליץ זלה”ה, חבר בבית דינו של ה”נודע ביהודה”) דרוש ג’ ד”ה רק אני צריך. אלא שדבריו באו כדי ליישב מימרא דרב בסנהדרין דף צ”ז ע”ב שכלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, שלא יהיה סותר לדברי רבי יהונתן שהתשובה רק “מקרבת את הגאולה”, ואילו לענין הסתירה עם מעשה דרבי יהושע בן לוי כפי שהבאנו, יתכן שהדברים דחוקים יותר מפני שכולם תנאים, וכל שכן דקשיא לגורסין דריש לקיש אמר שהתשובה “מקרבת” את הישועה. ומ”מ נועם אמריו נכונים גם מצד הסברא, שכמה שיותר מתקרבים לקץ האחרון של “בעתה”, יותר מסתבר דכו”ע מודו דע”י התשובה נגאלים מיד.

ודומה לישוב זה (אך שונה במהותו), כתב הגאון בעל נודע ביהודה, בדרשות הצל”ח דרוש ז’, שאם יגיע זמן הקץ האחרון של “בעתה”, אזי התשובה אפי’ אם תהיה ע”י ההכרח של מלך שגזירותיו קשות כהמן, מביאה את הגאולה מיד, משא”כ אם עדיין לא הגיע זמן הקץ, אזי התשובה “מקרבת” את הגאולה, וגם זה רק מפני שהתשובה נעשתה מרצון ישראל ללא צורך ביסורין. [ונקט שם כמה חידושים לחומרא, דתשובה ע”י יסורין אפי’ לא “מקרבת” את הגאולה. והוסיף גם דהאפשרות לקרב את הגאולה ע”י תשובה טרם זמן הקץ, הוא רק בראש השנה ויום הכיפורים, דאם לא נגזר גאולה לאותה שנה, גם אם יחזרו בתשובה מרצון במהלך השנה, לא תהיה גאולה, עיי”ש. אלא דדבריו נאמרו שם בדרשה לראש השנה, ורצה לעורר את הציבור לחזור בתשובה מאהבה בעת ההיא, ואפשר דמודה דאין הכרח בחידושים אלו]. ועכ”פ מימר קדישין אלו של הצל”ח, מיישבים רק את הבדלי הלשונות בין רבי יונתן לרבי יוסי הגלילי (שהאבנו לעיל), אך לא באנו לכל ישוב אודות מעשה דרבי יהושע בן לוי ומימרא דהירושלמי, דאמור שם מוכח דע”י התשובה אפשר להביא את הגאולה מיד גם אם לא הגיע זמן הקץ וגם בעל יום מימות השנה. וצריך תלמוד לפי עת עתה.

[סז] והיינו בהתבסס על הלשונות בחז”ל גופא, שכלפי התשובה שמביאה את הגאולה מיד נאמר “אילו ישראל עושים תשובה” (וגם הפסוק הוא בלשון רבים “היום אם בקולו תשמעו”), ואילו במאמר המדבר על “קירוב” הגאולה הדברים מתייחסים לעצם המושג של תשובה “גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה” (וגם הפסוק “ולשבי פשע ביעקב” משמע שיש “ביעקב” שבים אך לא כולם שבים, על דרך דרשת חז”ל “ביצחק ולא כל יצחק”).

והרי סוף סוף גם לתשובה של אדם יחיד יש כח גדול, כדתניא (ביומא דף פ”ו ע”ב) “היה רבי מאיר אומר גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו, שנאמר ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו, מהם לא נאמר אלא ממנו”. ע”כ.

[סח] סנהדרין דף צ”ז ע”ב: “אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר דיו לאבל שיעמוד באבלו. כתנאי: רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה, נגאלין, ואם לאו, אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע אם אין עושין תשובה אין נגאלין (בתמיהה). אלא, הקב”ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב. תניא אידך רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה – נגאלין, שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם. אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, חנם נמכרתם – בעבודה זרה, ולא בכסף תגאלו – לא בתשובה ומעשים טובים. אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע והלא כבר נאמר שובו אלי ואשובה אליכם. אמר ליה רבי יהושע והלא כבר נאמר כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון. אמר לו רבי אליעזר והלא כבר נאמר בשובה ונחת תושעון. אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר והלא כבר נאמר כה אמר ה’ גאל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד משלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו. אמר לו רבי אליעזר והלא כבר נאמר אם תשוב ישראל נאם ה’ אלי תשוב. אמר לו רבי יהושע והלא כבר נאמר ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאר וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה וגו’. ושתק רבי אליעזר.” ע”כ.

ובזה”ק רעיא מהימנא פרשת נשא דף קכ”ב ע”א: “ובגין דא אתחרב בי מקדשא ואתרחקו ישראל מתמן ואתגלו ביני עממיא, ובגין דא כל מאן דעביד תשובה גרים לאחזרא ה’ לאת ו’ ופורקנא בדא תלייא, ובגין דא הכל תלוי בתשובה, דכך אמרו קדמאי כל הקצים כלו ואין הדבר תלוי אלא בתשובה דאיהו שלימו דשמיה, ועל דא (יחזקאל כ’) ואעשה למען שמי ועוד (ישעיה מ”ח) למעני למעני אעשה, ואם לאו חזרין אנא אעמיד לון מלכא שקשין גזרותיו משל פרעה ויחזרון על כרחייהו, הדא הוא דכתיב ושבת עד ה’ אלהי”ך וכו’.” ע”כ.

וע”ע בזוהר חדש פרשת חקת דף פ”ז ע”א: ובת צור דא סטרא דעשו ושאר עמין דאעקו לון לישראל ועד השתא הוו אעקין לון בחובייהו כד”א (ישעיה נ”ט) כי יבא צר רוח ה’ נוססה בו. כדין ישראל יהדרין בתיובתא שלימתא קמי קב”ה דאתחזי באינון עקתין סגיאין דאתיין עלייהו, כמאן דאשתכח דוכרניהון לעילא. וכד אינון הדרן בתיובתא בלבא שלימא, כגוונא דכתיב בצר לך ומצאוך וגו’ ושבת עד ה’ אלהיך, וישוב מלכא לבי מטרוניתא לפייסא לה וע”ד ובא לציון גוא”ל (שם)”. ע”כ.

[סט] מהר”ל בספרו נצח ישראל פרק ל”א בביאור שיטת רבי אליעזר בסנהדרין שם. אלא דכתב המהר”ל דכל זה לפי ההו”א, אך במסקנת הגמ’ הרי שתק רבי אליעזר לרבי יהושע. עיי”ש. והבט וראה גם בספר אהל יעקב להמגיד מדובנא זלה”ה פרשת בא.

[ע] דכאמור לעיל בסוף שתק רבי אליעזר לדברי רבי יהושע. ולכן פסק הרמב”ם בפ”ז מהלכות תשובה הל’ ה’ שסופם לעשות תשובה: “וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר (פרשת נצבים) והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו’ ושבת עד ה’ אלהיך [ושמעת בקולו וגו’], ושב ה’ אלהיך [ורחמך ושב וקבצך מכל העם העמים אשא הפיצך ה’ אלקיך שמה] וגו’.” עכ”ל.

[עא] כפי שהבאנו לעיל מדברי רבי יהושע בגמ’ בסנהדרין, שאם לא יחזרו בתשובה מעצמם, הקב”ה מעמיד עליהם מלך שגזירותיו קשות כהמן והם חוזרים בתשובה, וכיו”ב הבאנו לעיל בשם הזוהר שאם לא יחזרו למוטב הקב”ה יעמיד עליהם מלך שגזירותיו קשות משל פרעה.

והזמן הזה שהקב”ה כביכול “מכריח” את עם ישראל לעשות תשובה, היינו זמן “בעתה” התאריך האחרון, כפי משמעות המדרש תנחומא פרשת בחוקותי סי’ ג’: “רבי שמעון אומר בין עושין תשובה ובין אין עושין תשובה כיון שהגיע הקץ מיד נגאלין שנאמר אני ה’ בעתה אחישנה. רבי אלעזר אומר אם אין עושין תשובה מעצמן, הקב”ה מעמיד עליהם מלך רע שגזרותיו קשות כהמן ומשתעבד בהן, ומתוך כך עושין תשובה, שנאמר (ישעיה נ”ט) כי יבא כנהר צר רוח ה’ נוססה בו, באותה שעה ובא לציון גואל (ישעיה נ”ט).” ע”כ.

[עב] כפי שיבואר לקמן דניתן לזכות לבחינה זו ע”י תפילה, ואז אין צורך למלך שגזירותיו קשות כהמן.

[עג] כן משמע מדברי רבי משעון בתנחומא פרשת בחוקותי שהבאנו לעיל, ונזכיר שום לצורך בדיוק: “רבי שמעון אומר בין עושין תשובה ובין אין עושין תשובה כיון שהגיע הקץ מיד נגאלין שנאמר אני ה’ בעתה אחישנה.”(ורק רבי אליעזר הוסיף על דבריו ענין של המלך כהמן).

וכן משמע לפום ריהטא גם מסתימת הזוהר פרשת אחרי מות דף ס”ו ע”ב, דכאשר יגיע הזמן הקב”ה גואל אותם בזכות אבות (ולא מוזכר תשובה): “תאנא, בכל זמנא דישראל בגלותא, אי אינון זכאין קודשא בריך הוא אקדים לרחמא עלייהו ולאפקא לון מגלותא, ואי אינון לא זכאין מעכב לון בגלותא עד ההוא זמנא דאתגזר. וכד מטא זמנא, ואינון לא אתחזיין, קודשא בריך הוא אשגח ליקרא דשמיה ולא אנשי להו בגלותא, הדא הוא דכתיב וזכרתי את בריתי יעקוב וגו’,” ע”כ. [איברא דכבר הבאנו דברי הזוהר עצמו, שאם לא יחזרו בתשובה מעצמם, הקב”ה יביא מלך שגזירותיו כמו פרעה].

ובמדרש דברים רבה פרשת כי תצא פרשה ו’ נאמר: “אמר הקב”ה בעולם הזה ע”י שהיו ביניכם בעלי לשון הרע סלקתי את שכינתי מביניכם שנאמר (תהלים נ”ז) רומה על השמים אלקים, אבל לעתיד לבוא שאני עוקר יצר הרע מביניכם שנאמר (יחזקאל ל”ו) והסירותי את לב האבן מבשרכם, אני מחזיר שכינתי ביניכם מנין שנאמר (יואל ג’) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וגו’, ומתוך שאני משרה שכינתי עליכם כולכם זוכין לתורה ויושבין בשלום בעולם שנאמר (ישעיה נ”ד) וכל בניך למודי ה’ ורב שלום בניך.” עכ”ל. ומשמע קצת דאף בלא חזרה בתשובה נמי יגאלו, כי הקב”ה יסירת את היצר הרע וממילא יפסק העוון לשון הרע ויזכו לתורה ולשלום. [אך אפשר דהכוונה היא לדרגה של שלמות בעניינים אלו, אך תשובה בסיסית צריכה להיות לפני כן, בכל תרחיש, וק”ל, וע”ע להלן בענין אליהו הנביא שישיב לב אבות על בנים].

ובמדרש בראשית רבתי פרשת ויצא עמוד קל”ד נאמר: “א”ר יצחק כיון שישראל מגיעים עד לעפר מיד הם נגאלים שנאמר התנערי מעפר קומי שבי ירושלים (ישעיה נ”ב ב’) הבטיח הקב”ה ליעקב וא”ל כשבניך מגיעים עד עפר אותה שעה הם נגאלים שנאמר והיה זרעך [כעפר הארץ], מיד ופרצת ימה וקדמה. וכן דוד אמר כי שחה לעפר נפשנו וגו’ קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך (תהלים מ”ד כ”ו – כ”ז)”.

ובמקום אחר בחיבור זה הבאנו משם הטוב של הגאון מוהר”ח ן’ עטר זלה”ה באור החיים פרשת משפטים (כ”א י”א), שאם במהלך הגלות יהיו יותר מדי יסורין בעם ישראל, שלעיתים אפי’ לחם ושלמה יחסר להם, ויהיה נראה שתפילתם לא מתקבלת, א”כ אפי’ שאין להם לא תורה ולא מצוות ולא צפיה לישועה, יהיו נחשבים (בזכות היסורין) במעלת “בן” ויזכו לגאולה דבחינת “זכו” כדין גאולה לדור שכולו זכאי (עיי”ש היטב), ולפום מימר קדישין אלו, יתכן שיכולים לזכות לגאולה אפי’ בלי תשובה, שהרי כתב להדיא שאפי’ “שלא יהיה בידם לא תורה ולא מצות ואפילו לא יכספו לדבר הגאולה וכו'” יצאו מהגלות כי “יסוריה יספיקו לפדיונה” עכ”ל. אלא דגם בזה י”ל דבזכות היסורין יזכו שהקב”ה יעורר אותם לתשובה כדי שתתאפשר הגאולה עוד לפני זמן בעתה (כמו שכתב שם שבזכות היסורין “יצאו אפילו קודם זמן הגלות” עכ”ל), אך התשובה עצמה היא הכרחית ולא מפני שצריכים זכות התשובה אלא מפני שלא יוכלו לקבל פני שכינה בבגדים צואים, והבן.

[עד] דבכל המדרשים והמאמרים אפשר תמיד לפרש שהכוונה היא, שכשיגיע הזמן המדובר, אז הקב”ה יעמיד עליהם מלך שגזירותיו כהמן, כדברי רבי יהושע. (ואף בדברי האור החיים הק’ שהבאנו לעיל – אפשר לפרש בדרך זו).

ובמה שאמר רבי יוחנן בסנהדרין דף צ”ח ע”א שמשיח יכול לבוא גם ב”דור שכולו חייב”, פירש המרש”א שם דאין הכוונה שמשיח יבוא כאשר כולם עדיין חייבים, אלא שבדור שכולו חייב הקב”ה יעמיד עליהם מלך שגזירותיו קשות כהמן והם עושים תשובה עיי”ש. [ומיהו הדברים דחוקים קצת בפסוקים שמביא רבי יוחנן כראיה: “בדור שכולו חייב – דכתיב וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, וכתיב למעני אעשה”. ע”כ, אלא דסוף סוף גם בפסוקים אפשר לפרש בדוחק שדרך הישועה תהיה ע”י שהקב”ה תחילה מכריח אותם לעשות תשובה, וכדמוכח מדברי רבי אליעזר גופא הנ”ל שהזכיר ג”כ להאי קרא].

[עה] והרד”ק האריך בזה בישעיה נ”ט ט”ז, דאמת יש בזה סתירה בנבואות אם עם ישראל יחזרו בתשובה לפני ביאת המשיח אי לאו, ולכן גם בחז”ל חזינן צדדים לכאן ולכאן, וז”ל: “הנה ע”י התשובה יהיה קבוץ גליות, וישעיה אמר וירא כי אין איש ותושע לו זרועו וגומר, וכן אמר ואביט ואין עוזר, וכן אמר דרכיו ראיתי וגומר, כמו שפירשנו למעלה, ואמר יחזקאל לא למענכם אני עושה בית ישראל וגו’, ואמר והוצאתי אתכם מן העמים וגומר ואומר וברותי מכם המורדים והפושעים בי מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבאו, וגם בתורה אמר וזכרתי להם ברית ראשונים וגו’ נראה כי בחסד האל ובזכות האבות יצאו לא בזכותם וגם בדברי רז”ל ראינו שהיו נבוכים בזה אם יצאו על ידי תשובה אם לאו, ואמרו אמר ר’ יוחנן אין בן דוד בא אלא או בדור שכלו זכאי או בדור שכלו חייב, בדור שכלו חייב דכתיב וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, והדר ותושע לו זרועו, בדור שכלו זכאי דכתיב ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, ועוד אמרו רבי יהושע בן לוי רמי כתיב וארו עם ענני שמיא כבר אניש אתא הוי, וכתיב עני ורוכב על חמור הא כיצד זכו עם ענני שמיא לא זכו עני ורוכב על חמור, ועוד בדבריהם רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה מיד נגאלין שנאמר שובו בנים שובבים אמר לו רבי יהושע והלא כבר נאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו אלא בתשובה ומעשים טובים. הנה אנו רואים כי מסופקים היו אם יהיה קבוץ גליות על ידי תשובה או לאו, וזה מפני מחלוקת הפסוקים. ואפשר לתרץ הפסוקים, כי רוב ישראל ישובו בתשובה אחר שיראו סימני הגאולה, ועל זה נאמר וירא כי אין איש כי לא ישובו בתשובה עד שיראו תחילת הישועה, ועדין יהיו בהם פושעים ומורדים ויצאו מהגלות בכלל רוב ישראל השבים בתשובה ויכלו בדרך שלא יבאו לארץ ישראל. ובאמרו וירא כי אין איש – רוצה לומר על כלל ישראל שלא ישובו בתשובה שלמה ולא יפגעו לאל בלב נכון עד שיראו סימני הגאולה, ואיש אומר על כלל ישראל כמו ואיש ישראל נשבע במצפה שהיו שם כל ישראל, כי לא יתכן שלא יהיה איש ואנשים בישראל צדיקים וטובים שיהיו ראוים לגאולה אבל לא לגאול כל ישראל בזכותם, וכן מה שאמרו רבותינו ז”ל דור שכלו חייב ר”ל רובו כי לא היה מעולם בישראל דור שכלו חייב שלא היו בהם אנשים צדיקים וטובים, וגם החייבים לא אמר שיהיו חייבים כליה חס ושלום אלא שאין ראוין לגאולה.” עכ”ל.

ובאמת שיש בכל זה (אם שייך גאולה בלא תשובה) אר”ש טובה ורחבה בספרי דבי רב, ואין הפנאי מסכים להרחיב עוד. ואציין עכ”פ לדברים החריפים שכתב בספר ויואל משה מאמר ג’ שבועות עמ’ ק’, וז”ל: “ומי שחושב שאפשר לגאולה בלי תשובה, הרי המחשבה הזאת היא נגד המבואר בקרא (א”ה בצר לך ומצאוך וגו’ באחרית הימים ושבת וגו’), והיא מינות ר”ל, ואין צורך לבאר האיסור בזה.” עכ”ל (ואחר נשיקות אפרות רגליו, לא הבינותי, דהרי יש כביכול סתירה בפסוקים עצמם, וכנ”ל).

[עו] זוהר חדש פרשת נח דף מ’ ע”א: “רבי הוה יתיב יומא חד והוה מסתכל בהא מילתא דכתיב בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו. אמר מה דאמר משה דיהוי בסוף יומיא כל אינון עקתין הא אתא ותשובה עד כען לא אתעבידא. עד דהוה יתיב אתא אליהו ז”ל אמר ליה רבי במאי אתעסקת א”ל בהאי דאמרה תורה דכד ייתון עקתין לישראל בסוף יומיא דיעבדון תשובה לאלתר דכתיב באחרית הימים ושבת ועד כען לא תבו בתיובתא. א”ל חייך רבי בהאי מילתא אתעסק קב”ה יומא דין ואתא מיכאל אפטרופסא רבה דילהון ובעי דאימתי יפקון בנוהי רחימוהי מתחות גלותא דאדום ואמר את כתבת באורייתך דכד יסבלון אינון עונשייא על מה דעבדו מאי כתיב כי אל רחום ה’ אלהיך. א”ל ייתי ס”מ אפוטרופסא דאדום ויטעין עמיה קמאי. אתא ס”מ. וטעין מיכאל מלתא דא כדבקדמייתא. אמר ס”מ מארי דעלמא את הוא דאמרת דתהוי כנישתא דישראל תחות שולטנא דאדום עד דיהון זכאין קמך והא כלהון חייבין עד יומא דין. ביה שעתא אנזיפיה קב”ה על דאמר דלטורא על בנוהי וערק תלת אלפי מילין. ואמר למיכאל מיכאל הוה לך למהוי שפיל לרישיה דקרא דכתיב ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו ואח”כ כתיב כי אל רחום ה’ אלהיך. אמר מיכאל מארי דעלמא הוה לך לרחמא עלייהו את רחום וכך אתקריאת. א”ל אומאה אומיתי ביומא דאתגזרא דינא קדמאי עד די יתובון. ואי כנישתא דישראל אפתחת תשובה כעינא דמחטא אנא אפתח לה תרעין רברבין.” ע”כ.

[ועיין למרן החיד”א בספרו דברים אחדים דרוש ז”ך דף קל”ט ע”ב שכתב מה ששמע מפי קודשו של הגאון בעל אור החיים הק’ זלה”ה בביאור דברי הזוה”ק הנ”ל, בטטו”ד, וחלק מהדברים נרמזו בספר אור החיים על דברים ד’ כ”ט עיי”ש].

[עז] מהר”י פתייה זלה”ה בדרשה שבסוף הספר סבא דמשפטים.

[עח] מלאכי ג’ כ”ג.

[עט] פרקי דרבי אליעזר פרק מב: “ואין ישראל עושין תשובה עד שיבא אליהו הנביא שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו'” ע”כ. וכן הוא בילקוט שמעוני על מלאכי רמז תקצ”ה. [ואילו מדברי הפסוק לחוד, היה אפשר לפרש שאליהו הנביא יבוא לעשות “שלום” ולאו דוקא “תשובה”, וכדמצינו במשנה סוף עדויות פ”ח מ”ז: “שאין אליהו בא לטמא ולטהר וכו’ וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנני שולח לכם את אליה הנביא וגו’ והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.” ע”כ. אלא דכאמור בלשון פרקי דרבי אליעזר מתבאר שהכוונה היא להחזיר בתשובה ממש].

[פ] בספר ויואל משה מאמר ג’ שבועות דף ק’ ע”ב רצה ללמוד מספר אמונות ודעות של רבינו סעדיה גאון ז”ל במאמר השמיני, שהתשובה שע”י אליהו הנביא היא על הצד שלא יחזרו בתשובה אפי’ ע”י מלך שגזירותיו קשות כהמן ושאר צרות רבות ורעות, עיי”ש (ולפקצ”ד אינו ברור בדברי הרס”ג ואכמ”ל).

ובשו”ת מעיין חיים ליפשיץ בחלק הדרושים (ח”ב) דף י”ז ע”ד כתב שביאת אליהו הנביא נחשבת כעשיית תשובה לפני ביאת המשיח, ואה”נ שיתכן שני מסלולים, או ע”י מלך שגזירות קשות כהמן (וזה מוגדר בפסוקים במלאכי “פן אבוא והכיתי את הארץ חרם”), או ע”י גילוי אליהו. עכת”ד. וכשענ”י לעצמי צע”ק, דאם מלאכי כבר ניבא על ביאתו של אליהו, א”כ כבר נתבשרנו על המסלול הראשון, וא”כ כיצד רבי אליעזר העלה אפשרות של מלך שגזירותיו קשות כהמן. ובאין אומר ואין דברים צריכים לומר דהבין הרב מעיין חיים, דכיון שמלאכי עכ”פ הזכיר ענין “פן אבוא והכיתי וגו'” א”כ רמז לאפשרות הנוספת אם לא יזכו. ומ”מ הדברים דחוקים לכאו’.

וראה גם בספר מירא דכיא למוהר”ר מסעוד אלפסי זלה”ה פרשת צו עמ’ ס”ד, שכתב ג”כ דיש שני אפשרויות לתשובה: או ע”י עוני וצרות ויסורין (וזו הרישא בפרקי דרבי אליעזר) או ע”י אליהו הנביא זכור לטוב (והוא הסיפא בפרקי דרבי אליעזר), אלא שהרב מירא דכיא שם תלה הדבר בהבדל בין אחישנה לבעתה, שאם זכו והגאולה תבוא לפני הזמן אז הקב”ה מחזיר אותם בתשובה ע”י יסורין (והוא חידוש שהרי כל המהות של אחישנה הוא בזה שע”י שחזרו בתשובה מעצמם לכן הגאולה באה לפני הזמן), ואם לא זכו והגאולה התעכבה עד הקץ האחרון, אזי אליהו הנביא זכור לטוב מחזיר אותם בתשובה מפני שכבר סבלו יותר מדי באורך הגלות ואין ראוי להביא עליהם עוני וצרות. עכ”ד. ולפום ריהטא אין הדברים עולים בקנה אחד עם דברי רבי אליעזר בסנהדרין שהקב”ה מעמיד עליהם מלך וכו’, דהרי רבי אליעזר בבעתה מיירי לכאו’.

ובספר ויחד לבבנו עמ’ קס”א כתב שנשאל הג”ר משה לוי זצ”ל (מח”ס שו”ת תפלה למשה ועו’) כיצד יתכן שמשיח יבוא עתה והרי הרבה לא חזרו בתשובה, והשיב שאליהו הנביא יחזיר את כולם בתשובה עיי”ש.

[פא] מכתב מאליהו דסלר ח”ג עמ’ שנ”ב (ד”ה ועיין) עפ”י המהר”ל. והבין דמה שאמר רבי אליעזר בסנהדרין שהצריך מלך שגזירותיו קשות כהמן, היא רק אפשרות, אבל ע”י אליהו לא נצטרך לזה. וכבר הזכרנו לעיל גם דברי הרד”ק שמסיק בזה”ל: “כי רוב ישראל ישובו בתשובה אחר שיראו סימני הגאולה” עכ”ל, והן הן הדברים.

[פב] כ”כ הרב ברוך טעם בדרשותיו לשבת שובה עמ’ נ”ט. [ובאמת שהדברים מוכרחים מדברי פרקי דרבי אליעזר הנ”ל מיניה וביה, דהרי שם נאמר כך: “רבי יהודה אומר אם אין ישראל עושין תשובה, אין נגאלין, ואין ישראל עושין תשובה אלא מתוך צער ומתוך הדחה ומתוך הטלטול ומתוך שהוא אין להם מחיה, ואין ישראל עושין תשובה עד שיבא אליהו הנביא שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו’.” ע”כ. הרי שפתח בזה שאם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין (אלא דעד כה היה ניתן אומר דגילוי אליהו לא מקרי נגאלין) ומפורש יתירה מזו שתהיה תשובתם ע”י צער ויסורין ח”ו כבחינת מלך שגזירות קשות כהמן, ועל זה מוסיף והולך שאין עושין תשובה עד שיבוא אליהו (ולא נאמר שעם אליהו מגיע הצער והיסורין, אלא משמע שאליהו הוא זה שישיב לב בנים על אבות, דהרי בדיבוריו ופעולותיו). אלא מחוורתא כדאמרן, דשני דרגות בתשובה נינהו].

וכעין זה כתב בספר דרושי רבינו משה מאימראן עמ’ רמ”ד, שאנחנו צריכים עכ”פ “להתחיל” את התשובה ע”י וידוי וחרטה, ואז הקב”ה ישלח לנו את אליהו הנביא לסייע לנו להחזירנו בתשובה שלמה עיי”ש.

וכן בישמח משה (להגאון בעל שו”ת השיב משה מסאמטר זלה”ה) פרשת שמות הביא מספר תנא דבי אליהו שעם ישראל יעשו תשובה רק אחרי ביאת המשיח, והקשה דלכאו’ הרי זה סותר את דברי הגמ’ בסנהדרין דף צ”ז ע”ב דאין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכתב דלא קשיא, דלפני ביאת המשיח עתידין לחזור בתשובה תתאה, ואחרי ביאת המשיח יחזרו בתשובה עילאה. והניף ידו שנית (בקצרה) בספרו תפלה למשה מזמור כ”ה י’. וכ”כ נמי בספר דברי יואל עה”ת פרשת ויחי עמ’ תר”ב (עפ”י דברי הגאון זקנו הנ”ל), ובספר ברך משה שמות דף ה’ ע”ב, ובספר פרי דהעץ פרשת מקץ עמ’ פ”ד, ובספר חידושי מהר”א ט”ב על המועדים ערב יוהכ”פ תשס”ט, עיי”ש.

ובדומה לזה כתב הגר”ח פרינדלנדר זצ”ל בשפתי חיים עה”ת דברים עמ’ קכ”ו, שתחילת ההתעוררות תהיה ע”י מלך שגזירותיו קשות כהמן, והשלמת ההתעוררות ע”י אליהו הנביא. עיי”ש.

[פג] פי”ב מהל’ מלכים הל’ ב’.

[פד] פסוק כ”ז ואילך, ונעתיק החל מפסוק כ”ו כדי שיהיה ניכר שמדובר אחרי ביאת גואל צדק: “ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם. וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם. ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם. וגו’. וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים ונקטתם בפניכם על עונתיכם ועל תועבותיכם. לא למענכם אני עשה נאם אדנ-י ה’ יודע לכם בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל.” ע”כ.

ומן הראוי לציין בזה גם דברי חז”ל בפסיקתא זוטרתא על שיר השירים א’ ד’: “משכני אחריך נרוצה – אמרה כנסת ישראל לפני הקב”ה רבונו של עולם משכנו מן הגלות הזה וכו’. לאחר שתעלנו מן הגלות, נרוצה אחרי תורתך ואחרי מצותך.” ע”כ.

[פה] כן משמע מסתימות מאמרי חז”ל שהזכרנו שלומדים גאולת אחישנה מהפסוק “היום אם בקולו תשמעו” (שלכאו’ “תשמעו” היינו כל עם ישראל), וכן מפורש ב”מדרש חסרות ויתירות” הנדפס בספר בתי מדרשות ח”ב, בדרשה על איכה: “השיבנו ה’ אליך ונשובה (איכה ה’ כ”א) – ונשוב כתיב, אם בקשתם שתגאלו במהרה אמר ה’ שובו אלי כולכם בלב אחד יום אחד ואני גואל אתכם שנאמר (תהליס צ”ה ז’) היום אם בקולו תשמעו.” ע”כ.

ופוק חזי לשון רש”י בסנהדרין דף צ”ז ע”ב ד”ה בתשובה: “אם כל ישראל חוזרין בתשובה יבא, ואם לאו לא יבא.” עכ”ל.

[פו] הנה ביומא דף י”ט ע”ב איתמר: “דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אמריתו, אמאי לא אתי משיח. והא האידנא, יומא דכיפורי הוא, ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא.” ע”כ. וראה שם במהרש”א שפירש את השאלה “אמאי לא אתי משיח”, שהרי ביום הכיפורים מתכפרים עוונות כל עם ישראל, וא”כ היה ראוי שתבוא הגאולה מיד במוצאי יום הכיפורים, ועל זה השיב שבעלו כמה בתולות בנהרדעא, דלהם לא התכפר, דהרי אין יום הכיפורים מכפר בלא תשובה. עיי”ש. והחת”ס בדרשות ח”א דף ל”ג ג”כ פירש על זה הדרך, אלא שהוסיף שח”ו לא בעלו בתולות ממש, אלא שהיו עמי הארצות שמאנו לשמוע דרשת החכם בבית הכנסת, ולזה חשיב כבעול ארוסתו לפניו עיי”ש.

[פז] תפארת נפתלי (להרגרנ”ה העניג זצ”ל אב”ד שארמאש) בדרשה לשיר השירים עמ’ רכ”א. וראה גם בספר אמרי פנחס (מאמרי הרה”ק ר’ פנחס מקוריץ זצוק”ל בעל מדרש פנחס) בשער עבודת ה’ אות ז’ שכתב וז”ל: “אתם סוברים שרשעים מעכבים משיח, רק גוטע יודין (פי’ יהודים טובים) מעכבין משיח. למשל יתד שהוא נעוץ בכותל וחדוד מאד אם היה במקום גבוה שאין משתמשין מה איכפת לי אבל מחט הנעוץ בכתונת שלי הוא עוקץ לי מאד, כך הרשעים שהם רחוקים משכינה וכו’ אבל אותם שעובדים עבודה גדולה וממשיכים כביכול עליהם השכינה צום סוף איז ער אצוואק וכו’ (פי’ לאמיתו של דבר הם דוקרים כמסמר), והבן.” עכ”ל.

[פח] כפי שהבאנו לעיל מדברי הרד”ק בישעיה נ”ט ט”ז, דמסיק ש”רוב” ישראל יחזרו בתשובה (אלא דלדעתו היינו לאחר שיראו קצת סימני גאולה, ואז ע”י התשובה זו תבוא הגאולה השלמה), וכך מפרש גם ענין “דור שכולו זכאי” שהכוונה היא רובו. וכן נראה גם מדברי המבי”ט בספרו בית אלקים שער התפלה פרק י”ז, שכתב לענין התפילה על הגאולה ד”רוב” סגי בזה, ושם הזכיר המבי”ט להדיא ענין התשובה של “היום אם בקולו תשמעו” בחדא מחתא עם ענין התפילה, והיינו דגם לענין זה סגי ברוב לכאו’. וכ”כ מהר”י פתייה זלה”ה בסבא דמשפטים בדרושים דף צ”ה ע”ב דסגי ב”רוב” עם ישראל שיעשו תשובה.

[פט] במכתב של הגרי”מ גורדון זצ”ל ראש ישיבת לומז’א זלה”ה, הנדפס בספר מרגליון הש”ס על סנהדרין דף צ”ח ע”א אות תתק”ס, כתב וז”ל: “נראה לפרש, דהנה מצינו בספר שמואל א’ (פרק ו’) ‘ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש’ ופירשו חז”ל (ילקוט שמעוני) שכל אחד מהשבעים היה חשוב כמו חמשים אלף, ויש אומרים שכל אחד מן החמשים אלף היה חשוב כאחד משבעים איש של הסנהדרין. חזינן מהכא, שהחשבון והמספרים שמשתמשין בהם בשמים שונים מאלה שאנו רגילים בהם בעולמנו, ושבעת הצורך אפשר שאפילו ציבור קטן העושה מעשים טובים ייחשב כמספר עצום באיכותו ביחם לכלל ישראל, וייחשב כרוב נגד שאר העם, ורובו ככולו.” עכ”ל. ודפח”ח (והגם שדבריו שם נסובו על ענין גדר “דור שכולו זכאי”, התכוין גם לענין דנן, כי בהמשך ציטט דברי הזוה”ק שנביא בפנים בסמוך).

ושמענו מפי קודשו של המשגיח הרה”צ ר’ דן סג”ל שליט”א, דהאידנא שיש חילוניים שחוזרים בתשובה מקצה השיפלות והקליפות לקצה הפרישות והחסידות, כגון הרב אורי זוהר זצ”ל ודומיו, יש כח גדול מאוד לתשובה של יחידים אלו, שהם מגלים על כל קהל ישראל שיש בכל יהודי כח עצום של קדושה, ושכל מה שנראים כרחוקים כל כך הוא רק מחמת אורך הגלותיות עד שהגיעו למצב חיצוני שפל כל כך, עכת”ד. כי על כן איכא למימר דתנועת תשובת הרחוקים שאנו עדים לה בשני הדורות האחרונות, יכולה להחשב בעיני המקום ב”ה כתשובת כל עם ישראל, אם מטעם האיכות כטענת הגרי”מ גורדון, אם מטעם דהמיעוט מגלה על הרוב יען כי לומדים הסתום מן המפורש וכנ”ל, וממילא מעתה כל התחזקות או תשובה של יחיד (גם יחיד שלא היה רחוק) יכולה להכריע את הכף ולהביא את הגאולה תיכף ומיד, וק”ל.

[צ] זוהר חדש פרשת נח דף מ’ ע”א: “רבי אליעזר אומר כל הגליות שגלתה כנסת ישראל נתן לה הקב”ה זמן וקץ ונתעוררה תמיד בתשובה וגלות האחרון אין לו קץ וזמן אלא הכל תלוי בתשובה, שנאמר ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו. וכתיב אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה’ אלהיך ומשם יקחך. א”ל רבי עקיבא אם כן היאך יהא דא להתעוררא כולהון כחדא בתשובה מאן דהוי בסייפי שמיא ומאן דהוא בסייפי ארעא היך יתחברון כחדא למעבד תשובה. אמר לו רבי אליעזר חייך דאי יחזרון בתשובה רישי כנישתא או חדא כנישתא – בזכותם יתכנש כל גלותא.” ע”כ.

ונראה דאין זה סותר את המקורות שהבאנו לעיל (כגון רש”י בסנהדרין) דבעינן ש”כל” עם ישראל יחזרו בתשובה, דאיכא למימר דמילתא תליא בעומק התשובה, שאם התשובה היא עמוקה, סגי בחדא כנישתא, ואם התשובה היא קלה, בעינן כל ישראל (או עכ”פ “רוב” דקיי”ל רובו ככולו, וככל שהזכרנו לעיל).

[צא] בזוה”ק רעיא מהימנא פרשת צו דף כ”ח סוע”א ריע”ב.

[צב] והאריך בזה בפלא יועץ ערך ציפוי, והוסיף דבפרט אם הגאולה אם יגיע זמן הקץ האחרון יש ביד כל יחיד שחוזר בתשובה לקרב את הגאולה, וז”ל: ומה גם כי בהגיע עת לחננה כי בא מועד הידוע לאל דעות ה’, אפלו על ידי אחד מישראל שיעשה תשובה שלמה, יכול לקרב הגאולה, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש על הפסוק “שובה ישראל” (הושע יד’ ב’), שמשום הכי נאמר בלשון יחיד. ואחרי הודיע אלהי”ם אותך את כל זאת בין תבין מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי יומא כ”א, ה”א) שאמרו: “כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו”, ועתיד ליתן את הדין על שלא משך ידו מעברות ולא עשה כל אשר בכחו לקרב תשועת השם באופן שלא יהיה עכוב בסבתו, ושתהיה מקצת גאלה לשכינה על ידו. וכו’. עכ”ל.

[צג] שער הגלגולים סוף הקדמה כ”ו, דבדור האחרון לפני הגאולה, באות הנשמות הנולדות מהטיפין של הזיווג העליון השלישי דיעקב ולאה (ומה שכתב שם שהם כ”ד טיפין, פירושו כ”ד בחינות, והם אלפי רבבות נשמות, כמו שפירש דבריו בבית לחם יהודה ח”ב שער סדר אבי”ע פרק ה’) שהם בחינת “שארית יעקב”, ונשמות אלו צריכות להשתדל לעסוק הרבה בתשובה ובתפילות ובתחנונים, כי יש בדבר זה הכרח לגאולתן של ישראל, עכ”ד עיי”ש.

[צד] זוה”ק רעיא מהימנא פרשת כי תצא דף רע”ח ע”א: “ומאן דחזר בתיובתא כמאן דאחזר לקודשא בריך הוא ושכינתא לאתרחא ודא רזא דפורקנא דאמר היום אם בקולו תשמעו”.

[צה] שבועות דף ט”ל ע”א.

[צו] והנה בענין זה אפשר היה לכתוב חיבור בפני עצמו, אך כיון דלהפטר ללא כלום אי אפשר, אעתיק בזה דברות קודש מלהבות אש של רבינו משה אבן מכיר זלה”ה (בן דורו של מרן הב”י) בספרו סדר היום הלכות ט’ באב, ונבחרו דבריו דוקא מפני שכתב כל זה בהקשר דנן דהיינו שחובת ההשתדל להחזיר אחרים בתשובה היא (בין היתר) מתוך ההכרח שיש בזה לקירוב הגאולה. [ובתחילה כתב לעורר על ענין אחראיותנו באורך הגלות וצער השכינה, ומזה למד לחובתנו על השבת ישראל אחינו בתשובה]. וזה לשונו הזהב: “כי צריך כל אדם לדעת שהתורה עצמה היא חוגרת שק ומיללת ומקוננת על היום המר הזה [תשעה באב] וכו’ ומי הוא אשר יראה ויודע החרפה הזאת שבאה לתורתנו הקדושה על ידו, עד שהיא מקוננת ועושה מפסד כתנים, ואם כן אנחנו היכן נוליך את חרפתנו, ואין נשכבה בבשתנו בעשות את כל הרעה הגדולה אשר עשינו ועשו אבותינו עד שגרמנו כביכול גלות לשכינת עוזנו וחורבן לבית תפארתנו, וחרפה וכלימה לתורת ה’ עטרת ראשנו, וראוי בעת הזאת להגדיל המספד הרבה מאד לכל מי שיש לו עינים לראות ולב להבין ולדעת את כל אשר הרבינו לפשוע ולהרבות אשם עד שחרה אף ה’ בנו ובתורתו עד לאין מרפא, כאשר עינינו רואות וכלות, ונתארך הגלות כל כך, ועוד ידו נטויה, ומתחדשי עמנו צרות רעות ורבות, ואין איש משים על לב לקרוא בשם ה’ ולקבץ ולאסוף את החרדים אל דבר ה’ בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה לאמר עד מתי יהיה זה לנו למוקש, יש לנו עינים ואין אנו רואין את הצער הגדול הזה הבא עלינו, ונחלל שם אלקינו. הלא אלקינו יתברך ויתעלה מלא רחמים וארך אפים ומדתו להטיב עם בריותיו, וכ”ש עם עמו ישראל אנשי סגולתו ובני בריתו זרע עבדיו אברהם יצחק ויעקב עליהם השלום, כ”ש כי אליו כביכול מגיע צרותנו כדכתיב בכל צרתם לו צר, ואיך יתכן שיהיה הוא הרוצה בכל הרעה הגדולה הזאת חלילה, אין זאת כי מאד צר לו הענין הזה, והוא כביכול מתאונן ומתאבל על ככה והוא מחכה ומצפה מתי תהיה ישועתנו ויוציא אותנו לאור כמו שנאמר ולכן יחכה ה’ לחננכם וכו’, ומי מעכב על ידו הלא הוא המשדד מערכות השמים וכו’ וא”כ מי מעכב שורת הדין מעכבת כי הוא הצור תמים פעלו וכו’ והוא כתב בתורתו התמימה אם בחקתי תלכו וכו’ ואם לא תשמעו וכו’. ואם הביא עלינו את כל הרעה הגדולה הזאת, בדין וביושר היה, כי אנחנו עזבנו אותו ואת בריתו, והוא ג”כ השליכנו מעל פניו כדת וכשורה. ואם יבא עתה ברוב רחמיו כי נכמרו עלינו לקרבנו אליו – יש למידת הדין פתחון פה שח”ו עושה תורתו פלסתר דכיון דעדיין אנחנו ובנינו מוטבעים בבוץ רגלנו ולא שבנו עד ה’ עושנו, אין דת ודין נותן שתעל ארוכה למכתנו, אלא אדרבא לספות חרון אף ה’ על שונאיהם של ישראל, שהוא מבקש אהבתנו ואנחנו מתרחקים מעליו. אלא שהוא מרחם עלינו כאב על בנים ואף על גב דאנו סוררים, בנים אנחנו, ואינו מונע ממנו כל דבר וענין בהיותנו בגלותינו, וכמ”ש ואף גם זאת וכו’ והוא עונה אותנו בכל קראנו אליו, וא”כ איך לא יעורר כל אדם את לבו לומר בשלנו הרעה הגדולה הזאת, נחפשה דרכינו ונחקורה וכו’, ואיש את רעהו יעזורו לשוב אל ה’ אלהינו, ואיש את שקוצי עיניו ישליכו ואת גלולי יצרו הרע יעזובו ויבחר בדרך הטוב אשר צונו אלקינו ללכת בה, ולא איש א’ ולא ב’ יעשו זאת, כי מה תועלת לעם בשוב היחידים, כי התועלת להם לבדם, ומה בצע לתשובה אחר שרוב העם אינם חוזרים בתשובה, אלא כל ירא וחרד את דבר ה’ צריך לאסוף אנשים ריקים ופוחזים אשר לא ידעו את משפט אלקי השמים, זה עשרה וזה עשרים, ולדרוש להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ולקרבם אל אביהם שבשמים, ובזה תעלה ארוכה ומרפא לכל מכותינו ולצרותינו ויתקדש ש”ש בין המרובים ובין היחידים, והמעוטים הנשארים בהם יראו וכן יעשו. ואלו המחזיקים בדת להקימה ולהרימה, הם הנקראים עמודי שמים, והם מצוקי ארץ, והם המעמידים את כל העולם כולו, ויש להם זכות כמשה רבינו ע”ה בדורו אשר זכה וזיכה את הרבים, והם המוציאים יקר מזולל, ויש מאין, והם שותפין לבורא יתברך בבריאת העולם ובהעמדתו. אבל לומר כל אלד רב או רבן שלום עליך נפשי ולהסגר בתוך ביתו ללמוד או לעסוק בחפצי שמים, לא זו הדרך הרצויה בעיני ה’, כי אינו דומה הזוכה לקנות לעשות נפשות הרבה ולקרבן תחת כנפי השכינה כמו שהוא מזכה את נפשו יחידה ואחרים בהמות ירעו. ומי יודע אם עתיד ליתן דין וחשבון על ככה, אחר שהיה בידו להשיב רבים מעון ולהציל לקוחים למות מרוב רשעתם ולהחיות את נפשם בחנו ובחסדו אשר חננו ה’ ולא עשה, הנה גרם את כל הרעה אשר תבא ח”ו אחר שלא הזהירם, וז”ש ע”י יחזקאל הנביא ע”ה ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה לחיותו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש, וכתיב וממקדשי תחלו, ואמרו ז”ל בגמרא אל תקרי וממקדשי אלא וממקודשי. ואף על פי שלא היה בידם למחות שהרי אמרו ז”ל אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי כו’ עם כל זה כביכול חזר בו ונגזרה עליהם הגזירה, והתחילה הפורעניות מהם כדכתיב וממקדשי תחלו ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית. וזה היה דרך כל החסידים הראשונים אשר היו מקהילים קהלות ברבים לדרוש להם את דבר ה’ את חקיו ואת משפטיו ומורה להם את הדרך ילכו בה. ונמצא זכות כל אותם תלמידים או אנשים הנאספים עמו, תלוי באותו רב או רבן, ושכרו גדול במאד מאד, שכר שאין לו ערך וקצבה, אשר עין לא ראתה, וזה ענין הדאגה והיגון אשר צריך האדם הירא להיותו דואג יום ט’ באב על חילול השם וחילול תורתו וחורבן ביתו וביזת עמו ושפלות כל הזמן הזה הארוך והנמשך, ולא עלתה ארוכה למכה הגדולה הזאת, ומתוך כך יתן את לבו להשגיח בענין זה ולבקש ולחפש לדרוש ולחקור איזה דרך נעלה ונצליח בענין זה (כלומר בקירוב אחרים). ואין דרך אחר ארוכה וקצרה, אלא זה שכתבתי. ובזה צריך אדם להשגיח ולרדוף אחריו, ואם לאו בר הכי הוא ישתדל לפקוד ולצוות למי שהוא בר הכי שיעשה וכל הזכות תלוי בו כי הכל הולך אחר המעמיד.” עכ”ל.

[צז] כפי שסיים הרב סדר היום הנ”ל “ואם לאו בר הכי הוא, ישתדל לפקוד וכו’. וכל שכן בימינו שקמו ירגונים רבים לעסוק בדברים אלו, והאדם יכול לקיים חובתו בזה ע”י ממונו. וכיו”ב שמענו מהגאון רבי משה צדקה שליט”א, וכ”כ בתורת יהודה ח”ב פרשת כי תבוא עמ’ ש”ל, ועוד, ואין להרחיב בדברים אלו שאינם מענין החיבור הנוכחי, דהוי מיל”ה שלא בזמנה.

[צח] כפי שרמז הרב סדר היום הנ”ל והוא עפ”י הגמ’ בשבת דף נ”ה ע”א: “דאמר רבי אחא ברבי חנינא מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב”ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב (יחזקאל ט’ ד’) ויאמר ה’ אליו עבר בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה וגו’. אמר לו הקב”ה לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקב”ה רבונו של עולם מה נשתנו אלו מאלו. אמר לה הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו. אמר לה גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו רבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי. והיינו דכתיב (יחזקאל שם פסוק ו’) זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו. וכתיב ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית. תני רב יוסף אל תקרי מקדשי אלא מקודשי – אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו.” ע”כ. ודברים מפורשים כתב בזה בספר “מכתבי הרב חפץ חיים” מכתב י”א עמ’ ל”ב שכן עלול להיות בגאולה העתידה וז”ל: “והנה בימינו אלה שאנו רואים שכל הסימנים והיעודים שנאמרו בגמרא לפני ביאת משיח צדקנו כמעט נתקיימו כולם, וברור שימינו אלה המה עיקבתא דמשיחא אף שלא נדע בבירור זמן ביאתו, אבל בוודאי בו יבוא, ובוודאי ישנם מקטרגים ומשטינים שיקטרגו עלינו שאין אנו זכאים עדיין לביאת משיח צידקנו, ובוודאי תתחיל מידת הדין לטעון גם כן על הת”ח מדוע לא הוכיחו לאנשי הדור, ומה נעשה אז, למי ננוס לעזרה, אפילו הקב”ה בעצמו כביכול לא יהיה בידו להכריע, וכמו שהיה בזמן בית ראשון וכנ”ל. עכ”ל.

[צט] דהרי בתיקוני זוהר תקונא שתיתאה דף כב ע”א כתב שהתשובה הנצרכת לענין זה היא תשובה דמתקרי אמא עלאה (והיינו תשובה שהמגיעה עד אמא עלאה, או שעכ”פ היא תשובה שמשיגים ביום הכיפורים ולא כל השנה, או שמשיגים ע”י שמכוונים למות על קידוש ה’ כמופרש בכתבי האריז”ל שהזכרנו לעיל), דכך נאמר שם: “ווי לון לבני נשא דקודשא בריך הוא אסיר עמהון בגלותא ושכינתא אסירת עמהון ואתמר בה אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים ופורקנא דילה דאיהי תשובה אימא עלאה”. ע”כ. ובהמשך דברי הזוהר שם מוזכר ענין השייכות של תשובה זו ליחוד דק”ש (מיתה על קידוש ה’) וליוהכ”פ.

[ק] זוהר חדש פרשת נח דף מ’ ע”א, שכתב בהקשר דנן ממש (לענין התשובה הנדרשת כדי שעם ישראל יגאלו): “ואי כנישתא דישראל אפתחת תשובה כעינא דמחטא אנא אפתח לה תרעין רברבין.” ע”כ. [והוא כהלשון הידוע בחז”ל מפסיקתא דרב כהנא פיסקא ה’: “אמר הקב”ה פתחי לי פתח כחרירה של מחט ואני פותח לכם פתח שיהו אהליות וכצוצטריות ניכנסין בו.” ע”כ, אלא דהחידוש שבדברי הזוהר שלשון זה נאמר גם כלפי התשובה שמביאה את גאולת אחישנה]. ובאמת יתכן דאין סתירה בין הזוהר הזה (זהר חדש) למה שהזכרנו לעיל בשם תיקוני הזוהר, כי הזוהר חדש שם עסק בענין התענה שעם ישראל כבר סבלו “בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה”, והדברים עולים בקנה אחד עם דברי של הגאון החפץ חיים שנזכיר בפנים בסמוך, וק”ל.

[קא] הח”ח בספרו חומת הדת פרק י”ג, וז”ל: “ועל כן יפלא (כצ”ל) בעינינו, במה נזכה בדור הזה לגאולה, דהלא לא אכשור דרי, ואדרבא בדורות הקודמים היינו עומדים במצב יותר קרוב לעבודת השם. אבל התשובה פשוטה, דאז לא הגיע עוד זמן הקץ, וגם אולי לא הגיעו עוד אז הצרות למרום קיצן כהיום. וכהיום שנתקיימו בנו כל הסימנים שסמוך לגאולה האמורים במסכת סנהדרין (דף צ”ז), וגם גדל הפיזור והטלטול בקצות הארץ, ונתקיים בנו אם יהיה נדחך בקצה השמים, נוכל לקוות כי התקבצו כל הדברים יחד, ובהתעוררות תשובה מועטה נוכל לקוות כי יקרב הגאולה, כי הצרות הגיעו למעלה ראש והגלות נתארכה עד שנוכל לומר בפשטות כי כבר הגיע זמן אחרית הימים. ואם כן עתה בודאי החיוב עלינו להתעורר לתשובה וזה יקרב הגאולה וכו’. עכ”ל.

[קב] עיין ספרי הקטן ללקוט שושנים ח”ב סי’ ד’ הערה ל’, ושם הובאו השיטות בזה בס”ד, ראה שם כל הצוג”ה בשושנים בדלותינו.

[קג] כמו שנבאר יותר בעהי”ת להלן בפרק ב’, עפ”י הפסוק בהושע ג’ ה’: “אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה’ ואל טובו באחרית הימים” – שכן “ישובו” היינו התשובה שיעשו בסוף הגלות כמו שכתב הרד”ק שם: “זה יהיה באחרית הימים קרוב לעת הישועה שישובו בני ישראל בתשובה” עכ”ל, ופירשו חז”ל בילקוט שמעוני שמואל א’ רמז ק”ו ובמדרש שמואל פרשה י”ג, שתשובתם תהיה בזה שיתפללו לה’ לבקש מלכות שמים ומלכות בית דוד ובנין בית המקדש (שאלו הדברים שמאסו בימי ירבעם). ועי”ז יראו “סימן גאולה” (כמפורש בילקוט שמעוני הנ”ל), ובאבן עזרא על הפסוק שם מוסיף שאז יגאלו בפתע פתאום (בבחינת “ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים” – מבקשים דייקא), דזהו סיפא דקרא “ופחדו אל ה'” דפירש וז”ל: “שישובו במהרה בבא הקץ אל ארצם במרוצה פתע פתאום כדרך יחרדו כצפור ממצרים וכו'” עכ”ל.

ולפ”ז ארווח לן להשוות בין דברי חז”ל בכמה מקומות, דהנה לעיל הבאנו דברי רבי אליעזר בסנהדרין (ועוד) שבקץ הגאולה הקב”ה יכריח את בני ישראל לעשות תשובה (אם לא יעשו קודם מעצמם), ומאידך להלן פרק ב’ ה”ן עוד נבי”א מדברי חז”ל בפרקי דרבי אליעזר (ועוד) שבקץ הגאולה הקב”ה יכריח את עם ישראל לזעוק אל ה’ לישועה (אם לא יעשו כן מעצמם), והנה לאור האמור כאן – הכל עולה בקנה אחד, דתשובתם וזעקתם הם ענין אחד מאחר ועיקר הנדרש מעם ישראל הוא הכיסופין מעומק הלב לשלושת הדברים הנ”ל (שעצם הכיסופין הן הן התשובה ובאים לידי ביטוי מעשי ע”י הזעקה).

[קד] אור החיים הק’ פרשת ניצבים ל’ ג’, עיי”ש.

[קה] הב”ט היטב היטב הב”ט בזוה”ק פרשת דברים דף ע”ר ע”א משמע דלא סגי בתשובה לחוד, אלא תשובה יחד עם זכות התורה היא תביא את הגאולה, ושם נאמר: “פתח ואמר (בראשית כ”ט) הן עוד היום גדול וגו’ – האי קרא אוקמוה דכד ישראל יתערון תשובה לקמי קודשא בריך הוא בזכו אורייתא יתובון לארעא קדישא ויתכנשון מן גלותא.” ע”כ.

[קו] וז”ל מרן החיד”א בספרו מדבר קדמות מע’ ק’ אות כ’: “קו”ל גימטריא צו”ם, וגימטריא ממו”ן, ושלשתן גימטריא זא”ת. ודורשי רשומות אמרו כי בזה תחיש הגאולה, וזה רמז בזא”ת יבא אהרן אל הקדש, וכהנה וכהנה כתבו ורמזו בכמה מקראי קדש, כי הני תלתא כל חדא מינייהו היא סגולה לגאולה. קו”ל קורא בתורה הקדושה – רב התועלת, כי בזכות התורה תהיה הגאולה העתידה, כי הגאולות שעברו היו בזכות אבותינו הקדושים, ודא תהא למיקם סוכת דוד בזכות משה רעיא מהימנא, והוא תבע יקרא דאורייתא כמו שאמרו בזהר חדש דף י”ג דפוס ויניציא. ועל צו’ם מה היא – תשובה, שכן ראוי להיות חוזר בתשובה אשר צ’ם לו בדרך תשובה, וכשנשוב בתשובה הגאולה מהרה תצמיח. וצדקה תצמיח צמח דוד, וזהו ממו”ן – שמחסר ממונו לצדקה, ואין ירושלם נפדית אלא בצדקה כמ”ש בשבת דף קל”ט. אתה הראת לדעת כי תחת שלש אלה קול צום ממון תפרה ישע גאולת ישראל ותהי זא”ת נחמתנו. וכתב הרב זרע ברך ח”ג פרשת מקץ כי מק”ץ ר”ת ממון קול צום, ועתה כי דלונו מאד ואין ממון לצדקה פשו ק”ץ – קול צום, וזהו ק”ץ שם לחושך ע”ש באורך.” עכ”ל.

[קז] זוהר כי תצא דף רפ”א ע”א: “ומאן דהדר בתשובה וגמיל חסד בשכינתא ובכל אורייתא ובפקודין דילה ולאו איהי אלא למפרק שכינתא דא עביד חסד עם קונו וכאילו פריק ליה ולשכינתיה ולבנוי.” ע”כ.

[קח] פרשה ל”א (ברוב המהדורות).

[קט] וכתב על זה מוהר”ח פלאג’י זלה”ה בספרו מועד לכל חי סי’ ט”ו אות ג’: האמנתי כי אדבר דבכל פעם שאני קורא המאמר הנכבד הלזה, עיני עיני יורדה מים, דאיך יתכן דמלך הכבוד אלהי עולם ה’ הוא יושב ומצפה אותנו דנחזור בתשובה כדי לעשות טובה עמנו כל טובות שבעולם, וכל אחד הולך בשרירות לבו ואין איש שם על לב לאמור לכו ונשובה אל ה’, ואם בבנו החביב לו יארע דלעת ערב איחר לבוא לביתו יותר מהשעה שרגיל לבוא בכל ערב, אזי האב עיניו כיונים משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים מתי יבוא לביתו, וכן האשה שהלך בעלה למדינת הים כמה צער מגיע לה עד שתראה פני בעלה, וזה צע”ר השמים, ואם הקב”ה סובל שיעור זה הצער עלינו, על מה אנחנו ישנים בתרדמה גדולה כזאת ואין אנו חוזרין בתשובה שלימה, אהה ה’ אלהים תן בלב עמך ישראל לשוב בתשובה שלמה לפניך, לא לנו ה’ לא לנו כי לשמך תן כבוד.” עכ”ל.

[קי] דקיי”ל שהתפילה מועילה גם לתשובה, כמו שתיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר “השינו אבינו לתורתיך וקרבנו וכו'”, וכפי שדרשה ברוריא אשת רבי מאיר מהפסוק “יתמו חטאים מן הארץ – ולא חוטאים” שיש להתפלל על הפושעים לחזור בתשובה (ברכות דף י’ ע”א), וכן נמי במעשה דאבא חלקיה בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא ואהדרו (בתענית דף כ”ג ע”ב). ויש בענין זה אריכות גדולה (ועפ”י המרש”א והחזו”א ועוד) ויען כי אפס הזמן לא נוכל לשנות מסכת ארכי”ן זו לעתות כאלו.

[קיא] והנה מודעת זאת הנוסח שתיקן רבינו האריז”ל (בשער היחודים פרק י”ח ובכמה דוכתי) לומר בתוך ברכת “השיבנו” (שבתפילת י”ח) עבור מהר”ם אלשיך, להתפלל על בנו שישוב בתשובה. והנה המקובל מוהר”ר דוד עמאר זלה”ה (תלמיד רבינו ה”אור החיים” הק’) בספרו תפלה לדוד דף ב”ן ע”א הוסיף נופך (לכאו’ עפ”י חמדת ימים ח”ג פרק ו’ אות ע”ה) בנוסח זה להתאימו לבקשת תשובה עבור כל עם ישראל (שהוסיף לומר “כל פושעי ישראל”, ובהתאם לכך גם שינה לומר “אלקינו” במקום “אלקי”, ועוד כמה שינויים קטנים), והוא הנוסח הנדפס בהרבה סידורים של בני עדות המזרח בברכת השיבנו. ומשום לא תמנע טוב מבעליו, נביא כאן את הנוסח עם שינויים של הרב תפלה לדוד (והכוונות בסוגריים לפי האריז”ל): יהי רצון מלפניך ה’ (יכוין הוי”ה ניקוד צירי, שהוא בבינה) אלקינו ואלקי אבותי, שתחתור חתירה מתחת כסא כבודך, להחזיר בתשובה שלימה כל פושעי ישראל ובכללם תחזירני אני פלוני בן פלוני ופב”פ בתשובה שלימה לפניך, כי ימינך (יכיון לחבר החסד שהוא “ימניך”, עם הבינה, ע”י השם של ימין הבינה שהוא שם הוי”ה בניקוד סגול, ולפי האריז”ל סגי לכוין שם ה’ אך מדברי הרב תפלה לדוד נראה שנוקט לומר להדיא שם אדנות) פשוטה לקבל שבים (כלומר שתפשוט אותו הימין שהוא החסד לקבל תשובה שהיא הבינה).” ע”כ הנוסח. [ולגבי תיבת “להחזיר” כפי שמופיע בנוסח של הרב תפלה לדוד, בשער היחודים הנוסח הוא “להשיב”, ובשער רוח הקודש הנוסח הוא “וקבל”. ובפרי עץ חיים ובסידור הרש”ש: “ותקבל”].

[קיב] איכה רבה (וילנא) פרשה ה: “השיבנו ה’ אליך ונשובה – אמרה כנסת ישראל לפני הקב”ה רבש”ע שלך הוא השיבנו, אמר להם שלכם הוא שנאמר (זכריה א’) שובו אלי ואשובה אליכם נאם ה’, אמרה לפניו רבש”ע שלך הוא שנאמר (תהלים פ”ה) שובנו אלהי ישענו לכך נאמר השיבנו ה’ אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם.” ע”כ.

וע”ע במדרש תהלים מזמור פ”ה: “אמרו בני קרח עד מתי אתם אומרים שובו בנים שובבים (ירמיה ג’ י”ד), ישראל אומרים לך שוב אתה בתחלה, שנאמר שובה ה’ עד מתי (תהלים צ’ י”ג), ואתה אומר לא כי אלא שובה ישראל בתחלה. לא אתה תשוב לעצמך, ולא אנו נשוב לעצמנו, אלא שנינו כאחד, שנאמר שובנו אלהי ישענו (תהלים פ”ה ה’). מה אתה אומר הלעולם תאנף בנו, אם אנו עושין תשובה אין אתה מקבלנו, הלא אתה תשוב תחיינו, כשם שאמר יחזקאל [הנה אני] פותח את קברותיכם [וגו’] (יחזקאל ל”ז י”ב), וכתיב ונתתי רוחי בכם וחייתם (שם פסוק י”ד)”. ע”כ.

[קיג] על דרך שמבאר האלשיך את הפסוק בישעיה ל”ב ט”ו “עד יערה עלינו רוח ממרום כו'” וז”ל: “ידוע כי הגאולה העתידה איננה רק ע”י תשובה שלא כראשונות, כמפורש הטעם אצלנו בקצת מקומות, ואמרו ז”ל כי הבטיחנו הקב”ה שאם מעצמנו לא נשוב הוא ית’ יחזירנו, שנא’ בצר לך וכו’ ושבת עד ה’ כו’. וזה יאמר פה, כי החרבן האמור יהיה עד יערה עלינו רוח דעת את ה’ ממרום לשוב עד ה’ מעצמנו, ואז יתוקן הממושכן עלינו, והיה מדבר הם ערי קדשנו וציון שהיו מדבר, יהיו ככרמל שהוא בנוי ודשן.” ע”כ.

[קיד] בבא בתרא דף י’ ע”א, עיי”ש. וע”ע גם בתנא דבי אליהו זוטא (א’ י’) דנאמר “גדולה צדקה שהיא ממהרת יום בן דוד וימות גאולתנו”. ע”כ

[קטו] ישעיה נ”ו א’.

[קטז] ישעיה א’ ז”ך.

[קיז] סנהדרין דף צ”ח ע”א ושבת דף קל”ט ע”א: “אמר עולא אין ירושלים נפדית אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה”. ובאור החיים הק’ דברים ט”ו ז’ הביא לזה גם את הפסוק בישעיה נ”ד: “בצדקה תכונני”, עיי”ש.

[קיח] דכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים כמו שאמרו חז”ל בשבת דף קנ”א ע”א, וע”ע בזוה”ק פרשת אמור דף צ”ב ע”ב “עביד בר נש חסד בעלמא, אתער חסד לעילא וכו'”, והדברים יודעים ואכמ”ל.

[קיט] שערי הקודש למוהר”י הכהן מוולוז’ין זלה”ה סי’ ח’ אות ט’.

[קכ] שלחן הטהור (למהר”א ראטה זלה”ה) שער הצדקה פרק א’ עפ”י המדרש רות רבה א’ א’. איברא דהנותן שזיפת עיניו בדברי המדרש שם, ישר יחזה פנימו דלא מיירי לענין “צדקה” במובן של ממון, אלא שהקב”ה ילמד זכות על ישראל על ה”צדקה” שעשו לעולם ולעצמם בכך שקיבלו את התורה, עיי”ש, אלא דהרב שלחן הטהור הבין דההדגשה היא לענין “צדקה” בכל סוג, דהרי המדרש שם דרש כל זה מהפסוק  בישעיהו פרק ס”ג א’ “אני מדבר בצדקה רב להושיע”, וא”כ נהי דהצדקה העיקרית היא קבלת התורה, מ”מ כל צדקה שעשו (גם בממון) היא בכלל הלימוד זכות שהקב”ה ילמד עלינו כדי להשתיק את הקיטרוג. וכן למד גם ג”ע מהרי”ח בעל ה”בן איש חי” זלה”ה בספרו בן יהודיע על ראש השנה דף ל”א ע”ב עיי”ש היטב.

[קכא] סנהדרין דף צ”ח ע”ב: “שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח. יעסוק בתורה ובגמילות חסדים.” ע”כ. ויש לבאר דשני דברים אלו, עסק התורה עם גמ”ח,  משייכים את האדם לתקופה שאחרי חבלי משיח, וממילא אינם שולטים בו, כמו שאמרו חז”ל בברכות דף ח’ ע”א “אמר הקב”ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור – מעלה אני עליו כאילו פדאני, לי ולבני, מבין אומות העולם”. ע”כ. והבט וראה להגאון רבי יצחק אייזק חבר זצ”ל בספר אפיקי ים על סנהדרין שם כתב לבאר שכיון ששני האומות השולטות על ישראל באחרית הימים הם עשו וישמעאל, לכן כדי להנצל מהם צריכים שני זכויות אלו, גמ”ח כנגד עשו שהם קליפת השור, ותורה כנגד ישמעאל שהם קליפת החמור, עיי”ש באורך.  וראוי לצטט בזה מסקנת הכהן הגדול מאחיו בעל המשנה ברורה זלה”ה, בספר מכתבי החפץ חיים מכתב י”ג וז”ל: “היוצא מדברינו אחי ורעי, מאוד מאוד אנו צריכים להתחזק בשני ענינים אלו, בעסק התורה ובעסק החסד, ואם לא יעלה בידינו לקרב הגאולה בשלימות, אבל מכל מקום יועילו להקל את החבלי משיח” עכ”ל.

[קכב] החבי”ף במועד לכל חי סי י’ אות ס”ח וז”ל: “שהרי אמרו בסתם צדקה שמקרבת הגאולה, וכל שכן עם היות צדקה עם עמלי תורה שממהרת” עכ”ל, וראו הביא לנו דכ”כ מהרי”ד בלחם הפנים על ההגדה בפיסקא הא לחמא. והניף ידו שנית בספרו נפש כל חי מע’ ש’ אות כ”ג ד”ה או יאמר. וראה גם למוהר”ח הלוי כ”ץ זלה”ה בספר נחלת חיים בסוף דרשת שבת גדול, שמביא החזקת תורה בראש רשימת הדברים המקרבים את הגאולה.

[קכג] הגאון בעל שדי חמד זלה”ה בקונטרס “פקועות שדה” סי’ א’ ד”ה והן עתה.

[קכד] דעל מה שכתוב “על עזבם את תורתי” פירשו במדרש איכה בפתיחה אות ב’ דקאי על עזבם הת”ח שלא החזיקו בידם עיי”ש.

[קכה] זוהר פרשת וישלח דף קע”א ע”א: “ת”ח כמה עקימו וחכימו אתחכם בהוא ליליא ההוא דרכיב נחש לקבליה דיעקב דהא איהו הוה ידע דכתיב (שם כ”ז) הקול קול יעקב והידים ידי עשו ואי פסיק קלא דיעקב כדין והידים ידי עשו בגין כך אסתכל לכל סטרין לאבאשא ליה ליעקב ולאפסקא קליה וחמא ליה תקיף בכלא, דרועין מסטרא דא ומסטרא דא דאינון תקפין גופא דאתתקף בינייהו וחמא תוקפא דאורייתא ואתתקף בכלא כדין וירא כי לא יכול לו, מה עבד מיד ויגע בכף ירכו דאתחכם לקבליה אמר כיון דאתברו סמכין דאורייתא מיד אורייתא לא אתתקף וכדין יתקיים מה דאמר אבוהון הקול קול יעקב והידים ידי עשו, (שם) והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך, ובדא אתחכם לקבליה דיעקב דהא בגין דיתבר חילא דאורייתא אזיל ואתתקף עשו, וכד חמא דלא יכיל לה לאורייתא, כדין חליש תוקפא דאינון דסמכין לה וכד לא ישתכח מאן דסמיך לאורייתא כדין לא יהא קול קול יעקב ויהון ידים ידי עשו.” ע”כ.

[קכו] כן הוכיח בספר נפש שמשון חלק התורה וקנייניה עמ’ שנ”ג, ומסיק שם בזה”ל: “והתורה הקדושה לימדה אותנו כאן שענין זה הוא המקרב את הגאולה, באותו יום שנרגיש את האחריות על התורה, נתמוך בתורה, יבוא המשיח בעז”ה” עכ”ל.

[קכז] כ”כ הרב קב הישר סוף פרק מ”ט. וכ”כ החבי”ף זלה”ה בנפש חיים מע’ ג’ אות ט’.

[קכח] מועד לכל חי למוהר”ח פלאג’י זלה”ה סי ח’ אות ו’ עפ”י ספר מעשה הצדקה דף ק”ט ע”ב. ומה שמפרסמים קופות הצדקה לתת ק”ד פרוטות (ולתת לכל מטרה שתהיה), אינו התיקון כפי שנמסר, אלא כמו שכתבנו בפנים.

[קכט] הגאון מוהרי”ח בעל הבן איש חי זלה”ה בספרו בן יהודיע לבבא בתרא דף י’ ע”א, בשם בנו בן זכא”י רבי יעקב זלה”ה.

[קל] מוהר”ח פלאג’י זלה”ה בספרו צדקה לחיים מע’ ג’ אות ס”ח.

[קלא] שו”ת עין יצחק ספקטור ח”ב בפתח השער אות ל”א.

[קלב] מרן הגחיד”א במורה באמצע סי’ ח’ אות רל”א, עיי”ש, ואמנם שם כתב כן לענין ימי בין המצרים, מה טוב ומה נעים לעשות כן בכל ימות השנה כמו שכתב מוהר”א פאפו זיע”א בחסד לאלפים או”ח סי’ צ”ב סע י’ ובספרו פלא יועץ ערך “בית הכנסת”, ועין רואה ואוזן שומעת להגה”צ ר’ יהושע מאמאן זצוק”ל בעל שו”ת עמק יהושע שהיה מקפיד בזה מאוד והיה אומר כן במיתון ובכוונה גדולה.

[קלג] שלחן הטהור ראטה שער הצדקה פרק א’.

[קלד] מדרש זוטא איכה פרשה א: “יש דור שהוא מצפה למלכותי מיד הם נגאלים, שנאמר (ירמיה ל”א ט”ז) ויש תקוה לאחריתך נאם ה’ ושבו בנים לגבולם”. ובילקוט תהלים רמז תשל”ו: “אפי’ אין ביד ישראל אלא הקיווי כדאי הם לגאולה בשכר הקיווי וכו’ שמא תאמר עבר קציר וכר ת”ל קוה אל ה’ חזק תאמץ לבך וקוה אל ה’ לא נושעתם קוו ושובו וקוו וכו’.” ע”כ.

ורבינו יהודה הלוי ז”ל בכוזרי במאמר ה’ פרק כ”ז פירש את הפסוק (תהלים ק”ב): “אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו”, וז”ל:  “רוצה לומר כי ירושלם אמנם תבנה כשיכספו לה בני ישראל תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה” עכ”ל.

ובזה פירש מרן החיד”א בספר מדבר קדמות ערוך קיווי את מטבע ברכת את צמח דוד מהרה תצמיח, ש”כי לישועתך קיוינו כל היום” זוהי סיב”ה לגאולה. וכ”כ בצמח דוד פרשת ויחי דף קכ”ג. וכ”כ הרב מנוחת שלום אלרייבי מע’ ק’ אות ט”ז.

[ואגב חביבותא גבן, לא אמנע טוב מלציין גם לדברי ראש הישיבה הרה”ג ר’ יעקב ניימן זצוק”ל בספרו דרכי מוסר עמ’ שס”ד (בנדמ”ח) ששמע מפי קודשו של בעל החפץ חיים זלה”ה, שהביא מעשה נאה עם הג”ר יוסף דובער זצ”ל שכאשר שמע ובא ששלשים אלף יהודים מחכים לו בבריסק, נעתר לבקשה לשמש ברבנות שם למרות שהיה הדבר נגד רצונו, ולמד מזה הח”ח “קל וחומר” למשיח צדקינו, שאם היו מחכים לו בוודאי לא היה מסרב לבוא, עיי”ש].

ובספרי הקטן חזור ושושן בכרך על גלות וגאולה, מאמר ח’, כתבנו לבאר בס”ד טעם הדבר שהצפיה מביאה את הגאולה, ואלו תוכן הדברים בקצרה:

“ציפיה” לישועה מלשון צפיית העין, לצפות למקום מסויים, לשאוף למציאות של גאולה. [ולכן “ציפית לישועה” הוא תחילת דינו של אדם, כי כשבאים לדון את האדם צריכים קודם כל לברר להיכן פניו נוטות, איפה הוא נמצא מבחינת הרצון והשאיפה, ורק אחרי זה בודקים מה אירע אצלו בעולם המעשה]. ומעתה, מה שנאמר במדרש זוטא הנ”ל “יש דור שהוא מצפה למלכותי מיד הם נגאלים”, הענין הוא, שהמקום והמציאות שהאדם נכסף אליה, לשם הוא מתחבר, וכמו שכתב המלאך “המגיד” של מרן הבית יוסף בספרו מגיד מישרים פרשת בשלח מהדו”ק, וז”ל: “בהכרח שבמקום שהיית חושב, שם תדבק, וכו’, כי בדרך טבע במקום שהוא חושב ומהרהר שם נדבקת נפשו.” עכ”ל – ראה שם באורך [ויסוד זה מבואר ג”כ בדברי הב”ח באו”ח סי’ תכ”ו בביאור נימוק המהרי”ל בסוף הל’ חג השבועות, ובדברי הגר”א בביאורו לזוה”ק פרשת פקודי דף רכ”ו ע”א בענין חטא עץ הדעת (דף ט”ז ע”ד בדפי הספר), ובעיקר ידוע יסוד זה בתורתו של הבעל שם טוב זיע”א, ד”במקום שהאדם חושב שם הוא נמצא”, והארכנו בזה במקום אחר, ואין בזה ענין “סגולי” אלא יש בזה סברא עמוקה, דעיקר האדם הוא נשמה רוחנית, ואצל הנשמה אין מגבלות של מקום וזמן, ולכן אם היא נכספת לענין מסוים, אע”פ שאותו ענין הוא במקום אחר או בזמן עתידי, מגיעה הנשמה לאחיזה ובחיבור לאותו ענין], דלפ”ז נמצא, דבזה גופא שנכסף לגאולה, ומתחבר רוחנית לגאולה, מגיע לאחיזה במידת מה בבחינת הגאולה, ובזה בעצם מייצר מציאות של גאולה, כיון שהופכת את הגאולה העתידה לדבר שיש בו אחיזה וחיבור כבר עתה.

[קלה] סידור היעב”ץ הל’ ת”ב דלת ב’ חלון ו’ אות ט”ז: “אלמלא לא היה אלא עוון זה בידינו, שאין מתאבלין על ירושלים כראוי, די להאריך גלותינו והיא בעיני הסיבה קרובה היותר גלויה עצומה וחזקה לכל השמדות הגדולות הנוראות המבהילות הרעיונים אשר מצאונו בגלות וכו’.” עכ”ל.

[קלו] יבמות דף ס”ג ע”ב ונדה דף י”ג ע”ב: “אמר רבי אסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי”. ע”כ (פרש”י: “גוף – פרגוד שחוצץ בין שכינה למלאכים, ושם רוחות ונשמות נתונות שנבראו מששת ימי בראשית העתידות להנתן בגופים העתידים להבראות” עכ”ל). ובתנא דבי אליהו זוטא פרק י”ג: “וכמו שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שהיו פרים ורבים, כמו כן יגאלו לעתיד בזכות שהן פרים ורבים, ומנין לך, תדע לך שהוא כן שאין ישראל נגאלין אלא א”כ הם פרים ורבים ויהיו מלא כל העולם שנאמר (ישעיה נ”ד) כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש וערים נשמות ישיבו.” ע”כ.

ובזוה”ק פרשת פקודי דף רנ”ג ע”א: “דבהאי היכלא קיימין כל נשמתין וכל רוחין דזמינין לנחתא בבני נשא מיומא דאתברי עלמא, וכו’. וכד יסתיימון, אלין היכלא קיימא בריקניא, ויתפקד מלעילא, וכדין ייתי מלכא משיחא, ואתער היכלא דא לעילא ויתער היכלא לתתא.” ע”כ.

[קלז] מוהר”ר אליהו הכהן מאיזמיר זלה”ה בעל שבט מוסר, בספרו מדרש האתמרתי בדרוש א’ “קול חתן”. וכן כתבו עוד שרים רבים ונכבדים, ואכמ”ל.

וגדולה מזו מצינו להגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר בספר “בית יוסף חדש” (ומבוא בשו”ת יביע אומר ח”ז חאה”ע סי ב’), שהגאון בעל פאת השלחן אמר בשם הגר”א, שמצדו היה מוכן אף לבטל תורה ותפלה ולכתת רגליו מעיר לעיר וממדינה למדינה להשפיע לבטל החרם של רגמ”ה בענין שתי נשים, אילו היה עולה הדבר בידו, כי בזה תתקרב הגאולה (מפני שעי”ז היו מרבים בפריה ורביה). וכ”כ הגאון רבי שמואל העליר זלה”ה רבה של צפת במכתבו מיום יד טבת תרל”ו לרבי עקיבא יוסף שלזינגר הנ”ל, וז”ל: ובענין אשר שאל מה עמדי בענין חרם רגמ”ה, מעיד אני עלי שמים וארץ, כי שמעתי כמה פעמים מפי כבוד הגאון החסיד רבי ישראל משקלוב, בעל פאת השלחן, אשר שמע מהגאון האמיתי רבינו אליהו מוילנא, כי אם היה עולה הדבר בידו היה מבטל תורה ותפלה, ומסבב מעיר לעיר לבטל חרם רגמ”ה בענין שתי נשים, כי בזה תהיה התקרבות הגאולה. ע”כ. וע”ע בשו”ת בית אבי ח”ב סי’ ק”כ, ובשו”ת יביע אומר ח”ח חא”ע סי’ ב’ וח”ט חאו”ח סי’ פ”ה אות כ”א.

[קלח] שו”ת יחוה דעת הנדמ”ח ח”ז סוף סי’ קפ”א, דמביא הגמ’ ביבמות הנ”ל, וכתב דמכאן אזהרה שמענו לבל ישתמשו באמצעי מניעה אפי’ אם יהיה מחמת דוחק דיור ופרנסה וכדומה, דבזה מעכבים את גאולתנו ופדיון נשפנו, עיי”ש, והדברים ידועים ואכמ”ל.

[קלט] משנה באבות פרק ו’ במ”ח קנייני התורה: “והאומר דבר בשם אומרו, הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר (אסתר ב’) ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי.” ע”כ. וכן מובא במגילה דף ט”ו ע”א ובחולין דף ק”ד ע”ב. (ואגב, במגילה שם מובא מימרא זו בשם אמרה: “ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם וכו'”, ונהוג בעלמא לצטט אפי’ מימרא זו שלא בשם אמרה, וצ”ע).

[קמ] הגה”ק מהור”א זיסקינד זלה”ה בספרו יסוד ושורש העבודה שער החמישי (“שער הקרבן”), וז”ל: “חסיד אחד (אומר אנא עבדא המעתיק, לבי אומר לי דמר ניהו רב”ה הגאון בעל יסוד ושורש העבודה גופיה, זיע”א) העיד, שנראה אליו אליהו ז”ל במערה, ושאלו, מדוע אחרו פעמיו, והשיב לו, בשביל שלא ידעו להזהר בתפלתם בקריאת האותיות והנקודות.” עכ”ל.

והרחיב עוד בצוואתו סי’ ב’ וז”ל: “בניי אהוביי, הנה כבר העיד חסיד אחד ששמע מפי אליהו ז”ל, שאריכות הגלות הזה הוא רק בשביל שאינם נזהרים בתפילתם בקריאת האותיות והנקודות, וכו’. וגם אני הדל מעיד על זה, שאריכות הגלות המר הזה הוא רק בשביל זה בעוה”ר, וכל התפילות וההודאות שיוציאים מפינו אינם עושים פעולה למעלה בעולמות העליונים, בשביל שלא יצאו מפינו רוב תיבות התפילה וההודאה בשלימות כראוי כלל. ואם הזהר הקדוש מרמז על עוון זה בפסוק הבשר עודנו בין שיניהם ואף ה’ חרה בעם ר”ל, איך יעשו פעולה בעליונים ואיך יעלו לרצון לפני ה’ יתעלה ויתרומם לעשות לנו בקשתינו למהר גאולתינו. אוי לנו ואוי לנפשינו. לכן בניי, אני מזהיר אתכם על זה אזהרה גדולה, ותזהרו ג”כ להזהיר את בניכם שיזכה השם יתעלה אתכם, באזהרה גדולה על זה, ותזרזו ג”כ למלמד תינוקות של בניכם, לדקדק מאד עם הילד וכו’. וחנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. ותזהרו בזה מאוד מאוד.” עכ”ל.

וכמו כן צאינה וראינה להגה”ק ר’ יהודה קאמינער זצוק”ל בספר דגל יהודה פרשת ויחי שכתב בזה”ל: “ושמעתי פעם אחת מאדמו”ר מהרי”מ (מגור) זצוקללה”ה שאמר, כשיכיר העולם בטיב לשון הקודש אז יבוא משיח”. עכ”ל.

ומאידך, בעקבתא דמשיחא (כלומר לפני התיקון האחרון הנ”ל), כחה של הס”א תתגבר ביתר שאת ויתר עוז דוקא נגד הענין הנ”ל, באופן שבעיני הבריות יהיה ללעג וקלס כל מי שמייחס חשיבות לדקדוק האותיות והמקראות וגימטריות וכיו”ב (כאשר עינינו הרואות בדורינו דור יתום) – וכמבואר כל זה כמעט להדיא בספר קול התור פרק ב’ אות נ’ עפ”י דברי רבו הגר”א ז”ל בביאורו לתיקוני זוהר.

[ועל דרך הצחות ענ”י אמרתי בעניי, שיש מן ההכרח להרגיל את כל העם מקצה בדקדוק הלשון לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא בב”א, כי אחרת לא ידעו ולא יבינו מה שאליהו הנביא מבשר מבשר ואומר, כדבר שנאמר בישעיהו פכ”ח: “כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה” (פירוש המצודת דוד: כי דברי הנביא בעיניהם כאלו ידבר אליהם בלעגי שפה ובלשון אחרת שאינם מכירים בו). ועל זה יתפלל כל חסיד אליך שפת לא ידעתי אשמע (ובכל זאת) הסירותי מסבל שכמו].

וכל הנ”ל הבאתי בספרי הקטן ללקוט שושנים חלק ו’ שורש א’ נספח ב’, ושם הארכנו עוד בדלותינו בענין חשיבות הדקדוק בתפילה, קחנו משם.

[קמא] שכן נאמר בירמיה ל”א ח’: “בבכי יבאו ובתחנונים אובילם”, ופירש רש”י: “על ידי תפלה ותשובה”, ובמלבי”ם: “בבכי יבאו – יהיו דומים כבן הבוכה לפני אביו ומתחנן לפניו שיוליך אותו לבית אביו, אחר שנגרש מביתו על חטאו, ואני אמלא בקשתם וכו'” עכ”ל.

[קמב] זוהר הק’ פרשת שמות דף י”ב ע”ב: “ואמר רבי יצחק פורקנא דישראל לא תליא אלא בבכי, כד ישתלמון ויכלון בכי דמעות דבכה עשו קמי אבוי, דכתיב (בראשית כז) וישא עשו קולו ויבך, (אמר רבי יוסי אותו בכי דבכה עשו) ואינון דמעין אחיתו לישראל בגלותיה, כיון דיכלון אינון דמעין, בבכיה דישראל, יפקון מגלותיה הדא הוא דכתיב (ירמיה ל”א) בבכי יבואו ובתחנונים אובילם.” ע”כ.

[קמג] זוהר פרשת תולדות דף קמ”ו ע”ב: “כך עשו ההוא יקרא דאוקיר ליה לאבוי אוריך ליה כל הני זמנין דישלוט בעלמא דא ואינון דמעין אורידו לון לישראל בשעבודא דיליה עד דיתובון ישראל לקודשא בריך הוא בבכיה ובדמעין דכתיב (ירמיה ל”א) בבכי יבאו וגו’ וכדין כתיב (עובדיה א’) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה ליי’ המלוכה, בילא”ו.” ע”כ. ובתיקוני זוהר תקונא חד סר דף כ”ו ע”ב: “כד ישראל פתחין בתיובתא בבכיה מיד ותחמל עליו ודא איהו בבכי יבואו בזכות בכיה דיליה יתכנשון מן גלותא בכ”י ל”ב י’ דמעה בת עין י’ זעירא דאית היכלא דדמעה דלית לה רשו למפתח אלא בדמעה.” ע”כ.

[קמד] סנהדרין דף ק”ד ע”ב: “ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להן הקב”ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חנם – ואני אקבע לכם בכיה לדורות”. ע”כ.

[קמה] וכן מצינו במדרש איכה רבה פרשה א לדעת רבנן, דעתידין להגאל בזכות בכיה של ממש שבכו: “תני ר’ שמעון בן יוחאי אמר הקב”ה לישראל חייכם אתם בכיתם לפני בכיה של תפלות, סופכם לבכות בכיה של ממש, וכו’, והיכן בכו בכיה של ממש, [ר’ איבו ורבנן], ר’ איבו אמר חד ברמה וחד בבבל, ברמה, דכתיב קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים (ירמיה ל”א י”ד), בבבל, דכתיב על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו (תהלים קל”ז א’), ורבנן אמרי חד ביהוד מדינתא וחד בבבל, ביהוד מדינתא, דכתיב בכה תבכה (איכה א’ ב’), וחד בבבל, על נהרות בבל [שם ישבנו גם בכינו]. ר’ איבו ורבנן, ר’ איבו אמר אילו בכו עד שלא גלו – לא גלו, ורבנן אמרי בזכות אותה בכיה עתיד הקב”ה להחזירן, דכתיב כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי (ירמיה ל”א ט”ו), ואומר ויש תקוה לאחריתך נאם ה’ (ירמיהו ל”א ט”ז).” ע”כ. והגם דנאמר בלשון מחלוקת, בר נאה ומתקבל על הדעת דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דאילו היו בוכים על שלא גלו, לא היו גולים, וכיון שבכו רק אחר שגלו, לא נגאלו מיד אלא עתידין להגאל בזכות הבכיה.

[קמו] ברכות דף ל”ב ע”ב.

[קמז] חגיגה דף ה’ ע”ב. איכה רבה בפתיחות אות כ”ד.

[קמח] תיקוני זוהר תקונא תריסר דף ז”ך ע”א: “‘ותראהו’ דא שכינתא, דהוה בכי בגינה, מיד ‘ותחמול עליו’, ודא הוא ‘בבכי יבאו ובתחנונים אובילם’ בתחנונים ודאי לקיימא ‘וברחמים גדולים אקבצך’.” ע”כ.

[קמט] מוהר”ר משה קורדובירו זלה”ה בספרו אור יקר על הזוה”ק (בנמ”ח חי”ג עמ’ רט”ו) “ונודע כי ענין הבכיה הוא התעוררות הדין והיינו שהקב”ה מתעורר בדין על אומות העולם שהחריבו מקדש והגלו את ישראל וענו אותם, ומחדש עליהם גזרות לעתיד. ואותם הדמעות נעשות אבנים לבנין המקדש, שגוזר עליהם גאולה ובנין ירושלם ומקדש.” עכ”ל. ודברי הרמ”ק הנ”ל הביאם גם מוהר”ר אברהם אזולאי זלה”ה בספרו אור החמה ויקרא דף צ’ ע”א. וכדברים האלו מובא גם בשם החת”ס, בספר שיח יוסף ח”א עמ’ שמ”ה (והוסיף שכאשר יהיו אבנים מספיק ויהיה בנוי כולו, או אז ירד מהשמים).

ונראה מההקשר שבדברי הרמ”ק הנ”ל, דלאו דוקא דמעות שאדם מוריד על צער השכינה, אלא כל הדמעות שעם ישראל הורידו בגלות מחמת קושי הגלות, הינם בכלל אבני המקדש. וכן מפורש מרן החיד”א בקונטרס שמועות טובות (מכת”י – נדפס בקובץ עץ חיים דחסידי באבוב ח”ה), שפירש דגם הדמעות שמורידים על פטירת אדם כשר הם בכלל ענין זה, וז”ל: “כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב”ה סופרן ומניחן בבית גנזיו (שבת דף ק”ה ע”ב), כונת אר”י ז”ל (א”ה לא ברור מה שייכות לאריז”ל בדא), שאותם הדמעות נעשות אבני ספיר לבנין המקדש לעתיד לבוא, וזהו סופרן מלשון אבן ספיר. והזה פירוש הפסוק (תהלים נ”ו ט’) שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך – שאזכה שיעשו ספירים.” עכ”ל.

[קנ] בעל שו”ת מנחת אלעזר ממונקאטש זלה”ה, וכעת אינני זוכה איה מקומו לציינו.

[קנא] החוזה מלובלין זלה”ה בספרו תולדות יעקב יוסף פרשת וארא משמיה דהגה”ק רבינו ישראל בעל שם טוב זלה”ה זיע”א, שכן התגלה לו במחזה הלילה, וז”ל: “וכמו ששמעתי בשם מורי מה שנאמר לו  משמים טעם איחור ביאת המשיח, לפי שאין מאריכין באהבה רבה סוד נשיקין וכו’.” עכ”ל. וכ”כ מוהר”צ מקומרנא זלה”ה בספר אור עינים ערך “אהבה רבה”. וכ”כ הגאון בעל שו”ת מנחת אלעזר בספר שער יששכר מאמר חג הביכורים אות צ”ג. וכ”ה בעוד ספרים. ולכאו’ שורש הדברים הוא כנאמר בגמ’ במציעא דף פ”ה ע”ב, שגיזרת החורבן (והגלות) היתה מפני שלא ברכו בתורה תחילה, והכל עולה בקנה אחד.

[קנב] זוהר חדש רות דף מ”ח ע”ב: “כדין אתי גואל, אימתי, בזמנא דישראל מצלן צלותא וסמכין גאולה לתפלה. וישראל שריין על ארעא קדישא. וכד לא סמיך גאולה לתפלה אז לא סמיך דא לדא ואזלת בגלותא.” ע”כ. (ונהי דבמפרשים נוקטים שכל זה הוא ענין של ספירות ולא כפשוטו, מ”מ בוודאי מודו דיש בזה גם בחינה של הבנה כפשוטו, מאחר והזוהר נקט לשונות אלו להיות משל לספירות).

[קנג] בברכות דף ג’ ע”א: “רבי אליעזר אומר: שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב”ה ושואג כארי, שנאמר ה’ ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו. וכו’. אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב: שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב”ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם. ” ע”כ. וכ”ה בזוה”ק פרשת אחרי מות דף ע”ח ע”ב. וכתב הרא”ש שם פ”א סי’ ב’ (ומובא ביתה יוסף או”ח סי א’) דראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש כמו שנאמר (איכה ב’ י”ט) קומי רני בלילה לראש אשמורות. וכן נפסק השו”ע או”ח סי’ א’ סע’ ב’: “המשכים להתחנן לפני בוראו יכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה, שהתפלה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות, רצויה.” ע”כ.

וז”ל רבינו האריז”ל בשער הכוונות ענייני דרושי הלילה דף נ”ד ע”א (והן הן הדברים אשר בשער התפילה ענייני שכיבת הלילה, ובפרי עץ חיים שער תיקון חצות פ”ב): “ואמנם רחל (פי’ השכינה) הנקראת עקרת הבית נוקבא אמתית דזעיר אפין אין לה זווג אז (פי’ בחצות לילה), וכמו שנבאר ענינה והיכן מקומה עתה בלילה, כי ירדה אל הבריאה, ושם היא צועקת ושואגת אל השי”ת על חרבן בית מקדשה וכמש”ה קול ברמה נשמע וכו’ רחל מבכה על בניה וכו’, וג”כ היא נותנת זמירות והודאות אליו כל הלילה וכו'”. ושם בהמשך דף נ”ד ע”ב: “ונחזור לענין ראשון, כי בעת חצות לילה חוזרת לאה פנים בפנים להזדווג עם יעקב, וקומתה ככל אורך זעיר אפין, אמנם רחל בעת חצות לילה נגמר ענין התמעטותה עד שנשארה בסוד נקודה אחת, ורגלי לאה דחו אותה והוכרחה ליכנס ולירד למטה בעולם הבריאה. ונודע כי מדור הנשמות הם בעולם הבריאה וכו’. וזהו סוד ויהי בחצי הלילה וכו’ והנה אשה שוכבת מרגלותיו וכו’ כי קודם חצות לילה עומדת עמו באחוריו ובחצות ירדה למטה ממרגלותיו של זעיר אפין שהוא בעולם הבריאה כי [עד] סיום מרגלותיו נקרא אצילות, ואז  ויחרד האיש וילפת על שנפרדה בת זוגו ממנו ונפלה בעולם הבריאה, כי כל זה הוא מחמת עונותיהן של ישראל, שאם לא כן היו שניהם זעיר ונוקביה פנים בפנים לעולם ועד כנודע, וכמו שהב”ה יושב ושואג כארי על בת זוגו שנפרדה ממנו כמו כן נוקביה בוכה וצועקת ושואגת לבעלה הוא מבפנים באצילות והיא מבחוץ בבריאה, וזהו סוד אלקים אל דומי לך וכו’ הנדרש בס’ הזוהר פ’ לך לך [דף פ”ו ע”א] כנ”ל בענין השכינה הנקראת אלהי”ם ונקראת א”ל, שאל דומי לה ולא תחרש ולא תשקוט בקול צעקה אל דודה יעלנה מבור שאון אל מקומה הראשון אצלו בעולם האצילות”. ובהמשך שם דף נ”ד ע”ד: “וכשיקום בחצות לילה וכו’ יכוין אל הבחינה האחרת של רחל, לפי שאז ממש בעת חצות יורדת בעולם הבריאה כנ”ל, ואז תעשה שני דברים: הראשון, הוא ענין הבכיה בעת חצות ממש על חרבן הבית, לפי שאז ממש הוא עת ירידתה מן האצילות אל הבריאה והב”ה בעלה זעיר אפין צועק כארי מבפנים והיא מבחוץ כנ”ל, וישתף עצמו בצער השכינה שהיא זו הנקודה השרשית של רחל שירדה למטה, ויבכה כמו חצי שעה או יותר על פירוד רחל וגירושיה וגלותיה ועל חרבן בית המקדש, כי כל זה נעשה ע”י עונותינו, ולכן צריך שיכוין באופן זה כי הנה ע”י עונותינו גרמנו שהנשמות יפלו למטה בקליפות ונתערבו טוב ברע כנודע, ולסיבה זו הוכרחה רחל הנז’ לירד למטה בגלות וליכנס בין הקליפות כדי ללקט ולהוציא משם אותם הנשמות, וזהו סוד אל גנת אגוז ירדתי וכו’, והבן זה מאד. ונמצא כי ירידת רחל בחצות לילה היתה לסיבה הנז’, ואנחנו גרמנו כל זה בעונותינו, ולכן צריך האדם לבכות ולהשתתף בצערה זה, ובפרט מי שיודע בעצמו שהוא נמשך מן שורש נשמת קין בן אדם הראשון אשר זוהמת הנחש מתרבה בו, והנה בזוהמא ההיא נטבעין ניצוצי הנשמות, ואדם זה ידו במעל יותר משאר בני אדם, ומאד הזהירני מורי ז”ל בזה. ואחר שעשה הבכיה הזו אז יקום ויעסוק בתורה עד אור הבקר וגם בזה יכוין שהוא לצורך רחל הנז’ כמו שנתבאר וכו’.” עכ”ל.

[קנד] בספר עטרת ציון ח”א עמ’ מ”ט כתב על פי דברי מוהר”ר סלמן מוצפי זלה”ה: “הסגולה לקירוב גאולת ישראל וקיצור שנות הכבדת הגלות, היא על ידי בעיה והורדת דמעות בעת אמירת תיקון חצות בחצות הלילה.” עכ”ל. ובמקום אחר בחיבור הנוכחי כתבנו בענין כח הדמעות (באופן כללי, לאו דוקא בתיקון חצות) לענין קירוב הגאולה.

ואם לא יכול לבכות עכ”פ יעשה קול בכיה כמו שכתב באליה רבה או”ח סי’ ק”א סק”ט בשם הרב ווי העמודים עמוד העבודה סוף פ”י, ומרן החיד”א בשיורי ברכה יו”ד סי’ שצ”ד סק”ג, ועוד, ואכמ”ל.

[קנה] בספר ישמח צדיק (הנדמ”ח) בחלק תולדות המחבר, הביא מיומנו של רבי שלמה אליהו פריימן זצ”ל שהיה הגבאי של קבר רחל בזמן שילטון הבריטים, שכתב ששמע ובא מפי קודשו של, כדלהלן: “האדמו”ר [מאפטא, הרה”ק מוהרא”ל ליפשיץ זצוק”ל] סיפר לי כי יש לו הרבה חסידים בארצות הברית, ולפני זמן מה ביקר אחד מחסידיו באיטליה בוותיקן, והצליח לעלעל בספרים בספריית הוותיקן. החסיד המקבר היה מלומד גדול ושולט בשפות זרות וכו’ והוא הצליח להגיע אל ספר כתב ידו של התנא רבי שמעון בר יוחאי, ומצא שכתוב שם שאין דבר שיכול לקרב את הגאולה אלא רק שיסדרו תיקון חצות בכל לילה בקבר רחל, ואם יצליחו בדבר, יקרבו את הגאולה.” עכ”ל. וכ”ה בספר פותח שערים (יומנו של הרב הנז’) עמ’ קל”ד.

[קנו] בליקוטי הגר”א סוד האותיות דף מ”א ע”א כתב: “כל היושב בארץ ישראל, ומכל שכן הסובל ייסורי ארץ ישראל, למען קירוב הגאולה, הוא ניצוץ משיח בן יוסף.” ע”כ. ומודעת נמי כל המוזכר בספר קול התור והפולמוס מסביבו, ומפני רגישות הענין (מה נאמר ומה לא נאמר, ובמה שכן נאמר מהי כוונת הדברים) לא נרחיב בנושא.

[קנז] שו”ת תשובות והנהגות ח”ד סי’ שכ”ח, ועיקר חיליה דהרי בספר קול התור גופיה בפרק ה’ מבאר שצריכים לענין זה שבע מדריגות: השתוות, התעלות, התכללות, התטהרות, התקדשות, התגברות, והתייחדות. ובלאו הכי אינו מאנשי אמנה ואין שום תקוה ח”ו לעבודת אתחלתא דגאולה כי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנו אנשי אמנה וכו’. דדוקא צדיקים כאלו הם הראויים להרחיב גבולות הארץ ולפעול לאתחלתא דגאולה, עיי”ש.

[קנח] כ”כ בקב הישר פרק מ”ה בשם כתבי האריז”ל (והוסיף שמי שאינו יכול לכוין יחודים, עכ”פ יאמר “לשם יחוד” לפני התפילה והלימוד). והדברים ברורים, דהרי כל ענין היחודים הן הן תיקון חסרון הגלות שהוא העדר היחוד העליון, ש”אין השם שלם”.

[קנט] המקובל מוהר”ר יצחק כדורי זצוק”ל בשם מוהר”ר סלמן מוצפי שלה”ה, ומובא בספר חדוות החיים ח”ג פרק ס”א עמ’ ר”ה, אשר הוא היה אומר בזה”ל: “צריך להשתדל כל הזמן לקרב את הגאולה, ולעסוק במיוחד בייחודים אצל הכותל, שם נמצאת שכינת עוזנו, ואולי על ידי כן יבוא משיח” עכ”ל. עיי”ש. וזיל קרי בספר עמק המלך שער קרית ארבע פרק קל”ד, ודו”ק. והאריך בזה בספר ים החכמה תשע”ד עמ’ רפ”ד, וכתב דכשם שהמשכן נבנה ע”י בצלאל ביחודים וצירופי שמות, וכן בית המקדש נבנה ע”י החכם מכל אדם שלמה המלך ע”ה באמצעות יחודים עילאיין, גם בית המקדש השלישי ייבנה בבחינה זו, ולכן לצורך הכנת בית המקדש השלישי יש חשיבות רבה שיבואו צדיקים לכותל המערבי ויתעסקו שם בייחודים, עיי”ש.

[קס] כפי שהתבאר בס”ד בתשובה במקום אחר בנושא כוונות ויחודים למי שאינו מבין בהם.

[קסא] התבאר בתשובה הנ”ל.

[קסב] כ”כ הגאון בעל שו”ת דברי יציב זלה”ה בספרו שפח חיים פרשת שלח תשמ”א עמ’ י”ד, שהגאולה תבוא ע”י שמלמדים זכות על ישראל, ובפרט בהשוותם לגויי הארצות [וגם המשיח גופיה יעסק בזה, כמו שכתב מוהר”ר גדליה נליניץ זצ”ל בספר תשואות חן דף קי”ד ע”א וז”ל: “קיבלתי מרבותי שבחינת משיח יהיה שביכולתו ללמוד זכות על כל ישראל, וע”י הלימוד זכות יפיל הרהורי תשובה בכולם ויהיו כולם צדיקים” עכ”ל]. ובספר נחל יצחק מקומרנא פרשת ויחי עמ’ קפ”ו כתב “שאם היו חדלים מללמד חוב איש על רעהו, כבר היה מזמן הגאולה” עכ”ל. כן הגרי”מ חרל”פ זצ”ל בספרו מי מרום ח”ו פ”א כתב שלימוד זכות על בדור זו הדרך זו העיר להביא את הגאולה (וכל שכן לצפות לישועה), וז”ל: “בכלל הצפיה לישועה להאמין כי ראויים המה ישראל להגאל בכל שעה ושעה, שאם גם רבים הם הלקויים מצד החוץ, טהורים ונקיים הם מצד הפנים, כדברי תיקוני זוהר (תיקון ס’) על דרא דעקבתא דמשיחא: ‘טב מלגאו, ולבושא דיליה ביש, דא איהו עני ורוכב על חמור’. שאם לא מכירים בזה אי אפשר לצפות לגאולה באותה שעה, לכן יש להעמיק בקדושתם של ישראל ועומק זכותם שהם ראויים תמיד לגאולה וכו’, ישועת ישראל תלויה בעיקר ברצון ישרי לב ללמד זכות על ישראל.” עכ”ל.

ואע”פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר יש להביא מדברי התנחומא פרשת שופטים סי’ ד’: “היו ישראל בצרה והיה הקב”ה מבקש אדם שילמד עליהם זכות ולא היה מוצא שהיה הדור דל במצות ובמעשים, כיון שנמצא זכות בגדעון שלמד עליהם זכות מיד נגלה עליו המלאך שנאמר (שופטים ו) ויבא אליו מלאך ה’ ויאמר לו לך בכחך זה בכח זכות שלמדת על בני, הוי ושפטו את העם משפט צדק שיהיו מלמדין זכות על הדור.” ע”כ, ונהי דלא נאמר שם שזה מועיל גם לגאולה מהגלות החל הזה, הנה במדרש שמות רבה פרשת משפטים פרשה ל”ב למדו חז”ל דדרכו של גדעון יועיל גם לענין הבקשה הראויה לגאולה העתידה (אם כי יש לדחות די”ל דהיינו מצד הצעקה): “וכן בגדעון וכו’ ויאמר לך בכחך זה והושעת את ישראל, וכן לעתיד לבוא בשעה שיגלה הגאולה בא על ישראל שנאמר (מלאכי ג’) הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני.” ע”כ.

ובכן מובא בשם ספר המידות ערך תפילה ח”א סי’ נ”ט שכתב וז”ל: “מי שמלמד זכות על ישראל, על ידי זה מעורר תשועה, והתשועה באה על ידו”. עכ”ל.

ואגב דאתי לידן ענין זה, מכאן מודעה רבה לאורייתא, בגילוי דעת כלפי שמיא: בכל מקום שהזכרנו בעניותינו בחיבור זה עוונות וחיסרונות שגורמים לעיכוב הגאולה ואריכות הגלות ר”ל, היינו דוקא לימים ראשונים מקדמת דנא, אך הן עתה בימינו אנו שכל העם הנה הינם בגדר תינוקות שנשבו (כמו שהארכנו במקומו) מחמת אורך הגלות ותוקף הקליפות, הרי שאדרבא העובדה שנכשלים בדברים אלו זו היא סיב”ה לגאלנו, כי חלילה לשומר ישראל להשאיר את עם מרעיתו שרויים בטומאת העוונות האלו לאונסם שלא בטובתם, וכי עיוור הממשמש באפילה ענוש יענש כי נפול תפול, אלא הקם תקים עמו קומה עזרת לנו ופדנו למען חסדיך, ויפה שעה אחת קודם, והרי כבר הבטחתנו (בראשית רבתי פרשת ויצא) “כיון שישראל מגיעים עד לעפר מיד הם נגאלים”, ודו”ק. [וכל זה כלפי שמיא קאמינא, אך אנו לדידן שומא עלינו לעשות כל אשר לאל ידינו להתחזק ולחזק אחרים בכל אותם הדברים, וק”ל].

[קסג] הגם שהדברים הינם עפ”י חז”ל, מן הנאה להביא בזה לשון הטור חו”מ סי’ א’ מפני שהוא כפסק הלכה שכן הוא, וז”ל: “ולא חרבה ירושלים ולא גלו ישראל אלא על שבטלו המשפט כדכתיב (ישעיה א’) מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים וכתיב יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם וכתיב בתריה הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי ובמשפט עתידה לפדות דכתיב (שם) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה וכתיב (שם) דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה וכתיב בתריה אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו והוא מקרב הגאולה דכתיב (ישעיה נ”ו) שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות.” עכ”ל.

ועיין ילקוט שמעוני פרשת שופטים רמז תתק”ז:  “ואמר הקב”ה כשאתם משמרים את הדין אני גבוה שנאמר ויגבה ה’ צבאות במשפט, ומשרה שכינתי ביניכם שנאמר והאל הקדוש נקדש בצדקה, ואני גואל אתכם שנאמר כה אמר ה’ שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות, זה שאמר הכתוב ועוז מלך משפט אהב.” ע”כ. ובמדרש תנחומא פרשת שופטים סי’ ב’: “ולא חרבה ירושלים אלא על קלקול הדין” ע”כ.

[קסד] שבת דף קל”ט ע”א: “ואין הקב”ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל, שנאמר ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סגיך, ואסירה כל בדיליך ואשיבה שפטיך כבראשונה ויעציך כבתחלה וגו’.” ע”כ. וכ”ה בסנהדרין דף צ”ח ע”א.

[קסה] אגרא דכלה פרשת שופטים עה”פ צדק צדק תרדוף.

[קסו] כן מוסרים משם הטוב דהגראי”ל שטיינמן זצ”ל.

[קסז] ספר שבולי הלקט ענין תפילה סימן כ (ומובא ביתה יוסף או”ח סי’ קכ”ה ובט”ז שם סק”ב ובמשנ”ב סק”ה): “ובמעשה המרכבה מצאתי ברוכים לי שמים וארץ ויורדי מרכבה אם תגידו לבני מה שאני עושה בתפלת שחרית ומנחה בשעה שאומרים לפני קק”ק ה’ צבאות וגו’ ולמדו אותן שישאו עיניהם למרום נגד בית תפלתם וירימו עקביהם עם גופן בעת שמקדישין אותי כי אין לי הנאה בעולמי כאותה שעה שעיניהן נשואות בעיני ועיני נשואות בעיניהם באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקה ומנשקה ומזכיר גלותם וממהר גאולתם וכו'” עכ”ל.

[קסח] כך שגור בפומייהו דהפוסקים וספרי דבי רב שלמים וכן רבים, והנה בסנהדרין דף ק”א ע”א נאמר דבר דומה: “העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי שמעון בן חנניא כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנאמר ודבר בעתו מה – טוב.” ע”כ, וכן הוא במסכת כלה פ”א ה”ד, ועוד. אך לא נאמר “גאולה” אלא “טובה”, ומחזי כאילו נפלה טעות בדברי הפוסקים מפני הדמיון למשנה באבות לגבי האומר דבר בשם אמרו. ואולם בספר בתי מדרשות ח”א עמ’ רכ”ז מביא מסכת כלה מכת”י, ושם בפ”א נאמר להדיא “כל הקורא פסוק בזמנו מביא גאולה לעולם”. ע”כ. וכן בספר רושיינא (פירוש עה”ת לאחד הראשונים רבינו שמואל מרושיאה ז”ל) פרשת כי תבוא גורס ג”כ “גאולה לעולם” כנ”ל. וגם בלא”ה התוכן הוא בוודאי נכון, דבמסכת סופרים פי”ח ה”ב תנינן: “שכל המזכיר פסוק בעונתו, מעלה עליו כאילו בנה מזבח חדש והקריב עליו קרבן”. והיינו דיש בזה המשכה לאורות הגאולה.

ובספר פלא יועץ ערך רינה, כתב בזה”ל: “ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, הקורא פסוק בנעימה מביא גאולה לעולם”. ע”כ. ולכאו’ לא מצינו מקור בחז”ל לזה.

[קסט] בראשית רבתי סוף פרשת לך לך: “ובדם מילה עתידין ליגאל, שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים וגו’ (מיכה ז’ ט”ו), וכתוב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו וגו’ (זכריה ט’ י”א).” ע”כ. ובילקוט שמעוני יחזקאל רמז שנ”ד: “ר’ אליעזר אומר וכי מה ראה הקב”ה לומר שני פעמים בדמיך חיי, אלא אמר הקב”ה בזכות דם פסח ודם מילה תגאלו ממצרים, ובזכותם אתם עתידים להגאל בסוף מלכות רביעית.” ע”כ. וכ”ה בפרקי דרבי אליעזר פרק כ”ט.

והחבי”ף זלה”ה בנפש חיים מע’ ג’ אות ט’ הוסיף בזה, דמדרשים איתא נמי דנגאלים בזכות כיבוד אב ואם, ועפ”ז מפרש דצריכים זכות מילה כנגד ישמעאל דמילה בידם, וזכות כיבוד אב ואם כנגד עשו שזכות זו בידו, ואז נגאלים מתחת ידם עיי”ש.

[קע] אגדת בראשית פרק יז: “הבט לברית כי מלאו מחשכי ארץ נאות חמס (תהלים ע”ד כ’) – הבט לברית אעפ”י שאין לישראל מעשים טובים הקב”ה גואלן בזכות המילה.” ע”כ.

והרמב”ן בסוף פירושו לשיר השירים (כתבי הרמב”ן הוצאת מכון ה”ק) כתב וז”ל: “הזכיר גאולת נפוצות יהודה ואמר בה גם את בדם בריתך שלחתי וגו’, רמז בכאן על עקבות משיח שיהיה הדור כולו חייב ותשתכח תורה מישראל ותרבה החוצפה והעזות כדכתיב והבור ריק אין בו מים, ולא ישאר בידם רק זכות מצות מילה כו’ עכ”ל.

ובספר העיקרים מאמר ד’ פרק מ”ה הטיב לבאר את יסוד הענין, וז”ל: “ובעבור זה כל זמן שנראה אות הברית הזה קיים באומה, אף אם נראה תוקף הצרות עוברות עלינו תמיד, לא בעבור זה נתיאש מן הגאולה, כי אנחנו היום דומים לחולה שהוא קרוב למות וכל האנשים אומרים עליו שאין בו כח לחיות, כי כל עוד שנראה בו דבר מן החיות נשאר לא נתיאש שלא יחיה מחולי זה, וכן אף אם כל האומות אומרות עלינו שאנחנו באפס תקוה ושאבדה תקותנו נגזרנו לנו, הנה כאשר נראה אות הברית הזה נשאר ומתמיד בנו המורה על הקשר שיש בין הענין האלהי ובין האומה, נדע בודאי שעדין יש בנו כח לחיות, ושעל ידי הקשר הזה תשוב האומה לקדמותה ולאיתנה ולהדבק בענין האלהות כאשר היתה בחזון בתחלה.” עכ”ל.

[קעא] מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בשלח (מסכתא דויהי) פרשה ו’: “וכן את מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמנה שנאמר (שמות ד’ ל”א) ויאמן העם. וכו’. וכן אתה מוצא שאין הגלויות מתכנסות אלא בשכר אמנה שנאמר (שיר השירים ד’ ח’) אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש וגו’ וכתיב (הושע ב’ כ”ב) וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי באמונה.” ע”כ. וכן הוא בילקוט שמעוני פרשת בשלח רמז ר”מ.

ומאידך הגלות היתה על חיסרון באמונה, כשמו שאמרו ז”ל במדרש איכה רבה פרשה א: “לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם, ובמילה שנתנה לעשרים דורות, ובעשרת הדברות, ובחמשה ספרי תורה, מנין איכ”ה. א”ר לוי לא גלו ישראל עד שכפרו בשלשים ושש כריתות שבתורה ובעשרת הדברות מנין איכ”ה ישבה בדד.” ע”כ. ובירושלמי סנהדרין פ”י ה”ה: “א”ר יוחנן לא גלו ישראל עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים” ע”כ.

וע”ע באורחות צדיקים שער השמחה, ולמהר”ש אלקבץ זלה”ה בספרו אילת אהבים על שיר השירים ד’ ח’ (וכתב שיש בענין זה מסתורי חכמה עיי”ש), ולמוהר”ר מצליח עובדיה זלה”ה בספר חזון עובדיה דיליה (ליוורנו תקצ”ו) בדרוש על האמונה בריש הספר (כל הדרוש מבוסס על המדרש הנ”ל), ולחבי”ף זלה”ה בנפש חיים פלאג’י מע’ ג’ אות ט’, ולמוהר”י חי זריהן זלה”ה בעל שו”ת בכורי יעקב בספרו אהל יעקב פרשת ויצא דף ל”ו ע”ב, ולמוהר”ש אביחצירא זלה”ה בספרו כלי כסף פרשת מסעי דף קמ”ו ע”א ופרשת עקב דף רל”ו ע”א, ולהגאון חפץ חיים בספרו שם עולם בשער החזקת תורה, ושאר ספרי דברי רב. והבט וראה למהרמ”י אפשטיין (האדמו”ר מאוז’רוב) זלה”ה שענין זה שגור בפומיה טובא ועשה לו מטעמים בספרו אש דת ח”א פ”ג אות ו’, וח”ג פ”א מאמר ב’ אות א’, וח”ז פט”ו מאמר א’ אות ד’, וח”ח פי”ג מאמר ו’ אות ד’, וח”ט פ”ג מאמר ב’ אות ד’ וה’, וח”י פ”כ מאמר א’ אות ב’, ובספרו באר משה פרשת לך לך מאמר ז’ ופרשת בשלח אות כ”ה ועוד.

והגאון בעל שו”ת דברי יציב זלה”ה בספרו שפע חיים בדרשות לחומש רש”י תשמ”ג (עמ’ נ”ד בנדמ”ח) כתב לתת טעם לשבח לדבר, מפני שבגאולה העתידה יהיו בהכרח הרבה ניסים ונפלאות, וכדי לזכות בניסים צריכים אמונה כמו שמבאר שם עיי”ש.

[קעב] בקב הישר פרק מ”ה כתב וז”ל: “וכן קבלה היא בידי, מן אנשי מעשה, שאם היו יושבים ובטלים מן המצוות, היו ממשמשים בציצית והיו מסתכלין בהם, כי ההסתכלות בציצית היא ענין גדול ותקומה אל השכינה בגלות, וכו’.” עכ”ל.

[קעג] דרשות מהר”ח אור זרוע סי’ ל”א: “ובשכר התפילין הש’ יקרב הגאולה שנאמר וכבוד ה’ עלייך יזרח ונאמר וה’ בראשם ונאמר קומי אורי וגו’ ואומר והיה לך ה’ לאור, אימתי בזמן הגאולה”.

[קעד] ובספר שערי שלום (מובא בהבינני א’ גליון ד’ עמ’ ו’) כתב בשם רבו ה”קדושת יום טוב”, דהנחת תפילין דר”ת עפ”י הסוד שייכת לזמן הגאולה, ולכן ע”י שמניחים אותו כעת בגלות, עושים דמיון של כח הגאולה ובכך זוכים להמשיך את אורות הגאולה (ובכך למהר את הגאולה עצמה), עיי”ש. ועיין ספר מצוותיך שעשועי עמ’ קנ”ד שכתב לבאר דעפ”י הסוד תפילין דר”ת גורם שהגאולה תבוא ברחמים, מפני שהגבורות שבו קודמין לחסדים, בחי’ אשה מזרעת תחילה יולדת זכר שהוא רחמים גמורים, בחי’ הגאולה ועלמא דאתי, והיינו מאותו טעם שיש להאריך באהבה רבה עיי”ש.

[קעה] דברים רבה (וילנא) פרשת כי תצא פרשה ו’: “ד”א מהו שלח תשלח את האם אם קיימת מצוה זו את ממהר לבוא מלך המשיח שכתוב בו שילוח מנין שנאמר (ישעיה ל”ב) משלחי רגל השור והחמור, ד”א אמר ר’ תנחומא אם קיימת המצוה הזאת אתה ממהר את אליהו הנביא ז”ל שיבוא שכתוב בו שילוח שנאמר (מלאכי ג’) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והוא יבא וינחם אתכם מנין שנאמר (שם) והשיב לב אבות על בנים.” ע”כ.

ובזוהר הק’ מבואר דכל עיקרה של מצוה זו נועדה לעורר רחמי שמים על ישראל כדי לזרז את הגאולה, והוא תיקוני זוהר תקונא שתיתאה דף כ”ג ע”א ובזמנא דישראל מקיימי האי פקודא (דהיינו שילוח הקן) ואזלת אימא מתתרכא ובנין צווחין איהו אוליף זכו על עופין דיליה ויימא לקודשא בריך הוא והא כתיב בך ורחמיו על כל מעשיו אמאי גזירת על האי עופא דאתתרכת מקינה וכן מטטרו”ן אוליף זכו על עופין דיליה דאינון רוחין דפרחין בבני נשא דמכורסייא אינון נשמתין ומהאי חיה רוחין ומאופן נפשין ואינון בבריאה יצירה עשייה בשבת ויומין טבין נחתין עלייהו נשמתין ורוחין ונפשין בארח אצילות דאינון רוחא דקודשא מעשר ספירן וכל ממנא אוליף זכו על עופין דיליה דאינון נשמתין דפרחין בבני נשא ובזמנא דישראל מקיימין האי פקודא כל ממנא אוליף זכו על עופין דיליה וקודשא בריך הוא מה עביד כניש לכל חיילין דיליה ויימא וכי כל ממנא דעופי דלתתא אוליף זכו על עופין דיליה דממנא עלייהו ולית בכו מאן דאוליף זכו על בני דאינון ישראל בני בכרי ישראל ועל שכינתא דאיהי בגלותא דקנא דילה דאיהי ירושלם חרבה ובנוי בגלותא תחות יד אדונים קשין אומין דעלמא ולית מאן דבעי עלייהו רחמי ויוליף זכו עלייהו בההוא זמנא צווח קודשא בריך הוא ואמר למעני למעני אעשה ואעשה למען שמי ובדא יתער רחמי על שכינתיה ועל בנוי דבגלותא.” ע”כ.

[קעו] עיין שו”ת תשובות והנהגות ח”ג סי’ שכ”ט שכתב וז”ל: “אבל אנו שבעוה”ר שבעצמנו שילחנו בחטאנו את השכינה הקדושה וגרמנו הפירוד, ועברנו על הלאו לשלח האם כדכתיב (ישעיה ג’) “ובפשעיכם שולחה אמכם” (השכינה הקדושה), אין ענין לנו בכוונת מצוה זו שעדיין לא שבנו בתשובה ואנו בעצמנו גורמים הפירוד בעוה”ר”. ושם מביא סברא זו בתור הסבר מדוע לפי הגמ’ אין צורך לחפש אחר מצוה זו, ועכ”פ נ”מ נמי לענין מי שמזדמן לו מצוה זו, שיפשפש במעשיו ויחזור בתשובה לפני קיום המצוה.

[קעז] הגאון מהר”ם ן’ חביב זלה”ה בספרו יום תרועה (שמות בארץ) על ראש השנה דף ל’ ע”א, דעפ”ז פירש דברי הגמ’ שם: “ומנלן דעבדינן זכר למקדש. דאמר קרא (ירמיה ל’ י”ז) כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה’ כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה, מכלל דבעיא דרישה.” ע”כ. וכתב שם מהר”ם ן’ חביב וז”ל: ” פי’ דקרא הכי הוי, דלפי דישראל הוו מתרעמים על צרותם, שלח ה’ דברו ואמר מה אתם מתרעמים לא קצרה ידי להושיע, ואעלה ארוכה לך, אבל מה אעשה דעונותיכם גורמים דציון היא דורש אין לה, והיא צועקת לפני דאין אתם זוכרים אותה לעשות לה זכר למקדש, וא”כ איפה איך אזכור אתכם לגאלכם. באופן דלפירש זה, גאולתינו תלויה בעשות זכר למקדש, דבעיא דרישה. וזה כיון רש”י במ”ש כי אעלה ארוכה, כלומר אני מצד עצמי אעלה ארוכה, אבל המעכב הוא סיפיה דקרא דציון היא דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה.” עכ”ל. וכ”כ מוהר”י גינצבורג זצ”ל (חבר בבית דינו של הרב נודע ביהודה זלה”ה) בספר זרע יעקב על הגדה של פסח ב”הא לחמא עניא”. וכ”כ בספר זכרון אברהם זילברברג על ראש השנה דף ל’ שם ד”ה אח”ז.

[קעח] כך עולה לכאו’ לפי הטעם שכתב מהר”ם ן’ חביב זלה”ה הנ”ל, דעושים זכר למקדש כדי שיחשב “דרישת ציון”, ומסתברא לכאו’ דאם אינו יודע ואינו חושב שעושה כן זכר למקדש (וכגון שנוטל לולב כל שבעה ואינו מעלה בדעתו שעושה כן זכר למקדש) לא חשיב “דרישת ציון”, כיון שאין במעשיו כל כיסופין למקדש כלל. ויש לדחות.

[קעט] הנה בשער הכוונות דרושי סדר שבת דרוש א’ עניין כוונת הטבילה, כתב וז”ל: “כי כל הטועם התבשילין של שבת מערב שבת, זוכה לחיים עליונים” עכ”ל, והבינו מכאן כמה ספרי דבי רב, דלאו דוקא לעתיד לבוא ולאו דוקא לעצמו, אלא מקרב בזה את הגאולה לכל העולם. ואם כי לפקצ”ד מדברי האריז”ל אין ראיה לכך, יש בזה מן הסברא עפ”י סודם של דברים, דע”י שמקדים ליום שישי מאורות השבת, הרי שמושך מאורות העולם השביעי לתוך האלף השישי (ושו”ר שכ”כ בספר דעה חכמה לנפשך פרשת תולדות תשע”ו). ויש להביא לזה כעין סמך לדבר, דהנה בב”י או”ח סי’ רפ”ו מביא דברי שיבולי הלקט שכתב עפ”י נוסח המוסף “טועמיה חיים זכו” “שיש שסומכין מיכן שצריך לטעום תבשילו מערב שבת” עכ”ל (ובמחזור ויטרי עמ’ קע”ד מביא לזה ברייתא, ובסידור ר’ הירץ ש”ץ ובסידור דפוס זולצבאך מביאים כן בשם הירושלמי – ולפנינו ליתא), ומביא שם השבולי הלקט בשם רש”י (והוא בסידור רש”י סי’ תק”ה) שכל המילים האלו (ובכללם “טעומיה חיים זכו) נאמרו בסדר תשר”ק כדי לרמוז שעל ידי דברים אלו מביאים את הגאולה, כי על הגאולה נאמר (זכריה י’ ח’): “אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים”. וא”כ נמצא שטעימת מאכלי השבת במעלי שבתא – הינו בכלל הנושאים שעליהם רמזו אנשי כנסת הגדולה בנוסח התפילה שהם קשורים לקירוב הגאולה.

[קפ] סידור ישועות ישראל השלם עמ’ רפ”ז, וכתב שם דדבר זה מועיל מאוד גם לקיבול התפילות לאחר מכן [ומה שכתב לכוין גם שם אהיה במילואי כנ”ל, דבר זה מפורש גם בדברי רבינו האריז”ל, ואמנם האריז”ל הזכיר כן לענין תיקון הכעס ולא לענין קירוב הגאולה]. ובלקט סגולות שבקובץ צהר ח”ה (תשנ”ט) עמ’ ת”ע כתב שכל זה הוא קבלה מהקדמונים ז”ל עיי”ש.

[קפא] הרה”ק ר’ אהרן ראטה זצוק”ל בספרו שומר אמונים, מאמר הגאולה עמ’ שנ”ו. והניף ידו שנית בספרו מבקש אמונה עמ’ מ”ד, ובספרו טהרת הקודש מאמר מקוה ישראל, עיי”ש. ואם באורח זו אהלך, מה טוב ומה נעים אם יכוין דעביד הכי “בשם כל ישראל” להכין את כל ישראל לגאולה, וז”פ.

[קפב] עיין קובץ דרכי דוד על הלכות שבת (שיצא לאור ע”י בית המדרש החשוב דרכי דוד של נשיאה רבא הגאון מוהר”ש פנחסי שליט”א) בקונטרס מעייני הישועה שבסופו עמ’ רס”ה, שכן היו עושים בבית של דינו של הגר”מ אליהו זצ”ל (והיו עושים כן פעם בשנה). וגם בכמה חוגים חסדיים נהגו לעשות כעצה זו.

[קפג] בספרו ליקוטי שושנים דף י”ב ע”א כתב וז”ל (כאן הלשון עפ”י כת”י, דיש בו כמה שינויים, ונדפס בספר ניצוצי שמשון): איתא בילקוט לימודים דהיינו בפליאה דרבן גמליאל קרא זה לשונו: “אין ישראל נגאלין אלא בזכות ל”א מצות, דהיינו: יחוד השם, בכורים, אהבת השם, תשובה, ברכה, עומר, דין, יבום, משנה, צדקה, מגילה, חלה, כבוד אב ואם, עשירית האיפה סלת למנחה, מעשר, עירוב, שכר שכיר, נטילת ידים, כלאים, שעטנז, מצות ראיה, ואהבת, ועבדתם, וידוי, דמעות, יראה, ידיעת השם המיוחד, שנזהרים בדם נדה, יראת יין נסך דהיינו שמתיירא לשתות, נתינת העניים, והיה אם שמוע. והן ל”א מצות.” עכ”ל. והנה חלק ממצוות אלו אינם נהוגות בזה”ז, ואפשר דהכוונה ע”י לימוד עניינים אלו מדין “ונשלמה פרים שפתינו” (הושע י”ד ג’) דנחשב כאילו קיימם כדאיתא ביומא דף פ”ו ע”ב, כמו שבאמת מצינו לענין מצות סולת למנחה (שהוזכרה ברשימה זו) דהועיל למרדכי היהודי מה שלמד עם התשב”ר מצות סולת למנחה כדי להיוושע מגזירת המן כדאיתא במגילה דף ט”ז ע”א.

[קפד] פרק א’.

[קפה] וכיסוד הזה כתב מוהרח”ו בשער הגלגולים בהקדמה ל”ח דף ס”ב ע”ב, וז”ל: אמר לי (האריז”ל) דע לך, כי אין גדולת הנפש תלויה כפי מעשה האדם, רק כפי הזמן והדור ההוא, כי מעשה קטן מאד בדור הזה שקול בכמה מצות גדולות שבדורות אחרים, כי בדורות אלו הקליפה גוברת מאד מאד לאין קץ מה שאין כן בדורות ראשונים.” עכ”ל.

וצאינה וראינה נמי מה שכתב הרה”ק מגרודזיסק זלה”ה בשם המגיד ממעזריטש זלה”ה, בספר דברי אלימלך פרשת עקב וז”ל: “כי נודע כי עתה בדורות הללו שהקליפה גובר ועזי פנים שבדור הולכים ומתרבים, וקיימא עלנא ‘כי כסלא לאוגיא’, וישראל המה בדוחקא, אז גם הבחינה קטנה בעבודת ה’ נחשב בשמים לדבר גדול. וכמו שאמר הרה”ק איש אלקים מו”ה דוב בער (המגיד ממעזריטש זיע”א): ‘טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים’ – היינו מחמת שהמון רשעים רבים, נחשב גם מעט טוב שעושה האדם, להקרא בשם צדיק. וכמו שאמר אאמו”ר ז”ל ‘מקימי מעפר דל’ – היינו שמרוב עפרוריות והשפלות מקים גם בחינה קטנה ודלה להיות נחשב גדולה.” עכ”ל, והן הן דברי החפץ חיים הנ”ל.

[קפו] דכתב שם הח”ח שבדור האחרון יהיה “ריבוי ספרי הפוקרים אשר יפיצו בקרב העם, או שארי עצות של תאוה וחמדה שלוחי דיצר הרע, הכחות אשר יגרמו לפרוק עול מלכות שמים עול התורה והעבודה, בעת הזאת השרידים משלומי אמוני ישראל המתחזקים ומתאמצים לשמור כל חוקי התורה שלא להתרפות ממנה וגם את בניהם ילמדון להחזיק בתורת ה’ ושלא לסור מכל הכתוב בה ימין ושמאל וכו’.” עכ”ל. והרי שברוח קודשו זכה לכוין לענין האינטרנט והסמארטפונים וכדומה, שהם עצות של היצר הרע להפיץ בקרב העם תאוה וחמדה (והם כדוגמת ספרי הפוקרים שהיו בזמנו, שהיו אז הדרך היחידה להפיץ טומאה), ובזכות שה”שרידים” יתגברו אף על פיתואיים אלו, תבוא הגאולה.

[קפז] “ויש אנשים אשר בשביל לעשות את בניהם יהודים כשרים כדת התורה מקבלים עליהם לחיות חיי עוני ודוחק כל ימיהם ומשארית עמלם יפרישו שכר למלמדים ומורים שיתחזקו בניהם בתורת ה’ ואינם משנים מקומם בכל ענים ודחקם למקומות הרחוקים שהפרנסה מצויה יותר בשביל חינוך בניהם לתורה ויראה, בודאי נוכל לומר דנחשב זה תשובה לה’ בכל לב ונפש.” עכ”ל.

[קפח] “וכהנה הבנים השרידים אשר ה’ קורא השמים לילות כימים על תורת ה’ ומשחירים פניהם בדוחק מזונותיהם ורק להתדבק בתורת ה’ ומצותיו כל ישעם וכל חפצם, ובזמן שנמצאו להם הרבה מפריעים ומלגלגים, הם יתחזקו עצמם לעמוד על משמרתם משמרת הקודש בתורה ועבודה וכל הכתוב בתורת משה ודברי נביאים הכל קדוש אצלם.” עכ”ל.

[קפט] “ובתוך מצוקתם יתחזקו לשמור דת ה’ ובכל יכלתם ויפעלו בעצמם לחיות בלחם צר ומים לחץ ורק שלא יבא פגול לתוך פיהם ובזמן שנפשם רעבה וצמאה ועיפה, ולא יום אחד ושנים אלא כמה וכמה ימים ושנים.” עכ”ל.

[קצ] “ובכל ענים ומרודם לא יבעטו ח”ו.” עכ”ל. ובהמשך הוסיף גם: “ובאים ומתפללים ובוכים ומתודים לפני הקב”ה ומצדיקים דינו” עכ”ל.

[קצא] זוהר הק’ רעיא מהימנא פרשת עקב דף רע”ג ע”ב: “אלא בגין דכל עמא ולישנא (ישעיה ח’) והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה, אבל ישראל אינון קיימא דקודשא בריך הוא בהאי מדה ולא אכחישין ביה, ובג”ד במדה דא יתפרקון, הדא הוא דכתיב (שמואל ב’ כ”ב) ואת עם עני תושיע.” ע”כ.

[קצב] בהמשך שם תיכף אחרי הנ”ל: “ועני לישנא דענוי דאפילו אית ליה לב”נ עותרא ואיהו במרעין ובמכתשין עני אתקרי או דדחקין ליה בגיניה וצערין ליה כל יומא.” ע”כ.

[קצג] “אלא עוד נפשם בהם תתמוגג על מעוטם בתורה ובמצוות ה’ אשר אין בידם לעשות כראוי.” עכ”ל.

[קצד] “ו[ב]כל ענים ודחקם ירבו לרחם ולעשות חסד אחד עם חברו” עכ”ל.

[קצה] “ירבו לרחם ולעשות חסד אחד עם חברו בכל מיני השתדלות והתחכמות איך להטיב ולהשכיל אל דל” עכ”ל.

[קצו] אחרי שכתב את כל הנ”ל, כתב הח”ח וז”ל: “האין זה תשובה לה’ בכל לב ובכל נפש, כי עבודתם לה’ היא עבודה שלמה אשר זכות אחד מהם יכריע הרבה והרבה כהנה וכהנה.” עכ”ל. ובהמשך כתב עוד: “ועל כל האנשים האלו בודאי קרוב מאד לומר שנתקימו בהם פסוקי התורה והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבביך וגו’ ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוה היום אתה ובניך בכל ללבך ובכל נפשך, כי אלה השרידים שלומי אמוני ישראל שבים אל לבם ויודעים חומר העבודה והמצוה אשר עליהם ומוסרים נפשם לקיים את התורה הם ובניהם.” עכ”ל.

[קצז] והביא לזה ראיה שם, שבעת הגאולה יהיו בעם ישראל אנשים שהם בחינת “אדם” ואנשים שהם בחינם “בהמה”, וז”ל: “וכן נמצא בכתוב על עת הגאולה (ירמיה ל”א) וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה, וכתוב בגמ’ (סוטה כ”ב) דזרע בהמה קאי על אדם שאין בו לא מקרא ולא משנה ולא גמרא והיינו שימצאו שני סוגי אנשים וכנ”ל ושניהם יהיו מסייעים לקירוב הגאולה וכנ”ל.” עכ”ל.

[קצח] בראש השנה דף ל’ ע”א וכן בסוכה דף מ”א ע”א דרשינן: “כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה – מכלל דבעיא דרישה” (ונהי דשם הנ”מ להצריך עשיית “זכר למקדש”, גם תפילה היא בודאי בכלל זה כמו שכתב בפירושו של בעל הרוקח ז”ל על התפילה סי’ ע”ו).

ובמדרש תהלים מזמור ק”ו נאמר: “וירא בצר להם בשמעו את רינתם – אמר ר’ אלעזר, אין ישראל נגאלין אלא מתוך חמשה דברים: מתוך צרה, ומתוך תפלה, ומתוך זכות אבות, ומתוך תשובה, ומתוך הקץ. מתוך צרה שנאמר וירא בצר להם, מתוך תפלה שנאמר בשמעו את רינתם, מתוך זכות אבות שנאמר ויזכור להם בריתו, מתוך התשובה שנאמר וינחם כרוב חסדיו, מתוך הקץ שנאמר הושיענו ה’ אלהינו וקבצנו מן הגוים. אף משה כללם כולם בפסוק אחד, שנאמר “בצר לך ומצאוך [וגו’]” (דברים ד’ ל’): “בצר לך” – מתוך צרה, “ומצאוך כל הדברים האלה” – מתוך תפלה, “ושבת” – זה כח התשובה, “כי אל רחום וגו’ ולא ישכח את ברית אבותיך” – זה זכות אבות, “אשר נשבע להם” – זה הקץ, לכך נאמר וירא בצר להם”. ע”כ. (ועיין דברים רבה פרשת ואתחנן פרשה ב’).

והבט נא וראה באבן עזרא על שיר השירים ח’ ה’ (בביאור הפסוק מי זאת עולה מן המדבר וגו’): “כשיעלו ישראל ממדברות העמים, יאמרו למשיח, שהוא דודה: דע, כי תחת התפוח עוררתיך. והענין, כי היית אסור וישן, ולא התרתיך כי אם בתפלתי, כענין תפוח זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו, ודברי ותפלותי כאילו הם הולידוך.” עכ”ל.

[קצט] ואע”פ שלא היו ראויים להגאל כמפורש ביחזקאל כ’ ח’, עם זאת: “מפני הצעקה קבל תפלתם ברחמיו” עכ”ל הרמב”ן בשמות ב’ כ”ה.

[ר] שמות ב’ כ”ג.

[רא] רבינו בחיי שמות (ב’ כ”ג) בביאור הפסוקים “ויהי בימים הרבים ההם וגו’ ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה” שכתב וז”ל: “ואפשר לומר כי הפרשה הזאת היא רמז לגאולתנו, זאת העתידה שהיא תלויה בתשובה ובתפלה, כי כן בגאולת מצרים חזרו בתשובה והתפללו אל ה’ העונה בעת צרה, ונתקבלה תפלתם ובא להם הגואל מיד, ועל כן סמך לו “ומשה”, לרמוז כי ביאת הגואל תלויה בתשובה ובתפלה.” עכ”ל.

ופוק חזי בשמות רבה פרשת תצוה פרשה ל”ח: “אמר להם בכו והתפללו לפני ואני מקבל, אבותיכם כשנשתעבדו במצרים לא בתפלה פדיתי אותם שנאמר (שמות ב’) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, בימי יהושע לא בתפלה עשיתי להם נסים שנאמר (יהושע ז’) ויקרע יהושע שמלותיו, ומה אמרתי לו נטה בכידון, בימי השופטים בבכיה שמעתי צעקתם שנאמר (שופטים ו’) ויהי כי זעקו בני ישראל אל ה’, בימי שמואל לא בתפלה שמעתי להם שנאמר (שמואל א’ פרק ז’) ויזעק שמואל אל ה’ בעד ישראל ויענהו ה’, וכן אנשי ירושלים אף על פי שהכעיסוני בשביל שבכו לפני רחמתי עליהם שנאמר (ירמיה ל”א) כה אמר ה’ רנו ליעקב שמחה וגו’.” ע”כ.

והבט ראה גם בשמות רבה פרשת משפטים פרשה ל”ב: “ולא עוד אלא בשעה שצועקים ישראל לפניו תבא להם תשועה, כך בסנה שנאמר (שמות ג’) הנה צעקת בני ישראל באה אלי, וכן בגדעון (שופטים ו’) ויבא מלאך וגו’ וירא אליו מלאך ה’ וגו’ (שם) ויאמר לך בכחך זה והושעת את ישראל, וכן לעתיד לבוא בשעה שיגלה הגאולה בא על ישראל שנאמר (מלאכי ג’) הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני.” ע”כ.

וע”ע בהמשך מילתין בשם פרקי דרבי אליעזר ועוד.

וכ”כ הגאון החפץ חיים זלה”ה בספרו חומת הדת פרק י”ד, וז”ל: “והנה יש עוד עיקר גדול דבר שמקרב את הגאולה, והוא התפלה והצעקה, וכמו שהיה במצרים, וכדכתיב ונצער אל ה’ אלקי אבותינו וישמע ה’ את קולנו, ואף אנו צריכין להתנהג גם כן באופן זה, וכו’.” עכ”ל.

[רב] כ”כ המשגיח הגאון רבי יחזקאל לווינשטיין זצוק”ל בכמה דוכתי, ועיין אור יחזקאל ח”ג עמ’ רס”ד, ובקובץ עניינים תשכ”ט עמ’ נ”ח, וכתב להוכיח את הדברים עיי”ש.

וכן המקובל מוהר”ר לוי סעדיה נחמני זצ”ל כתב בספרו וענתה הישר הזאת עמ’ נ’ וז”ל: “העולה מכל אלה, שהגאולה תלויה בנו, כי השאלה איננה מתי יבוא משיח, אלא למה לא בא משיח. יציאת מצרים תוכיח “ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם”, וכן בשוטטנו בספרי יהושע ושופטים – רק אם צועקים נושעים. שמבלי אתערותא דלתתא אין מענה מלמעלה. והדעת הנכונה מחייבת זאת, שאם הדבר היה תלוי רק בעליונים, מי מעכב על ידם מלהושיע מאז ומעולם. אנחנו גרמנו להסתרת פנים, בעזיבתנו אותו, ואנחנו חייבים לחזור ולבקש את פניו.” עכ”ל.

[רג] פרקי דרבי אליעזר פרק ל”א: “ולמה נקרא שמו ישמעאל. שעתיד לשמוע הקב”ה באנקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, לפיכך נקרא שמו ישמעאל.” ע”כ. ומוהרח”ו זלה”ה בספר עץ הדעת טוב על תהלים קכ”ד א’ כתב וז”ל: “וכמו שאמרו רז”ל כי לכן נרא ישמעאל, על שעתידין ישראל לצעוק צעקות גדולות בימי גלותו, ואז ישמעם אל ויענם.” עכ”ל.

[רד] זוהר חדש פרשת בראשית דף י”א ע”ב: “עד דהוו אזלי חמו דקדרא שחרא והדר נהורא א”ר חזקי’ לרבי יוסי תא ואחזי לך דכך היא גאולתן של ישראל בעידנא דינהר להון שמשא דגאולתא יתי להון עקא בתר עקא וקדרותא בתר קדרותא. עד דאינון בה ינהר עליהון נהורא דקב”ה שנאמר כשחר נכון מוצאו (הושע ו’) וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג’) ובזמנא ההיא מלחמות יתעוררו בעולם גוי בגוי ועיר בעיר וצרות רבות יתחדשו על שונאיהם של ישראל עד שיקדרו פניהם כשולי קדרה ואח”כ יתגלה עליהן גאולתן מתוך שאגת לחצם ודחקם. וזהו שאמר דוד המלך ע”ה למנצח על אילת השחר. אילת השחר. אילת הבוקר הוה ליה למימר אלא על אילת וחוזק דשחרותא דישראל כד”א כגבר אין איל. בההיא שעת’ יזעקון בני ישראל וימרון אלי אלי למה עזבתני מגו עקתהון לבתר מה כתיב פתחת שקי ותאזרני שמחה (תהלים ל’).” ע”כ.

[רה] לשון מוהר”ר אהרן ברכיה מודינה זלה”ה במאמר הנקרא “הערה מהמחבר” הנדפס בסוף ספר אשמורת הבוקר.

[רו] המבי”ט בספרו בית אלקים שער התפלה פרק י”ז, וז”ל: “היות תפלה הצבור נשמעת תמיד, צריכים אנו לבאר ענין תפלת ביאת הגואל שאנו מתפללים אותה מזמן החורבן ערב ובוקר וצהרים בברכת גואל ישראל, ומהר לגאלנו כו’, תשכון בתוך ירושלים עירך, את צמח דוד עבדך כו’, ולכאורה מאחר ואין אנחנו נענים תפלה זו הנאמרת בכל יום ג”פ מפי כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם, מהי הפעולה שנפעלת מתפילתנו וכו’. ולתשובה זו אני אומר, כי כבר נתבאר כי המתפלל על דבר, גם כי לא נענה, לא יגע לריק, אלא שיש שכר לפעולתו במה שמקיים מצות עשה, ומכיר וידע כי אין מי שיוכל להשלים חסרונותיו כי אם הוא יתברך, כ”ש בהתפללו על ענין גדול הערך שהוא גאולתן של ישראל, והיות כוונתו כדי שתתפרסם גדולת האל יתברך ויהיה ביום ההוא ה’ אחד ושמו אחד, שיש לו שכר גדול בלתי ספק. אלא שענין קבלת תפלה זו שהיא כוללת לכל ישראל, אינה תלויה בכוונת קהל מן הקהלות בתפלה, אלא צריך כוונת רוב כל ישראל בה, כיון שהיא כוללת לכלם, ואף בכונה בה צריכים לעשות תשובה שלימה כדי שיענו, וכמש”כ (תהלים צ”ה) היום אם בקולו תשמעו, ומבלי זה אין תפלתם מקובלת גם כי תהיה בכוונה ביום מן הימים מן רוב ישראל, כי הוא כמו גזר דין שיש עמו שבועה דלא מקרע אפי’ לצבור, עד אשר יבא עתה וימיה ימשכו, כדכתיב (ישעיה ס’) בעתה אחישנה, (סנהדרין צ”ח) זכו אחישנה לא זכו בעתה.

[רז] ספר מסילת ישרים פרק יט, וז”ל: “ואם יאמר אדם מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים וכו’, המפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה. תשובתו בצדו, כאותה ששנינו (סנהדרין ל”ח): לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם, וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקב”ה שמח בזה. ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא (ישעיה נ”ט): וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, ואמר (שם ס”ג): ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך, ואמר (ירמיה ל’): ציון היא דורש אין לה, ופי’ ז”ל (סוכה מ”א): מכלל דבעיא דרישה. הרי כאן שחייבים אנחנו בזה, ואין לנו ליפטר מפני מיעוט כחנו, כי על כיוצא בזה שנינו (אבות פ”ג): לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה, ואמר עוד הנביא (ישעיה נ”א): אין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה.” עכ”ל.

[רח] ז”ל המבי”ט זיע”א בספרו בית אלקים שער התפלה פרק י”ז: “נראה כי על ענין נפלא כזה שהוא גאולתן של ישראל גאולה נצחית שאין אחריה גאולה, צריך להרבות בתפילה, דורות ראשונים ואחרונים. ומועילה תפילת הראשונים לתפלת האחרונים, וכו’. כי להיות הענין גדול הערך צריך ריבוי תפלות דור אחר דור כדי שתקובל תפלת הגאולה, ובהיות נשלמות תפלות הצריכות וידועות לו יתברך, מנין קצוב של תפילות שרוצה ה’ יתברך ויודע שכך מנין תפילות נצטרך לגאולה, אז בדור ההוא תקובל תפלתם, ובעת שנשלם סכום התפלות הצריכות תקובל התפלה, לא על ידי תפלה זו לבד, כי אם בהצטרף אותה עם התפלות הקודמות, באופן שכל התפלות הקודמות הן מועילות גם כן, וכשתתקבל תפלה זו לדור אחרון כשתצטרף עם הקודמות, הרי היא כאילו נתקבלה תפלת הראשונים, כיון שהיתה סעד לקבלת תפלה זו.” עכ”ל.

והמלבי”ם בתהלים ק”ב ח”י (בביאור הפסוק “פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפלתם”) כתב להדיא שגם תפילת “היחידים” (כלומר לא רק תפילת רבים) היא בכלל ענין זה, וז”ל: “שכל התפלות שמתפללים בעת החורבן, בין תפלת הערער ה’ פונה אליו, ובין תפלת הרבים, לא בזה את תפלתם, וה’ שומע כל התפלות האלה ואוסף אותם ושומר אותם ליום נועד.” עכ”ל.

וע”ע להגאון בעל שו”ת דברי יציב זלה”ה בספרו שפע חיים מועדים ח”ג עמ’ דש”ן שכתב וז”ל: “בל נחשוב ונתמה הרי כבר עשרות דורות התפללו וציפו לישועת ה’ ולא נענו, האם כל התפילות היו ח”ו לריק. וגם, מה תועיל תפילתנו. ודאי כל תפילה עושה את פעולתה, וכל תפילה מעוררת רחמי שמים כדי לקרב קץ גאולתינו. זאת ועוד, בכל תפילה וצפיה לישועה אנו מחזקים בנו את הקשר והזיקה לבנין ביהמ”ק ומשרישים בנו את האמונה והשתוקקות לראות את גילוי כבוד ה’ בבריאה.” עכ”ל.

[רט] ובשער הגלגולים סוף הקמה כ”ו (סוף דף ז”ך): “אמר אם תבעיון בעיו פי’ כי להיות ארבעה ועשרים טפות אלו של השתי כתות הנז’ באים בדרא בתראה, לכן צריכים שישתדלו להרבות בתשובה ובשאלות ובתחנונים לפני הקב”ה שיושיעם מן הגלות ויגאלם, וכו'” עכ”ל. ואין הכוונה לעשרים וארבעה נשמות בלבד, אלא ישנם אלפים ורבבות נשמות כאלו שבאו מאותו טיפות והם נמצאים בכל מקום בעולם, כמו שכתב מוהר”י פתייה זלה”ה בספר סבא דמשפטים בדרושים דף צ”ג ע”א, והוא עפ”י המובאר בשער הגלגולים דף מ’ ע”ב יעו”ש.

[רי] כעצרת רבינו האריז”ל (באזהרות מוהרח”ו בסוף הקדמת דרך עץ חיים ועשה טוב אות ד’, ושער התפלה עמ’ ל”ד ד”ה קודם, ושער הגלגולים הקדמה ל”ח, וספר החזיונות ח”ד עמ’ קנ”ו) וז”ל: “שקודם תפילת שחרית נקבל עלינו מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ויכוין לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי ע”י זה תעלה תפלתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תקון למעלה.” עכ”ל

[ריא] דכן הוא לענין כל מצוה וכל שכן לענין זה, כמו שכתב מוהרח”ו זלה”ה בשער רוח הקודש דף י”ב ע”ב וז”ל: “גם א”ל מורי ז”ל כונת הצדקה והתפלה, והוא ליחד שם י”ה הנפרד מן ו”ה, וקודם שיעשה האדם איזה מצוה או צדקה יאמר ליחדא שמא דקב”ה ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו בשם כל ישראל. עכ”ל. והבט נא וראה למוהרי”ח זצ”ל בספרו שלו שו”ת תורה לשמה סי’ ת”ע שנשאל “מה שנהגו לומר ‘בשם כל ישראל’, אם גם זה הוא בהסכמת רבינו האר”י זצ”ל”, והשיב כי בוודאי מפי האריז”ל יצאו הדברים, והם בשער רוח הקודש כנ”ל (וע”ע בשו”ת רב פעלים ח”א חאו”ח סי’ א’ ד”ה וכן מצינו כונה).

ובענין תועלת אמירת “בשם כל ישראל”, ע”ע בספר נועם אלימלך פרשת דברים א’ א’ שכתב וז”ל: “כי הטעם למה שאנו אומרים קודם כל עבודתינו ותפילתינו לשם יחוד כו’ ‘בשם כל ישראל’ – והכוונה, היות שאין צדיק בארץ [אשר יעשה טוב ולא יחטא] וגו’ (קהלת ז’, כ’), ואם כן האיך יכול לעשות איזה דבר קדושה באברינו כיון שנעשה בהם איזה עבירה חלילה, ונפגם אותו האבר, ואיך יכול להשרות עליו קדושת העובדא ההיא. אך שהתיקון לזה הוא במה שכולל עצמו עם כללות ישראל, כי יש עולם הנקרא כל ישראל והעולם ההוא שלם בלי שום פגם, כי הכללות ישראל הם הצדיקים כמו שנאמר (ישעיה ס’, כ”א) ועמך כולם צדיקים, ואם כן אף שהפרטים חוטאים לפעמים, אבל הכללות הם תמיד קיימים בקדושתם ואין שטן ואין פגע רע בהם וחלילה ותמיד צורתם חקוקה למעלה והוא הנקרא בספרי קודש אדם קדמון, ושם אין שליטה לחטא כלל והאדם מקשר עצמו שם בהתכללות ההיא ואז אותו האבר נקשר בכללות ונתקן בקדושה עליונה ואז יכול לעשות המצוה או העובדא ההוא. וזה עצה אחת.” עכ”ל.

וצאינה וראינה גם להרב מאור עינים פרשת ויצא וז”ל: “כי נודע מה שתקנו לומר לשם יחוד קב”ה ושכינתיה בשם כל ישראל הוא כשמכליל את עצמו עם כל ישראל ונעשה אחדות ואז השי”ת הוא שורה באחדות ואז לא יגורך רע כתיב (תהלים ה’, ה’) שהוא היצר הרע הנקרא רע שאינו יכול להיות שם וזהו וגללו את האבן וגו’ ונתבטל גם כן השם השני של יצר הרע שהוא רע נתבטל על ידי הנ”ל והבן.” עכ”ל. וכיו”ב כתב בתפארת שלמה פרשת ויגש וז”ל: “הנה עיקר בחינת העבדות הוא הערבות בשם כל ישראל, ואז הוא בשלימות אין בו אחיזה לסט”א, כמ”ש (תהלים קי”ט) ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים. ר”ל מי שהוא בבחינת ערב ערב עבדך לטוב אזי אל יעשקוני זדים הם הסט”א אין להם שליטה על התורה ומצות שלו כי אין כוונתו לעצמו רק ערב בעד חבירו להמשיך כל טוב עבורו ולא יפרע מן הערב.” עכ”ל.

[ריב] עירובין דף מ”ו ע”ב ופ”א ע”ב וצ”ה ע”א, יבמות דף קי”ח ע”ב, כתובות דף י”א ע”א, גיטין דף י”א ע”א, קידושין דף מ”ב ע”א, מציעא דף י”ב ע”א, חולין דף פ”ג ע”א.

[ריג] כדאיתא בפסחים דף ד’ ע”ב “דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה וכו'”, ולכו חזו ביתה יוסף או”ח סי’ י”ד ד”ה וליטול טלית, ובסוס”י תרמ”ט, וכל שכן לענין דנן דהגאולה כוללת כל הישועות כולן בגוף ובנפש.

[ריד] ובפרט לדעת התוס’ בפסחים דף צ”א ע”א ד”ה ד”ה איש, ובנדרים דף ל”ו ע”ב ד”ה מי, דזכיה מטעם שליחות, דהכא נמי הוי כשליח. ומודעת זאת דעת הר”ן בכמה דוכתי, דחל תורת “שליח” ע”י זכין שלא בפניו של המשלח, והיינו עכ”פ בדבר שהוא זכות ברור ואם אינו זכות ברור היכא דגילה דעתו דניחא ליה (והכא לענין תפילה על הגאולה, אנן סהדי דניחא לכל בר ישראל די בכל אתר ואתר), וכ”כ מרן הבית יוסף יו”ד סי’ של”א בדעת הרמב”ם דקיי”ל כוותיה. ונהי דלא כו”ע מודו בזה (וכבר נשתברו כמה קולמוסין בענין דעת הרמב”ן במציעא שם, והריטב”א בקידושין שם, והרשב”א בכמה דוכתי, ואכמ”ל), מ”מ לענין דנן שהוא רק מעלה רוחנית לקיבול התפילה, בוודאי דיש בזה עכ”פ מעליותא טובא על פני תפילת היחיד גרידא, וכדמוכח נמי מדברי רבינו האריז”ל הנ”ל.

[רטו] כ”כ שר בית הזוה”ר מוהר”ר יהודה פתייה זלה”ה בסבא דמשפטים בחלק הדרושים דף צ”ב ע”ב. עיי”ש. ולפי דרכו שם, ש”עיניהם נשואות” לענין תפילות נותן תוקף של שליחות בתפילה (כעין שליחות מיהא, כלפי שמיא), בימינו אנו מסתברא שהחרדים לדבר ה’ נחשבים כשליחי כל המוני בית ישראל, כי ביודעי קאמינא שרבבות אלפי ישראל מאחינו התועים, בתוככי לבם, עומדים ומצפים לחרדים נושאי דגל התורה שהם יתפללו עבורם ובפרט בעתות מלחמה ובכל עת צרה וצוקה.

[רטז] המבי”ט בספרו בית אלקים שער התפלה פרק י”ז, וז”ל: “דורות האחרונים הסמוכים לגאולה, קרובה תפילתם להתקבל יותר מדורות הראשונים שהיו רחוקים מזמן הגאולה, כך שאין לנו להתיאש מלבקש על הגאולה. והסיבה שתפילתנו בדורות אלו קרובה להתקבל יותר יש כמה טעמים: טעם הראשון, כי הרחוקים מן זמן הגאולה כדורות הראשונים הם צריכים הפצר והעתר יותר לשתקובל תפלתם לדבר רחוק אלף שנים מהזמן, מאותם שהם רחוקים מת”ק שנה, ואותם שאינם רחוקים מזמן הגאולה אלא כמאה שנים, הוא יותר נקל להם שתקובל תפלתם, וכן מה שיותר קרוב הזמן לגאולה יש יותר סכוים להקדימה בתפילה ובתחנונים. טעם ב’, וכו’ בעת שנשלם סכום התפלות הצריכות, תקובל התפלה, לא על ידי תפלה זו לבד, כי אם בהצטרף אותה עם התפלות הקודמות [שבכל הדורות], באופן שכל התפלות הקודמות הן מועילות גם כן, וכשתתקבל תפלה זו לדור אחרון כשתצטרף עם הקודמות, הרי היא כאילו נתקבלה תפלת הראשונים, כיון שהיתה סעד לקבלת תפלה זו.” עכ”ל.

[ריז] כ”כ בספרו חומת הדת פרק י”ד, וז”ל: “מכל זה אנו רואים שהקב”ה חפץ שירבו בתפלה לפניו ועל ידי זה יגאל אותנו, ועל כן גם אנו בזמננו צריכים להתחזק בתפלה וצעקה לה’, כי אחרי שהקב”ה מבקש שנתפלל לפניו למה נחשה בעת הזאת וכו’. ומלשון ‘ונצעק’ (דברים כ”ו ז’), וכן ממה שכתוב ‘וישמע ה’ את קולנו’ ולא כתיב ‘את תפלתינו’, משמע שאין די בתפלה בלחש כמו שאנו מתפללים בכל יום, אלא צריכים להתאסף ביחד ולצעוק לה’, כגון באמירת אבינו מלכנו וכיוצא בזה, עד שישמע ה’ צעקת עמו וישלח ישועתו.” עכ”ל.

ובעיקר ההבדל בין צעקה לתפילה בעלמא, ראוי לציין בזה דברי הזוה”ק פרשת שמות דף כ’ ריע”א: “אמר רבי יהודה הלכך גדולה צעקה מכולן, שצעקה היא בלב, הדא הוא דכתיב (איכה ב)’ צעק לבם אל ה’. צעקה וזעקה דבר אחד הוא, וזה קרובה להקב”ה יותר מתפלה ואנחה, דכתיב (שמות כ”ב) כי אם צעוק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו. אמר רבי ברכיה בשעה שאמר הקב”ה לשמואל (שמואל א’ ט”ו) נחמתי כי המלכתי את שאול למלך מה כתיב ויחר לשמואל ויצעק אל ה’ כל הלילה, הניח הכל ולקח צעקה משום דהיא קרובה לקודשא בריך הוא יתיר מכלהו, הדא הוא דכתיב ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. ת”ר האי מאן דצלי ובכי וצעיק עד לא יכיל למרחש בשפוותיה, האי צלותא שלימתא, דהיא בלבא, ולעולם לא הדרא ריקניא. אמר רבי יהודה גדולה צעקה שקורע גזר דינו של אדם מכל ימיו. רבי יצחק אמר גדולה צעקה שמושלת על מדת הדין של מעלה. רבי יוסי אמר גדולה צעקה שמושלת בעוה”ז ובעוה”ב, בשביל צעקה נוחל האדם העוה”ז והעוה”ב דכתיב (תהלים קז) ויצעקו אל ה’ בצר להם ממצוקותיהם יצילם.” עכ”ל. [ובדרך הערה, ניכר מדברי הזוה”ק, שעיקר המעלה של הצעקה ביא בכך שהיא יוצאת מן הלב, ולפ”ז מה שיש צועקים (מרימים קולם) באופן מאולץ, לא על זה נאמר דגדולה צעקה, אלא הכוונה היא לאדם שמתפלל כל כך מעומק הלב שהדבר מתפרץ אצלו באופן של צעקה, והשלמות היא דוקא כשמגיע למצב שלא יכול להוציא מידי משפתיו כנ”ל, ואכמ”ל].

[ריח] הדברים ידועים, ועיין אריכות בזה באהבת ישראל פרשת ויחי אות רנ”ח.

[ריט] המוקבל מוהר”ר סלמן מוצפי זלה”ה, מובא בספר עולמו של צדיק מהדו”ק עמ’ קל”ח.

[רכ] דגל מחנה אפרים פרשת וארא עה”פ וגם אני משעתי, דברי יואל מסאטמר פרשת וארא עמ’ קצ”א, ועוד.

[רכא] המבי”ט בספרו בית אלקים שער התפלה פרק י”ז, דלאחר שנתקשה מדוע הקב”ה עדיין לא קיבל תפילתם של כל ישראל שהתפללו במשך כל הדורות על הגאולה, השיב שלמבד שצריכים שרוב ישראל יתפללו על זה בכוונה, גם כן “צריכים לעשות תשובה שלימה כדי שיענו, וכמש”כ (תהלים צ”ה) היום אם בקולו תשמעו, ומבלי זה אין תפלתם מקובלת גם כי תהיה בכוונה ביום מן הימים מן רוב ישראל, כי הוא כמו גזר דין שיש עמו שבועה דלא מקרע אפי’ לצבור, עד אשר יבא עתה וימיה ימשכו, כדכתיב (ישעיה ס’) בעתה אחישנה, (סנהדרין דף צ”ח) זכו אחישנה לא זכו בעתה.” עכ”ל.

[רכב] בעל שו”ת מנחת אלעזר ממונקאטש זלה”ה בספרו שער יששכר ח”א מאמר חודש תמוז אות ל”ב.

[רכג] רבינו יעקב ממרויש ז”ל (מבעלי התוספות) בשו”ת מן השמים סי’ ה’, דלאחר שהאריכו להבהיר שיש להצריך טבילת עזרא, ומה שמקילים בזה אינו כהוגן, כתבו וז”ל: “ודבר זה גורם אורך הגלות, כי אם היתה תפלת ישראל כתקונה, כבר נתקבלה תפלתם זה ימים רבים.” עכ”ל. [ובהמשך כתבו דשוב שמעו מאחורי הפרגוד שזו גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ומוסיף דמ”מ שליחי ציבור צריכים להקפיד כדי לקרב את הגאולה – ופרט זה נזכיר בפנים בהמשך]. והגם דקיי”ל “לאו בשמים היא”, מ”מ היינו דוקא לענין פסיקת ההלכה, אך לענין לקרב את הגאולה שהוא מילי דשמיא י”ל דרצוי לשמוע לעצת פמליא של מעלה.

[רכד] הגאון היעב”ץ זלה”ה בשו”ת שאילת יעב”ץ ח”א סי’ קס”א, ונעתיק מליצץ לשונו כי נעמו: “והיא אחת הסיבות החזקות לאריכות גלותנו החל הזה אחר שכלו כל הקצים, כי איך תקובל תפלתנו שיבנה בה”מ ב”ב ע”י צירים וחבלים כאלה המוקצים, שעל ידיהם נדמה בית מקדש מעט למערת פריצים, כמה קהלות נחרבו בסבתם כמעט כסדום היו כאבני גיר מנופצים, אוי לנו עד מתי יהא עון זה טמון בידינו, לשלוח לפנינו אנשים מליצים, להטיל קטיגוריא בין ישראל לאביהם שבשמים יעברו חלוצים, זורקים כלפי מעלה בליסטראות וחצים, מקול מחצצים, וניגונים מתועבים ומשוקצים, יהמו ככלב לשונם חורצים, וראש מוחצים, בידיהם רומזים ועיניהם קורצים. וברגליהם מקפצים, לדברי נבלה בפיהם חרוצים, ולהמון נוגשים אצים, לתת על פיהם פי שנים אותם לוחצים, אנשים עורים נצים למי מדינים למי שיח למאחרים על היין בחנויות המשתאות וקוביאות רובצים, כל המדות שנאמרו בגר”ע בגרוע הלז הוא בוסר נקבצים שנואים למקום כקוצים, נראים מברכים ואינם אלא מנאצים. ע”כ ישעו ואין מושיע ישגו הצאן אל ההרים נפוצים, מזרה ישראל כרועה עדרו עוד יקבץ עליו לנקבצים, לשוב לבנות רחוב וחומות ירושלם אשר הם פרוצים, נכון יהי’ הר בית ד’ בראש ההרים כמגדל דוד בנוי לתלפיות תאות כל חפצים, אז ימלא שחוק פינו אז ישמח ישראל אל גיל אז יושר השיר בארץ יהוד’ כמלאכי מרום מקדישים ומעריצים. עכ”ל. והסכים לזה בשו”ת זכר יהוסף ח”א סי’ י”ד, ונדפס ג”כ בשו”ת באר משה ירושלימסקי בקו’ כבוד חכמים סי’ ל’ דף צ”ו ע”ב.

[רכה] שו”ע או”ח סי’ ג”ן סעפים ד’, ה’, ו’, י”א, י”ב, י”ג, י”ט. ועיין כ”ב.

[רכו] וכבר הארכנו בזה בדלותינו בספרי הקטן ללקוט שושנים חלק ו’ שורש א נספח א’ ונספח ב’, שש”ץ שיש לו את התנאים הנצרכים המבוארים בשו”ע (וכגון שמבדיל בין עי”ן לאל”ף וכדומה) דוחה את האבל (וכמובן שצריך להיות הדבר מתוך הבנה וללא פגיעה, אך סוף סוף אין נכון להשאיר את המצב כמות שהוא שכל פעם צריכים להעלות אבלים שאינם ראויים לשמש כש”ץ רק משום דרכי שלום, אלא היה מן הראוי לפרסם דינים אלו כדי שהאבלים שאינם ראוים לפי השו”ע יוותרו בנפש חפצה, כי כל הקפידא של האבלים בזה אינה אלא מחמת הבורות השוררת בנושא, ואילו ידעו שכך נוטה מיד”ת הדי”ן היו מבינים מעצמם שאין להם לעבור לפני התיבה, כי אין זה עילוי נשמת להוריהם אלא להיפך). וכבר מודעת זאת מה שמוסרים בשם הרה”ג ר’ יעקב עדס זלה”ה (מח”ס שו”ת חדוות יעקב) שהיה רגיל לומר: “אביו שמת, עשאו יתום, לא חזן”. ודפח”ח. (וכן הובא בשמו הטוב בשו”ת מעין אומר ח”א עמ’ עא’ סי’ יד’ בהערה). ואין צורך לקנות חלק בשדי המכפל”ה, אלא ראה נא בעניינו שם כל הנכתב בזה בס”ד.

[רכז] שו”ת מן השמים סי’ ה’, שענה לו המלאך בזה”ל: “שמענו מאחורי הפרגוד: לטהר כל ישראל יחד אי אפשר, אך אם יטהרו שליחי צבור בכל מקום, ימהרו ביאת הגואל” עכ”ל. ואח”כ שאל שוב אם הדברים אמיתיים על דעת המקום ב”ה, והשיבו לו בזה”ל: “באמת היה דבר ה’, והדברים עתיקים, עתיק יומיא אמרן” עכ”ל עיי”ש.

[רכח] משחא דרבותא או”ח סי’ קי”ב, והובאו דבריו בשו”ת יחוה דעת ח”ג סי’ ט”ז.

[רכט] בפירושו על התפילה סי’ קס”ח וז”ל: “כמה פעמים ביום אנו מבקשים על הגאולה, אולם בקשה בלבד אינה מספקת, יש ‘לתבוע’ את הגאולה כפועל שכיר המבקש את שכרו, שהדין הוא שאם אינו תובע אין החיוב לתת את שכרו בו ביום, כן אנו צריכים לתבוע את גאולתנו”. עכ”ל.

[רל] בברכות דף ל”א ע”ב נאמר: “ואמר רבי אלעזר, חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנאמר ותתפלל על ה’ – מלמד, שהטיחה דברים כלפי מעלה. ואמר רבי אלעזר, אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר ואתה הסבת את לבם אחרנית. אמר רבי שמואל בר רבי יצחק מנין שחזר הקב”ה והודה לו לאליהו. דכתיב: ואשר הרעתי. וכו’. ואמר רבי אלעזר, משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר ויתפלל משה אל ה’, אל תקרי אל ה’ אלא על ה’, שכן דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפי”ן עייני”ן ולעייני”ן אלפי”ן. דבי רבי ינאי אמרי, מהכא: ודי זהב, מאי ודי זהב, אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקב”ה רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די – הוא גרם שעשו את העגל. וכו’. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מנין שחזר הקב”ה והודה לו למשה, שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל.” ע”כ. ומבואר לכאו’ דהקב”ה ניחא ליה בתפילות כאלו, כי הרי הסכים על ידם.

ובמדרש תנחומא פרשת ויצא סי’ ה’ נאמר על הגר: “רבי ברכיה אמר שהטיחה דברים קשים כלפי מעלה, אמרה לפניו רבש”ע כביכול אתה דומה לבני אדם שהן אומרים ליתן דבר וחוזרים בהן. לא כך אמרת לי הרבה ארבה את זרעך, הרי הוא מת בצמא. מיד רמז הקב”ה למלאך להראות לה את הבאר.” ע”כ והכי נמי משמע דשפיר עבדא, מאחר שנתקבל תפילתה (אלא דאינו מוכח, דשמא נענתה אך גם נענשה).

וגם גדעון אמר (עכ”פ בפני המלאך) דברים קשים כגידין לכאו’ (שופטים ו’ ג’): “ויאמר אליו גדעון בי אדני ויש ה’ עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאתיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה’ ועתה נטשנו ה’ ויתננו בכף מדין.” ע”כ, ועל דברים אלו אמרו חז”ל בילקוט שמעוני שופטים רמז ס”ב: “וכיון שלמד סנגוריא על ישראל, אמר הקב”ה דין הוא שאגלה אני בכבודי עליו, שנאמר ויפן אליו ויאמר לו לך בכחך זה, אמר לו הקב”ה יש בך כח ללמד סנגוריא על ישראל בזכותך הם נגאלים שנאמר והושעת את ישראל.” ע”כ.

ועל הפסוק “ויקראו אל אלהים בחזקה” (יונה ג’ ח’) דרשו בירושלמי פ”ב דתענית ה”א: “מהו בחזקה – אר”ש בן חלפותא חציפא נצח לכשירא כל שכן לטובתו של עולם”. (ופירש בקרבן העדה: “חציף מנצח לעניו וכשר, כל שכן כלפי שמיא מהני”). והרמב”ן בשמות י”ג ט”ז הביא דברי ירושלמי אלו כדוגמא לכיצד צריכים להתפלל עיי”ש.

ומיהו מאידך, בענין מה שמשה הטיח דברים ואמר למה הרעתה לעם הזה וגו’ והצל לא הצלת וגו’, נאמר בסנהדרין דף קי”א ע”א דלאו שפיר עביד לכאו’: “ועל דבר זה נענש משה רבינו, שנאמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה. אמר לו הקב”ה חבל על דאבדין וכו’, ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת את עמך, עתה תראה אשר אעשה לפרעה – במלחמת פרעה אתה רואה, ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים.” ע”כ. ונהי דבשמות רבה פרשת שמות פרשה ה’ מבואר (בענין זה גופא שאמר “למה הרעתה וכו'”): “באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקב”ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מדת הדין”. ע”כ, י”ל דאינו סותר את הנ”ל, די”ל דאע”פ שהקב”ה הענישו בכך שלא יכול להכנס לארץ, מידת הדין בקשה לפגוע במשה עוד יותר (ולכו חזו להגאון המלוב”ן מוהר”ר חיים כפוסי זלה”ה בספרו באור החיים פרשת וארא, שמידת הדין רצתה לפגוע שאפי’ במלחמת פרעה לא יראה. ומן הראוי לציין בזה גם לדברי חסיד שבכהונה מוהר”א הכהן זלה”ה בעל שבט מוסר בספרו חוט של חסר פרשת וארא ו’ י”ב, שכתב שלולי שהקב”ה היה מעניש את משה רבינו “מראש” ע”י שעשאו כבד פה וכבד לשון, היתה מידת הדין פוגעת במשה בעת הזו, עיי”ש). ובכן במדרש שמות רבה שם גופא הביא בהמשך את הדרשה דנסהדרין הנ”ל. וראה גם בתנחומא פרשת וארא סי’ ד’. [ואפשר נמי דיש לחלק בין “למה הרעתה” דעל זה בקשה מידת הדין לפגוע וניצל, לבין “והצל לא הצלת” דעל זה נענש, ועיין].

ובסנהדרין דף מ”ד ע”א נאמר: “אמר רב נחמן אמר רב: מאי דכתיב (משלי ח”י כ”ג) תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות. תחנונים ידבר רש – זה משה, ועשיר יענה עזות – זה יהושע. מאי טעמא, אילימא משום דכתיב (יהושע ז’ כ”ג) ויציקום לפני ה’, ואמר רב נחמן בא וחבטן לפני המקום, אטו פנחס לא עביד הכי, דכתיב (תהלים ק”ו ל’) ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה, ואמר רבי אלעזר ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל, מלמד שעשה פלילות עם קונו: בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו רבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל. דכתיב ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף. ואלא מהכא (יהושע ז’ ז’) למה העברת העביר את העם הזה את הירדן. משה נמי מימר אמר: למה הרעתה לעם הזה. אלא מהכא (שם) ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן (פרש”י: ולו הואלנו – ולואי שהואלנו לישב ולא לעבור את הירדן, משמע שטוב היה לנו שלא לקיים מצוותך שאמרת לנו קום עבור את הירדן).” ע”כ. ומשמע שמשה נהג כראוי, שהביאו קרא ד”למה הרעתה לעם הזה” כראיה דאין בזה חיסרון ועדיין קרוי משה “תחנונים ידבר רש”, ורק אם אומרים שהיה עדיף לא לקיים מצוות ה’ בזה הוא דאיכא קפידא. וגם מהנ”ל משמע דפנחס נהג כראוי, שהרי הביאו מעשיו כראיה דשפיר דמי, ואילו בסנהדרין דף פ”ב ע”ב משמע דעכ”פ היה הו”א להענישו על כך לולי שגם זקנו אהרן הכהן היה בעל אותם המידות: “בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו רבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל וכו’ מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא”. ע”כ.

ובתענית דף כ”ה ע”א איתמר: “לוי גזר תעניתא ולא אתא מיטרא, אמר לפניו: רבונו של עולם, עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך. אתא מיטרא, ואיטלע. אמר רבי אלעזר לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה – ואיטלע, ומנו – לוי.” ע”כ. וע”ע בסוכה דף ג”ן ע”א ובמגילה דף כ”ב ע”ב. עיי”ש.

ומצינו גם גדר ביניים בכל זה לכאו’, דהנה בתהלים מזמור מ”ד כתיב: “עורה למה תישן אדני, הקיצה אל תזנח לנצח, למה פניך תסתיר תשכח ענינו ולחצנו”, ומצינו במשנה בסוטה דף מ”ז סוע”א (עפ”י ביאור הגמ’ בדף מ”ח ע”א) שהלויים היו שרים על הדוכן פסוק זה, עד שקם יוחנן כהן גדול וביטל אמירתו במקדש עיי”ש, והיינו דמצד אחד הפסוק עצמו עדיין נאמר על ידי כל עם ישראל ללא חשש (דפירשו חז”ל שם דאין הכוונה שיש ח”ו שינה לפני המקום, אלא “בזמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בנחת ושלוה” נראה כהנהגה של שינה כביכול), אך לענין לאמרו על הדוכן היתה בזה רגישות טפי וביטלו את אמירתו (אם כי י”ל שהביטול אינו מחמת דנראה כמטיח דברים אלא כדי שלא יטעו השומעים בהבנת כפירה “וכי יש שינה לפני המקום”).

ע”כ מדברי חז”ל במקומות השונים. והנה כל הביט לאר”ש בכל מאמרי חז”ל אלו, שאול ישאל, דדברי חז”ל בכל זה נראים כסותרים אהדדי בגוונין הרבה (האם מותר להטיח דברים לצורך תפילה, ובאיזה אופן, ועד כמה חומרת הענין, ואם משה רבינו נהג כשורה לענין זה אי לאו, ועוד).

ובאופן כללי מסתברא דיש לחלק (הגם שבחילוק זה עדיין לא נושענו מכל הסתירות) בין להטיח במובן של “טענה” כלפי מעלה, כאיש המתדיין עם חבירו בבית הדין, שעל זה הסכים הקב”ה כמובא בברכות הנ”ל (וגם זה רק אם הדברים נאמרים לשם שמים לטובתם של ישראל ובנקיות גמורה), לבין להטיח בלשון של תרעומת וטרוניה, שזה כבר יותר בבחינת חציפותא, שנענשים עליה. והבט וראה למהרש”א בתענית שם שכתב וז”ל: “נענש ואיטלע משום דא”ל בלשון תרעומות”. עכ”ל. ודו”ק. אלא דכאמור בזה לא מתיישבים כל הסתירות. וע”ע ביעב”ץ בספרו בית מדות דף ע”ח ע”ב אודות מעשה דלוי הנ”ל, שכתב וז”ל: “שהרי ודאי יפה עשה במה שבקש צרכי ישראל בזרוע, אלא שאעפ”כ היה לו להשמר בלשונו ולבקש רחמים בלשון רכה ותחנונים וכו'” עכ”ל, דבהמשך דבריו שם נקט דאף טענות אינו לטעון, כי אם לבקש רחמים גרידא עיי”ש, וגם זה לכאו’ לא עולה בקנה אחד עם כל מאמרי חז”ל הנ”ל.

ובספר עיוני תפילה וינרוט עמ’ רס”ו כתב לחלק בין הטחת דברים ספונטנית מתוך כאב (כאב מהאדם עצמו או מהמנהיג המרגיש את צרת הכלל כצרתו האישית), לבין הטחה של משא ומתן שכלי, ועל זה הוסיף לבאר דממילא יש הבדל בין “מנהיג” לאדם שאינו מנהיג, וז”ל: “מן המנהיג היהודי נדרשת רמת רגישות גבוהה כל כך עד שלא יהיה שום חוצץ בין כאב הזולת לכאבו שלו, לכן משה ואליהו הטיחו ולא נפגעו, שונה הוא לוי, הוא אמנם גברא רבה אך הוא איננו מנהיג, מנהיג דורו הוא רבי הגדול. הוא איננו מדבר בשם כאב היחיד שלו, הוא טוען בשמם של אחרים, הוא נוטל על עצמו תפקיד חשוב מאד מכוון לתכלית חיובית מאד אך עדיין תפקיד ותכלית, ולא ‘אני’ צרוף. הוא גוזר תענית, ורק אח”כ טוען, משמע אין זו צעקה ספונטנית. לשון אחר, ובמילה אחת, הוא נעדר אותה אותנטיות המאפשרת לאדם להטיח ולא להיפגע.” עכ”ל. עכ”פ גם לדבריו לא באו לכל ישוב כל הסתירות, ואכתי צ”ע. וראה בספר אמונת יהושע ח”א סי’ כ”ט שכתב כמה חילוקים בזה, ומקוצר המשיג היה נראה דברים דחוקים קצת, ועכ”פ גם לפי דרכו עדיין לא יצאנו י”ח כל הסתירות, עיי”ש היטב.

וכשענ”י לעצמי שפר קדמי ליתובי דעתא בזה על דרך שכתב הגר”מ פיינשטיין זצ”ל בעל שו”ת אגרות משה, בספרו דרש משה סוף פרשת אמור, דאע”ג דלא הביא מדברי חז”ל בזה כלל מ”מ נתקשה בסתירה לשון המקרא גופא, וז”ל: “וידבר אלקים וגו’ ויאמר אליו וגו’ – צריך להבין, מה טעם בקרא אחד בדבור אחד נאמרו ב’ הלשונות, קשה (כלומר ‘וידבר’) ורך (כלומר ‘ויאמר’). ונראה משום שעל מה שאמר משה ‘למה הרעותה’ בשביל צער ישראל, הוכיחו השי”ת שהרי יודע משה שהכל הוא לטובה כדי לקרב זמן הגאולה, וגם כלל אין להרהר אחר מדותיו של הקב”ה, ועל זה אמר ‘וידבר’ בלשון קשה ובמדת הדין שהוא שם אלקים, אבל מה שאמר זה משה דברים קשים שהטיח דברים היה זה רק מצד צער של ישראל שלא היה יכול לסבול, ומצד אהבת ישראל שגדולה היא אצלו מאוד יותר מחיי עצמו ומחיי הנצח שלו כשאר אמר ‘מחני’, על זה אמר לו בלשון רק באמרית אני ה’ במדת הרחמים ובשם המיוחד, שבזה מצינו דבדבר אחד כשיש בזה דבר טוב מאוד צריכין ליתן לו שכר על זה, אף דיש בו גם דבר חסרון שצריך להוכיחו על זה. וזהו גם ענין הספד, שאף שצריך להצדיק הדין ולידע שאין להרהר אחר מדותיו, מ”מ מותר לטעון ולומר לחד מ”ד מאי הו”ל למעבד (בבא קמא דף ל”ח ע”א), מצד הצער של האדם שנפטר.” עכ”ל. והיינו שבענין של ההטחה כלפי מעלה לטובם של ישראל, הטוב והרע משמשים בערבוביא, בבחינת “גדולה עבירה לשמה” (נזיר דף כ”ג כ”ב, הוריות דף י’ ע”ב), וממילא מצינו בדבר זה סתירות טובא, דאה”נ יש בזה תרתי, גם מעלה וגם חיסרון לשם שמים. ושו”ר להרה”ג ר’ משה אריה פריינד זצ”ל שכתב להדיא (בדרשה לליל ד’ של סוכות אוזפיזין דמשה, ה’תשמ”ח) דדבריו של משה היו “עבירה לשמה”.

ועכ”פ מצינו גם בדורות הראשונים והאחרונים שמקצת גדולי ישראל היו “כעין” מטיחים דברים למען הגאולה (בעיקר בענייני הגאולה), כמובן בלשון רכה ולא בקובלנה של ממש. כדוגמא, פיוטו הידוע של רבינו יהודה הלוי בעל הכוזרי ז”ל: “ידידי השכחת חנותך בבין שדי, ולמה מכרתני צמיתות למעבידי”. וכהנה רבות. וכן באחרונים, כגון בנוסחאות תפילה על הגאולה שחיבר מצינו להרמח”ל בספרו תשט”ו תפילות, שבכמה מתפילותיו נקט לשונות כאלו, כגון בסי’ קל”ז שכתב להתפלל בזה”ל: “והרי בכל אלה ראוי שתפלתם תעלה לפניך בכח, ותבקע בכל החשוכים, שהרי אתה אמת ובדריך אמת, שהאי מקוים וחוזרים ומקוים בקיווים עד אין מספר, וישועה לא נמצאת להם, והרי את אב שלהם וכו’ ולמה לא תרחם עליהם וכו’, איה חנינותיך איה נפלאותיך וכו’, ולא די שאנחנו איננו נושעים ממך אלא שאתה מוסיף יגון על יגוננו, צרות על צרותנו, נסיונות על נסיונות, עד שאין בנו כח לסבול וכו’. עד מתי כנחל דמעה נשפוך לפניך ולא תושיענו וכו’, ואם ביחודך אנו מתחזקים וכו’ מה תבקש עוד, ולמה ה’ אלקים אמת תרחק מן המתקרבים אליך, למה תסתיר פניך מהמבקשים אהבתך, וכו’, וכי תזכור עוונות ולא תזכור זכויות וכו’.” עכ”ל.

ובספר המידות ערך “תפילה” ח”ב אות ח’, כתב וז”ל: “כל המצר בצרות ישראל ומתפלל עליהם, אע”פ שמטיח דברים כלפי מעלה, אינו נענש.” עכ”ל.

וכן אודות הגאון בעל ה”משנה ברורה” זצ”ל, מובא עפ”י עדי שמיעה בספר מעשי למלך על פרשת בהר, שבחצות הלילה היה נכנס בחדרו להתפלל על הגאולה, ובתחילה היה מרחיב להודות להקב”ה על כל הטובות והניסים והנפלאות (כנראה שהקדמה זו היתה הכרחית כדי שלא לקנות בנפשו מידת הכפיות בטובת המקום חלילה לאחר הדברים שתכנן לומר בהמשך) ואח”כ היה “תובע” את הגאולה לפני בוראו ית”ש, ותוכן דבריו של החפץ חיים כתב הרב מעשי למלך שהיו בזה”ל: “נתת לנו תורה גדולה, קדושה וניצחית, הרי היא היתה תורה חתומה וסגורה, ומה עשינו עבורך, פתחנו את התורה, נתנו לך את הנביאים, את חכמי התלמוד, את גאוני התורה, קשרנו כתרים לתורה שבע”פ, ומה קבלנו עבור זה – צרות, רדיפות והריגות. ואנו לא התבוננו לכל זאת. בכל ארצות פזורינו וגלותינו לקחנו את התורה עמנו, הצלנוה מיד אויבינו, ועוד היום היא נשאת בידינו ואנו מחזיקים בה בחזקה. [וכו’]. כמה זמן עוד נכחה, עד מתי. הרי אנו כבר כולנו שבורין כחרס הנשבר. הבט והתבונן, אם עוד תמצא לב יהודי אחד שלם.” עכ”ל. עיי”ש. ודברי החפץ חיים בזה הובאו ג”כ בספר ילקוט גאולת ישראל עמ’ תקכ”ח, ובספר זהב לבושה (לאחד מבוגרי בית מדרשנו “ברכת אברהם”, מני”ר הרה”ג ר’ יוסף נהוראי אוחנה שליט”א, כיום רבה דק”ק שערי יוסף בתל ציון) פרק ט”ז סי’ תקמ”ג בשם קו’ בעקבתא דמשיחא פ”ג אות ט”ו, עיי”ש.

[רלא] שהרי לפי כל המבואר לעיל יש בזה נדנוד איסור אלא שאותם הגדולים עשו בזה “גדולה עבירה לשמה” ולזה צריכים נקיות גדולה מאוד, ומי הוא זה איזה הוא שיכול להעיד על עצמו שכל כוונתו לשם שמים. והב”ט היט”ב היט”ב הב”ט בדברי הגאון המהרש”ק בספרו חכמת התורה פרשת פנחס (בנדמ”ח עמ’ ט”ו) שבענין זה של צדיקים שהטיחו דברים כלפי מעלה, הרבה תלוי עד כמה הדברים היו לגמרי לשם שמים בתוככי לבם.

ויש להוסיף בזה ג”כ מה שכתב הרי”ח הטוב זלה”ה בעל הבן איש חי בספרו בן יהודיע על ברכות דף ל”א, בביאור מה שאמרו חז”ל שם שחנה ואליהו ומשה רבינו ע”ה הטיחו דברים כלפי שמיא והסכים אתם הקב”ה, וז”ל: “אך צריך לעיין מי התיר להם לדבר דברים קשים כנגד כבודו יתברך. ונראה לי בס”ד כי ודאי הם כיוונו בדברים אלו כונה של כבוד שיש לדברים אלו משמעות אחרת שהיא על דרך הכבוד והראוי ואין בהם קושי כלל, ורק משמעות הגלויה שבהם היא נראית קושי, ולזה אמר הטיח דברים לשון טחו את התנור בשומן של בשר בזבחים וכו’ כלומר הם הוציאו מפיהם דברים מתוקנים אך טחו אותם במשמעות שהוא קושי כי זו המשמעות הנגלית בהם היא של קושי. וכו’. ונראה לי דודאי דברים אלו לאו מדילהון אינון אלא הקב”ה שם אותם בפיהם כמ”ש רוח ה’ דבר בי ומלתו על לשוני, כי רצה הקב”ה שיוציאו מפיהם דברים לטובת ישראל מהגלוי שלהם קושי, והוא יתברך יקבלם בחיבה וברצון כדי שעי”כ גם המלאכים יתחזקו לדבר קושי נגד מידת הדין בעבור טובת ישראל ולא יחושו על עצמן פן יהיו נענשים בכך.” עכ”ל. אלמא דדבריהם נאמרו באופן המשתמע לתרי אנפי אלא שהפן האמיתי מוסתר והיה להם לכך רוח הקודש. וא”כ לא שייך ללמוד מדבריהם כלל לכל אדם מן השורה.

[רלב] עיין לעיל מה שהבאנו מדברי מהרש”א בתענית דף כ”ה ע”א. וכל שכן אם אומר בדרך כבוד גמור ללא נימה של טרוניה, שפיר דמי טפי. ומצינו כמה וכמה תפילות כאלו, שחז”ל לא התייחסו אליהם כמטיח דברים כלל, וכגון תפילת חזקיהו בברכות דף י’ ע”ב: “ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה’ – וכו’ רבי לוי אמר על עסקי הקיר, אמר לפניו רבונו של עולם, ומה שונמית שלא עשתה אלא קיר אחת קטנה – החיית את בנה, אבי אבא שחפה את ההיכל כולו בכסף ובזהב – על אחת כמה וכמה.” ע”כ [ובירושלמי תלמוד ירושלמי פ”ד דברכות מובא יותר באריכות: “באיזה קיר נשא עיניו, ריב”ל אמר בקיר של רחב נשא עיניו (יהושע ב’ ט”ו) כי ביתה בקיר החומה אמר לפניו רבש”ע רחב הזונה שתי נפשות הצילה לך ראה כמה נפשות הצלת לה הדא היא דכתיב (שם ו’ כ”ג) ויבאו הנערים וגו’ תני ר”ש בן יוחי אפי’ היתה במשפחתה מאתים אנשים והלכו ודבקו במאתים משפחות כולהם ניצולו בזכותה אבותי שקירבו לך כל הגרים האילו על אחת כמה וכמה. רבי חיננא בר פפא אמר בקירות בהמ”ק נשא עיניו (יחזקאל מ”ג ח’) בתתם ספם את סיפי ומזוזותם אצל מזוזותי והקיר ביני וביניהם בני אדם גדולים היו ולא היו יכולין לעלות ולהתפלל בבית המקדש בכל שעה והיו מתפללין בתוך בתיהם והקב”ה מעלה עליהם כאילו מתפללין בבית המקדש אבותי שעשו לך את כל השבח הזה על אחת כמה וכמה. ר’ שמואל בר נחמן אמר בקירה של שונמית וכו’.” ע”כ], ואע”פ שנשא קל וחומר, הגדירו חז”ל (בברכות שם) שתפילתו היא בגדר “בקשת רחמים” (שהוא לכאו’ ההיפך מלהטיח דברים), ולא מצינו כל הסתייגות מאופן תפילתו של חזקיהו מלבד העובדה שתלה בזכות עצמו (בהמשך הגמ’ בברכות שם). וכהנה רבות.

[רלג] עד [רמ”ג] – הועברו למקום אחר.

[רמד] ילקוט שמעוני שמואל א’ רמז ק”ו: “בשלשה דברים עתידים למאוס: במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבנין בית המקדש. אימתי מאסו שלשתם, בימי ירבעם, הדא הוא דכתיב (מלכים א’ י”ב ט”ז) ‘ויען איש ישראל ויאמרו אין לנו חלק בדוד’ – זו מלכות שמים, ‘ולא נחלה בבן ישי’ – זו מלכות בית דוד, ‘איש לאהליו ישראל’ – ולא לבית המקדש. אל תקרי ‘לאהליו’ אלא לאלהיו. אמר רבי סימון בר מנסיא אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתם, הדא הוא דכתיב (הושע ג’ ה’): ‘אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ אלהיהם’ – זו מלכות שמים, ‘ואת דוד מלכם’ – זו מלכות בית דוד, ‘ופחדו אל ה’ ואל טובו’ – זה בית המקדש.” ע”כ. וכן הוא במדרש שמואל פרשה י”ג (אלא דשם גורסין “סימן ברכה” ולא “סימן גאולה”).

ובמקום אחר כבר הבאנו לישנא דרבינו אברהם אבן עזרא ושל הרד”ק על הושע שם, שזו תהיה התשובה של עם ישראל באחרית הימים, לבקש שלושת הדברים האלו, ואז יגאלו. ולפ”ז מוכח דלא סגי במה שאנו מבקשים בתפילת העמידה (לפי נוסח עדות המזרח, והמקביל בשאר הנוסחאות): “ומלוך עלינו מהרה אתה ה’ לבדך”, “תשכון בתוך ירושלים”, “את צמח דוד עבדיך מהרה תצמיח”, “והשב העבודה לדביר ביתיך” וכיו”ב, כי כל זה הרי אנחנו מבקשים כבר מאות שנים ועדיין לא נושענו, אלא בעל כרחין דצריכים בקשה ביתר שאת ויתר עוז, וכפי שיבואר בפנים בשם הגאון בעל ה”חפץ חיים”.

[רמה] בכמה וכמה דוכתי הזוה”ק, ונציין עכ”פ מקום אחד המראה על המעלה הגדולה שיש בבקשת הגאולה עבור השכינה דייקא, והוא בפרשת ויקרא דף כ”ב ע”א: “קודשא בריך הוא אמר ‘אלי קורא משעיר’ – קלא שמענא בגלותא דשעיר, אינון דדחקי בינייהו, אינון דשכבי לעפרא, ומאי אמרי, ‘שומר מה מלילה שומר מה מליל’ (א”ה: השכינה נקראת “לילה” אחרי חצות, ונקראת “ליל” לפני חצות) – אינון תבען לי על מטרוניתא, מה עבדית מן מטרוניתא דילי. כדין קודשא בריך הוא כניש לפמליא דיליה, ואמר: חמו בני רחימי, דאינון דחיקין בגלותא ושבקין צערא דלהון ותבעין לי על מטרוניתא, ואמרי ‘שומר’ – אנת דאקרי שומר – אן הוא שמירה דילך, אן הוא שמירה דביתך, ‘מה מלילה’ – מה עבדת מלילה, הכי נטרת לה, ‘מה מליל’.” ע”כ.

[רמו] והיינו אם מונים גם ברכת “גואל ישראל”, והגם שרש”י במגילה דף י”ז ע”א כתב דקאי על גאולה מהצרות הפרטיות, היינו דזו היא סיב”ה למיקום הברכה כי עיקרה נתקנה על כך, אך יש לכוין בברכה זו גם על גאולת הכלל כמו שכתב רש”י עצמו בספר סידור רש”י סי’ נ”א.

[רמז] נפש חיים פלאג’י מע’ ג’ סוף אות י”ד עפ”י תיקוני זוהר תיקון כ”א עיי”ש.

[רמח] וע”ע בענין זה שלא “לדלג” על אמירת הקרבנות, בספרי הקטן שפתי שושנים עמ’ רס”ג, עיי”ש.

[רמט] הנה בזוה”ק פרשת בחוקותי דף קי”ד ע”ב נאמר: “זכאין אינון ישראל קזכו דמשכונא דא למהוי גבייהו מן מלכא עלאה דאף על גב דאינון בגלותא קודשא בריך הוא אתי בכל ריש ירחי ושבתי וזמני לאשגחה עלייהו ולאסתכלא בההוא משכונא דאית ליה גבייהו דאיהו כסופא דיליה למלכא דסרחא מטרוניתא אפקה מהיכליה מה עבדת נטלת ברה דיליה כסופא דמלכא רחימא דיליה ובגין דדעתא דמלכא עלה שבקיה בידהא, בשעתא דסליק רעותא דמלכא על מטרוניתא ועל ברה הוה סליק אגרין ונחית דרגין וסליק כתלין לאסתכלא ולאשגחא בין נוקבי כותלי עלייהו כיון דחמי לון שארי בכי מאחורי קוסטי כותלא ולבתר אזיל ליה.” ע”כ. והיינו שבשבתות וראשי חודשים ובמועדים, הקב”ה כביכול מסתכל על השכינה ועל עם ישראל שבגלות, ובוכה. וכתב הרמ”ק זלה”ה בפירושו אור יקר על הזוהר הנ”ל, וז”ל: “שארי ובכי – וענין בכיה זו הוא סוד אומרינו במוסף ‘מפני חטאינו גלינו מארצנו וכו”, שאנו מזכירין חורבן מקדש בתוספת קדושה לדמיון בכיה זו.” עכ”ל (והמשך דברי הרמ”ק שם, הן הן הדברים שהעתקנו בשמו הטוב במקום אחר, על מעלת הבכיה בגלות, וש”אותם הדמעות נעשות אבנים לבנין המקדש” עכ”ל). ומבואר מדבריו, דכיון שהקב”ה כביכול בוכה על הגלות השכינה בשבתות ובראשי חודשים וברגלים, גם אנו צריכים להתעורר כנגדו להצטער ג”כ, ועל זה תיקנו חז”ל בנוסח תפילות המוספין (ובפרט במוסף של הרגלים) לשונות של צער על הגלות, שיהיה בבחינת “דמיון בכיה” דקב”ה.

ובספר פסח בציון פי”ח עמ’ תמ”ז כתב וז”ל: “ומנהג מור אבי [מוהר”ר סלמן מוצפי] ז”ל ביום טוב של ג’ רגלים אחרי קריאת התורה בבית הכנסת, ללכת עם כל הקהל אל הכותל המערבי לתפילת מוסף. ובין השנים תש”ח-תשכ”ז הלך אל מצפה הר ציון, ומגג המצפה המשקיף על פני הבית, התפלל מוסף. וכו’. ומורי אבי ז”ל היה עובר להתפלל מוסף לפני התיבה, ובקול רועם וזעק מקירות לבו ‘מפני חטאינו גלינו מארצנו’, וכשהגיע לקטע ‘שתרחם עלינו ועל מקדשך ברחמיך הרבים’ הקהל היה בוכה בהתרגשות, והלגיונים הירדנים היו מטפסים על חומת העיר העתיקה להביט על המראה הנפלא הזה. והיה אומר על פי דברי הרמ”ק וכו’ שהוא משתדל להתפלל מוסף בכותל המערבי, שעל ידי ההתעוררות שלנו מתווספות אבנים לבית המקדש.” עכ”ל. והניף ידו שנית בספר עטרת ציון ח”ב דרוש י”א.

[רנ] שו”ת יביע אומר ח”ט חאו”ח סי’ נ”א לענין התפילה בראש השנה, ואכמ”ל. [ובקושטא גם הרמ”ק הנ”ל לא כתב להדיא שיש לבכות, אלא כתב רק שתיקנו לומר נוסח של צער “לדמיון בכיה” של מעלה כביכול, ואח”כ כתב בענין מעלת הדמעות, אך כתב להדיא שיש לבכות באמרית תפילת המוסף].

[רנא] הנה מוהר”ח אבולעפייא זלה”ה בסוף ספר חנן אלהים (שבסוף ספר חיים וחסד ג’אמיל) בתקנותיו אות כ’ כתב וז”ל: “ובשבת שאסורר לשיח שיחה בטלה, שכל אחד יקרא כל החמשה ספרים של תהלים, שאל ניתנו שבתות וימים טובים לישראל רק שיעסרו בתורה, ועושה כן, לימנע מלדבר שיחת חולין ושיחה בטלה בשבת, וקורא ספר תהלים כל שבת, מובטח לו שהוא בן העולם הבא ומקרב גאולת ישראל כמ”ש ז”ל אילו משמרין ישראל ב’ שבתות מיד נגאלין שנאמר אשר ישמרו את שבתותי יחיש ה’ לגואלינו אכי”ר.” עכ”ל. והנה מדבריו נראה שאין סגולה מיוחדת בתהילים לקרב את הגאולה, אלא דע”י שקורא תהילים בשבת ממילא נמנע מדברים בטלים ובכך משמר את השבת, ובזכות השבת תבוא הגאולה. ואולם הגאון מוהר”ח פלאג’י זלה”ה בהקדמת ספרו כל הכתוב לחיים, הביא דברי מוהר”ח אבולעפיא זלה”ה הנ”ל, ונקט שם בהמשך דבריו דלאו דוקא בשבת, אלא באופן כללי התהלים מקרב את הגאולה, וכתב שם כמה טעמי תריצי לכך שאמירת תהלים מקרבת את הגאולה עיי”ש. והגאון מוהר”ח הכהן מטריפולי זלה”ה בספר נורא תהלות בשבחי תהלים אות ו’ מייתי לדברי החבי”ף הנ”ל, וראה שם כי השב”ח השבי”ח את דבריו עיי”ש.

והגאון מוהר”ר אליהו סאלימן מני זלה”ה אב”ד חברון בספרו קרנות צדיק פ”ג אות ט”ו, כתב וז”ל: “תהלי”ם – אות תי”ו היא [נוטריקון] תיקו”ן, ונשאר אותיות מיל”ה, ר”ל תיקו”ן למיל”ה, וזהו הטעם שאמירת התהים היא מעוררת הגאולה, כי הנה סיבת הגלות היה מעון זה וכו’ מפני שפגמו המילה ולכן באו לגלות, וכו’, והתיקון לזה הוא אמירת התהלים, ולכן אמירת התהלים תעורר הגאולה. כמו שאירע למוהר”ש [אלקבץ] הלוי ז”ל שהיה רגיל לקרות ספר תהילים בכל ערב שבת קודש על מצבת ירמיה הנביא זיע”א, ויום אחד ראה איש אחד לבוש לבנים וכלי של מים מכסף צרוף בידו ומטפחת ביד השנית ונתן להרב ז”ל, והרב ז”ל נבהל ויפול על פניו. לאחר שעה קם ברעדה ויבא אל ביתו, ואז גילה לו האר”י ז”ל שהאיש הזה הוה היה ירמיה הנביא שנגלה אליו, שע”י אמירת התהלים שלמד בקול נעים, אז היה עת רצון לבוא הפקודה, ונתן לו הכלי של מים שרצה לרחוץ לו ידיו, כיון שהרב היה לוי וירמיה היה כהן, ואם היה הרב הנז’ רוחץ לו ידיו אז היה מגלה לו זמן הגאולה, אך ע”י שנהבל מפניו ולא לקח הכלי מידו לרחוץ לו ידיו, לכן נתעכבה הגאולה. ע”כ. הרי מוכח כי אמרית התהלים מעוררת הגאולה, ולכן תיבת תהלים אותיות תה”ל (לשון אור י יהל) מ”י, ר”ל יהל אור הנו”ן שערי בינה הנק’ מ”י כידוע ויבוא זמן הגאולה במהרה בימינו.” עכ”ל מוהר”א מאני זלה”ה.

ובאגרא דכלה פרשת שמות כתב על הפסוק “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו, שהוא סופי תיבות תשוב”ה תהלי”ם, והבהיר שבפסוק הזה מרומז גם מה שצריכים עבור הגאולה העתידה, שהוא תשובה ולימוד תורה, והנה תשובה כולם יכולים, אך שאינו תלמיד חכם ואין בידו זכות התורה, ועל זה כתב שיכול לזכות לגאולה ע”י קריאת התהלים, שהרי דוד המלך התפלל שקריאת התהלים תהיה נחשבת כעסקים בנגעים ואהלות. עיי”ש. [ובכמה ספרים מצטטים בשמו בזה”ל: “שאפי’ לא יהא ביד ישראל רק כח של אמירת תהלים יצאו ישראל מהגלות במהרה” עכ”ל. ואין הציטוט מדוייק, אלא דבריו הם כנ”ל שצריכים תשובה ותורה, אלא דבמקום תורה סגי בתהלים. וכלשון הנ”ל מביאים שכ”כ בספר מגלה עמוקות פרשת שמות, וצ”ע].

וראה ראיתי בכמה ספרים שמביאים בשם מוהרח”ו שקריאת התהילים מקרבת את הגאולה, ומביאים כן גם בשם החיד”א. אך כמדומני דכל זה טעות, דמה שהביאו בשם מוהרח”ו אינו אלא דברי “מהרח”א” (רבי חיים אבולעפייא) שהובא בספר כל החיים, ומה שכתבו בשם החיד”א הוא מפני שבהקדמה לספר ילקוט מעם לועז על התהלים הביא דברי החיד”א ש”לימוד תהלים עושה תועלת גדולה וכו'” ומיד אח”כ הביאו דברי הרב כל החיים הנ”ל, וחשבו המעתיקים שהכל מדברי החיד”א. ועכ”פ הדין דין אמת, שקריאת התהלים מקרבת גאולתן של ישראל וכנ”ל, ובפרט אם קוראים למטרה זו, לאוקמי שכינתא מעפרא.

[רנב] כ”כ מוהר”א סאלימן מני זלה”ה בספרו קרנות צדיק פ”ג אות ט”ו בשם רבינו האריז”ל במה שגילה למוהר”ש אלקבץ זלה”ה, והבאנו לשונו הטהור לעיל.

ובר מן דין, כתב מוהר”א פאפו זלה”ה בפלא יועץ ערך רינה, ש”כל הקורא פסוק בנעימה מביא גאולה לעולם”, ואם כי לא ברור מקו”ר נפתח למימר קדישין אלו (כמו שכתבנו במקום אחר), סוף סוף נפיק מפומיה דרב.

[רנג] ז”ל השל”ה מסכת תמיד פרק נר מצוה אות ק”ך ואילך: “ומי לה’ אלי יתפוס זה הסדר שאסדר דבר יום ביומו, חק ולא יעבור, כי על כן באתי בקונטרס הזה. וכו’. עוד ראה ראיתי לומר בכל יום עשרה מזמורים. תלתא דפורענותא, שהם נגד הגלות המר, ותלתא דתיובתא, לקיים מה שנאמר (דברים ד’, ל’) ‘בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים וכו’ ושמעת בקולו’. ותלתא דנחמתא, דהיינו הגאולה מתוך התשובה. וסדר שלש אלה, נזכרו בפרשת נצבים (שם ל’, א’ – ג’) ‘והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה’ אלהיך שמה, ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך, ושב ה’ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה’ אלהיך שמה’. ועל פי סדר זה, סדר מזמורים הנזכרים לעיל, ואחר כך מזמור עשירי מענין הגאולה העתידה, כי אז יכירו כל עולם מלכות שד”י, והיה ה’ למלך על כל הארץ. והנה הקרה ה’ לפני דרך נכון, דרך עולה בית אל, הבא בסוד ה’ ונתגלה לו תעלומות חכמה, אז ידע ויבין שהדברים יעשו רושם למעלה למעלה ואשריו ואשרי חלקו. כי לפי מה שבינותי בספרים, שלש על שלש הנזכרים לעיל, הם נגד מערכות האצילות הקדוש, שהם עשר קדושות, ושלש מערכות, בבחינת קו הדין לקו החסד, וקו הרחמים, ומלכות עשירית קודש, המקבל בכל הקדושות. תלתא דפורענותא, נגד שלש אלה שהן קו הדין, בינה דמינה מתערין דינין, וגבורה, והוד. תלתא דתיובתא, נגד התשובה, שימינו של הקב”ה שהיא החסד פשוטה לקבל שבים מצד חסדו. ובסוד הלובן שהוא קו החסד, נתלבנו ביום כפורים עם התשובה, חוט של זהורית, והם שלשה: חכמה – שורש החסד, והחסד, ונצח – ענף החסד. ותלתא דנחמתא, נגד קו הרחמים, כתר, תפארת, יסוד, ואז יתוקן מלכות שד”י, ותתחדש אור הלבנה כאור החמה, בסוד עטרת תפארת, על ידי יחוד יסוד, וישתמשו בכתר אחד.” עכ”ל. ואח”כ כתב לפרט את פרקי התהילים, עם ביאור כמה מהסודות הטמונים בהם, עיי”ש.

[רנד] שם אות ק”כ. והבאנו לשונו הזהב לעיל.

[רנה] שם אות קכ”ב. והבאנו לשונו הזהב לעיל.

[רנו] דדבר נאה ומתקבל על דעת לומר דלא גרע נוסח תפילה שחיבר קדמון (שבודאי כל מילה היתה שקולה ויש מה ללמוד ממנה) מדברי שמועתו, וא”כ הרי הוא בכלל מה שדרשו חז”ל ביבמות דף צ”ו סוע”ב: “אזל ר’ אלעזר אמר לשמעתא בי מדרשא, ולא אמרה משמיה דרבי יוחנן. שמע רבי יוחנן, איקפד. וכו’. ורבי יוחנן מאי טעמא קפיד כולי האי, דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (בתהילים ס”א ה’) ‘אגורה באהלך עולמים’, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב”ה, רבונו של עולם, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה”ז, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר. אמר ר’ יצחק בן זעירא, ואיתימא שמעון נזירא, מאי קראה (בשיר השירים ז’ י’) ‘וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים’, ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעוה”ז, שפתותיהם דובבות בקבר.” ע”כ. וע”ע בסנהדרין דף צ’ ע”ב, ובבכורות דף ל”א ע”ב. ובכלל “דבר שמועה” שביקש דוד המלך ע”ה שיאמרו מפיו בעולם הזה, היינו ספר התהלים (שאלו עיקר דבריו אשר הנחיל לדורות), ולמרות שרובו ככולו בקשות ותפילות, בכל זאת שפתי דוד המלך דובבות כשקוראים תהלים וכמו שכתב בשו”ת שיח יצחק ויס ח”א חיו”ד סי’ תע”א ועוד אחרונים, והכי נמי נימא לענין תפילות ובקשות שחיברו חכמי דור ודור, ונהי דיש לחלק בין תהלים לשאר תפילות מכמה טעמי, לפקצ”ד מסתברא טפי דהוא הדין והוא הטעם נמי לכל תפילה שחוברו מתוך מחשבה.

[רנז] שכל זה משנה מרבי יהודה בן תימא הנ”ל באבות פרק ה’ משנה כ’, וראה שם במדרש שמואל כמה פירושים למה זה ועל מה זה שהתנא הוסיף תפילה באמצע המשנה.

[רנח] חולין דף ז’ ע”ב.

[רנט] פלא יועץ ערך “חסד”, וז”ל: “כשלומד דברי חכמים ונושא שמותם עלי שפתיו, יכוין שיהיו שפתותיהם דובבות בקבר, כי גם זה חסד גדול.” עכ”ל.

[רס] והנה כמעט אין צדיק בארץ אשר יחבר ספר ולא יכתוב איזה תפילה קצרה על הגאולה (כגון כמה שורות בסוף הקדמת הספר, או כמה שורות בסיום הספר, או ביני שיטי כשמזכיר בספר איזה ענין הקשור לעתיד, וכיו”ב), וא”כ מי שלומד בדברים אלו לאחר פטירת המחבר, לא ידלג על התפילה (כפי שרגילים לעשות) אלא אדרבא יאמר אותה בפה מלא ויכוין כנ”ל שיהיו שפתי המנוח דובבות בקבר בתפילה זו. ובפרט ביום היארצייט של הצדיק, בוודאי שיש כח גדול לתפילות אלו. ולדוגמא, ערב ראש חודש מנחם אב הקרב ובא, הוא יום פקודת השנה של מו”ז רש”י ז”ל, ועצה טובה קמ”ל לקרוא ביום זה מה שכתב רש”י בפירושו לשיר השירים: “ודמה לך לצבי – למהר הגאולה והשרה שכינתך על הרי בשמים הוא הר המוריה ובית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן”. עכ”ל. וכן כל כיוצא בזה, ישמע חכם ויוסיף לקח.

[רסא] כ”כ מוהר”ר סלמן מוצפי זלה”ה ספרו שפתי צדיקים (פרק א’ סי’ י”ב, עמ’ ז”ך במהדו”ק), וז”ל: “התעוררות הכי גדולה שאפשר האדם לעורר רחמים העליונים למהר קץ פדות גאולת ישראל, היא זכירת הבטחת הקב”ה לרחל אמנו ע”ה: “אני מחזיר את ישראל למקומן”.” עכ”ל. וכוונתו למדרש באיכה רבה בפתיחה אות כ”ד שהקב”ה הבטיח לרחל אמנו “בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן” מחמת שהיא וויתרה לאחותה לפנים משורת הדין. ובנספחים לחיבור זה נביא בעזר ממרום נוסח תפילה שמזכיר זכות זו בארוכה.

[רסב] ישעיהו פרק מ”ט ח’.

[רסג] ז”ל מוהר”א פאפו זלה”ה בפלא יועץ ערך “חמץ”: “וביותר צריך להתעורר בתשובה אלה השלשים יום קדם פסח, כי עינינו תכלינה אל צפיתנו צפינו למאמר חכמי ישראל שאמרו בניסן נגאלו ובניסן עתידים לגאל (ראש השנה דף י”א ע”ב). והן בעוון הניסני”ם נראו בארץ זה כמה מאות שנים ואנחנו לא נושענו. ובודאי שבהתקרב הימים האלה רחל מבכה על בניה וה’ ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו, וכל צבא המרום ומשיח צדקנו יושבים ומצפים בשבעה עינים לראות אם הגיע קץ הפלאות כי עת לחננה כי בא מועד. לכן חייב כל אדם להתעורר ולעשות כל אשר בכחו לעשות, ולשפוך נפשו לפני ה’ יום ליום ולילה ללילה על הגאולה, אולי ימצא עת רצון ויתעשת האלקים השומע תפלת כל פה וישמע קול תחנוניו. ועל כל פנים תפלתו ומעשיו עושים רשם ועילוי לשכינת עזנו על ידו ונחת רוח למעלה, כי ישר בעיני ה’ כאשר רואה כי יש נחלה על שבר בת עמו ועל צער השמים, וסוף הכבוד לבוא ויזכה ויראה בנחמת ציון ובבנין קדשנו ותפארתנו שיבנה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון” עכ”ל.

[רסד] בספר אוסרי לגפן (ח”י עמ’ צ”ה) כתב שכיון שליל הסדר הוא מסוגל לתפילה על הגאולה, והאפיקומן הוא כנגד רחל אמנו, אם כן זמן אכילת האפיקומן הוא הזמן המסוגל ביותר לבקש על גאולתן של ישראל, ועל כן יתפלל על זה במחשבה בעת האכילה. עיי”ש. וכבר הבאנו דברים אלו בספרי הקטן חזור ושושן על ההגדה של פסח, ושם הבאנו מכמה ספרי דברי רב דישנם עוד זמנים מסוגלים לתפילה בליל הסדר, וכגון בעת אמירת ההלל שאחרי ערבית, ולפני תחילת הסדר, ולפני אמירת “מה נשתנה” (“כאן הבן שואל”), ובעת אמירת “ונצעק אל ה’ אלוקינו”, וב”נרצה” אחרי קריאת שיר השירים – אלא שבפנים לא הבאנו כל זה מפני שאלו זמנים המסוגלים לתפילות באופן כללי, ובפנים הבאנו רק זמנים שנאמר בהם להדיא שיש להם קשר מיוחד לגאולה דייקא.

[רסה] שהוא זמן המלכת הקב”ה, וממילא זמן מסוגל לגלוי מלכותו על כל העולם שהיא היא עיקר הגאולה, וראה להגאון בעל השאגת אריה זצ”ל בספרו טורי אבן על ראש השנה דף י”א ע”ב, והארכנו בזה בעניינו בספרי הקטן חזור ושושן בכרך על הימים הנוראים מאמר ט’, ראה נא בעניינו שם מה שהבאנו מדברי חז”ל ומהאחרונים. וכך תיקנו אנשי כנסת הגדולה נוסח תפילת העמידה בראש השנה, שכולו בקשת הגאולה מרישא ועד גמירא. ובמקום אחר בחיבור הנוכחי הבאנו בשם הצל”ח זלה”ה, שיום ראש השנה הוא היום העיקרי לקבוע אם תהיה גאולה באותה שנה אי לאו, ולדעתו בשאר השנה אי אפשר לשנות זאת כלל.

[רסו] ידועים דברי הרש”ש בדרשתו שלפני תקיעת שופר, שביום ראש השנה יש להתפלל רק על הגאולה, ונועם הם עפ”י הזוה”ק (אשר ה”ן עוד נבי”א להלן בהמשך מילתין בל”נ), אלא שעיקר דברי הזוה”ק נאמרו לענין יוהכ”פ, והרש”ש בגודלו הבין דה”ה לענין ראש השנה. וכתב הגר”ח מוולוז’ין בספר דרשת מהר”ח אות כ”ה, שאילו עם ישראל היה עושים כן (מתפללים רק על הגאולה בראש השנה), כבר היו נגאלים. וז”ל שם בענין התפילות בראש השנה: “ואם היה כל עיקר כוונתנו בתפלתנו רק על גלות השכינה כביכול [תחת עבד כי ימלוך], ובאמת ולב שלם, בודאי היינו מסירים את האבן נגף לגמרי. אך אין אנו משימים זאת על לבנו כלל, וכל מגמתנו בתפלת הימים נוראים רק על דאגת הפרנסות ושארי צרות הדחופות עלינו בכל יום, לכן אין אנו גוללים את האבן רק מעט הנוגע לעצמנו, היינו להשקות הצאן קדשים, והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה.” עכ”ל.

[רסז] שהוא הזמן שמאיר בו אור דאמא עלאה שהיא התשובה הנצרכת כדי להוציא את השכינה מהגלות, וכן מפורש בתיקוני זוהר שנביא בהמשך.

[רסח] תיקוני זוהר תקונא שתיתאה דף כ”ב ע”א “ווי לון לבני נשא דקודשא בריך הוא אסיר עמהון בגלותא ושכינתא אסירת עמהון ואתמר בה אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים ופורקנא דילה דאיהי תשובה אימא עלאה וכו’ וירא כי אין איש ואיהי בעד החלון נשקפה ותיבב בתרועה דאיהי יבבא דאתמר בה ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה ודא יום הכפורים דתיבת נח היא אימא עלאה חלון דילה הוא עמודא דאמציעתא דביה אור ותורה אור ואיהו אור הגנוז ויפן כה וכה מציץ מן החרכים אלו עשרת ימי תשובה וירא כי אין איש ועוד משגיח מן החלונות אלין חלונות דבי כנישתא דאבא ובנוי אינון בבית הכנסת אסירן ואיהו בכל יומא אשגחותיה עלייהו ויהיב לון מזונא ויפן כה וכה אם אית מאן דיתער בתיובתא לתברא בית אסורין דילהון הדא הוא דכתיב (ישעיה מ”ט) לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו ויפן כה וכה וירא כי אין איש אלא איש דרכו פנו בעסקין דילהון באורחין דילהון איש לבצעו מקצהו בבצעא דהאי עלמא לירתא האי עלמא ולאו אינון מסטרא דאלין דאתמר בהון אנשי חיל יראי אלקי”ם אנשי אמת שונאי בצע אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים הב הב לנא מזונא וסליחו וכפרה וחיי כתבנו לחיים ואינון עזי נפש ככלבים דאינון אומין דעלמא דצווחי לגביה ולית לון בשת אנפין דלא אית מאן דקרא ליה בתיובתא דיחזור שכינתיה לקודשא בריך הוא דאיהי מרחקא מיניה למהדר לגביה ואדמיין לכלבים דאתמר בהון ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ואינון ערב רב דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין וכו’.” ע”כ.

[רסט] מוהר”ח פלאגי’ זלה”ה במועד לכל חי סי’ י”ט אות ק”ה, וז”ל: “ואמינא ולא מסתפינא, כי במצב זה שבאו כל ישראל ביום הכפורים, יום אדיד בימי שנה, קדושים וטהורים, וכצום ובכי ובתשובה גמורה ובהתלהבות גדול בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר קהלות קהלות שקרבים בחמש תפילות, דאילו היו כולם כאחד, אחר שגמרו סדד תפילתם, לערוך שיחה לפני אלקינו מרחם כאמור אליו עת כזאת להיות כל ישראל בקדושה ובטהרה ובתשובה שלימה אי אפשר להמצא, ואם כן עת שערי דצון לגאול אותנו גאולה שלימה כי עת כזאת שאתה מצוי עמנו ואנחנו עמך, על דרך אני לדודי ודודי לי, לא נמצא ולא ימצא כשעה הזאת, ואם כן אין אנחנו זזים והולכים לביתינו לאכול ולשתות עד שתגאל אותנו, ואין ספק כי היתה תפילתינו מקובלת בעת ובעונה ההיא. אבל אחרי שמבקשים מהר ולצאת, הרצים יצאו דחופים, ולומר תפילת נעילה במהירות, וכמו כן תפילת ערבית במרוצה ובחפזון כדי למהר ולצאת מבית הכנסת כתינוק הבורח מן הספר, אי אפשר לעשות כדבר הזה. והגם כי יאמרו דבניסן עתידין להגאל ולא עתה, הרי הגאולה היא כהשכמה לאט לאט כאומרם ז”ל, והלואי ויתחיל להתנוצץ ניצוצי הגאולה ממוצאי יום הכפורים. ומשום שאסור להתענות אין קפידא באריכות זה, דודאי לצפות לישועה הוא יותר גלות מתענית חלום ולא קפדינן אשעות. האל ברחמיו יתן בלב כל עמו ישראל לשוב בתשובה שלימה, ונזכה לגאולת עולם, אמן כן יהי רצון.” עכ”ל.

[רע] חזון עובדיה שבת ח”א עמ’ קע”ז, והוא עפ”י המדרש ילקוט שמעוני שיובא בעהי”ת להלן פרק ג’ דבזכות מצות נרות שבת יזכו לנרות של ציון. וע”ע בספר מטל השמים טולידאנו ח”ה פרשת וזאת הברכה עמ’ תפ”ו, ובספר לעשות את השבת ח”א עמ’ ש”ז (לבוגר בית מדרשנו הג”ר פנחס רז שליט”א) עמ’ ש”ז.

[רעא] כך עולה לכאו’ מדברי מרנא הרי”ח הטוב זלה”ה בעל הבן איש חי בספרו אדרת אליהו פרשת מצורע דף פ”ג ע”ג-ע”ד, שכתב לבאר דע”י שמשמח חתן וכלה זוכה לחמשה קולות (ברכות דף ו’ ע”ב) שהם כנגד חמשה קולות (מצוות) שמקרבות את הגאולה, וכתב שם דאם מקיימים את החמשה קולות (מצוות) הוא “ודאי עת רצון לגאולה”, ולפ”ז הכי נמי אם ע”י שמשמח חתן וכלה זוכה לבחינה זו של קיום חמשה קולות הרי שזו ג”כ עת רצון לגאולה, וק”ל. והכי מסתברא נמי לפי הנאמר בברכות שם על המשמח חתן וכלה “רב נחמן בר יצחק אמר כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה’.” ע”כ, והרי אם פעולתו יש בה בחינת גאולה פורטא, בודאי שבעת שעוסק בזה אם מתפלל על הגאולה השלמה בוודאי מועיל ביתר שאת, וכמו שכתבנו כיו”ב במקום אחר ואכמ”ל.

[רעב] זוה”ק רעיא מהימנא פרשת נשא דף קכ”ה ע”ב: “אמר אליהו: רעיא מהימנא! הא שעתא איהי לסלקא לעילא, באומאה אימא אנת דהא בגינך אנא בעי לסלקא דיהיב לי קודשא בריך הוא רשו לאתגלייא לך בבית אסורים דילך בקבורה דילך ולמעבד עמך טיבו דאנת מחולל בחובין דעמא, הדא הוא דכתיב (ישעיה נ”ג) והוא מחולל מפשעינו. א”ל רעיא מהימנא: באומאה עלך בשמא דה’, לא תאחר בכל יכולתך דהא אנא בצערא סגי, (שמות ב’) ויפן כה וכה וירא כי אין איש עוזר לי לאפקא לי מהאי צערא בהאי קבורה דאתמר עלי (ישעיה נ”ג) ויתן את רשעים קברו ולא אשתמודען בי ואני חשיב בעינייהו בין ערב רב רשיעייא ככלב מת דסרח בינייהו דחכמת סופרים תסרח בינייהו בכל קרתא וקרתא ובכל אתר דישראל מפוזרין בינייהו בין מלכוון ואתהדרו אינון ערב רב רעיין על ישראל עאנא דקודשא בריך הוא דאתמר בהו (יחזקאל ל”ד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם ולית לון יכולת למעבד טיבו עם ת”ח, ואנשי חיל ויראי חטא מסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו ומחרימין ערב רב בינייהו ולא יהבין לון באתרין סגיאין אלא דבר קצוב דלא יהא תקומה לנפילו דלהון ואפילו חיי שעה וכל חכמים ואנשי חיל ויראי חטא בצערא בדוחקא ביגונא חשיבין ככלבים (איכה ד’) בנים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש בראש כל חוצות, דלא אשכחו אכסניא בינייהו ואינון ערב רב אינון עתירין בשלוה בחדווא בלא צערא בלא יגונא כלל גזלנין מארי שוחד דאינון דיינין רישי עמא (בראשית ו’) כי מלאה הארץ חמס מפניהם עלייהו אתמר (איכה ה’) היו צריה לראש. באומאה עלך זמנא תניינא, בחי ה’ צבאות אלהי ישראל יושב הכרובים, דכל אלין מלין לא יפלון מפומך בכל יכלתך למללא בהון קמי קודשא בריך הוא ולאחזאה דוחקא דלהון, ע”כ.” ע”כ. [ולתועלת הקוראים, בסוף הספר יופיע בע”ה ב”מנוקד”].

[רעג] האדמו”ר מאפטא מהר”ל זלה”ה בספרו יסוד לקר”א עמ’ י”ט (בנדמ”ח) וז”ל: “וכל דיבור של תורה ותפלה שמצפצף בבתי כנסיות ובתי מדרשות מסייע לקרב זמן קץ גליותנו וממהר ביאת משיח צדקנו, ועיקר ע”י השתטחות על קברי צדיקים, כי כן כל הצדיקים הרבנים הגדולים המה כמו כן נצוץ של רחל אמנו מדת מלכות שמים כמאחז”ל מאן מלכי רבנן, שבזה שעוסקין בתורה שהיא מעשה יששכר מבטלין בזה כח עשו.” עכ”ל [ראה שם בהקשר הדברים, שהנושא הוא לימוד תורה ליד קברות הצדיקים, ובפרט הלימוד באהל שעל קבר רחל אמנו ע”ה, עיי”ש].

וביאור הדברים הוא פשוט לכאו’, דכידוע מציאות הגאולה היא ע”י שלמות פרצוף המלכות בכל הט’ ספירות החסרות, והשלמה זו נעשית ע”י עסק התורה וע”י תפילה לתת “עז למלכו וירם קרן משיחו”, ולכן כאשר עוסקים בתורה ומתפללים במקום שיש בו קשר אמיץ עם מידת המלכות, שהם קברות הצדיקים בחינת “מלכי רבנן” (וכל שכן קבר רחל אמנו ע”ה וקבר דוד המלך ע”ה), משלימים ביתר שאת ויתר עוז את פרצוף המלכות, ובכך נוצרת מציאות של גאולה, בחינת “לתקן עולם במלכו”ת שדי”.

[רעד] בספר אהבת ישראל לאדמו”ר מגור זלה”ה פרשת וישב אות קצ”ט הביא את דברי רש”י אודות “רגילי דאמוראי”, דמתאספים בקבר הצדיק ביום ההילולא שלו, וכתב דבאותו מעמד יש לספר בשבחיו, ועי”ז מתעוררים מעשיו הטובים מחדש ומתקנים את תתקל”ה שנה של אדם הראשון ולהרים ה’ תתאה עד לבינה, וע”י מושכים נשמת משיח צדקנו ומביאים את הגאולה. עיי”ש באורך. וראה גם בשו”ת תורת חיים זוננפלד סי’ ק”ב שנקט ש”הספדן של צדיקים” הוא זכות שיש בכחו למהר את הגאולה (אלא דלאו דוקא בקברו של הצדיק), עיי”ש.

[רעה] גמ’ סוטה דף י”ד ע”א לפי גירסת עין יעקב: “ואמר רבי חמא בר חנינא מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם, מפני שגלוי וידוע לפני הקב”ה שעתיד ביהמ”ק ליחרב ולהגלות ישראל מארצם, שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכי’ ויתחננו למשה ויאמרו לו “משה רבינו עמוד בתפלה בעדינו”, ועומד משה ומבטל את הגזירה, מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם וכו'” ע”כ [וכן הוא בהגהות הב”ח שם בסוטה, וכן גרס רבינו בצלאל אשכנזי ז”ל בדרשותיו פרשת דברים (סוף עמ’ רל”ה במהדורת ש”ב הגרי”ב שליט”א), וכ”כ דגרסינן בספר מנורת המאור אלנקואה פ”ב הל’ תעניות, וגירסא זו הובאה בשפיטות (כגירסא יחידה) בספרי דבי רב רבים וכגון בפחד יצחק לאפרונטי מע’ צרכיו פ”ה, ובכתונת אור להגאון בעל שו”ת פנים מאירות פרשת וישלח דף י”ח ע”א, ובספר כנויי נדרים למהרש”ק בפתיחה ד”ה והנה אחז”ל, ובספר יקר הערך למוהר”ר מעתוק ן’ עמרם מע’ מ’ אות י”ג, ועוד].

[רעו] בספר ים החכמה תשע”ג עמ’ ר”מ כתב אודות קבר דוד המלך בהר ציון וז”ל: “והתפילה במקום קדוש זה על צמיחת הגאולה והרמת קרן מלכי בית דוד, מקובלת ופועלת ביותר, וכפשטות הכתובים ‘כי בחר ה’ בציון אוה למושב לו אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי’ (תהילים קל”ב). גם מסוגלת התפילה במקום זה לפעול הבאת הגאולה ברחמים דייקא, וכמו שמשמע מהתיבות האחרונות שגילה אדונינו הרשב”י קודם פטירתו (אדרא זוטא פרשת האזינו דף רצ”ו) שציון וירושלים הם כנגד יסוד ומלכות, ציון בגימ’ יוסף, וציון – יסוד היא בחינת הרחמים הממתיקים לדיני ירושלים – מלכות. וממילא מובן שענין הבאת הגאולה ברחמים תלוי בהתקשרות למקום הקודש הר ציון, ועי”ז נזכה בקרוב ‘ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים’ בב”א.” עכ”ל.

[רעז] אוסרי לגפן ח”ח עמ’ ש”פ סי’ תל”ב.

[רעח] הרה”ק ר’ משה יחיאל הלוי אפשטיין זצ”ל בעל אש דת, הובאו דבריו בספר בלבת אש ח”ב פרק י”ז.

[רעט] כן נוהגים רבים מבני עליה, וטעמם ונימוקם עמם. וכן מובא בשם הגה”ק רבי מנחם נחום מבויאן זצ”ל בספר משכנות הרועים רבינוביץ פרק ו’.

[רפ] כמפורש במקרא שבעבור העקדה “וירש זרעך את שער איביו” (בראשית כ”ב י”ז) וזה יתקיים רק בזמן הגאולה דהרי פירשו חז”ל בבראשית רבה פרשת וירא פרשה נ”ו: “וירש זרעך את שער אויביו – ר’ אמר זה תדמור. אשריו מי שרואה במפלתה שלתדמור שהיתה שותפה בשני חרבנות, ר’ יודן ור’ חונא חד מנהון אמר חרבן הראשון העמידה שמונים אלף קשטים וחרבן שיני העמידה שמונת אלפים קשטים.” ע”כ. ומודעת זאת דברי הגמ’ בשבת דף פ”ט ע”ב דלעתיד לבוא (כשיגיע הזמן הראוי לגאולה) יצחק אבינו ע”ה יבקש מהקב”ה למחול על עוונותיהם של ישראל בזכות העקדה.

[רפא] מזמור לאסף למוהר”ר ששון שנדוך זלה”ה עמ’ ע”ג בנדמ”ח. בית דין למוהר”א חמוי זלה”ה דיני מנחה של ר”ה אות ג’. שיח יצחק למוהר”א מני זלה”ה שער האהבה ב”מוסר לפרשת העקידה”.

[רפב] תיקוני זוהר בהקדמה דף טו”ב ע”ב.

[רפג] במציעא דף פ”ה ע”ב.

[רפד] ספר חסידים מהדורת מקיצי נרדמים סי’ תר”ל (ומובא ג”כ באוצר הגאונים על סוכה דף פ’ מדפי הספר) וז”ל: “רב האי גאון היה עולה בכל שנה מבבל לירושלים, והיה שם בחג הסוכות, כי אז היו מקיפים את הר הזיתים בהושענא רבה ז’ פעמים ואומרים מזמורים שסידר להם רב האי גאון, ולפני רב האי גאון הולכים כהנים מלובשים סיריקון [בחגיגה טז: יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושים “סיריקון”, ופירש רש”י, “בגדי מלכות”]. ומעילים. ואחריו העם, והוא בתווך, ורחוק מאלה שלפניו מאה אמה, וכל משל אחריו, והיה רב האי גאון שוחק לאחר ההקפה, ראה בעל תשובה אחד שהיה מקורב לרב האי גאון, את רב האי שלבו שמח, ואמר לו, רבי, למה היית הולך לבד כשהייתם מקיפים את הר הזיתים, אמר לו רב האי גאון, מפני שאני עולה בכל שנה מבבל להקיף את הר הזיתים בסוכות ואני מטהר את עצמי בהושענא רבה, ואליהו הנביא הולך עמי, לכך אנו מתרחקים מאשר לפנינו ומאשר לאחרינו, והיה מדבר עמי, ושאלתי לו מתי יבא משיח, ואמר לי כשיקיפו הר הזיתים עם כהנים, ולקחתי כל הכהנים שמצאתי להקיף עמהם, ואמר לי אליהו כל הכהנים שאתה רואה מלובשים מעילים והולכים בגאוה, אין שום אחד מהם מזרע אהרן הכהן, רק אחד שהוא הולך אחר כולם, שהוא נבזה בעיניהם, והולך בבגדים רעים, ואינו חפץ בכבוד, ומשים את עצמו כמי שאינו, והוא חיגר ברגלו אחת, וחסר עין אחת, זהו כהן אמת מזרע אהרן. אמר רב האי גאון מזה שחקתי שבכולם לא היה כהן אלא אותו בעל מום.” ע”כ. [ויש שכתבו לפקפק על הנאמנות של המעשה הנז’, עיין אור תורה אלול תשע”ו סי’ קנ”ד וטבת תשע”ח עמ’ שנ”ד, ואכמ”ל]. ודברי ספר חסידים הנ”ל הובאו בשו”ת יביע אומר ח”ה חאו”ח סי’ ט”ו אות א’, וח”ו חאה”ע סי’ כ”ב אות ה’, וח”ז חאה”ע סי’ ט’ אות ו’ וסי’ י’ אות ד’ וסי’ י”א אות ג’, וח”ט חאה”ע סי’ ה’ אות ו’, וח”י חאו”ח סי’ ה”ן אות י”ט , ושו”ת יחוה דעת ח”א סי’ כ”ה, ושו”ת הראשון לציון (למוהר”י יוסף שליט”א) ח”א חאה”ע סי’ י”ב וסוס”י י”ג (ובילקו”י הל’ תפילה מהדורת תשס”ד סי’ קי”ז עמ’ ע”ז), ושו”ת משנה הלכות חי”ב סי’ תפ”ב ד”ה איברא, ושו”ת יד אפרים וינברגר סי’ כ’ אות י’, ושו”ת יחל ישראל ח”א סי’ כ”ט, ושו”ת תשובות והנהגות ח”א סי’ תרנ”ח, ושו”ת דברות אליהו אברג’ל ח”ב סי’ ג’ אות י”ד, וספר תורת יעקב סופר פרשת שמות סי’ מ”ט ד”ה מעניין, שו”ת ברכת יהודה ח”ד עניינים שונים סי’ ג’ ד”ה הנה היכא, וספר סוכת ציון פ”ה סע’ ח”י, ושא”ס.

[רפה] כי שמענו ממגידי אמת על הגר”י כדורי זצ”ל ועוד מארי דרזין זצ”ל שעשו הקפות בארץ ישראל ע”י מסוק, לצורך הגנה על תושבי הארץ בזמן שנשבו רוחות מלחמה, וצ”ע אם יועיל גם לענין הקפות הכהנים בהר הזיתים האמורה בזה.

[רפו] רוקח עה”ת (הנדמ”ח) פרשת תצוה כ”ט כ”ט.

[רפז] ביוזמתו של הגרמ”מ גפנר זצ”ל ובברכתם של גדולי ישראל דאז (הרב קהילות יעקב, הבית ישראל ועוד). וראה בספרו פרדס מנחם פרשת ויגש עמ’ ד”ן כי העד העיד בנו שאחרי שאירגן את ברכת כהנים הנ”ל הודיעו לו בחלום הלילה עוד טעמים להנהגה זו, עיי”ש.

[רפח] פרשת וישלח פרשה פ”ב.

[רפט] וע”ע בזוהר פרשת וישלח דף קע”ה ע”א, ונזכיר לשונו בהמשך (ושם מבואר ד”עתידים” להתפלל על קברה על הגאולה, ומביא הזוהר מקרא דירמיה ל”א ח’: “בבכי יבאו ובתחנונים אובילם” דקאי על עתיד לבוא – כלומר דכל זה נאמר לא רק בגלות בבל אלא גם בגלות החל הזה, וכן משמע קצת מלשון המדרש הנ”ל דנאמר “גליות” בלשון רבים אם כי יש לדחות).

[רצ] כן הוא בזוה”ק פרשת וארא דף כ”ט ע”ב: “רחל מבכה על בניה – כל זמנא דישראל אינון בגלותא, איהי מבכה עלייהו, דאיהי אימא דלהון, וכו’. ותא חזי, לאו שעתא חדא איהי דבכת עלייהו דישראל, אלא בכל זמנא וזמנא דאינון בגלותא, וכו'” ע”כ. [ובכן בזכות הבכי של רחל תבוא הגאולה כנאמר בזוה”ק פרשת שמות דף י”ב ע”ב: “א”ר יהודה לזמנא דאתי מה כתיב (ירמיה ל”א ח’) בבכי יבואו ובתחנונים וגו’, מהו בבכי יבואו – בזכות בכי דאם הילד שהיא רחל, יבואו ויתכנשון מן גלותא.” ע”כ].

[רצא] כדמוכח מהמדרש בראשית רבה פרשת וישלח פרשה פ”ב שהזכרנו לעיל, שיעקב אבינו ע”ב בעצמו יסד מקום קברות רחל כהיותו המקום לתפילות על הגאולה (בעת יציאת עם ישראל לגלות). ובמדרש איכה רבה פתיחה כ”ד נאמר שבעת חורבן הבית, כל האבות עמדו והתפללו על הגאולה, ולא נתקבלה אלא תפילתה של רחל אמנו ע”ה, עיי”ש באורך. ואע”פ שגם בלי השתטחות על קברה, היא עומדת ומתפללת על פדיון נפשינו מן הגלות (כמוזכר לעיל), מ”מ כאשר בניה משתטחים על קברה ומבקשים את הגאולה, מתעצמת כח תפילתה בזה.

וכ”כ בשו”ת מנחת אלעזר ח”ג סוף סי’ ג”ן עפ”י במרדש בראשית רבה הנ”ל, שקבר רחל מסוגל באופן מיוחד לתפילות על הישועה להוציאנו מאפילה לאורה, בשגם עתה עומרת לטובה לעורר רחמים על בניה, עיי”ש.

[רצב] במדרש פסיקתא רבתי (מהדורת איש שלום) פיסקא ג’: “שגלוי וצפוי לפניו שסוף בית המקדש עתיד ליחרב, ובניו עתידים לצאת בגולה, והם הולכין אצל אבות ומבקשים מהם שיתפללו עליהם, ואינם מועילין להם, וכיון שהם הולכין בדרך הם באין ומחבקין קבורת רחל והיא עומדת ומבקשת רחמים מן הקדוש ברוך הוא ואומרת לפניו רבונו של עולם שמע בקול בכייתי ורחם על בניי או תן לי האוניא שלי, מיד הקדוש ברוך הוא שומע בקול תפילתה מנין שכן כתב בכי תמרורים רחל מבכה על בניה, וכתב ויש תקוה לאחריתך וגו’ ושבו בנים לגבולם.” ע”כ.

[רצג] הגאון בעל שו”ת דברי יציב זלה”ה, בספרו יהי אור עמ’ מ”ו. וכתב שם דמהאי טעמא קבר רחל אינו תחת שליטת בני ישמעאל וניתן לגשת עד מקום הקבורה ממש, משא”כ במערת המכפלה, כיון שזה היה רצונה של רחל וכנ”ל. עיי”ש. ובאמת שכן שזו כוונת הזוה”ק שתפילת בני ישראל על הגאולה בקברה של רחל, גורמת לשמחה עבור רחל אמנו ע”ה, והוא בפרשת וישלח דף קע”ה ע”א: “ודא אומאה דאומי לה קודשא בריך הוא וזמינין ישראל כד יתובון מן גלותא לקיימא על ההיא קבורה דרחל ולמבכי תמן כמה דאיהי בכאת על גלותהון דישראל ועל דא כתיב בבכי יבאו ובתחנונים אובילם וגו’, וכתיב כי יש שכר לפעולתך, ובההיא שעתא זמינת רחל דאיהי בארחא למחדי בהו בישראל ועם שכינתא. ואוקמוה חברייא.” ע”כ. אלא דכמובן דמקום יש בראש לפרש דשמחה האמורה בזה “בההיא שעתא” היינו בעת קיום “יש שכר לפעולתך” דהיינו לעתיד לבוא, ומ”מ לדעת הדב דברי יציב י”ל דכוונת הזוה”ק “בבהיא שעתא” היינו כשמתפללים בקברה על הגאולה.

[רצד] זוהר הק’ פרשת וישלח הנ”ל, ואע”פ שכבר הזכרנו את לשון הזוהר, נזכיר שוב לצורך דקדוק הלשון לגבי הפרט דנן: “ודא אומאה דאומי לה קודשא בריך הוא וזמינין ישראל כד יתובון מן גלותא לקיימא על ההיא קבורה דרחל ולמבכי תמן כמה דאיהי בכאת על גלותהון דישראל, ועל דא כתיב (ירמיה ל”א ח’): בבכי יבאו ובתחנונים אובילם וגו'” ע”כ. ועיין להמקובל מוהר”ר שמעון לביא זלה”ה בספרו כתם פז ח”ג עמ’ רט”ו בנדמ”ח, עיי”ש.

[רצה] כן מוסרים בשם הגרי”ש כהנמן זצ”ל הרב מפונוביז’, ומובא בספר ילקוט גאולת ישראל עמ’ תקכ”ג. וכ”כ בספר מלכות רחל עמ’ תרכ”ד משמיה דהאדמו”ר הרה”ק ר’ יצחק מראחמטריווסקא שליט”א (בשם רבי אבה”ו זלה”ה) בספר אמרות טהורות פרשת וישלח עמ’ נז”ר, שכתב וז”ל: “שמעתי מכ”ק אאמו”ר זצוק”ל דאיתא שבכי מעורר בכי (עיין סנהדרין ק”ד ע”ב), דכששומעים אדם בוכה מתעוררים גם אחרים לבכות עמו, ועל כן כשבאים אל הקבר רחל מתחילים מיד לבכות, שזה בא מחמת שרחל עדיין מבכה על בניה, ובכי מעורר בכי.” עכ”ל.

ובכן כבר מצינו להגאון מוהר”ר זעליג ראובן בענגיס זלה”ה בספרו לפלגות ראובן דרושים ח”א בהשמטות לדרושים על הימים הנוראים אות א’, שכתב וז”ל: “רחל מבכה על בניה – חפצה כי בניה יבכו לעומתה, “מבכה” לשון פועל. ובזה תתנחם, בראותה כי בניה יצטערו על שפלותם ומבינים עוותותם” עכ”ל.

[רצו] בפסיקתא רבתי (מהדורת איש שלום) פיסקא ג’: “שגלוי וצפוי לפניו שסוף בית המקדש עתיד ליחרב ובניו עתידים לצאת בגולה, והם הולכין אצל אבות ומבקשים מהם שיתפללו עליהם ואינם מועילין להם, וכיון שהם הולכין בדרך הם באין ומחבקין קבורת רחל והיא עומדת ומבקשת רחמים מן הקב”ה וכו’.” ע”כ.

[רצז] נצח ישראל פרק א’, עיי”ש. אלא דשם לא כתב להדיא דיש הכרח “להתפלל” שם כדי להביא את הגאולה, אלא כתב שקיבוץ גלויות תלוי בהכרח בכח של קבר רחל, עיי”ש היטב.

[רצח] וכבר הארכנו בעניינו בכל זה במקום אחר בחיבור הנוכחי.

[רצט] ידועים דברי הגר”א בתיקונים דף כ”ב ע”ב ד”ה בדרך, דבזה”ז עיקר השארת השכינה היא בקברות הצדיקים, ואע”ג דכתב הגר”א כן לגבי כל קברות הצדיקים, דבריו נאמרו בהקשר מקום קבורת רחל אמנו, ומשמע קצת דבקברה יש השראת השכינה טפי, וז”ל: “בדרך דא (דאיתמר בה מתו במדבר) ר”ל שמל’ נקראת דרך כמ”ש מתו במדבר ר”ל שע”י הדרך מתו שהוציאו דבת הארץ מל’ וכן קבורת רחל בדרך כמש”ו ור”ל בזמן שאין הצדיקים בדור ואין מוצאה מקום לנוח אז היא שורה על הצדיקים ישיני עפר וז”ש מתו בדרך ר”ל ששם שורה ועוד בדרך (דא קבורת רחל) ר”ל ששם עיקר שרייתה כידוע.” עכ”ל. ומדברי ספר לשם שבו ואחלמה (אעתיק לשונו הזהב בהמשך מילתין), משמע ג”כ דדברי הגר”א אמורים בעיקר על קבר רחל יותר משאר הקברים.

[ש] זוה”ק פרשת וישלח דף קע”ה ע”א: “ויצב יעקב מצבה על קבורתה אמר רבי יוסי מאי טעמא בגין דלא אתכסיא אתרה עד יומא דזמין קודשא בריך הוא לאחייא מתייא, כמה דאתמר עד היום, עד ההוא יומא ממש, רבי יהודה אמר עד יומא דתהדר שכינתא בגלותהון דישראל בההוא אתר כמה דאת אמר ויש תקוה לאחריתך נאם ה’ ושבו בנים לגבולם.” ע”כ. ופירש שם בדמשק אליעזר על הזוה”ק: “במקום קבורת רחל יהיה ראשית התגלות השכינה הקדושה.” עכ”ל.

וזוהר פרשת שמות דף ח’ ע”ב מבואר שאורו של משיח יתגלה תחילה בקבר רחל כדי לנחם אותה: “וכל אינון שבעה יומין יתעתד (ס”א יתעטר) בארעא בההוא ק”ן צפו”ר, באן אתר בדרך, דא קבורת רחל דאיהי קיימא בפרשת אורחין, ויבשר לה וינחם לה, וכדין תקבל תנחומין, ותקום ותנשיק ליה.” עכ”ל.

[שא] הג”ר סלמן מוצפי זלה”ה ספרו שפתי צדיקים (פרק א’ סי’ י”ב, עמ’ ז”ך במהדו”ק), וז”ל: “התעוררות הכי גדולה שאפשר האדם לעורר רחמים העליונים למהר קץ פדות גאולת ישראל, היא זכירת הבטחת הקב”ה לרחל אמנו ע”ה: “אני מחזיר את ישראל למקומן”.” עכ”ל.

[שב] דהכי הוה עובדא אצל הג”ר יחזקאל אברמסקי זצוק”ל, בעל חזון יחזקאל, והובאו הדברים בספר ילקוט גאולת ישראל עמ’ תק”ל.

[שג] כ”כ הגאון מוהר”מ חאג’יז (המני”ח) זלה”ה בהקדמה לאדרות שהדפיס באמסטרדם שנת תס”ח, וז”ל: “חשקה נפשו להדפיס אדרות קדושות אלו לקדשי בדק הבית, לזכות בהם לרבנן קדישי ההולכים לתומם להשתטח על מצבת קבורת רחל אמנו המעטירה שלש פעמים בשנה: א. בימי אבלה הם המה הימים שבי”ז בתמוז עד ט’ באב, שהיא מבכה על בניה. ב. ובימי עליתה בחדש אלול. ג. בעשרת ימי תשובה. כדי לעוררה בבכיה תתחנן לפני בוראה על הבנים בניה הנאהבים והנעימים, ישוב אף ה’ מעליהם, וזכור יזכרם לטובה, אולי יתעשת ה’ לה ולנו, ותנתן לה נפשה בשאלתה, ועמה בבקשתה, ויגאלם בגאולה העתידה, שתחיש ותהיה במהרה בימינו. עכ”ל.

[שד] במדרש בראשית רבה פרשת ויצא (פרשה ע”א) נאמר: “ורחל עקרה – רחל היתה עיקרו של בית. תני רבי שמעון בן יוחאי לפי שכל הדברים תלוין ברחל לפיכך נקראו ישראל על שמה: רחל מבכה על בניה (ירמיה פרק ל”א, י”ד). ולא סוף דבר לשמה, אלא לשם בנה: אולי יחנן ה’ צבאות שארית יוסף (עמוס פרק ה’, ט”ו). ולא סוף דבר לשם בנה אלא לשם בן בנה, שנאמר הבן יקיר לי אפרים (ירמיה פרק ל”א, י”ט). ע”כ. ובמדרש רות רבה פרשה ז הוסיף על הנ”ל: “וכל גדול שבישראל על שם אפרים: ודוד בן איש אפרתי (שמואל א’ פרק טו”ב, י”ב), וירבעם בן נבט אפרתי (מלכים א’ פרק י”א, כ”ו), מחלון וכליון אפרתים (רות פרק א’, ב’).” ע”כ. וביאר בעץ יוסף על המדרש בראשית רבה שם: “שלא הלך יעקב אצל לבן ולא עבד אלא בשביל רחל, וע”י זה נתגלגלו נשואי לאה, נמצא שרחל סיבת כל התולדות.” ועפ”ז מפרש שם בהמשך, דלכן כאשר יצאו עם ישראל לגלות בבל, ועברו ליד קברה, עמדה בתפילה על כל עם ישראל אע”פ שלא כולם הם מזרעה, כי כל עם ישראל נקראים על שמה. עיי”ש. ומעלה ארוכ”ה בזה הגאון בעל שו”ת פנים מאירות בספרו כתונת אור פרשת וישלח דף י”ח ע”א ד”ה ובזה (במהדרות תקכ”ו), שקבר רחל הוא מקום לתפילה עבור כל עם ישראל גם אלו שאינם מזרעה באופן ישיר, כי היא נחשבת “אמא” לכל זרע יעקב אבינו ע”ה, עיי”ש.

וראה גם בזוה”ק פרשת וארא דף כ”ט ע”ב, שבני ישראל נקראים בעצמם “רחל”, וז”ל: “תא חזי כנסת ישראל הכי אקרי רחל”. ע”כ. ולכו חזו נמי במפרשים על המדרש בראשית רבה פרשת וישלח פרשה פ”ב, במה שנאמר שם “למדנו שנקראו ישראל על שם רחל” עיי”ש. ואכמ”ל.

והרה”ג ר’ יעקב עדס שליט”א כתב ספר דברי יעקב “פרקי מחשבה” עמ’ תשצ”א, כתב לבאר שרחל אמנו נחשבת אמא של כל עם ישראל מפני שבכל אחד ואחד מישראל יש ניצוץ מרחל אמנו, עיי”ש.

[שה] כן מבואר בדברי רבינו האריז”ל זלה”ה בספר עץ הדעת טוב פרשת ויצא, וז”ל מוהרח”ו שם: “עודנו מדבר עמם – הראוהו [ליעקב אבינו ע”ה] בנבואה כי כיון שישובו בתשובה באסיפה אחת כנז’, תכף יגאלו, לפי שהגלות היה על שנאת חנם של אחי יוסף שמכרוהו לעבד, ואמז תחילה השאת חנם בישראל, יהודה ויוסף כנז’ בישעיה ‘אפרים לא יקנא את יהודה וכו”, כנז’ במדרש נעלם, ועתה שנאספו כולם יחד, ישראל ויוסף ויהודה, הפך ממה שנתפרדו בימי רחבעם מלך יהודה וירבעם מזרע יוסף, אז רחל אמה של יוסף תקום ותפלל עליהם ויגאלו, כמו שכתוב קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה, כי גם שאר השבטים שהסירו שנאתם מן יוסף יקראו אז כולם בניה, וזה שכתוב ‘והנה רחל בתו באה עם הצאן’ – אלו ישראל, ואז רחל העליונ הנקראת שכינת עוזנו וכו’ כם היא תקרא להב”ה כמו שכתוב קול ברמה נשמע עד יעקב ישראל סבא, הוא השי”ת, ע”י צעקת רחל יסיר את לב האבן נגף מעל הבאר היא השכינה הנז’ וישק את צאן.” עכ”ל.

[שו] האדמו”ר מאפטא מהר”ל זלה”ה בספרו יסוד לקר”א עמ’ י”ט (בנדמ”ח), וז”ל: “וכשאנחנו באים לבטל כהו של עשו, אנו צריכים ללמוד תורה שהוא מעשה יששכר, שעל ידי זה יתוקן מעשי רחל הנ”ל, ובפרט לימוד התורה על קברה ממש יהיה בבחינת להבה, אש דת של תורה, ולהבה תלהט רשעים, וכח התורה יגבור על זכות כבוד אב של עשו, ויכלה הוא וזרעו – עמלק, שכתוב בו “אשר קרך בדרך”, לשון קרירות, שקליפת עשו מביא קרירות, וכת[ו]ב “בדרך” – שתורה זו שלומדים על קבר רחל העומד “בדרך”, כמו שכתוב “ואקברה שם בדרך”, כדי שילמוד תורה שם “בדרך” [ועי”ז] יבטל כח עמלק שקרר “בדרך”, ולכן צריכים להתחזק בלימוד תורה בכח גדול ודייקא שמה על קברה שבדרך, שעל ידי זה יכניעו כח עמלק ימח שמו, ובזה תלויה גאולתנו כמבואר בזה”ק בראשית כ”ב ע”ב ‘אבל פורקנא לאו איהי תלי אלא בעמלק, עד דיתמחו דבי אמא, והא אוקמוה’. וכו’. ועתה צריכים אנחנו לברך להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך ויתעלה שהחיינו וקיימנו לזמן הזה על שעתה יכולים אנחנו לגשת אל הקודש לאוהל רחל אמנו ע”ה שמדתה מדת מלכות, ולהתעכב שמה שעות וימים ללמוד שמה לתקן עולם במלכות שדי. וכו’. שלימוד תורה על מקום זה מעורר מדת מלכות מדת רחל וכו’. ולאשר נחוצים אנחנו לישועה, בכן נחלץ חושים לזכות לישועה ע”י לימוד תורה באהל רחל אמנו ע”ה ועי”ז יבא משיח צדקנו בבי”א.” עכ”ל.

[שז] מוהר”ר חיים פלאג’י זלה”ה בספר מועד לכל חי פרק כ”ו אות ד’.

[שח] בספר קול התור בכמה מקומות (פרק ב’ ח”ב ופרק ה’ ח”ב ועוד) מזכיר ענין המקום הנקרא “פתחא דקרתא” (שהוא שער ירושלים במובן הרוחני) ששם מלחמת הס”מ עם נשמת משיח בן יוסף, וכתב שם בפ”ה שבאותו מקום אפשר לפעול למען הגאולה עיי”ש היטב. ובכן, במשך שבעים שנה, תלמידי הגר”א העמידו אוהל במקום הזה כדי לעסוק שם בתורה ובתפילה ועי”ז לחזק ידי נשמת משיח בן יוסף להחיש את הגאולה.

עפ”י המסורת, המקום הנז’ הוא בגן השעשועים שליד בנין ההסתדרות ברח’ שטראוס בירושלים (“גן עוקשא”). וע”ע בכל זה בספר מוסד היסוד עמ’ רס”ט ואילך, ובספר המגיד דורש ציון לגרש”ז רבלין זצ”ל ח”ב עמ’ צ”ט (פרק י’), ובמדרש שלמה פרק מ”א, ובספר מצמיח קרן ישועה עמ’ נ”ד, ועוד, וקצרתי. ואגב גררא אמינא, דלפי מסורת אדמור”י פוריסוב ועוד, המסגד הקטן שסמוך למסגד הגדול בגן השעשועים הנ”ל, הוא קבר בנימין בן יעקב אבינו ע”ה. ואכמ”ל.

[שט] כן יש ללמוד לכאו’ ממדרש איכה רבה בפתיחה כ”ד: “אמר הקב”ה לירמיה וכו’ לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ומשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות. אמר לפניו, רבש”ע, איני יודע היכן משה קבור, אמר לו הקב”ה לך עמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא: בן עמרם בן עמרם, עמוד וראה צאנך שבלעום אויבים. מיד הלך ירמיה וכו’.” ע”כ. ובספר גלויות ישאל עמ’ ע”ז בהערה מביא שכן נוהג מרא דרזין הגאון מוהר”ר דוד בצרי שליט”א בכל שנה ביום ז’ באדר, שנוסע לשפת הירדן להתפלל שם. ובכן שמעתי ממר בריה דרבינ”א המקובל בנש”ק ידידינו הרה”ג ר’ יצחק בצרי שליט”א שכן נהג זקנו שר בית הזוה”ר כמוהר”ר סלמן מוצפי זלה”ה, שהיה נוסע בז’ באדר למקום היודע לו [והוא ב”גשר עבדללה” שבישוב “בית הערבה” שנכחד, מזרחה לעיר יריחו העתיקה], בשפת הירדן מול הר נבו, שעפ”י המסורת שבידו שם קרא ירמיהו “בן עמרם בן עמרם”, ומשם היה מדבר עם משה רבינו ע”ה, עכ”ד. [וידידינו הרב מרדכי דני שליט”א שאול שאל את בן זכא”י הגרב”צ מוצפי שליט”א על דבר המסורת הנ”ל, וענה ואמר שאין ידוע לו על כך, וצ”ע]. וכיו”ב כתב בשו”ת דברי יצחק כדורי שער ציוני הצדיקים סי’ ה’ בהערה וז”ל: “וכן ידוע מהמקובלים, וביניהם הר’ סלמן מוצפי זיע”א, שהיו הולכים בער”ח אב ליד יריחו על הגבול הירדני ומתפללים על גלות השכינה מול הר נבו הנמצא מעבר לגבול, בין יריחו לבין קצה ים המלח הצפוני.” עכ”ל. ושמעתי באומרים לי שגם זקן המקובלים מוהר”ר יצחק כדורי זלה”ה היה הולך לשפת הירד מול הר נבו, להיות לו בבחינת ההשתטחות על קברו של משה רבינו ע”ה. ומודעת זאת שהמקובל הרב יהושע בן שושן זצ”ל מידי שנה ביום ז’ באדר היה מארגן (וגם כיום ממשיכי דרכו מארגנים) קבוצת אנשים, שנוסעים להתפלל על הגאולה ב”גשר עבדללה” הנז’ (עם אישור מיוחד מאנשי הצבא כדי להכנס עד לשפת הירדן במקום הגשר הנז’).

ועפ”י חישובים שהציע בפנינו הרה”ג ר’ נתנאל אוחנה שליט”א (מח”ס משפטי ישראל ועוד), מקום “גשר עבדללה” הנז’ הוא המקום ששם עברו בני ישראל את הירדן בימי יהושע בן נון, ושם עלה אליהו הנביא בסערה השמיימה, ואכמ”ל.

[שי] מודעת זאת דברות חז”ל במדרש בתי מדרשות ח”ב ב”ספר זרובבל” (ונדפס גם באוצר המדרשים אייזנשטיין, זרובבל עמוד ק”ס), שמשיח בן דוד יתגלה בבקעת הארבל, ושם נאמר: “מנחם בן עמיאל יבא פתאום בחדש ניסן [בארבעה עשר בו] ויעמוד על בקעת ארבאל [אשר ליהושע בן שרף], ויצאו אליו כל חכמי ישראל, ולהם יאמר בן עמיאל, אני הוא משיח אשר שלחני ה’ לבשרכם ולהצילכם מיד צורריכם.” ע”כ. וכן מביא רבינו אליעזר הקליר ז”ל בפיוטו: “בימים ההם ובעת ההיא, בחדש הראשון הוא חדש ניסן, אמנם ארבעה עשר בו, מנחם בן עמיאל יבוא בבקעת הארבאל יצמח טובו, ובגדי נקם ילבש בחטיבו.” ע”כ.

וכמו כן יהיה הארבל מיקום מרכזי במלחמת גוג ומגוג (ונ”מ להקדים תפילה במיקום זה דוקא, למיתוק צרות אלו), דבהמשך המדרש הנ”ל מבואר שגם מפלת ארמילוס תהיה שם: “ויבא משיח בן דוד ויפח באפיו של ארמילוס וימיתהו, וכו’ וילבש שריון וילחם בארמילוס ובחייליו, ויפלו כלם פגרים מתים בבקעת ארבאל.” ע”כ.

[ושם בבתי מדרשות ח”ב מבואר גם שמלך פרס יתחיל לשלוט בישראל בבקעת הארבל, ואז יגרש את כולם למדברות וכו’, ואח”כ ימלוך ארמילוס, וז”ל: “המלך התשיעי הוא שירון מלך פרס, יבוא ויערוך מלחמה בבקעת ארבאל, ויצא עליו נשרב ויכה ויבוא וימלוך באותה בקעה, הוא מתחיל ליטע אשרותו וכו’, ורעב גדול יהיה על פני כל הארץ חמשה וארבעים יום, וישראל ומלכיהם ונביאיהם על מדבר ירושלים ועל נחל השיטים חמשה וארבעים יום, ומלוח עלי שיח קוטפים למחיתם בו ביום וכו’. והמלך העשירי הוא ארמליס וכו’.” ע”כ].

וכן במשך הדורות ניכרין ניצוצין דמלכא משיחא בבקעת הארבל דוקא, כמסופר בירושלמי ברכות פ”א ה”א וביומא פ”ג ה”ה: “דלמא רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר’ שמעון בן חלפתא בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.” ע”כ. ועוד בירושלמי ברכות פ”ב ה”ד: “עובדא הוה בחד יהודאי דהוה קאים רדי [בהדיה בקעת ארבל – גירסת ירושלמי כת”י רומי] געת תורתיה קומוי עבר חד ערביי ושמע קלה א”ל בר יודאי בר יודאי שרי תורך ושרי קנקנך דהא חריב בית מוקדשא געת זמן תניינות א”ל בר יודאי בר יודאי קטור תוריך וקטור קנקניך דהא יליד מלכא משיחא”. ע”כ.

והנה החשיבות הרוחנית המיוחדת של המקום הזה ניכרת גם בכך ששם קברו את שת בן אדם הראשון וגם שלושה (או ארבעה או אפי’ חמישה) מבניו של יעקב אבינו ע”ה יחד עם דינה, כי אחרת לא יובן למה זה ועל מה זה שכאשר העלו את עצמות השבטים ממצרים, קברו אותם דוקא בארבל, ולא כל אחד בנחלת שבטו. [והנה אם כי אין מטרת ספר זה להביא מקורות למיקום של קברים, השתא הכא לצורך הוכחת החשיבות של המקום, נזכיר בקצ”ר אמיץ ממש מעט מזעיר ממה שנכתב בזה: הרמב”ן בבראשית פרק ל”ד כבר הזכיר ענין קבורת דינה בארבל, וז”ל: “והקרוב דברי האומר נטלה שמעון וקברה בארץ כנען, והוא כמו שאמרנו, כי היתה עמו בביתו כאלמנה וירדה עמהם למצרים ושם מתה ונקברה בארץ. וקבורתה ידועה עד היום בקבלה והיא בעיר ארבאל עם קבר ניתאי הארבלי וכו'” עכ”ל. וכ”כ התשב”ץ בפירושו לאבות. ותלמידו של הרמב”ן, באגרתו שנדפסה בנספחים לספר כפתור ופרח הנדמ”ח עמ’ תנ”ד כתב וז”ל: “וקרוב לארבל שלשה שבטים מבני יעקב, ודינה אחותם, ואצל הציון גדל הדס נאה. וקרוב משם צדיק אחר וכו’ ואומרים כי הוא שת בן אדם הראשון” עכ”ל. ועוד לפני הרמב”ן, ביומן מסעיו רבינו יעקב בר’ נתנאל הכהן ז”ל, הזכיר ג”כ קבר זה, ושם כתב להדיא מי הם השבטים שקבורים ליד דינה וז”ל: “ראובן שמעון לוי דינה, קבר של כסא הדס, וכו'” עכ”ל. ובאגרת רבי שמואל ב”ר שמשון (והיא ל”ו נדפס”ה בספר אגרות א”י יערי עמ’ פ’) כתב וז”ל: “ובדרך רחוקה כמו ב’ פרסאות קברים של שבטים, וקבר דינה אחותם ביניהם, ועליו אילן של הדס, ואין אדם ראשי לקחת הימנו אפי’ עלה אחד. ואומרים כי קרוב הציון של שת, וראינוהו” עכ”ל. ורבינו יוסף בר נחמן ברישומיו, מזכיר את שמעון ולוי, ליד דינה. וכן הוא בספר יחוס האבות. ובספר קבלת צדיקי ארץ ישראל מזכיר מסורת על ד’ שבטים (ולא ג’) מלבד דינה, וז”ל: בארבל, ניתאי הארבלי, ושם בנו של אדם הראשון, וארבעה שבטים, ודינה אחותם.” עכ”ל. וכן הוא בספר יחוס הצדיקים. ורבינו יצחק ן’ אלפרא ז”ל באגרתו ששלח לרשב”ש ז”ל מונה חמישה, וז”ל: “ושם עד ראובן בן יעקב ושמעון ולוי ויהודה ודינה ובנימין”. עכ”ל. וגם בתקופות האחרונים, כבר הזכרנו במקום אחר נועם אמריו של המבי”ט זלה”ה בבית אלקים שער היסודות פרק מ”ח שכתב וז”ל: “ועוד היום ציונה מסויים אצל שמעון ולוי אחיה בכפר ארבאל שהוא כמו מהלך שעה מטבריה, והדס חופה עליה משנים קדמוניות עד עתה וכו'”. עכ”ל. (ועד לפני כמה שנים, לאחר שקברים אלו נתגלו שוב בשנת תשס”ז, עדיין היה אילן ההדסים על קברה של דינה, והוא מתועד ע”י תמונות, אך בשנים האחרונות ממש חתכו את האילן בעוה”ר, ונותר רק הגזע). ולמרות שיש באיזור זה בארבל הרבה כוכים בסלע, ניתן לזהות קברי השבטים בכך שהונחה אבן גדולה בתוך כל כוך, בשונה לשאר הכוכים באיזור, ודבר זה כבר מוזכר בכת”י של מסעות ישנים וכפי שמובא בספר מצבות קודש ווילנאי עמ’ קכ”ה שהעתיק  בזה”ל: “ארבלתא וכו’, לצפון קבורים ארבעה שבטים וכו’, ושם קבורה גם דינה בת יעקב, וכל הקברים מכוסים אבנים גדולות. וחידוש הוא לראות את האבנים הגדולות, ואיך יתכן שבני אדם נשאו אותן” עכ”ל. ואין להרחיב עוד בזה].

והנה כאמור מערת קבורתו של שת בן אדם הראשון, קרובה היא מאוד לקברי השבטים כנ”ל, כך שמסתמן שהאיזור הזה שבתוך הארבל (והוא כמעט בשיפולי הארבל) לכאו’ הוא המיקום העיקרי בבקעה מבחינה רוחנית, ומעתה יאמר נא ישראל, דלאחר שהקדמנו דברי המדרשים שמשיח עתיד להתגלות לראשונה בבקעת הארבל, דבר נאה ומתקבל על הדעת לומר שתפילה ובקשה על גאולתם של ישראל בקבר השבטים בארבל, פועלת רבות, וכן התפילה להנצל מהמלחמה עם פרס וגם מלחמת גוג ומגוג אשר שני מלחמות אלו צפויות להתקיים במיקום הזה ממש וכנ”ל. ומה גם ששת בן אדם הראשון הוא הגלגול השני של משה רבינו, וכבר הזכרנו בכמה דוכתי דברי בגמ’ בסוטה דף י”ד ע”א (לפי גירסת עין יעקב וכן לפי הגהות הב”ח שם): “ואמר רבי חמא בר חנינא מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם, מפני שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שעתיד ביהמ”ק ליחרב ולהגלות ישראל מארצם, שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכי’ ויתחננו למשה ויאמרו לו “משה רבינו עמוד בתפלה בעדינו”, ועומד משה ומבטל את הגזירה, מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם וכו'” ע”כ. וא”כ קבר שת בן אדם הראשון (וממילא קבר השבטים שהוא כחמישים מטר משם) הוא בוודאי מקום מסוגל מאוד להתפלל להמחיש את הגאולה.

[שיא] כמבואר בזוה”ק פרשת צו דף כ”ח ע”ב שכל העבירות מכבידות על כנפי השכינה שלא תוכל לעלות מעפרה. וכתב רבינו הרש”ש בדרשתו הידועה לפני תקיעת שופר, וז”ל: “שכל חטא הוא קוץ מכאיב ומחזיק בית האסורים דילה (כלומר בית האסורים של השכינה) ומוסיף מכאוב על מכאוביה, ומה הלשון אומרת קלני מראשי וכו’ (סנהדרין דף מ”ו ע”א).” עכ”ל.

[שיב] יומא דף ט’ ע”ב: “אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב. מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים.” ע”כ.

[שיג] זוהר חדש סוף פרשת וישב דף מ”ט ע”ב, ועיין למרן החיד”א בבמדבר קדמות מע’ ג’ אות י”ג, ולהגאון מוהר”ר ישעיה עטייה זלה”ה בבגדי ישע ריש פרשת ואתחנן, ובשאר ספרי דבי רב ואכמ”ל.

[שיד] פסיקתא זוטרתא פרשת וזאת הברכה דף ס”ג ע”א: “ויהי בישורון מלך, וכו’, יחד שבטי ישראל – שתהיו עושין אגודה אחת, ולא תהיו עשויין אגודות אגודות וכו’. משל למה הדבר דומה למלך שהביא ספינות וחיברן ודיבקן במסמרין ובהוגנין ובנה פלטין עליהם, כל זמן שהספינות קיימות פלטין שלו קיימות, נפרדו הספינות נתפרדו הפלטין שלו, כך כל זמן שעשויין ישראל אגודה אחת מלמטה מלכות שמים מתקיימת בהן, שנאמר (עמוס ט’) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה”. ע”כ. ובילקוט שמעוני עמוס רמז תקמ”ח: “אביי אמר ואגודתו על ארץ יסדה כשישראל שוין בעצה אחת מלמטה שמו הגדול משתבח מלמעלה שנאמר ויהי בישורון מלך אימתי בהתאסף ראשי עם וגו’, וכה”א ואגודתו על ארץ יסדה ולא כשהם עשויות אגודות אגודות וכו’.” ע”כ.

[שטו] מה שכתבנו “ואין דבר עמכב וכו'” הוא לשון מוהר”ר שמואל אבוהב זלה”ה מחבר שו”ת דבר שמואל, בספרו ספר הזכרונות זכרון י’ פרק ו’, וסיים שם: “ועתה ירא הנוקם והנוטר וכו’ מה יהיה משפטו ומעשהו, והרי הוא מעכב את תשועת ה’ ועזוזו ונפלאותיו אשר יעשה.” עכ”ל.

[שטז] תנחומא פרשת ניצבים סי’ א’: “אתם נצבים היום מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים אף אתם כשאפלה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם שנאמר (ישעיה ס’) והיה לך ה’ לאור עולם אימתי בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת שנאמר (דברים ד’) חיים כלכם היום, בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת ואלו נוטל אחת אחת אפי’ תינוק משברן וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת שנאמר (ירמיה נ’) בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה’ יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו וגו’, כשהן אגודים מקבלין פני שכינה.” ע”כ. וכ”ה בילקוט שמעוני פרשת נצבים תתק”מ ובעמוס סי’ תקמ”ט.

ובבראשית רבה פרשת ויחי פרשה צ”ח על הפסוק האספו ואיגה לכם: “ורבנן אמרי צוה אותן על המחלוקת אמר להון תהיו כלכון אסיפה אחת, הה”ד (יחזקאל ל”ז) ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו וגו’ לבני ישראל וגו’, חבירו כתיב נעשו בני ישראל אגודה אחת, התקינו עצמכם לגאולה, מה כתיב אחריו ועשיתי אתכם לגוי אחד וגו’.” ע”כ.

ובמדרש “גדול וגדולה” (נדפס באוצר המדרשים עמ’ פ”ב): “גדול השלום שלא גלו אבותינו עד שהניחו השלום ותפסו המחלוקת לפיכך גלו לבין האומות, שנאמר ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה (איכה ג’ י”ז), ומיום שחרב ביהמ”ק נתמעט השלום שנאמר ונדמו נאות השלום (ירמיה כ”ה ל”ו). ואנו חייבים לדרוש איש בשלום רעהו, וכן אנו חייבים לדרוש את שלום ירושלם ובית קדשנו ותפארתנו, שנאמר ודרשו את שלום העיר וגו’ כי בשלומה יהיה לכם שלום (ירמיה כ”ט ז’). וכשיבא מלך המשיח שיגלה במהרה בימינו, בשלום (ו)יושיע אותנו, שנאמר כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון וגו’ (ישעיה נ”ה י”ב), וכתיב ושמתי פקדתך שלום (ישעיה ס’ י”ז). וברכת הארץ בשלום שנאמר כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה (זכריה ח’ י”ב). ארץ ישראל מתרוממת בשלום שנאמר השם גבולך שלום (תהלים קמ”ז י”ד). ובזכות השלום הקב”ה מכין כסאו של דוד שנאמר יפרח בימיו צדיק ורוב שלום (תהלים ע”ב ז’). וכן בשלום מכין כסאו וכסא זרעו אחריו ובונה לו בית נאמן לעולם שנאמר מגדול ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם (תהלים י”ח נ”א)”. ע”כ.

ורבינו האריז”ל בליקוטי תורה ריש פרשת שופטים כתב וז”ל: “אמרו רבותינו ז”ל ששאלו מלאכי השרת לקב”ה (בשעת החורבן) רבש”ע, כתבת בתורתך ושפך את דמו וכסהו בעפר, וכאן כתיב שפכו דמם כמים, כי דמה בתוכה וגו’. כתבת בתורתך אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, וכאן כתיב הבנים נשחטים וכו’. כתבת בתורתך וצוה הכהן ופנו את הבית, וכאן וישרפו בית האלקים וכל כלי מחמדיה ולהשחית. אמר להם הקב”ה כלום יש שלום בעולם, הואיל ואין שלום אין כלום. [ע”כ בשם המדרש]. וכל זאת רמזה לנו התורה בפסוק הזה, כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם – היינו ושפך את דמו וכו’, בין דין לדין – היינו אותו ואת בנו כנ”ל, ובין נגע לנגע – היינו וצוה הכהן וכו’ כנ”ל, והתשובה לכל זה: דברי ריבות בשעריך – שעל ידי המריבות והעדר השלום שבהם גורם לכל זה. ומסיים וקמת ועלית אל המקום – שעל ידי ירושלים עיר שחוברה לה יחדיו, שבה נעשו כל ישראל חברים, ועל ידי התורה, יתאחדו ויתווך ביניהם השלום.” עכ”ל.

והבט נא וראה גם בקרן אורה לתענית דף ל’ ע”ב בביאור מדוע לא היו ימים טובים לישראל כיום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, וז”ל: “יום שהותרו שבטים לבא זה בזה, כי המעלה היותר גדולה לקיום ישראל בארץ הקודש הוא בהיות ישראל כולם באחדות אחת, כמו שנאמר (דברי הימים א’ י”ז, כ”א) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, על כן נעשה בו טובה והותרו שבטים לבא זה בזה, ושבט בנימין הותר לבא בקהל. וזו סגולה גדולה להשראת שכינתו יתברך בתוכנו בהיות י”ב שבטי י”ה באחדות, שמבואר בזוהר הקדוש (ח”ב דף רכ”ט ע”ב) על י”ב האבנים אשר שם יעקב אבינו מראשותיו וכאשר נתאחדו כולם אז אמר אין זה כי אם בית אלקים כו’.” עכ”ל.

ועוד יש בכל זה אריכות רבה בספרי דבי רב רבים ועצומים, ולעת עתה אמור יאמר העבד לא אצא לחופש”י.

[שיז] לשון מוהרח”ו זיע”א בספר שערי קדושה ח”ב שער ד’.

[שיח] אגדת בראשית פרק פ”ג: “אעפ”י שאינו ידוע אימתי יום הדין, אלא הרי אני אומר לכם כשתאספו ותקבצו, אותה שעה אתם נגאלין, שנאמר אסוף אאסוף יעקב כלך, מיד ויעבור מלכם לפניהם וה’ בראשם (מיכה ב’ י”ג)”. עכ”ל.

[שיט] מהר”י אייבשיץ זצ”ל בספרו אהבת יהונתן פרשת שמות: “הגאולה תבוא רק כאשר יהיו כל בני ישראל כאיש אחד במלוא האחדות.” עכ”ל, ודייק כן מלשון הנביא ישעיה כ”ז י”ב.

[שכ] הגאון בעל ה”בן איש חי” זלה”ה בספרו אם המלך דף ב”ן ע”ב: “יובן בס”ד לרמוז, כי ידוע שהגאולה וביאת מלך המשיח תלויה באחדות שתהיה, הן באנשים הן בנשים, כי זה עיקר קיומם של ישראל בעולם, לכן נרמזה האחדות בשמות האבות, כי אברהם יצחק יעקב הם י”ג אותיות כמנין אחד, להורות על אחדות שצריכה להיות באנשים הזכרים, וגם נרמז מספר זה בשמות האמהות שהם שרה רבקה רחל לאה שיש בהם י”ג אותיות כמנין אחד להורות על אחדות שצריכה להיות בנשים הנקבות. וזה שכתוב ‘קול דודי הנה זה’ הוא מלך המשיח, בא ומדלג קודם הזמן על ההרים בזכות האחדות של האנשים הרמוזה בהרים שהם האבות, וגם ‘מקפץ’ בזכות האחדות של הנקבות הרמוזה בגבעות שהם האמהות, ודו”ק.” עכ”ל.

[שכא] מאמר יחזקאל מקוזמיר ריש ריש פרשת לך לך בשם הרה”ק מזואלין זצ”ל, שכתב שם בהערה לפרש את רש”י על הפסוק “ונברכו בך” (בראשית י”ב ג’) פירש”י בך חותמין ולא בהם, שפירש שחתימת וסיום הגלות תהיה בזכות שיעשו ישראל חסד זה עם זה, “בך (אברהם אבינו) חותמין” דהיינו במדת החסד שהיא מדתך, “אפילו אם לא יהיו בידם בשלימות שני העמודים האחרים תורה ועבודה” – והיינו “ולא בהם”.

[שכב] כן משמע במדרש דברים רבה פרשת כי תצא פרשה ו’ (שהזכרנום כמה פעמים): “אמר הקב”ה בעולם הזה ע”י שהיו ביניכם בעלי לשון הרע סלקתי את שכינתי מביניכם שנאמר (תהלים נ”ז) רומה על השמים אלקים, אבל לעתיד לבוא שאני עוקר יצר הרע מביניכם שנאמר (יחזקאל ל”ו) והסירותי את לב האבן מבשרכם, אני מחזיר שכינתי ביניכם מנין שנאמר (יואל ג’) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וגו’, ומתוך שאני משרה שכינתי עליכם כולכם זוכין לתורה ויושבין בשלום בעולם שנאמר (ישעיה נ”ד) וכל בניך למודי ה’ ורב שלום בניך.” עכ”ל. וכן באגדת בראשית פרק ס”ד: “אבל בעולם הזה מפני שאין מתחברים זה עם זה, מקנאין זה בזה, וכל זמן שהן כך נתונין בירידה, אבל לעתיד לבא כשיתחברו זה עם זה מתעלין, שנאמר ונקבצו בני יהודה וגו’ (הושע ב’ ב’), אותה שעה ועלו מן הארץ (שם)”. ע”כ. וכן משמע מדברי ורבינו האריז”ל בליקוטי תורה ריש פרשת שופטים שהבאנו לעיל, שכתב בסיום דבריו: “שעל ידי ירושלים עיר שחוברה לה יחדיו, שבה נעשו כל ישראל חברים, ועל ידי התורה, יתאחדו ויתווך ביניהם השלום.” עכ”ל.

ומ”מ בכל מקורות אלו וכיוצא בהם, אפשר לפרש שהכוונה היא שתהיה שלמות יותר בענין זה לאחר הגאולה. וע”ע להלן בסמוך בענין שאליהו הנביא יביא שלום לעולם. [ותדע דהרי יש מדרשים שברור שמדברים על שלמות נוספת שתבוא רק לאחר הגאולה, שהיא שלמות שבוודאי לא יכולה להיות לפני הגאולה וכגון שלום גם עם הגוים, כגון בראשית רבה פרשת וישב פרשה פ”ח: “מי מחכה לסוכת דוד הנופלת שיקימנה הקב”ה, שנאמר (עמוס ט’) ביום ההוא אקים את סוכת דוד, שיהיו כל העולם אגודה אחת שנאמר (צפניה ג’) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה’ ולעבדו שכם אחד.” ע”כ].

[שכג] כן משמע מלשון התנחומא הנ”ל, וכ”כ להדיא השל”ה הק’ פרשת ויחי אות כ”ד: “כי אי אפשר להקץ שיבא כשיש ביניכם שנאת חנם, רק צריכים אתם להיות כולכם באסיפה אחת ובאגודה אחת” עכ”ל. וכ”כ מרן החיד”א בספר לב דוד פרק ט”ז ערך שנאה וז”ל: “ואיך יתכן שנזכה לגאולה כל עוד שהסיבה שבעבורה נחרב הבית, שהיא שנאת חינם,עדיין מרקדת בינינו. וכו’. רק צריך שתעבירו השנאת חנם, ולא סגי שתעשו מצות ליגאל.” עכ”ל. וכ”כ בספר דרושי הצל”ח דרוש ל”ו. וכ”כ מהר”י סיד זלה”ה בספר יסד המלך דרוש ה’ דף כ”א ע”ב. וכ”כ מוהר”א פאפו זלה”ה בפלא יועץ ערך אהבת רעים. וכ”כ מהר”י סוכרי זלה”ה בספרו יורו משפטיך ליעקב ערך “מגיד רחצה”. וכ”כ מוהר”א חמוי זלה”ה בספרו בית אל דיני תיקון חצות דף י”ג ע”א. וכן משמע מלשון ההקדמה לספר חפץ חיים, שהבאנו לעיל. וכן נקטו שלמים וכן רבים כמילתא דפשיטא.

[שכד] כפי שהארנו לעיל בענין התשובה, עפ”י דברי חז”ל בסנהדרין ובזוה”ק ועוד, קחנו משם כי הכל עולה בקונה אחד, כי סוף סוף עיקר התשובה היא בענין עוון זה שמחמתו הגלות החל הזה.

[שכה] עפ”י המשנה סוף עדויות פ”ח מ”ז: “שאין אליהו בא לטמא ולטהר וכו’ וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנני שולח לכם את אליה הנביא וגו’ והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.” ע”כ. וכתב הגאון בעל שו”ת נודע ביהודה בספר דרושי הצל”ח דרוש ל”ו וז”ל: “והנה מתחלתו נחרב בשביל שנאת חנם, ק”ו שאי אפשר להחזור ולהבנותת כל זמן ששנאת חנם בעולם. והנה אין אליהו בא לא לרקח דו’ כי אם לעשות שלום בעולם וכו’ והשיב לב אבות וכו’ הרי שמקרא זה על השלום דרשוהו, אבל קודם שיבוא אליהו לעשות שלום, אי אפשר ליום ה’ הגדול לבוא, וכל זמן שישראל שרויים במריבה ובמחלוקת אי אפשר להגאל.” עכ”ל.

ולמעלה בקודש כן נראה שבין הלשיך הק’ בביאורו למאלכי סוף פ”ג: “כי הנה בית ראשון נחרב על ביטול תורה והשני על שנאת חנם, תקנו שתיהן הא’ זכרו תורת משה עבדי וכו’ חקים ומשפטים, ועל השני הוא העדר השלום על כן הנה אנכי שולח וכו’ והשיב לב אבות וכו’ והיה זה שלום.” עכ”ל.

וכ”כ מוהר”ר אהרן ברכיה די מודינה זלה”ה בספר דרשות מעבר יבק פרשת וישב וז”ל: “ולעולם לא יבא הגואל עד כי נעמוד (א”ה כלומר נפסיק) עם שנאת חנם זאת אדם עם חבירו, ולכן אומר הנביא ‘הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו’, ולא תהיה עוד שנאת חנם בינינו וכו’.” עכ”ל.

וכ”כ בתולדות יעקב יוסף פרשת בא ד”ה והיוצא מזה, ועוד הוסיף דבר נאה בפרשת פקודי וז”ל: “שאין השם שלם כל ימי משך הגלות עבור שנאת חנם, עד לעתיד שיבער חמץ הוא היצר הרע, על ידי שישלח אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, שהיה פירוד בין המוני עם הנקרא בנים ובין אבות שהם הת”ח, שהוא גרם חורבן בית ראשון, שזה גורם חורבן ב’ שנעשה פירוד בין ת”ח עצמן מחמת קיפוח פרנסה, כמ”ש בזה במקום אחר. ולכך כפל ב’ פעמים והשיב אבות על בנים ובנים על אבותם, לתקן ב’ דברים הנ”ל, אז יבא גואלינו במהרה בימינו אנס”ו.” עכ”ל.

ובשם משמואל פרשת מטות כתב וז”ל: “וכח רע זה (פי’ יצר המדנים שהוא קליפת האומה המדינית) וכו’ היינו שהחריבה את בית שני שאמרו ז”ל שנחרב בשביל שנאת חנם, ועדיין מרקד בינינו עד שנזכה לאליהו ז”ל כמ” והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ומכלל שמקמי הכי הי’ פירוד לבבות ביניהם אף שמטבע הבנים להיות נגררין אחר האבות ואהבה ביניהם, מ”מ כח מדין עדיין שורר בינינו והוא המביא לכל זה כאשר אנו רואים בעוה”ר זה בעינינו, ופינחס זה אליהו שנצחום בראשונה הוא יעשה לכח רע זה כליה באחרונה והשיב לב אבות וגו’.” עכ”ל.

[שכו] והגאון החפץ חיים בספרו “קונטרס כבוד שמים” פרק ג’ מאריך בגנאי הדבר אם נתנין לתיקון עוון שנאת חינם, כי גורמים לאחר עוד ועוד כניסת מלך מלכי המלכים ית”ש לביתו בית המקדש, ומסיק “ועל כן נזדרז גם אנחנו כולנו, כל אחד ואחד, לעקור שנאת חנם ועוון לשון הרע מאתנו, וממילא ישוב המלך תיכף אל ביתו, וכל אחד שימהר לתקן הדבר יזכה זכות גדולה, ועל כן אחי ורעי נקיים נא מה שאמר הכתוב בסוף מלאכי “אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו” דהיינו לתקן מה שקלקלנו עד עכשיו ולהיזהר מכאן ולהבא, והעיקר לעורר את החרדים שהם יראו כל אחד לעורר את מכיריו ומיודעיו שיראו לפרסם את גודל האיסור כי מפני רוב ההרגל נעשה הדבר של שמירת הלשון כמידה טובה בעלמא וכו'” עכ”ל עיי”ש.

[שכז] וז”ל מהר”ל בנצח ישראל פרק נ”ג: “וחכמים אומרים שיבוא להרבות שלום בעולם, כלומר מעלה שלו יותר עליונה, ולא לבד להסיר המחלוקת, כי לפעמים אין מחלוקת מ”מ אין שלום שיהיה להם לב אחד לגמרי, וראוי שיהיה העולם בלב אחד כמו אבות ובנים שהם אחד לגמרי וזהו תכלית האחרות, ולפיכך אמר שיעשה אליהו שלום בעולם לקרב את ישראל בחיבור גמור, ולדברי הכל ענין אליהו ז”ל הוא הבדר והקישור שיהיה על ידו לישראל”. עכ”ל (וראה שם שהקדים שכך היה גם בגאולה הראשונה במצרים, שנגאלו ע”י משה ואהרן, משה בבחינת מלך המשיח, ואהרן לקרב הלבבות שהיה רודף שלום, וכך גם בגאולה האחרונה יהיה משיח כמלך ואליהו הנביא שהוא פנחס נכדו של אהרן הכהן כדי להרבות שלום בעולם).

[שכח] עפ”י איוב כ”ה ב’. ועיין מסכת דרך ארץ פרק שלום הל’ י”ט: “אמר ר’ יהושע דסכנין בשם ר’ לוי גדול השלום, שכל הברכות והתפלות חותמין בשלום, קרית שמע חותמה בשלום, ופרוס סוכת שלומך, ברכת כהנים חותמה בשלום, שנאמר וישם לך שלום, וכל הברכות חותמין בשלום, עושה שלום במרומיו.” ע”כ. וכ”ה בקצרה בויקרא רבה פרשת צו פרשה ט’. והנוסח במלואו מובא במדרש שכל טוב בראשית פרשת ויחי פרק נ’ בברכת האבלים: “עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן” ע”כ. ובזוהר הק’ פרשת תרומה דף קס”ט ע”א: “ושים שלום דקאמרן בצלותא בברכת עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו” ע”כ.

[שכט] הביטוי עפ”י מסכת כלה רבתי פ”ו הל’ ד’: “תנו רבנן, כינוס לצדיקים, הנאה להם והנאה לעולם”. ע”כ.

[של] החוזה מלובלין זלה”ה בספרו דברי אמת ריש פרשת ראה, וז”ל: “פירשנו על והיה עקב תשמעון כו’ דהנה הביהמ”ק השני נחרב בעון שנאת חינם וכו’, צריך להתאמץ להיות אחדות היפך שנאת חנם, בפרט בכינוס לצדיקים, והנה בזה מעוררים שורש האחד גי’ י”ג וזה ‘והיה עקב’ בעיקבא דמשיחא ‘תשמעון’ לשון אסיפה וכינוס כמו וישמע שאול וכו’ ‘ושמרתם’ פי’ יעזר לכם השם יתברך וכו’.” עכ”ל.

[שלא] מסכת דרך ארץ פרק שלום הל’ כ’: “אמר ר’ יהושע בן לוי אמר הקב”ה לישראל, אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות את בני, היו שואלין בשלומה ואני מוחל לכם, הדא הוא דכתיב שאלו שלום ירושלם, ואומר ודרשו את שלום העיר, ואומר יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, ואומר למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך.” ע”כ. וכתב על זה בחמדת ימים וז”ל: “ומי האיש ירא ה’ הרואה שמתחילת עון שגרם החורבן והגלות תלוי בשאלת שלום ירושלים, ולבבו לא יחרד לשאול תמיד בשלומה, ופשוטו כמשמעו לשאול על איכות ומהות ארץ ישראל וירושלים ומקום מקדש בכל פרטיה ודיקדוקיה, ולהשתוקק להשיב מאבנים ועפרה הקדושים ולחבבם כמו שמצינו שעשו בגלות יכניה המלך וכדאיתא בר”ה דף כ”ד בי’ כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא ופירש”י דכ’ כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו שיכניה וסיעתו כשיצאו מירושלים הביאו עמהם מאבניה ועפרה מבית המקדש ובנו בנהרדעא ביהכנ”ס וסדוהו באותו אבנים ובאותו עפר וכו'” עכ”ל. והביא דבריו הרב צו”ף דבש זלה”ה בספרו שער החצר סי’ ר”מ, וסיים בדברי תפילה “ועל ידי דרישת שלמה ישיב את שביתנו ונגילה ונשמחה בו”. עכ”ל. וכן מביא בשתיקה יפה בספר מעשי למלך על הרמב”ם הל’ בית הבחירה פרק א’ הל’ א’ אות י”א, ובחבת ירושלים הורוויץ עמ’ רס”ו (בשם “ספרים” כיון שלא רצה לכתוב שהוא מחמדת ימים), ובשערי ירושלים ריישר עמ’ י”א, ומוהר”ר דוד לאנייאדו (המכונה מלכי שובה) זלה”ה בספרו ליקוטי דוד (במה שמביא מספר שערי ירושלים הנ”ל), ויבלח”ט הגרב”צ מוצפי שליט”א בספרו עטרת ציון ח”ב פרק ה’.

[שלב] עוקצין פרק ג משנה י”ב.

[שלג] ועי”ע מה שכתב בזה ג”ע מרן החיד”א זלה”ה בככר לאדן על פרקי אבות פ”ב מ”ד, ומה שכתב הרי”ח הטוב זלה”ה בספר בן יהודיע על פסחים דף ה’ ע”א, עיי”ש.

[שלד] וכמו שכתב בהקדמה לספר חפץ חיים: “הגם שהגמקר נקטה ‘שנאת חינם’, הכוונה הוא על לשון הרע גם כן שיוצאת מצד השנאה, דאי לאו הכי לא היו נענשים כל כך.” עכ”ל. ומביא שם ראיות עיי”ש. וע”ע בהמשך מילתין.

[שלה] רש”י שמות ב’ י”ד: “ויירא משה – כפשוטו. ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל. “אכן נודע הדבר” – כמשמעו. ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך.” עכ”ל. והוא מהמדרש בשמות רבה פרשת שמות פרשה א (בשם רבי יהודה בר רבי שלום בשם ר’ חנינא הגדול ורבותינו בשם רבי אלכסנדרי עיי”ש).

[שלו] ויקרא רבה פרשת אמור פרשה לב: “רב הונא אמר בשם בר קפרא בשביל ד’ דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שנו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע וכו’. ולא אמרו לשון הרע שנאמר (שמות י”א) ‘דבר נא באזני העם’ אתה מוצא שהיה הדבר מופקד אצלן כל י”ב חדש ולא הלשין אחד על חבירו.” ע”כ. וכן הוא בשיר השירים רבה פרשה ד’.

[שלז] כמוזכר בלשון המדרש שהזכרנו בכמה דוכתי בדברים רבה פרשת כי תצא פרשה ו’: “אמר הקב”ה בעולם הזה ע”י שהיו ביניכם בעלי לשון הרע סלקתי את שכינתי מביניכם שנאמר (תהלים נ”ז) רומה על השמים אלקים, אבל לעתיד לבוא וכו’.” ע”כ. והרי עצם הגיזרה של בכיה לדורות היתה תוצאה מלשון הרע, ונאמר בזוהר פרשת שלח לך דף קס”א ע”א: תא חזי כמה עבד ההוא לישנא בישא, גזר על אבהתנא דלא ייעול לארעא, ומיתו אינון דאמרו ואתגזר בכיה לדרי דרין.” ע”כ.

[ובדורו של שאול המלך לא נבנה בית המקדש מחמת עוון זה, כנאמר דברים רבה פרשת שופטים פרשה ה’: “ראה כמה קשה כחו של לשון הרע, שנצטוו לבנות בית המקדש, ובשביל שהיה הדור בעלי לשון הרע לא נבנה בימיהם.” ע”כ].

וע”ע בדברים רבה פרשת שופטים פרשה ה’: “אמר רב מונא כל שאומר לשון הרע מסלק השכינה מלמטה למעלה תדע לך מה דוד אומר (תהלים נ”ז) נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה מה כתיב אחריו (שם) רומה על השמים אלהים וגו’, אמר דוד רבש”ע מה השכינה עושה למטה סלק את השכינה לרקיע.” ע”כ. והענין סילוק השכינה הוא הוא מהות הגלות.

והמהר”ל בספר נתיבות עולם נתיב הלשון פרק ט’ כתב וז”ל: “ומי יודע הסיבה של אריכות גלותנו זה בין האומות, אשר אין ראוי להתלות כי אם בחטא הזה (לשה”ר), כי המבין דברי חכמה יבין איך הלשון הרע הוא המביא אל השפלות והפחיתות.” עכ”ל.

ומרן החיד”א בלב דוד ריש פרק מ”ד כתב וז”ל: “וזו רעה חולה כפולה ומכופלת, דמאחר שהגלות הזה הוא בעון לשון הרע, מוכרח שצריך לשוב מעון לשון הרע גדולה תשובה, שאם לאו איך יתכן לבוא הגאולה וזה טעם לאורך הגלות הזה המר והנמהר זה כמה מאות שנים, שצריך לתקן העון אשר בעבורו הוא הגלות הוא לשון הרע, ועדיין לא שבנו.” עכ”ל.

וז”ל הרב ווי העמודים (בנו של השל”ה הק’) עמוד השלום פרק ז”ך אות מ”ז: “ואם אדבר מחטא לשון הרע וכו’ וזהו תירוץ לאריכות גלותינו שתכפו רעות עלינו, וכמה תלאות עברו ראשינו, אוי נא לנו כי חטאנו, שמדה הרעה לא תסור ממנו, עד כי יעיר ה’ רוח עלינו, למחות אשמינו, וברחמיו ירחמנו, וישלח לנו מנחם לנחמנו.” עכ”ל.

וז”ל הגאון בעל המשנה ברורה בהקדמת ספרו חפץ חיים: ומאז [חורבן בית המקדש] ועד עתה, בכל יום אנו מצפים ומתפללים לפני הקב”ה שיקרב אותנו, כאשר הבטיחנו בתורתו הקדושה ועל ידי נביאיו כמה פעמים, ואין מתקבלת תפלתנו לפניו וכו’, ובאמת לא עליו ח”ו הוא תלונותינו, כי אם על עצמנו, כי מצידו לא יבצר ח”ו, כמו שכתב בישעיה (נ”ט א’) ‘הן לא קצרה יד ה’ מהושיע, ולא כבדה אזנו משמוע כי אם עוונותיכם וגו”, ובימי רבי יהושע בן לוי נמצא בגמרא סנהדרין בפרק חלק דף צ”ח ע”א שהשיבו לו ש’היום אם בקולו תשמעו’ יבוא משיח, אף שלא נשלם אז עדיין זמן הגלות שנגזר על ישראל שיהיו אלף שנים בגלות כמנין יומו של הקב”ה כמו שמצינו בדברי חז”ל זוה”ק שמות י”ז ע”א עם כל זה היה כח התשובה מבטל את הגזירה, וכל שכן בזמנינו שזה יותר משמונה מאות שנה שכלה היום הנ”ל, ואין הסיבה כי אם מצידנו שבעוונותינו הרבים אין אנו מניחים לו שישרה שכינתו בתוכנו. וכאשר נחפשה דרכינו ונחקורה איזה עוונות הם מהעיקרים הגורמים לאריכת גלותינו, נמצאם הרבה, אך חטא הלשון הוא על כולן, מפני כמה טעמים: אחד, כיון שזה היה העיקר לסיבת גלותינו, כמו שהבאנו מגמרא יומא וכו’, אם כן כל כמה שלא נראה לתקן זה החטא, איך תוכל להיות גאולה, כיון שזה החטא פגם כל כך שעל ידי זה גלינו מארצנו על אחת כמה וכמה שאינו מניחנו לבוא לארצנו. ועוד הלא ידוע הוא שנגזר עלינו גלות מכבר מעת מעשה המרגלים, כמו שכתוב בתהילים (פרק ק”ו כ”ו – כ”ז) ‘וישא ידו להם להפיל אותם וגו’ בגוים ולזרותם בארצות’, וכמו שפרש רש”י (שם) והרמב”ן בחומש פרשת שלח (במדבר י”ד א’), וחטא המרגלים הלא היה עוון לשון הרע וכמו דאיתא בערכין (דף ט”ו ע”א), אם כן אנו מוכרחין לתקן זה החטא קודם הגאולה.” עכ”ל (וע”ע שם שהרחיב עוד).

וכתב עוד בספרו שמירת הלשון שער התורה: “ואם העון הזה (לשון הרע) היה בו כח להחריב את הבית הבנוי, על אחת כמה וכמה שיש בו כח לעכב מלהבנות את הבית החרב ח”ו, על כן האיש שיתחזק את עצמו בענין הזה של שמירת הלשון בכל כחו, ויזרז גם אחרים בענין הגדול הזה, למען כבוד ה’ ותורתו וכו’. וגם יהיה בודאי סיוע עי”ז למהר ביאת הגואל ב”ב כמו שהיה זה גופא סיוע לגאולת מצרים וכו’.” עכ”ל. ושם בח”ב פ”ז כתב דברים כדרבנות וז”ל: “וכל אחד שיתחזק לתרן החטא הזה יהיה לו חלק בהבית הבנוי לעתיד, דבלתם היה הבית חרב לעולם ח”ו. והנה אם היה לנו רשות לבנות ביהמ”ק, והיה צריך כסף לזה, ידוע דכל אחד מישראל היה מתנדב בנפש חפיצה כל מה שבכחו לזה, כדי שיהיה לנו ג”כ חלק בהבית המקודש, ובעניננו אין צריך כסף כלל רק להתחזק ולהתרחק מן הטא החמור של לשון הרע ושנאת חינם ולאחוז במידת השלום, ועי”ז יתוקן החטא ונזכה לביאת המשיח ולבנין בית המקדש, וכמה יתרומם שמו של האיש הזה שהוא היה הסיבה לבנין הבית, וכאשר נמצא בנחמה (פרק ג’) נרשם שם לנצח שמות האנשים שנתנו חלק בחומה של ירושלים, ועל אחת כמה וכמה בהבית גופא.” עכ”ל. והניף ידו שנית בזה בספרו חובת השמירה פרק ח’, ובספרו חומת הדת פרק י”ד, ובכמה דוכתי.

[שלח] הגם שמטרה זו איננה מפורשת בנוסח שטר ההתקשרות (משום כבוד ה’ הסתר דבר), כך היא ההתרשמות מכמה טעמי, וכמו שהבהיר בספר דוחקי הקץ עמ’ קנ”ו-קנ”ז, ואכמ”ל.

[שלט] כמוזכר להדיא בנוסח השטר, שהם “שנים עשר כמספר שבטי י”ה” עכ”ל, אלא שבשנים מאוחרות יותר הסכימו להוסיף עוד חכמים להתקשרות זו.

[שמ] השטר הראשון נכתב ונחתם בשנת ה’תקי”א (ככל הנראה), ולאחר מכן כמה פעמים נוספות ליתר חיזוק. נוסח השטר נדפס בכמה ספרים, וכגון בספר “אגרות והסכמות החיד”א” עמ’ קכ”א. עיי”ש.

[שמא] וביניהם מרן שר התורה הגר”ח קנייבסקי זצוק”ל, וילח”ט מרן הגר”ש בעדני שליט”א, גדולי האדמורי”ם שליט”א, גדולי המקובלים שליט”א, ועוד. וכותב שורות אלו מכיר מקרוב את העסקנים היקרים (מזכה הרבים הרב יהודה ג. נר”ו והגאון הרב יהודה ח. נר”ו מח”ס מנח”י) שכיתתו את רגליהם לקבל את הסכמתם וברכתם של גדולי ישראל אלו על יוזמה ברוכה זו. ותהא משכורתם שלמה מעם ה’.

[שמב] ועיין ספר חיי שלמה עמ’ מ”ו בשם המגיד ממזריטש זיע”א, וז”ל: “לגאולה שלימה דרושה התקשרות כולם” עכ”ל (וכמובן דאין הכוונה ע”י שטר דוקא, אבל סוף סוף השטר מחזק מאוד את הענין).

[שמג] שבת דף קי”ט ע”ב: “אמר אביי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת, שנאמר (יחזקאל כ”ב כ”ו) ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם.” ע”כ.

וכן הזהיר הנביא ירמיה י”ז, כ”ז: “ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלם ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה.” ע”כ.

ובאמת כל הט”ל מלאכות נלמדו מעשיית המשכן, שכן כל המושג של בניית מקדש להקב”ה הוא תלוי בקיום השבת, ועיין ספורנו שמות ל”א י”ג: “כי אות היא ביני וביניכם. ואם תקלקלו זה האות אין שום מקום לעשות משכן לשכני בתוככם” עכ”ל, ודו”ק.

ובטעם הדבר, האריך רבינו בחיי בספר כד הקמח ערך שבת, וז”ל: “וראויה מצות שבת שיתלה קיום ביהמ”ק על שמירתה, וחרבן המקדש על חלולה, לפי שהמקדש אמצעות העולם וכן השבת אמצעי, כי הוא שביעי הוא אמצעי ליום השבוע והוא רביעי, שהרי יום רביעי בשבת נקרא ערב שבת ואם כן דה”ו מלפני השבת אב”ג מאחריו הרי השבת אמצעי וכו’. ואמרו בספר יצירה היכל הקדש מכוון באמצע ולא גלו ישראל מארץ הקדושה שהיא נקודה אמצעית של העולם עד שחללו את השבת, והיו ראוין לכך כי מדותיו של הקב”ה מדה כנגד מדה הם חללו את השבת כי עשו מן הנקודה האמצעית אחת מן הקצוות, לכך גלו מן הארץ שהיא נקודה אמצעית וטבורו של עולם לשאר הקצוות, כענין שכתוב (דברים ל) אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו’ אם כן ראוי שיהיה קיום ביהמ”ק תלוי בשמירת שבת. ועוד מפני שהשבת נקראת מנוחה דכתיב (שמות כ) וינח ביום השביעי וכן ארץ ישראל נקרא מנוחה דכתיב (דברים יב) אל המנוחה ואל הנחלה. ויבטיח הכתוב כי אם ישראל משמרים מנוחת השבת ישמור הקב”ה את הארץ ואם לא ישמרו השבת הרי הוא גוזר ומחריב את הארץ. הא למדת שהגלות תלוי בעונש חילול שבת והגאולה תלויה בשמירת השבת.” עכ”ל.

[שמד] מהרש”א בחי’ אגדות שבת דף קי”ט ע”ב, שזה פירוש הפסוק “ומשבתותי העלימו” (יחזקאל כ”ב כ”ו). עיי”ש. ואפשר לפרש טעמא דמילתא עפ”י הגמ’ בשבת דף קי”ח ע”ב: “אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש – מוחלין לו, שנאמר (ישעיה נ”ו ב’) אשרי אנוש יעשה זאת וגו’ מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו.” ע”כ.

[שמה] אבן עזרא שמות כ’ ה’ עפ”י משמעות הפסוקים בירמיה י”ז כ”א-כ”ז.

[שמו] בויקרא רבה פרשת ויקרא פרשה ג’: “שאין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת שנאמר (ישעיה ל’ ט”ו) בשובה ונחת תושעו.” ע”כ. וכ”ה בקהלת רבה פרשה ד’ א’.

ובמדרש בראשית רבתי פרשת תולדות עמוד קי”ב נאמר: “בזכות השבת עתידין ישראל לנחול את הארץ שנאמר אם תשיב משבת רגלך וגו’ והרכבתיך על במתי ארץ (ישעיה נ”ח י”ג – י”ד), ואין תוצאות אלא ישראל שנאמר והיו תוצאותיו מנגב (במדבר ל”ד ד’), והיא נקראת חיים כד”א אתהלך לפני ה’ בארצות החיים (תהלים קט”ז ט’).” ע”כ.

ובקטעי מדרשים מהגניזה (שי”ל ע”י החוקר י’ מאן) עמ’ קמ”ה נאמר: “ולפי שמצותיה שלתורה רבות, באו הנביאים ופירשו ארבעה דברים בזכותם ישראל נגאלים, ואלו הן: שמירת שבת, והגיון תורה, וגמילות חסדים, וקיום משפטים.” ע”כ.

[שמז] מרן החיד”א בככר לאדן ריש ויקרא רבא פרשה ג’: ואתיא כמ”ש רבינו האר”י זצ”ל דרמז גאו”ת לב”ש אותיות גואל שבת ע”ש. ונראה הטעם כמ”ש הרב החסיד מהר”ר ליב ז”ל בספר הנחמד דעת חכמה, כי החוטא מסלק הקדושה מפנימיותו ושורה סט”א בקרבו ישים אורכו, ומבחוץ סביב רשעים מלאכי חבלה. וכשיחזור בתשובה, צריך לקיים מצות כנגד אברים שפגם, שעי”ז יבראו מלאכים קדושים וידחו מלאכי חבלה מחיצוניותו. ולגרש הסט”א מקרבו צריך שיאיר ניצוץ שכינה לגרשה לסט”א. וא”כ כשחזר בתשובה ונתחרט והתוודה – עדיין לא עשה כלום, כי הסט”א מבית ומחוץ תצפנו. וסמא דכלא הוא שמירת שבת קדש, כי שמירת שבת הוי כאלו קיים תרי”ג מצות, ונבראים מלאכים כוללי המצות אשר כח בהם לדחות מלאכי חבלה מבחוץ. ובכניסת שבת באה תוספת נשמה וניצוץ קדוש מהשכינה, ושורה בתוכו, וכלה גרש יגרש הסט”א מקרבו. זהו תורף דברי הרב הנז’ ז”ל כפי הרשום בזכרוני. אמור מעתה, כי הדבר מוכרח מאד לשמור השבת כדי שתהיה הגאולה במהרה בימינו, ולא כן להעלות ארוכה ומרפא לנפשנו כי אם בשמירת שבת. הגם שנשוב בתשובה – הכל תלוי בשמירת שבת. וזה רמז הפסוק את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, דעל ידי שמירת שבת תזכו שיבנה בית המקדש ומקדשי תיראו. וזה רמז כי בתיבת תשובה יש שבת ועוד אותיות ו”ה שרומזים לקבה”ו ליחד הדודים וזהו תשובה, בשנשמור שבת ליחד קבה”ו. ועוד יש טעם שהגאולה תלויה בשמירת שבת וכו’ עכ”ל, עיי”ש עוד אר”ש טובה ורחבה.

[שמח] שבת דף קי”ח ע”ב: “אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים, שנאמר (ישעיה נ”ו ד’) כה אמר ה’ לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי וגו’.” ע”כ.

וע”ע בזוהר חדש פרשת וישב דף מ”ט ע”ב: “וכד אשתלימו אינון יומין דאתגזר עלייהו למיתב בגלותא כדין קב”ה איתער ברחמוהי סגיאין עלייהו. ובדינא על אינון דאשתעבדו בהו ואפיק לון מתמן. כיון דמטו למרה קמת מדת דינא קמי קב”ה ואמר ואיך יפקון ישראל מגלותא והא כתיב באורייתא דטמירא תרי אלפי שנין מקמי דאתברי עלמא דעל חד שבעה על חוביהון אית להון ליסבל בגין ההוא פרצה רבתא דפרצו וחבו בההוא זכאה קדישא. א”ל הקב”ה הכי הוא דינא. מיהו באורייתא קדישתא אית לי מתנה טובה ושבת שמה וכד אינון נטרין לה איהו קיימא בההוא אתר לסגרא ההיא פרצה דפרצו. דההוא צדיקא שביעאה בה אחיד וכדאי היא לכפרא על ההוא חובא הה”ד ויצעק אל ה’ מאן ויצעק דא מדת דינא דקיימא וצווחא קמיה. ויורהו ה’ עץ דא אורייתא הה”ד עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג’). וישלך אל המים מאן אינון מים. מים הזדונים דקמו לאתפרעא מינייהו וכדין וימתקו המים אבסימו ודאי דהא חזו אסוותא רבתא לההוא חובא. ומנא לן דבמרה אתפקדו דכתיב שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה’ אלהיך ואמר מר כאשר צוך במרה. אמר לון קב”ה אי אתון נטרין להאי שביעאה עילאה לית רשו למדת דינא לקטרגא בכו הה”ד שם שם לו חק ומשפט ועל דא תנינן יכולה היא שבת שתרחם עלינו ויקבצנו קב”ה מן גלותינו. ואלמלי שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים.” ע”כ.

[שמט] תלמוד ירושלמי פ”ק דתענית סוף ה”א: “אמר רבי לוי אילו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקנה מיד היה בן דוד בא מאי טעמא (שמות ט”ז כ”ה) ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה’ וגומר חד יום. ואומר (ישעיה ל’ ט”ו) בשובה ונחת תושעון בשובה ונייח תתפרקון.” ע”כ. וביתר אריכות במדרש שמות רבה פרשת בשלח פרשה כ”ה: “אמר ר’ לוי אם משמרים ישראל את השבת כראוי, אפילו יום אחד, בן דוד בא, למה, שהיא שקולה כנגד כל המצות, וכה”א (תהלים צ”ה) כי הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקולו תשמעו. א”ר יוחנן אמר הקב”ה לישראל אף על פי שנתתי קצבה לקץ שיבא בין עושין תשובה בין שאין עושין בעונתה היא באה, אם עושין תשובה אפילו יום אחד אני מביא אותה שלא בעונתה, הוי היום אם בקולו תשמעו, וכשם שמצינו שעל כל המצות בן דוד בא, על שמירת יום אחד של שבת בן דוד בא, לפי שהשבת שקולה כנגד כל המצות.” עכ”ל.

וכן הוא במדרש תהלים מזמור צ”ה בשינוי לשון קצת: “אמר ר’ לוי אם היו משמרים אפילו שבת אחד כתיקנה, מיד היו הן נגאלין, שנאמר היום אם בקלו תשמעו, וכתיב שמור את יום השבת (דברים ה’ י”ב)”. וכ”ה בילקוט שמעוני תהלים רמז תתנ”ב.

וכן הוא בתיקונים תקונא עשרין וחד ועשרין דף נ”ז ע”א: “ובגין דא אמרו קדמאי אם ישראל הוו מקיימין שבת אחת כהלכתה מיד הוו נגאלין.” עכ”ל (ולכאו’ יושב בסת”ר מהנאמר בזוהר חדש דמייתינן לעיל, וי”ל).

[שנ] כ”כ מרן החיד”א זלה”ה בספר מראית העין על שבת דף קי”ח ע”ב, ובזה מיישב קצת כיצד עד עתה לא הגיע משיח צדקנו (שהרי בזמנו רוב היהודים היום שומרים את השבת).

והנה מבאור בספרי פרשת שלח פיסקא קי”ג שהמקושש עצים חילל את השבת השניה מאז שקיבלו מצות השבת, וכמו שמביא רש”י בבמדבר ט”ו ל”ב: “ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו – בגנותן של ישראל דבר הכתוב, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשניה בא זה וחללה.” ע”כ. ושגור בפומייהו דרבנן שלולי המקושש עצים, היו כבר נגאלים אז. ואם כנים דבריהם, הרי שבעינן “כל ישראל” כפשוטו ממש ואפי’ אחד מעכב. וכ”כ הגר”י זילברשטיין שליט”א בחשוקי חמד עירובין הערה ל”ו בשם “בעלי המוסר”. ואולם הגראי”ל שטיינמן זצ”ל באילת השחר דף קי”ח ע”ב כתב דלא מסתבר שאדם יחידי יוכל לעכב בזה.

[שנא] כן נקט הגאון מוהר”ר אברהם ענתבי זלה”ה בספרו חכמה ומוסר ב”דרך הקודש” פרק ד’. וכן נקט הרה”ק האדמו”ר מטשורטקוב רבי שלמה פרידמן זלה”ה נקט בספרו דברי שלמה על המועדים עמ’ קפ”ח.

[שנב] הגה”ק בעל שו”ת דברי יציב זלה”ה בספרו שפע חיים פרשת נצבים-וילך תשמ”ג סוד”ה מצינו.

[שנג] תיקוני זוהר תקונא תמניא וארבעין (“בראשית תמן”) דף פ”ה ע”א: “יציאות השבת שתים אינון עקירה והנחה דעביד לון בבת אחת מאן דאעקר חפץ מאתריה ואנח ליה לבר מאתריה ומרשותיה כאלו אעקר אילנא דחיי דאיהו אות ברית ואנח ליה ברשו נוכראה מאן דעביד דא גרים דאעקר נשמתיה מרשות דילה ואנח לה ברשו אחרא דאיהי מרה וטחול ודא גרם לישראל דאתעקרו מארעא דישראל ואתגליאו בארעא נוכראה דאיהי רשות הרבים.” ע”כ (ואח”כ ממשיך הזוהר דהוא הדין למי עוקר ברית קודש וכו’ עיי”ש). ואע”ג דכוונת הזוה”ק לדברים נשגבים, של הוצאת הקדושה למקום אחיזת החיצונים, מ”מ בוודאי התכווין הזוהר ג”כ למלאכת הוצאה כפשוטו (וכמו שהבין הרב כסא מלך על הזוהר שם, וכן הבין להדיא הרב יסוד ושורש העבודה שער ח’ שער העליון, ועוד), אלא שמפרש עומק הפגם הנעשה בזה עפ”י הסוד.

וצאינה וראינה בכף החיים סופר או”ח סי’ כ”ט סק”ד שכתב שאותם אנשים שיוצאים לטייל בשבת במקום שאין עירוב (וגם מדברים דברים בטלים ולא הולכים לשמוע שיעור תורה) הרי הם מעכבים את הגאולה, עיי”ש.

[שנד] הגאון מהר”י פראג’י בשו”ת מהרי”ף סי’ מ”ז, וכבר הובאו דבריו בשו”ת יביע אומר ח”ב חאו”ח סי’ כ”א אות ט’ וח”ט חאו”ח סי’ ק”ה.

[שנה] מרן החיד”א בככר לאדן ריש ויקרא רבא פרשה ג’, ומאריך בזה ואח”כ מסיק וז”ל: “וישים החי אל לבו, דהמדבר בשבת דברי חול, ואמירה לגוי, ובטל מתלמוד תורה – מלבד כי גדל עוונו מאוד, עוד בה שהוא מאריך הגלות ומונע גאולת ישראל ובנין בית המקדש, ונשא הצעי”ר עליו את כל עוונותם.” עכ”ל. [ומה שכתבנו “טיולים” וכו’, אע”פ שהוא כביכול עונג שבת, הוא ג”כ מפורש שם בדברי הרב ככר לאדן, עיי”ש]. וכ”כ בפלא יועץ ערך “שבת”.

[שנו] ילקוט שמעוני פרשת בהעלותך רמז תשי”ט: “אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון שנאמר והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות. ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה אלא בכבודי אני מאיר לכם שנאמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה’ לאור עולם.” ע”כ. ומ”מ אינו ברור שהכוונה היא שמצות נרות שבת “מקרבת” את הגאולה, אלא רק שכאשר יבוא משיח הוא יזכה להיות בין אלו שיראו את המראות הנפלאות בעת ההיא.

[שנז] וז”ל מוהר”ר יהונתן אייבשיץ זצ”ל ביערות דבש ח”א דרוש י”ג: “כל איש ישראל אשר איננו בקי בהלכות שבת מרישא לסיפא, לא יכונה אצלי בכלל איש השלם, אוי ווי איך מצפים ומייחלים לגאולה ואלמלי שמרו ישראל שתי שבתות היו נגאלים והגאולה תלויה בשמירת שבת, ואנחנו בעווה”ר עוברים בחסרון ידיעה אל רוב איסורי דאורייתא ודרבנן וכו’. ולכך חובה ללמוד הלכות שבת ויום טוב, ושמירת שבת מקרבת הגאולה” עכ”ל, ושם בדרוש י”ז כתב בזה”ל: “ולכן מאד עלינו להזהר בשבת לקיים דברי תורה ודברי סופרים, ובעו”ה רוב בעלי בתים אשר אינם בקיאים בהלכות שבת, ואפילו לומדים, לומדים דברים אחרים קדשים והלכתא למשיחא וכהנה, והלכות שבת אינן שגורות כל כך, וכמה אנשים אשר עוברים על כמה איסורים מלאכות דאורייתא לחוסר ידיעתם, ומכ”ש עניני מוקצה וכו’ יש לנו לגדור לשמח משה במתנת חלקו לקבל כל אחד על עצמו ללמוד הלכות שבת אצל לומדים ולעמוד על השמירה באזהרה יתירה עכ”ל.

וכן הגאון בעל שו”ת בית יצחק שמעלקיש זלה”ה בספרו בית יצחק על התורה פרשת כי תשא סוף מאמר ק”ב כתב וז”ל: “ומי יתן וילמדו אחינו בני ישראל בהקהל הלכות שבת, וידעו דברים המותרים והאסורים ולא יבואו לחלול שבת, ועל זה אמרו אלמלי שמרו ישראל ב’ שבתות כהלכתן: שבת של הגוף, לשמור עצמו ממלאכה, ושבת של הנפש, להתרפק על דודנו, מיד נגאלים.” עכ”ל.

[שנח] יומא ט’ ע”ב.

[שנט] הארכנו בדלותינו בזה בספרי הקטן חזור ושושן בכרך על גלות וגאולה מאמר ט’.

[שס] כמו שדרשו חז”ל במדבר רבה פרשת נשא פרשה ז’ בענין חורבן בית המקדש: “ועל גילוי עריות כיצד, אמר רבי ישמעאל בר’ יוסי כל זמן שישראל פרוצין בעריות שכינה מסתלקת מהם שנאמר (דברים כג) ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך”. ע”כ. ועיין בגמ’ בסוטה דף ג’ ע”ב.

ובזוהר פרשת בראשית דף נ”ז ע”א: “רע לא אקרי אלא מאן דמחבל ארחיה וסאיב גרמיה וסאיב ארעא ויהיב חילא ותוקפא לרוח מסאבא דאקרי רע דכתיב רק רע כל היום, ולא עאל בפלטרין ולא חמי אפי שכינתא בגין דבהאי אסתלק שכינתא מעלמא.” ע”כ.

[שסא] תיקוני זוהר תקונא תמניא וארבעין דף פ”ה ע”א: “ודא גרם לישראל דאתעקרו מארעא דישראל ואתגליאו בארעא נוכראה דאיהי רשות הרבים והכי איהו מאן דאעיל אות ברית קדש דיליה ברשו נוכראה”.

[שסב] האריך בזה החבי”ף בנפש חיים מע’ ג’ אות י”ג, ונסתייע בדברי המדרש שמות רבה פרשת שמות פרשה א’: “יוסף – על שם שעתיד הקב”ה להוסיף ולגאול את ישראל ממלכות הרשעה כשם שגאל אותם ממצרים דכתיב (ישעיה י”א) והיה ביום ההוא יוסיף ה’ שנית ידו וגו'” ע”כ, וכתב: “והן אמת דלפי סודן של דברים הוא מכוון שתהיה הגאולה בזכות יוסף, כי הגאולה היא ביסוד באלף השישי שאנו בו, והוא בחינת יוסף הצדיק” עכ”ל, עיי”ש. וע”ע בספרו זכירה לחיים בחלק האגדה סוף פסקא מ”ט, ובספרו צוואה מחיים פלאגי’ אות א’ שהאריך לבאר ששמירת הברית מקרבת את הגאולה, קחנו משם. ובתייצבו וראו גם מה שכתב לבאר בכל זה בספר שם משמואל פרשת ויחי שנת תרע”ו, ובספר טהרת הקודש למהר”א ראטא זלה”ה דף ל”ה סוע”א ודף קס”ט ע”ב.

ובזכות קדושת יוסף והמילה ינצלו גם מהקיטרוג שעלול להתעורר בעת הגאולה, כפי שנאמר במדרש מדרש תהלים מזמור כ’, דלאחר שהזכיר את ענין הקיטרוג, נאמר: ” ובעת ההיא ימלט עמך (דניאל י”ב א’), בזכות מי, בזכות יוסף, מה הקב”ה עושה, הוא מביט בכל השבטים, ואין בהן כיוסף, שהרי יוסף לא שמע לאדונתו, שנאמר ולא שמע אליה (בראשית ל”ט י’), ומנין שנקראו ישראל על שם יוסף, שנאמר אולי יחנן ה’ אלהי צבאות שארית יוסף (עמוס ה’ ט”ו). ר’ שמואל בר נחמני אמר בשביל ייחסיהון, שנאמר כל הנקרא בשמי [וגו’] (ישעיה מ”ג ז’). ר’ לוי אמר בזכות המילה, כתיב הכא ובעת ההיא ימלט עמך, וכתיב התם בעת ההיא אמר ה’ אל יהושע (יהושע ה’ ב’).

[שסג] דקיבוץ גלויות וענין תיקון פגם הברית כולא מילתא חדא היא, כמובאר בדברי רבינו האריז”ל בפרי עץ חיים שער העמידה פרק י”ט בברכת תקע. וראה במגלה עמוקות פרשת ויחי שכתב וז”ל: “ולפי שיוסף הוא סוד נקודת ציו”ן שבידו חרב לנקום נקם ברית, והוא מקבץ נדחי ישראל, לכן אמר עליו יעקב ואני נתתי לך שכם אחד לקבץ על ידו ניצוצות הנדחים בכל דור ודור אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי דייקא לקבל חרב דיליה עכ”ל.

[שסד] שער הכוונות בדרושי כוונת קריאת שמע דרוש ח’ ד”ה ועליון (דף כ”ח ע”א).

[שסה] ולכו חזו במדרש איכה רבה פרשה א’: “חטאו בעין דכתיב (ישעיה ג’) כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים, ולקו בעין דכתיב עיני עיני יורדה מים, ומתנחמין בעין דכתיב (ישעיה נ”ב) כי עין בעין יראו בשוב ה’ ציון.” ע”כ.

[שסו] וכמו שהביא הגאון בעל שו”ת השיב משה זלה”ה בספרו ברך משה חלק מקוה ישראל בשם הרה”ק ר’ פנחס מקוריץ זלה”ה בספרו מדרש פנחס (דף כ”ב אות י”ז), שכאשר יבוא משיח צדקינו יגלו שהגלות התארכה רק מחמת הפאות הנכריות, והיינו שהגאולה “היתה תלויה בחוט השערה” דהיינו בשערות אלו עיי”ש. והג”ר יואל שווארץ שליט”א בספרו “בזכות נשים צדקניות” עמ’ ז’ כתב בשם הבבא סאלי זיע”א שלפני ביאת המשיח ישרפו את הפאות הנכריות. ובמקום אחר הארכתי בזה בעניי, ולא כאן המקום לזה.

[שסז] מסכת כלה רבתי פ”ב ה”ד: “מוציאים שכבת זרע לבטלה, מעכבים את המשיח” ע”כ. וגילה לנו רבינו האריז”ל (בשער הפסוקים פרשת שמות ובכמה דוכתי) שעיקר סיבת הגלות ותיקון חטא אדם הראשון הוא בענין זה של השז”ל (וכבר הרחבנו בזה בדלותינו בספרי הקטן חזור ושושן בכרך על גלות וגאולה מאמר ז’, ראה נא בעניינו שם), וכדי להגאל צריכים שלא יהיו נשמות עשוקות בקליפות וכמו שאמור חז”ל ביבמות דף ס”ג ע”ב שאין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף, ובכל פעם שעוברים על עוון זה הרי שמוסרים לשליטת הקליפות עוד ועוד נשמות טהורות.

[שסח] תיקוני זוהר תקונא עשרין וחד ועשרין דף ס’ ע”א: “וכן מסטרא דיסוד ח”י עלמין אתקריאת מצות ברית מילה מאן דגזל בברית ואפיק זרעא מיניה לרשו נוכראה כלאו אפיק מרשות היחיד לרשות הרבים וגרם למהוי שכינתא נפקא מאתרה דאיהי ארץ ישראל רשות היחיד וגלה אותה בין אומין דעלמא דאינון רשות הרבים הדא הוא דכתיב ובפשעיכם שולחה אמכם” ע”כ.

וראה מה שכתב בכל זה הרה”ק מוהר”א ראטא זצוק”ל בספר טהרת הקודש במאמר פגם היסוד אות ל”ז ואות ל”ח, ומשם באר”ה.

[שסט] ספר דג חי עמ’ קנ”ח משמיה דהמקובל מוהר”ר דוד אבוחצירא שליט”א.

[שע] הרב ראשית חכמה שער הקדושה פרק י”ב מביא מדרש (שאינו מצוי אצלנו לכאו’): “אמר רב הונא מצינו שלא גלו ישראל מארצם על זה שעברו על הפסוק ‘מדבר שקר תרחק’.” ע”כ. וכבר אמרו חז”ל בסוטה דף מ”ב ע”ב ארבע כתות אינן מקבלות פני השכינה, ואחת מהם כת שקרנים, וכל מהותה של הגאולה היא גילוי שכינה בעולם.

ובמסילת ישרים פרק י”א כתב וז”ל: ” ואמר (ישעיה ט”ז) והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת, ואמר (שם ס”ג) ויאמר אך – עמי המה בנים לא ישקרו. הא למדת, שזה תלוי בזה. ואמר (זכריה ח’) ונקראה ירושלים עיר האמת, להגדיל חשיבותה.” עכ”ל.

ואעתיק בזה נועם אמריו של מוהר”ח פלאג’י זלה”ה בספרו נפש חיים מע’ ג’ אות י”ג וז”ל: “כתב הסמ”ג עשין ע”ד דעיקר הגאולה תלויה כשישראל מדברים אמת ולא ימצא בפיהם לשון תרמית ע”ש (אומר המעתיק אנא עבדא אליהו זוטא: לכאו’ אינו מדוייק, כי הסמ”ג כתב שם על החשיבות של דיבור אמת במהלך הגלות, כדי שבעת הגאולה לא יהיה לאומות העולם פתחון פה, וגם כדי לא להרחיק האפשרות לגרים שירצו להתחבר לעם ישראל שזו אחת מסיבות פיזור ישראל בארצות כדאיתא בפסחים דף פ”ז ע”ב, עיי”ש היטב. ע”כ מנאי המעתיק). וזה לי פשוט מאמר חבקוק הנביא ‘ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע’. ומובן מאליו. ומצאתי בתיקונים בהקדמה דף ר’ ע”ב דאמרו כלשון הזה בגין דבדרגא דיעקב תליה פורקנא דדרגיה אמת, הה”ד תתן אמת ליעקב ועפ”י דברי הסמ”ג הרי הוא כמבואר. והרב מהר”ש אוזידא ז”ל בס’ מדרש שמואל ספ”ק דאבות דף ל”ו ע”א הביא משם הרב מהר”מ אלשקאר שכתב וז”ל על ג’ דברים העולם כו’ ועל האמת שכשנכנסו ישראל לארץ אמרו אתי מלבנון כלה א’תי מ’לבנון ת’בואי ר”ת אמ”ת, וכשהפכו הקערה על פיה והפכו האמת אמר ת’שורי מ’ראש א’מנה ר”ת אמ”ת מהופך, מה כתיב בתריה ‘מראש שניר וחרמון’ רמז שיגלו בין האומות עכ”ל. הבט ימין וראה דע”י שמדברים שקר הוא גורם הגלות ולהיפך מרובה מדה טובה שע”י שמדברים אמת – חירות משעבוד מלכיות. וזה יהיה פשט הכתוב בדניאל סי’ ח’ ‘ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה’, ודרשו רז”ל כשמשליכין אמת לארץ מיד מלכות הרשעה מתגברת על ישראל ועשתה והצליחה ע”ש.” עכ”ל החבי”ף (וכתב שם עוד בזה עיי”ש).

והרה”ק ר’ פנחס מקוריץ זלה”ה בספרו מדרש פנחס דף ט”ז ע”א (במהדורת ורשה) כתב וז”ל: “גם הזהיר מאד שלא לדבר שקר, וכשיהיה בעולם חמור כמו עריות בוואדי יבוא משיח, כי האמת היא בחינת רגלים, כי אמת קאי וכו’ (שבת דף ק”ד ע”א), וזהו כד מטי רגלין ברגלין (זוהר פקודי דף קנ”ח ע”א), שהוא בחינת אמת, יצפה לרגלו דמשיח”. עכ”ל (וע”ע שם בדף כ”ו ע”ב). וראה גם להרב בת עין זיע”א פרשת יתרו עה”פ אתם ראיתם אשר עשיתי.

[שעא] סנהדרין דף צ”ח ע”א: “אמר זעירי אמר רבי חנינא: אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל, שנאמר כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך, וכתיב והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה’.” ע”כ [והנה אע”פ ששאר הדברים המבואר בגמ’ שם הם “סימנים” לגאולה ולא “סיבות” לגאולה, לענין דנן פירש שם המרש”א שהוא סיבה, כי הגאה דוחה רגלי השכינה כמבואר בברכות דף מ”ג ע”ב, עיי”ש, ובסוטה דף ה’ ע”א נאמר שאין הקב”ה יכול לדור עם הגאה, והגאולה היא השראת השכינה בתחתונים. וע”ע במשגב לדך על סנהדרין שם ד”ה אמר. ובספר ילקוט יהושע על סנהדרין ד”ה ואמר זעירי, כתב לפרש דגסות הרוח היא סיבת עוון שנאת חינם, ולכן צריכה תיקון לפני הגאולה]. ובפסיקתא רבתי פיסקא ל”ו: “שנו רבותינו בשעה שמלך המשיח נגלה בא ועומד על הגג של בית המקדש, והוא משמיע להם לישראל ואומר להם ‘ענוים’ הגיע זמן גאולתכם וכו’.” ע”כ.

[שעב] כל זה בגמ’ בשבת דף קי”ט ע”א.

[שעג] בבא מציעא דף ל’ ע”ב.

[שעד] מוהר”ר יהונתן אייבשיץ זצוק”ל בספרו יערות דבש ח”ב דרוש ב’ וז”ל: הביטו נא וראו כמה גדלה מעלת לשון הקודש, והיא המקרבת ישועה וגאולה. בעונות הרבים היא לשון עברית ככלה בבית אביה עלובה ורטושה אין איש שם על לב לדבר בצחות הלשון בעברית אמתית, וכל אחד חותר ללמד בנו לשון צרפת אלמנייא וכו'” עכ”ל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צור קשר

מזכירות:

סגולת מרן החיד"א זצ"ל להרמת המזל

הגאון ראש המוסדות שליט”א ביחד עם עשרות תלמידי חכמים מופלגים יעשו עבורכם סגולת החיד”א להקמת המזל, בעת פתיחת ההיכל.

בחסדי ה’ רבים נושעו מעל הטבע!

השאירו את הפרטים ובע”ה נחזור אליכם

הרב והאברכים בפתיחת ארון קודש